הסופר האחרון

ישבתי מול אריק נבות. 
הוא כבר היה בן שמונים ותשע, ולמרות גילו עדיין היה גבר נאה, גבוה, הולך זקוף, לא שקוף. 
רדפתי אחריו במשך חודש. 
"זה חשוב שתתראיין, אריק," אמרתי לו בטלפון כשסוף־סוף ענה לי, "אחרי הכול, אתה הסופר האחרון." 
"סופר אחרון בתחת שלי," צעק עליי, "את מי זה כבר מעניין." 
"זה מעניין אותי," עניתי, "ואם זה מעניין אותי, זה בטוח מעניין לפחות עוד מישהו אחד בעולם." 
בכל פעם היה צועק משהו אחר, ניסה לנפנף אותי. אבל לא ויתרתי, אני עקשנית. 
בסוף הסכים. הסביר שזה יתקיים בבית הקפה שליד הבית שלו בכפר סבא, ושיהיו לנו רק ארבעים וחמש דקות. אחר כך הוא הולך, יש לו חוג צ'י קונג.

כל הלילה שלפני הפגישה איתו בקושי הצלחתי לישון. התרגשתי. לא בכל יום פוגשים מישהו "אחרון". 
בשתיים בלילה הערתי את אלכס, ביקשתי להקריא לו שוב את השאלות שהכנתי לריאיון, שיגיד אם בטוח־בטוח הן טובות. התעצבן אלכס, אמר שהגזמתי, שאם אני מעירה אותו באמצע הלילה זה רק לסקס, לא לשום דבר אחר. 
"ואם אקריא את השאלות תוך כדי הסקס, זה בסדר?" שאלתי, אבל הוא כבר נרדם בחזרה, אז הקראתי אותן רק לעצמי, בלב, ועל הדרך משכתי את השמיכה הזוגית שלנו קצת יותר אליי, בכוונה.