בית גידול

מקלט

אני מתמקמת על מזרן בקומה התחתונה, לילה ראשון. אני מתלמדת, מותר לי לישון מוקדם ולקום מאוחר ולפסוח על מטלות כמו ניקיון שירותים או רישום כדורים, כי ממילא יהיו מספיק מאלה בהמשך. יש כאן את נעמה המלווה שאני מכירה שעתיים וחצי, וכבר מהדקה הראשונה אני מרגישה את הלב שלה חזק. ויש את המלווה השנייה, בחורה מתוקה שתתחתן מחרתיים, אם ירצו השם ומשרד הבריאות והרב המקומי. מישהי ישנה על ספה במסדרון כי נגמרו המכסות לדיירות ואין לה לאן ללכת. נתנו לה אפשרות להיות כאן, והיא כמו הומלסית בתוך הבית. לרגע אני חושבת שאולי יותר טוב לא להיות בכלל, אבל מחליטה שלא. עדיף כאן.

אביגיל־פנים־ורודות יושבת וקוראת: העיניים שלה מוכרות לי, ואני יכולה להבין מה היא חושבת. כלומר, לנחש. יש את נינה שהיא יפה כמו שאמא שלי הייתה יפה בגילה ואולי עוד תחזור להיות אם תאהב את עצמה יותר. מחר בבוקר היא תלך את כל ירושלים ותחזור לקחת ארבעה כדורים ותלך את כל ירושלים שוב.

גם אתמול לא ישנתי. הייתי חרדה מהעייפות המתמשכת ומהדם שלא מגיע. כשנכנסתי למיטה באמצע היום דפק לי הלב ולא הצלחתי לצנוח. אני מפחדת שמנגנון השינה שלי נפגם, שלא אצליח להירדם לעולם. צעקות מלמעלה. אולי בכל זאת בבית הזה יהיה נעים ואני אהיה טובה יותר, עם מספיק מקום עבורי.

* * *

בתחילת הקיץ הגעתי ל"מעלה ישועתי" בפעם הראשונה. עמדתי מחוץ לבית הגדול וקראתי בצל החצר עמודים אחרונים מתוך ספר של אז. הקדמתי כהרגלי ולא רציתי לצלצל בפעמון לפני השעה שקבענו. את הדלת פתחה לי אישה בהיריון עם כיסוי ראש בצבע מנגו ופרחים. תכף חששתי שהמכנס שלי קצר מדי ושלא אתאים לכאן. הבית היה מואר, התקרה רחוקה. חיכיתי לאלכס המנהלת — עובדת סוציאלית קלינית שעבדה שנים ארוכות במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים רגיל ומאסה, ולמאיה אם הבית — ציירת ירושלמית שהתחילה לעבוד בישועה כהשלמת הכנסה, התאהבה, סגרה את הסטודיו והתקדמה בתפקידים.

ישבתי בשולחן העגול והמון פרטים מילאו לי את העיניים. לא הצלחתי להבין מי עובדת כאן ומי ברחה לכאן, עד שזקנה דקה עם צמה שחורה עד הטוסיק הגיעה ובכתה שחם, שלא מפסיק להיות חם, שהמדורות בדרך אלינו ואש הגיהינום תשרוף את כולנו. אף אחת לא התרגשה מסביב. ילדה בגילי המשיכה לאכול סלט, נעצה מזלג במלפפון, מזלג בעגבנייה, לעסה — לאט. אשה מבוגרת חייכה אליי ואז מצצה אצבע. אחר כך אלכס ומאיה הזמינו אותי להצטרף אליהן וישבנו יחד בחצר האחורית על הדשא הסינטטי, בין הפופים הוורודים לבריכת הדגים המוריקה.

חודש קודם לכן פרצה מגפה בסדר גודל עולמי. ערים טורפות כמו ירושלים נסגרו בשוטרים ואזיקים. עכשיו הכניסה והיציאה ממנה מתאפשרות רק באישור מיוחד. ירושלים בצורה; אנשים במדים חוסמים את גבולותיה, ומצלמות מוצבות בין השכונות הדרומיות בגובה העיניים. אסור לצאת רחוק, להתחבק קרוב ומי שרוצה לעבוד צריך למצוא עיסוק מציל חיים כמו פסיכולוג או קברן. מהר מהר מצאתי את עצמי מתחת למיטה, קרובה לכיור ולפח, חולקת את חלל השינה עם מקרר, מחשב ועציץ שהתקשה לגדול. כתבתי הרבה וישנתי מעט, ואחרי שהכריזו על סיום דמי האבטלה חיפשתי באינטרנט "הוסטלים לנשים עבודה משמרות לילה". טילפנתי למאיה אשת הקשר וקבעתי איתה ריאיון ליום המחרת. חשבתי שאגיע לדירת שיכון עם ריח תבשיל עומד ואקונומיקה לימונית, אבל הגעתי לבית מכוסה ציורים, פסנתר כנף, שמיכות מדיפות ניחוח לוונדר וכריות שמנות עטופות כיסויים מהמזרח. אלכס ומאיה ישבו מולי — אלכס בשליבה מזרחית, מאיה בישיבה יפנית, ניסו להגדיר את ישועה ולא להתפרץ זו לדברי זו. הן אמרו מילים כמו בית חוסות, דיור מוגן, תחלופה לאשפוז, טיפול פסיכיאטרי, מתמודדות, מצוקה, טראומה, פסיכוזה בקהילה, קהילה, קהילה, הרופאים בקהילה, תמיכה מהקהילה. מי זאת הקהילה הזאת?

מאיה סיפרה שאלכס יצרה את הבית לאחר שקיבלה השראה מבתים דומים שהוקמו במדינות אחרות, ואלכס הוסיפה שהבית הראשון הוקם בדרום נורווגיה, אי שם בשנות השישים. היו מגיעים אליו חבר'ה שרצו להיגמל מתרופות ושלא יכלו לשהות בחיק משפחותיהם. לא היו משמרות והמלווים הגיעו לזמן ממושך עד שהיו מתעייפים ויוצאים. אלכס המשיכה אותה: זה היה בית לאומנים ולמתמודדים (היא נזהרה מלומר משוגעים), ובלילות הם יצאו להדליק מדורה או לתצפת על כוכבים. בכל אופן, זה לא החזיק מעמד, והבתים הבאים, כולל הבית הזה, הפכו ממוסדים יותר. עירבנו אנשי מקצוע ואפילו קופות החולים הצטרפו אלינו. אחר כך הן שאלו אותי שאלות כמו למה הגעתי לכאן? איך נראה המפגש שלי עם מחלות נפש? למה בחרתי להישאר בירושלים ולא לצאת מגבולותיה? איך אני עם עבודה בלילות? מה אני חושבת על חיי קהילה? מה המתנות שאני מגיעה איתן? האם אני מסכימה לא להיפגש עם אף אחד עכשיו, האם ברור לי שאנחנו בזמנים מיוחדים? ומה אעשה אם מישהי תרביץ לי או תשלוף סכין?

רציתי לומר למאיה שמשהו בה נוגע בי. החיוך שלה רך והיא הסתכלה לי בעיניים לאורך זמן. היא לא הקפידה על מסכה, אפילו שכולנו מצווים עכשיו להסתיר את הפה ואת קצה האף, תלוי באורך, והחיוך והשפתיים, ודיברה אליי מקרוב. היא הקדימה אותי ואמרה שבכל מקרה טוב לפגוש אותי, ומה שלא יקרה, היא שמחה על ההיכרות, מה שמייד הניח את דעתי מהבדים הקצרים שלרגליי. הן שאלו אותי אם אני מוכנה להיכנס לכאן כבר מחר, וסיפרו שהמלוות מתבלבלות בין המפתחות לבית שלהן ובין אלו של ישועה. אלכס הקשיחה פנים, מאיה חייכה כדי להפיג את המתח. אין כאן ספר הוראות, הדגישו. בסך הכול המקום חדש וניסיוני, עוד תראי, אמרו, והחליפו ביניהן מבטים מזדהים ועייפים. התרגשתי מהבגדים של מאיה: הייתה לה שכמייה כחולה שדמתה לגלימת קוסמת, וגם מהאיקליפטוסים בחצר — מלמטה נראה שהם נוגעים בעננים. היה יום של קיץ והתקרה הפכה לתכלת. התרגשתי מהזקנה שמזהה את המדורות המתקרבות ומההריונית עם המנגו. הרבה זמן לא פגשתי אנשים חדשים, ואולי יותר מזה, הרבה זמן לא הרגשתי שייכת לאנשהו. כפות הרגליים סימנו לי להישאר.

* * *

דברים שהתאפשרו לי טרם הגעתי לישועה: לרכוב בין חומות ירושלים, לחכות שיצא ממני דם. לרכוב ולשכוח שיש מלחמה. לזכור שזו לא מלחמה. להיזכר בכוחות שלי: הם מתחילים בירכיים ונמשכים למעלה, נדמה לי שעד המצח. פעם חשבתי שיש לי כוח שמשוני בשיער, אבל מאז שגזרתי אותו ובכיתי, גיליתי שאלה בכלל העיניים כשהן דומעות. אחר כך פגשתי אדם שנסע בין הרים עם אופניים כי חישב שכדי להספיק הכול מוטב להחליף את המדיום המודרני, הממונע, אז במקום מטוסים, מכוניות או ספינות הוא השיג לעצמו גלגלים מהסוג הישן ויצא לדרך, בכוח הרגליים. ועד הקיץ הבא אולי יספיק הכול, אבל עכשיו חוסמים לו את הדרך, כלומר חוסמים לכולנו בגלל המגפה, ויש לי הבנה שיש כאן משהו גדול יותר, שלא מראים לנו את התמונה כולה.

ראיתי רק אותי. ואת ההודעות מאבא שלא רצה שאישאר לבד, וקרא לי לבוא הביתה, זאת אומרת לבית שלהם. וניסיתי להסביר לו שיש לי בית, שאני לא לבד ואפילו כתבתי לו במילים האלה ככה ממש בלי בושה: "אני כבר לא ילדה, תעזוב אותי". וזה הפחיד אותי כי ידעתי שלאור הימים הקשים, אנשים יאבדו את זה, ואולי אפילו אבא שלי שתמיד הוא אבא שלי יפסיק להיות חזק ויתחיל להאמין למה שאני כותבת.

* * *

מעלה ישועתי: בית מרפא לחשוכות מרפא ולשומעות קולות וללא מתפקדות, שהחיים התאכזרו אליהן, שצריכות בית מחבואים שיכסה אותן או יקפיד בשבילן על תרופות וישגיח שלא יתייאשו, שלא יתלו את עצמן במקלחת.

הבית נפתח לראשונה לפני שבע שנים בירושלים. שנה קודם לכן הוקם בתור בית מעורב, גברים־נשים, אבל מייד נסגר כי דיירת נכנסה להיריון ושיפדה את האוזן של הדייר האחראי. אני מאמינה שבטח נשכה אותו באזור התנוך, אמרה לי בשיחת חפיפה נעמה המלווה, סטודנטית לעבודה סוציאלית ומשפטים, והוסיפה שלא מבינה איך אלכס בכלל חשבה שתוכל לטפל בגברים.

נכנסות לכאן לא יותר מעשר נשים בבת אחת, לא כולל מלוות, בין הגילים שמונה־עשרה עד מאה. בעקבות המגפה אי אפשר לפגוש אנשים מחוץ לירושלים, ומדי חודש סוגרים את הרחובות ומורים להישאר בבתים. היציאה מותרת למטרים ספורים בלבד, ומי שרוצה לטייל ברחבי העיר צריכה אישור של חולה.

אנחנו סגורות היטב זו עם זו. במהלך היום מדברות, מבשלות, שרות במעגל, מְתרגלות נשימות, מחפשות מכסים חדים של קופסאות טונה ריקות או תירס או חמוצים, חותכות איתן ורידים, משזפות קריסטלים בשמש, מרביצות לשק איגרוף, מכשפות חתולים, קולעות חלות, תולשות שערות, כותבות ביומן ויזואלי שמכיל שירים, כתמי דם, קטעי עיתון, צורחות לאלוהים בממ"ד, מציירות במים, מבריחות שכנים, פותחות בקלפים, מתפללות לירח, מזמינות אמבולנסים, אחים, רוקחות צמחי מרפא, דופקות את הראש בחפצים קשים, תולות שאלות גדולות על הקיר כמו "מה אם לא הייתי נולדת?" ו"האם אצליח לאהוב את הילדים שלי?" וקולעות סלים מקש. בלילות מפחידות את החושך ואוכלות כדורים.

* * *

סלבסיון:

תשע שבע חמש, קוד מגירת סכינים.

ארבע שבע תשע, קוד מגירת תרופות.

אפס אפס אפס, קוד מלאי תרופות תחתון.

שמונה אחת שתיים, קוד מלאי תרופות עליון.

חמש שש תשע, קוד ארכיון חולות.

תשע תשע תשע, קוד ארון חומרי ניקוי.

אחת אפס אחת, קוד ארון פחיות שימורים.

מנעולים קטנים מפלסטיק, ניתן לקרוע במקרה הצורך.

שלוש חמש שבע, קוד ארון חשמל.

שלוש שש תשע, קוד תיקיית סיכומים.

ארבע חמש שש, קוד תיקיית תוכניות טיפול.

עשר עשר עשר עשר עשר עשר, קוד מחשב אלכס.

שתיים חמש שתיים תשע, קוד טלפון מאיה.

חמש שתיים ארבע שש, קוד מגירת בלנדר מוט ונינג'ה מזויפת.

* * *

אביגיל־פנים־ורודות, עמנואל־קירחת, ונינה־עיניים־של־אמא־שלי, חדר אחרון ליד השירותים.

סנדרה־מכשפה־זקנה נכנסה במקום אישה־עם־אקדח, ואהובה־בטן־גדולה, חדר צמוד לדלת כניסה.

תמר־רעמה־כתומה, וים־דמעות, חדר מאחורי הסלון. מיטות ריקות כי מישהי־מתה בחדר שמאחורי הספרייה.

אלכס־מנהלת־גדולה־פנים־מלוכסנות, מאיה־אם־בית־פנים־עייפות, נעמה־מלווה־פנים־חרוצות, מיכל־מלווה־פנים־חכמות, יוסי־מלווה־פנים־טובות, מרים־מלווה־טרייה, פנים־צמאות.

* * *

משמרת יום ראשונה. נעמה עושה לי חפיפה, היא המלווה הכי ותיקה. מראה לי את הקלסר, מסבירה לי איפה לחתום, לוחשת איך לבקש מכל דיירת, באיזה טון. אחר כך דייסה גושית לארוחת בוקר, אחר כך מישהי צועקת, אחר כך מישהי הופכת את הספה, אחר כך מישהי דופקת את הראש בקיר, אחר כך שעת סיפור בסלון.

מישהי יוצאת לחצר, צורחת על נעמה, אני שומעת אותה, מגיעה, המישהי אומרת שסוף־סוף הגיעה לכאן מישהי נורמלית, מסתכלת עליי, מה את חושבת, את תתני לי לצאת מכאן, את דווקא נראית לי אחלה, לא חולירע כמו זאתי. שתיקה. אחר כך צלצול בשער. החבר שלה מגיע, נעמה מסבירה לה שהיא לא יכולה לצאת לפגוש אותו ללא ליווי. המישהי מסתכלת עליי, אני מתאפקת לא לחייך, אנחנו יוצאות מהשער, הוא חונה באלכסון, היא נדחפת למושב שלו ואני מתיישבת בכיסא עור מאחור. היא בוכה, הוא צוחק, אני פוזלת למטה ורואה בקצה הדלת, אקדח. השארתי את הטלפון בבית, אין לי איך לקרוא הצילו, ואני רוצה שנסיים. המישהי מדברת עליי, מדברת על נעמה, קוראת לנו פוסטמות, מתחננת שיציל אותה מהבית הזה. אחר כך קורצת לי, אומרת לי, תירגעי מתוקה, צוחקים פה. הוא צובט אותה בסנטר, זז לעברה, האקדח קורץ לי. אנחנו חוזרות הביתה, נעמה עסוקה.

* * *

לפנות בוקר, משמרת לילה שנייה. סנדרה־צמה־סגולה לא נרדמת, קשה לבד. את השם שלה אני כבר זוכרת. היא יוצאת לחצר ואני מבקשת להצטרף. סנדרה מתיישבת במרחק בטוח ממני ומישירה אלי מבט משתהה. יש בה משהו שרואה ויודע, ואני מקווה שהמדורות שדיברה עליהן יחכו, לפחות עד שנצא מפה. אני מחממת תה מצמחים יבשים שנותרו פזורים על השיש ומצטרפת אליה החוצה לספה. היא רועדת וגופה הדק נע כמו בתפילה, תוך כדי שהיא מגלגלת סיגריות ברצף. אנחנו עוד לא מכירות, אבל אני מרגישה קרובה. רוצה להניח עליה יד נוכחת, על הכתף שקרובה אליי או על הירך המכוסה בשמלה שחורה, אבל מתאפקת — אסור לגעת. במקום זה אני מסתכלת לשמיים ומחפשת את הירח. אנחנו מתנשמות ומודות על הקור ועל ירושלים. גבה של סנדרה מתקמר ומתיישר; היא מעוותת את הפנים ומגלגלת את הכתפיים חזק ולאחור, כמו מבטלת לעצמה מחשבות רעות. היא זקנה, מקומטת, ובכל זאת גבה גמיש וקומתה ארוכה. בקרוב תחגוג שבעים. משום תנועת כפות הידיים, או טלטול ראשה, או מנגינת המילים שיוצאות מפיה, אני מנחשת שמדובר בגוף שפעם רקד. איך זזת לפני שהגעת לכאן? אני שואלת. רקדתי, היא עונה, הקשבתי לעצים ולרוח. לרגע נדמה לי שאני מזהה פוטנציאל לנושא משותף. אחר כך מתבהר לי — אין צורך בהתאמצות מאולצת. אנחנו מכירות כבר דרך שפות משותפות אחרות, ואני מאמינה למה שהיא שומעת ולמשימות שחייבת לבצע. הרופאים קוראים לזה פסיכוזה.

אנחנו מדברות על מורים ועל קולות שנשארים. היא מזהירה אותי והעיניים שלה הופכות שונות. עולה בי פחד מהסוג שעולה לי כשאני מעושנת ורואה מחשבה רעה, או כשאני חולמת את אותו החלום ולא מצליחה להתעורר: פחד משיגעון. פחד מנצח. אמת מתגלה לשבריר שנייה שאולי לא יחלוף לעולם. מה שדרוש זה הארקה, היא אומרת לי, אחרי שסיפרתי לה קצר ופתוח מה שלומי. בשנה הראשונה לבית הזה, היא הייתה אחת מהמלוות, ועכשיו, כעבור חמש שנים, חזרה בתפקיד משוגעת. מה זאת אומרת? אני מבקשת הסבר, מנסה להסתיר את הפחד שעולה בי. היא מניחה את הסיגריה על שפת המאפרה, מקרבת את כפות ידיה זו לזו ומדמה תנועת משיכה מטה. המפרקים רוטטים והאצבעות מותירות שובל מסולסל באוויר. ואז מוסיפה: ממך אל האדמה. ממך והלאה. כל מה שאת רואה, שומעת, מרגישה — לנקות ולתת לזה ללכת. להתבונן ולשחרר לשלום. רק ככה.

המשך בספר המלא