פרק 1: כך פגשתי את ערן
אלמלא שני המקרים הללו, שערן סיפר לי עליהם ואני עומדת לספר עליהם, בכלל לא הייתי פוגשת אותו. לא הייתי יודעת שיש ילד בשם ערן, בן עשר, תלמיד כיתה ה,' שתלתליו שחורים וחיוכו הרחב מגלה שיניים קטנות לבנבנות, ושהוא כשמו — ערני וקופצני. המקרה הראשון התרחש ביום חמישי אחד. בשעה השנייה של הלימודים היה שיעור חשבון. ערן ישב ליד רז. ״בחשבון אני תותח,״ הסביר לי, כדי שאבין כמה הדברים היו חמורים מבחינתו. ״המורה כותבת תרגיל על הלוח ואני יורה את התשובה.״
אבל ביום חמישי ההוא, באמצע השיעור, רז השוויץ בקלמר החדש שלו, שהוא מלא הפתעות ופטנטים, ובדיוק אז המורה ענת שאלה שאלה.
״ערן? שמעת את השאלה״? פנתה אליו, ״אולי אתה יודע איך פותרים את זה״?
ערן היה נבוך ומבולבל מאוד. הוא לא רצה להלשין על רז, ולא ידע מה לומר, ולכן שתק...
״זה מה שקורה כשמפטפטים באמצע השיעור,״ הרימה המורה את קולה. ״אולי בכל זאת תואיל לענות לי״? ערן כמובן לא ידע מה התשובה, שהרי בכלל לא שמע את השאלה.
״הרגשתי שהדמעות חונקות לי את הגרון״ סיפר, ״אני הרי מעולה בחשבון ופתאום היא חושבת שאני לא יודע כלום.״ בלי לחשוב הרבה, קם ערן והתחיל לרוץ החוצה.
״ערן, חזור מיד למקומך״! צעקה המורה.
היא הושיטה את היד, אולי כדי לעצור אותו, אבל ערן כבר לא ראה בעיניים. עמוק בתוכו להט כדור של אש. הוא רק רצה לעוף החוצה. אז הוא תפס את היד שניסתה לעצור אותו, ובלי ששם לב, ממש־ממש בלי כוונה, הפיל את משקפי הראייה של המורה מהאף שלה. המשקפיים נפלו והתגלגלו מתחת לארון. ״באמת, רק רציתי לצאת מהכיתה כמה שיותר מהר. בכלל לא התכוונתי לפגוע במורה ולא במשקפיים שלה,״ סיפר בבכי.
המורה ענת זקוקה מאוד למשקפיים. בלי המשקפיים היא לא רואה כמעט כלום. היא נכנסה ללחץ, בקושי הגיעה בחזרה לשולחן שלה וללוח. הילדים צחקו, אבל המורה רתחה מזעם: ״הפעם הגזמת, ערן,״ צעקה, אפילו שכבר עזב את הכיתה, ״זה לא יעבור בשקט״! ועד שגילי, ילד אחר מהכיתה, לא מצא את המשקפיים והחזיר אותם למורה, היא לא נרגעה.
ערן חזר הביתה עם מכתב מהמנהל, והשעיה מבית הספר ליומיים. הוא הרגיש מושפל וכעוס, בודד וחסר אונים.
לא בפעם הראשונה.
בכל פעם שערן מסתבך ורב עם ילדים, או עם המורה, או צועק בבית, אמא אומרת שיש לו ״פתיל קצר.״ ערן חושב שהיא שומעת רק את הצעקות שלו ושוכחת שגם היא ואבא צועקים לפעמים. האם גם להם יש פתיל קצר? ומה זה בכלל ״פתיל קצר?״
כשהוא שואל, אמא לוקחת נר מהקופסא שעל המקרר. היא בוחרת, בכוונה, נר עם פתיל ארוך, ומנסה להצית אותו במצית. הנר נדלק בניסיון השלישי. אמא מכבה את הנר, וקוטמת, במספריים, את רוב הפתיל, שוב מנסה — והנר נדלק בן רגע. ״כך גם אתה״ אומרת אמא. ״הכעס שלך נדלק בן רגע, ואתה מתקשה להתאפק.״
ערן מקשיב לאמו, אבל יש לו הסבר אחר לגמרי: ״נכון שאני מתרגז במהירות, אבל רק כשאני צודק, ואחרים לא רואים שאני צודק. בעצם, אני מתרגז רק כשלא מבינים אותי.״
*
בערך שבוע אחרי המקרה עם המשקפיים של המורה ענת, קרה המקרה השני: בהפסקה, אחרי שסיימו את ארוחת העשר, נשארו רוב הילדים בכיתה ושיחקו במשחק האהוב ביותר על ערן — מלחמת מים:
ממלאים מים בשקית ניילון (עם או בלי שאריות של אוכל,) קושרים טוב טוב וזורקים אחד על השני.
היה כיף אדיר! ערן היה רטוב כולו, גם הבגדים שלו היו ספוגים במים, והוא חיפש מקום להתייבש בו. הוא הסתכל סביב, ובמוחו צץ רעיון נפלא. היו בכיתה שתי שורות של חלונות: חלונות בגובה הראש של התלמידים, ומעליהם — חלונות גבוהים ממש. ערן החליט לטפס על החלון הגבוה.
לשם לא יגיעו פצצות המים, חשב.
אבל בדיוק כשהגיע לחלון והתיישב עליו בנוחות, נגמרה ההפסקה והמורה נכנסה. ״מה ערן עושה על החלון״? שאלה את כל הילדים, ומיד קראה: ״ערן, רד מיד״! והיו בקולה גם כעס וגם דאגה.
״הוא רצה לברוח״ ענה אחד הילדים תשובה מתחכמת. לשאר לא היה סיכוי להסביר לה שהייתה מלחמת מים, ושבעצם רק רצה לברוח מהמים, כי המורה כבר רצה להזעיק את המנהל.
בינתיים ערן ירד מן החלון, אבל זה לא ממש עזר.
המנהל התקשר להוריו של ערן והודיע להם שהוא מסכן את חייו ושבית הספר לא יכול להיות אחראי על כך. תוך דקות היו ההורים בכיתה, וערן חיכה בראש מורכן לנזיפה הרגילה. אבל במקום לנזוף בו, שניהם חיבקו אותו חזק, בדקו שלא ניזוק, ושאלו למה רצה לקפוץ מן החלון.
״מי רצה לקפוץ? מה פתאום לקפוץ״? ניסה להסביר, ״בסך הכול עליתי לשם כדי להתייבש״.
אז התנהלה שיחה רצינית בין המנהל והיועצת להורים, וכולם הודיעו לו בפנים רציניות על ההחלטה שהתקבלה: ״הילד ערן צריך טיפול רגשי דחוף.״
בדרך הביתה שאלו אותו ההורים בדאגה אם משהו מאוד מציק לו, וחזרו ושאלו אם התכוון לקפוץ מן החלון הגבוה וערן סיפר מה באמת קרה, ועל מלחמת המים שהרטיבה אותו מכף רגל ועד ראש. ורק אחרי שהשתכנעו שבאמת טיפס לחלון כדי להתייבש, וממש לא לשום מטרה אחרת, התחילו שניהם לצחוק בקולי קולות, בצחוק ארוך ומתגלגל, כי הם הבינו שזאת הייתה סדרה ארוכה של טעויות.
״אבל אין ברירה,״ אמר אבא, ״הבטחנו למנהלת שתלך לטיפול, וכך נעשה״.
פרק 1: כך פגשתי את ערן
אלמלא שני המקרים הללו, שערן סיפר לי עליהם ואני עומדת לספר עליהם, בכלל לא הייתי פוגשת אותו. לא הייתי יודעת שיש ילד בשם ערן, בן עשר, תלמיד כיתה ה,' שתלתליו שחורים וחיוכו הרחב מגלה שיניים קטנות לבנבנות, ושהוא כשמו — ערני וקופצני. המקרה הראשון התרחש ביום חמישי אחד. בשעה השנייה של הלימודים היה שיעור חשבון. ערן ישב ליד רז. ״בחשבון אני תותח,״ הסביר לי, כדי שאבין כמה הדברים היו חמורים מבחינתו. ״המורה כותבת תרגיל על הלוח ואני יורה את התשובה.״
אבל ביום חמישי ההוא, באמצע השיעור, רז השוויץ בקלמר החדש שלו, שהוא מלא הפתעות ופטנטים, ובדיוק אז המורה ענת שאלה שאלה.
״ערן? שמעת את השאלה״? פנתה אליו, ״אולי אתה יודע איך פותרים את זה״?
ערן היה נבוך ומבולבל מאוד. הוא לא רצה להלשין על רז, ולא ידע מה לומר, ולכן שתק...
״זה מה שקורה כשמפטפטים באמצע השיעור,״ הרימה המורה את קולה. ״אולי בכל זאת תואיל לענות לי״? ערן כמובן לא ידע מה התשובה, שהרי בכלל לא שמע את השאלה.
״הרגשתי שהדמעות חונקות לי את הגרון״ סיפר, ״אני הרי מעולה בחשבון ופתאום היא חושבת שאני לא יודע כלום.״ בלי לחשוב הרבה, קם ערן והתחיל לרוץ החוצה.
״ערן, חזור מיד למקומך״! צעקה המורה.
היא הושיטה את היד, אולי כדי לעצור אותו, אבל ערן כבר לא ראה בעיניים. עמוק בתוכו להט כדור של אש. הוא רק רצה לעוף החוצה. אז הוא תפס את היד שניסתה לעצור אותו, ובלי ששם לב, ממש־ממש בלי כוונה, הפיל את משקפי הראייה של המורה מהאף שלה. המשקפיים נפלו והתגלגלו מתחת לארון. ״באמת, רק רציתי לצאת מהכיתה כמה שיותר מהר. בכלל לא התכוונתי לפגוע במורה ולא במשקפיים שלה,״ סיפר בבכי.
המורה ענת זקוקה מאוד למשקפיים. בלי המשקפיים היא לא רואה כמעט כלום. היא נכנסה ללחץ, בקושי הגיעה בחזרה לשולחן שלה וללוח. הילדים צחקו, אבל המורה רתחה מזעם: ״הפעם הגזמת, ערן,״ צעקה, אפילו שכבר עזב את הכיתה, ״זה לא יעבור בשקט״! ועד שגילי, ילד אחר מהכיתה, לא מצא את המשקפיים והחזיר אותם למורה, היא לא נרגעה.
ערן חזר הביתה עם מכתב מהמנהל, והשעיה מבית הספר ליומיים. הוא הרגיש מושפל וכעוס, בודד וחסר אונים.
לא בפעם הראשונה.
בכל פעם שערן מסתבך ורב עם ילדים, או עם המורה, או צועק בבית, אמא אומרת שיש לו ״פתיל קצר.״ ערן חושב שהיא שומעת רק את הצעקות שלו ושוכחת שגם היא ואבא צועקים לפעמים. האם גם להם יש פתיל קצר? ומה זה בכלל ״פתיל קצר?״
כשהוא שואל, אמא לוקחת נר מהקופסא שעל המקרר. היא בוחרת, בכוונה, נר עם פתיל ארוך, ומנסה להצית אותו במצית. הנר נדלק בניסיון השלישי. אמא מכבה את הנר, וקוטמת, במספריים, את רוב הפתיל, שוב מנסה — והנר נדלק בן רגע. ״כך גם אתה״ אומרת אמא. ״הכעס שלך נדלק בן רגע, ואתה מתקשה להתאפק.״
ערן מקשיב לאמו, אבל יש לו הסבר אחר לגמרי: ״נכון שאני מתרגז במהירות, אבל רק כשאני צודק, ואחרים לא רואים שאני צודק. בעצם, אני מתרגז רק כשלא מבינים אותי.״
*
בערך שבוע אחרי המקרה עם המשקפיים של המורה ענת, קרה המקרה השני: בהפסקה, אחרי שסיימו את ארוחת העשר, נשארו רוב הילדים בכיתה ושיחקו במשחק האהוב ביותר על ערן — מלחמת מים:
ממלאים מים בשקית ניילון (עם או בלי שאריות של אוכל,) קושרים טוב טוב וזורקים אחד על השני.
היה כיף אדיר! ערן היה רטוב כולו, גם הבגדים שלו היו ספוגים במים, והוא חיפש מקום להתייבש בו. הוא הסתכל סביב, ובמוחו צץ רעיון נפלא. היו בכיתה שתי שורות של חלונות: חלונות בגובה הראש של התלמידים, ומעליהם — חלונות גבוהים ממש. ערן החליט לטפס על החלון הגבוה.
לשם לא יגיעו פצצות המים, חשב.
אבל בדיוק כשהגיע לחלון והתיישב עליו בנוחות, נגמרה ההפסקה והמורה נכנסה. ״מה ערן עושה על החלון״? שאלה את כל הילדים, ומיד קראה: ״ערן, רד מיד״! והיו בקולה גם כעס וגם דאגה.
״הוא רצה לברוח״ ענה אחד הילדים תשובה מתחכמת. לשאר לא היה סיכוי להסביר לה שהייתה מלחמת מים, ושבעצם רק רצה לברוח מהמים, כי המורה כבר רצה להזעיק את המנהל.
בינתיים ערן ירד מן החלון, אבל זה לא ממש עזר.
המנהל התקשר להוריו של ערן והודיע להם שהוא מסכן את חייו ושבית הספר לא יכול להיות אחראי על כך. תוך דקות היו ההורים בכיתה, וערן חיכה בראש מורכן לנזיפה הרגילה. אבל במקום לנזוף בו, שניהם חיבקו אותו חזק, בדקו שלא ניזוק, ושאלו למה רצה לקפוץ מן החלון.
״מי רצה לקפוץ? מה פתאום לקפוץ״? ניסה להסביר, ״בסך הכול עליתי לשם כדי להתייבש״.
אז התנהלה שיחה רצינית בין המנהל והיועצת להורים, וכולם הודיעו לו בפנים רציניות על ההחלטה שהתקבלה: ״הילד ערן צריך טיפול רגשי דחוף.״
בדרך הביתה שאלו אותו ההורים בדאגה אם משהו מאוד מציק לו, וחזרו ושאלו אם התכוון לקפוץ מן החלון הגבוה וערן סיפר מה באמת קרה, ועל מלחמת המים שהרטיבה אותו מכף רגל ועד ראש. ורק אחרי שהשתכנעו שבאמת טיפס לחלון כדי להתייבש, וממש לא לשום מטרה אחרת, התחילו שניהם לצחוק בקולי קולות, בצחוק ארוך ומתגלגל, כי הם הבינו שזאת הייתה סדרה ארוכה של טעויות.
״אבל אין ברירה,״ אמר אבא, ״הבטחנו למנהלת שתלך לטיפול, וכך נעשה״.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
