הבחורים מדייטון 1 - לא נסיך

1

זפ

וֶלמָה'ס היה הבר המקומי היחיד בדייטון שלא היו בו דמי כניסה ובחורות עירומות רוקדות על עמודים. נורות חג מולד האירו את החלונות לאורך כל השנה, והערב הם הבהבו כמעט במקצב של מוזיקת הקאנטרי המאנפפת שהסתננה החוצה מהחלונות הפתוחים.

וולף החנה את הטנדר שלו במגרש מאחורה, כיבה את הפנסים אבל השאיר את המנוע דולק. "אני אחכה כאן עד שתיתנו לי סימן," הוא אמר כשבלאמי ואני יצאנו מהרכב.

המקום היה מלא בגרוטאות הרגילות, מכוניות עם שמשות מנופצות וגגות חלודים. אבל גם את חתיכות החרא האלה עדיין אפשר למכור תמורת סכום כסף נחמד.

בֵּלאמי זרק את תיק המשטרה של אבא שלו ליד הגלגל של אולדסמוביל הרסט חלודה וכרע ברך כדי לפשפש בו ולחפש את הפצירה. "חתיכת גרוטאה."

המכונית הייתה גמורה, אבל כל אידיוט ידע שאפשר להשיג על הגרוטאות האלה חמישים אלף בקלות, אחרי קצת עבודת צבע והחלפת ריפודים — מה שאומר שהכוונה שלנו למכור אותה תמורת ארבעת אלפים הפכה אותה למציאה אמיתית. "כל אחד מאיתנו יקבל אלפייה."

"כן." בלאמי שיחק עם המנעול ואני פקחתי עין על הכניסה לבר. השניות חלפו וה"קליק" של מנעול שנפתח לא הגיע. "שיט," התנשף בלאמי. "זה לא נתפס. זה תקוע או משהו."

אני משכתי את הדלת בזמן שהוא דחף את הפצירה עמוק יותר לתוך גומיית האיטום. "מה קור —"

טריקה של דלת רשת קטעה את מקצב הבנג'ו והגיטרות. הזדקפתי כדי לתצפת מעל לגג העקום של ההרסט, ואז דחפתי את בלאמי. "תזדרז, אחי."

צמצמתי עיניים כשצללית התגנבה בין המכוניות החונות. משהו בענטוז הירכיים נראה לי מוכר. הג'ינג'ית עתירת הקימורים עברה מתחת לאור שהטיל שלט הנאון של ולמה'ס ואני גנחתי. מונרו ג'יימס למדה בתיכון שלי, היא גרה במרחק שני קרוונים מהחבר הכי טוב שלי, והדבר האחרון שהיינו צריכים היא עדה אפשרית שתדע למסור את השמות שלנו כשהבחור ידווח שהרכב שלו נגנב.

"שיט, אחי, אתה תמשיך. אני אלך להסיח את דעתה של הבחורה הזאת." התרחקתי מהמכונית וחציתי את מגרש החצץ לכיוון מונרו.

הצעדים שלה נהיו איטיים יותר. בחושך הצלחתי לראות אותה מצמצמת עיניים לכיווני.

הסתכלתי על הרגליים הארוכות שלה בהפגנתיות בלתי מוסתרת. ו... אלוהים, החצאית שלה הייתה קצרה. "חצאית יפה," אמרתי.

"תאכל חרא." היא הלכה מסביבי בלי למצמץ.

היססתי לרגע. לא ככה זה עובד. ממש לא ככה. הסדר הרגיל היה שאני החמאתי לבחורה — והבחורה התעלפה. הסתובבתי. רצית להגיד לה שהיא כלבה, אבל היא המשיכה בקו ישר לכיוון בלאמי. אז הבלגתי על הכבוד שלי לרגע ומיהרתי ללכת אחריה. "את צריכה ללמוד לקבל מחמאה, את יודעת?"

"אתה צריך ללמוד להזדיין לי מהפרצוף."

חשקתי לסת. היא הייתה במרחק של שורת מכוניות אחת מהאולדסמוביל המזדיינת. אלוהים, זה ממש לא היה חסר לי כרגע.

"את לא צריכה לשחק אותה קשה להשגה. שמעתי שאת זורמת, מונרו."

"ואני שמעתי שיש לך הרפס. אני עסוקה, אז אני אומרת לך שוב, תזדיין לי מהפרצוף."

לא היה לי זמן לזה. הלכתי מהר יותר ועקפתי אותה. שתסגיר אותנו אם בא לה. גם ככה נמכור את הרכב עוד לפני שהשוטרים יגיעו אליי הביתה. איזה אדיר זה היעדר ראיות. "בל!" צעקתי מעל המכוניות החונות. "תמהר כבר!"

שמעתי את הצעדים שלה מהירים יותר בחצץ עד שהיא הדביקה אותי והתחילה ללכת לצידי. "אתם גונבים את המכונית הזאת?"

"ואם כן?" עצרתי במרחק כמה צעדים מהאולדסמוביל.

והכרתי את המבט הזה, הדרך שבה העיניים שלה סרקו אותי כשהיא נשכה את השפה. עד הערב הזה לא החלפתי עם מונרו מילה, אבל זה לא אומר שלא שמתי לב לקיומה. קימורים. ציצים גדולים. מותניים צרים. ג'ינג'ית. היא הייתה לוהטת בסגנון של אם־תסתכל־עליי־אני־רוצחת־אותך, ככה שאי אפשר היה שלא להבחין בה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שחשבתי על להכניס את הזין שלי לתוכה.

"אם כן, זה יכול לשנות את המצב." היא החליקה אצבע במורד החזה שלי. "כי אני דווקא אוהבת ילדים רעים." רוב הבנות ככה. זה הקריפטונייט שלהן.

"כן?" תפסתי אותה והצמדתי למכונית. "את רוצה שהילד הרע ילכלך אותך, מונרו, זה העניין?"

"אתה רציני איתי, זפ?" נהם בלאמי. "באמת?"

מונרו השחילה אצבעות בלולאות של החגורה שלי ומשכה אותי אליה. דמיינתי איך אני מחזיק אותה במותניים, מצמיד לה את הפרצוף למכסה המנוע של המכונית ומזיין אותה עד שיכאב לי הזין.

השפתיים שלה נגעו ברפרוף בלסת שלי. "אתה רוצה לזיין אותי, זפ?"

"אני רוצה להרוס אותך."

בלאמי נהם ברקע. "נפלא. אני הולך לטנדר. תודיע לי כשתהיה מוכן לעבוד, חתיכת זין."

ועכשיו כבר לגמרי התכוונתי לזיין אותה על המכונית. "את מאלה שצורחות, מונרו?"

היא ליטפה לי את העורף ומשכה אותי אליה. ציפיתי שהיא תוריד יד לרוכסן שלי, אבל במקום זה היא הכניסה לי ברכייה במפשעה. התקפלתי וחפנתי את עצמי, נאבק להסדיר את הנשימה, אבל הכאב רק הלך והחמיר. זה היה כאילו הביצים עלו לי לגרון. הרגליים שלי קרסו והברכיים פגעו בחצץ.

שמעתי קרקוש מפתחות ואז דלת המכונית נפתחה ונסגרה בטריקה. תוך פחות משתי שניות המנוע נהם והתעורר לחיים, מרעיד את האדמה.

"מה נהיה, אחי?" צעק בלאמי שרץ מאחוריי כשאורות הרוורס נדלקו. הצמיגים הסתובבו, מעיפים חצץ לכל עבר, ואז היא נסעה והשאירה מאחוריה רק ענן של אבק מואר באלומות של פנסים אחוריים.

"היא לקחה את המכונית?" בלאמי הרים את התיק מטלאי הדשא הקטן שעליו הוא הניח אותו קודם.

בלי לעזוב את הביצים, קמתי ונעמדתי על רגליים כושלות. "כמו מה זה נראה לך?"

"זה היה ארבעת אלפים דולר!" בלאמי נעמד מאחורי קאדילק ישנה. שלט הנאון המהבהב של ולמה'ס ריצד על השמשה האחורית שלה. "הזין שלך עלה לנו ארבעת אלפים דולר עכשיו!"

לא רק שמונרו גנבה לנו את המכונית מתחת לאף, היא גם ריסקה לי את האגו.

"תסתום, בלאמי," התחלתי ללכת לכיוון הטנדר של וולף.

וולף קימט את המצח כשפתחתי את הדלת בצד של הנוסע. הוא הפנה מבט אל בלאמי שהתיישב בקבינה מאחורה. "אני מסטול או שמונרו ג'יימס גנבה את הרכב הזה הרגע?" הוא השמיע נחרת צחוק. "כאילו, תגידו לי שעישנתי יותר מדי וויד ואני בהזיות."

שפשפתי את הפנים בכוח ואז נשמטתי אחורה במושב. "פשוט תיסע, אוקיי, וולף?"

"אלוהים אדירים." הוא העביר לרוורס ואני רק בהיתי דרך השמשה הקדמית המלוכלכת. "היא באמת גנבה את המכונית?"

"כי זפ ניסה לזיין אותה."

הסתובבתי במושב שלי ונעצתי בבלאמי מבט. "כאילו אתה לא היית מנסה."

"אני הייתי מנסה," ענה וולף. "תמיד שאלתי את עצמי אם זה נכון מה שאומרים על ג'ינג'יות, אדום למעלה אש למטה." אורות הנאון ריצדו על לוח המחוונים ואז הטנדר קרטע ויצא אל הכביש המהיר.

הגענו עד לצומת ארבעה כיוונים כשבלאמי נשף בקול במושב האחורי. "היא עלתה לנו ארבעת אלפים דולר. ארבעת אלפים."

וולף שלח לעברי חיוך אכזרי. "שנלך להצית לה את הקרוון?"

כל הדרך בחזרה לבית של וולף הבחורים לא הפסיקו לעשות לי את המוות על איך שמונרו עקצה אותי. עד שוולף חנה מול הקרוון שלו, כבר רתחתי מזעם. יצאתי מהטנדר לפני הבחורים וטרקתי את הדלת כל כך חזק שכל הרכב רעד. כבר כמעט הגעתי לאופנוע שלי כשהבחנתי במכונית המכוסה בברזנט בחניה של מונרו.

"ברצינות? את צוחקת עליי." כשהגעתי לאמצע הכביש התפשט לי חיוך על הפרצוף. הייתי בהלם שהבחורה יכולה להיות כזאת סתומה.

2

מונרו

שיט, מה עשיתי? נתתי לזפלין האנט ברכייה בביצים. אנשים אמרו שזפ הוא המלך של תיכון דייטון, אבל אני לא חשבתי ככה. לא. האנט לא היה כזה נוצץ. הוא בסך הכול היה בראש שרשרת המזון — בריון. הילד הרע חסר המוסר. ובמקום כמו דייטון, זה היה הרבה. הוא לא היה בחור שאת בועטת לו בביצים וגונבת ממנו רכב. אבל אם הייתי צריכה לבחור בינו ובין ג'רי, החבר הדפוק של אימא שלי, העדפתי להסתכן עם זפ.

החזקתי את ההגה עם כיסוי העור בידיים, לחצתי על דוושת הגז ודהרתי בכביש הכפרי הנטוש. המכונית זגזגה כשפניתי אל דרך העפר שהובילה לשכונת הקרוונים. כמו כל דייטון, המקום הזה היה חור מחורבן. קרוונים למגורים היו זרועים בכל מקום כמו זבל שנפל משקית אשפה. הבטן שלי התהפכה כשהאצתי על פני הקרוון של וולף ברוק וקיוויתי שלזפ לא היה מושג שאני גרה קרוב לאחד החברים שלו. כיביתי את המנוע מחוץ לקרוון של אימא שלי, כיסיתי את המכונית הגנובה במהירות ונכנסתי פנימה.

אימא שלי שכבה מעולפת על אחת הספות הפרחוניות המרופטות, עם חור מזרק חדש בזרוע. היא לא זזה כשדלת הקרוון נטרקה מאחוריי, או כשנשמעה חבטה מאחוריה. ג'רי יצא בצעדים כושלים מחדר האמבטיה, אפר נפל מהסיגריה שהייתה לו בין השפתיים כשהוא סגר את החגורה.

הוא העביר יד בשיער השמנוני שלו. "לקחת את המכונית?"

שמטתי את המפתחות לתוך כף היד הממתינה שלו ועצרתי את הנשימה כשעקפתי את גופו הענקי וקיוויתי שהוא פשוט ייתן לי ללכת. החבר של אימא היה בלתי צפוי במקרה הטוב. נשפתי בהקלה כשסגרתי את הדלת הרעועה של החדר שלי ונעלתי אותה.

כבר כמעט נרדמתי כששמעתי זכוכיות מתנפצות איפשהו בחוץ. זה לא היה משהו יוצא דופן בדייטון. לא היה רגע שאנשים לא הלכו מכות, שברו דברים, גנבו חפצים... אבל הקול של מנוע משתעל ומתעורר לחיים כן גרם לי להזדקף. צופר צפצף ממש מחוץ לקרוון שלי. אלומות של פנסים קדמיים הסתננו דרך הווילונות השקופים וריצדו על קירות החדר כשהלכתי לכיוון הדלת.

ג'רי עמד ליד החלון בסלון ופתח את הווילון בדיוק כשמכונית שעטה והתרחקה. ידעתי — פשוט ידעתי שזאת הייתה ההרסט. וידעתי בדיוק מי גנב אותה מהחניה שלי.

ג'רי הסתובב אליי במבט זועם והאגרופים שלו כבר היו קפוצים. "עקבו אחרייך, מונרו?" הוא סינן דרך שיניים חשוקות.

"לא."

הוא התקרב אליי, כל צעד היה רקיעה זועמת שגרמה לעצבים שלי להידרך. "אז אמרת משהו למישהו."

"לא, ממש לא."

יכולתי לספר לו מה קרה, אבל זה לא היה משנה כלום. זאת עדיין הייתה אשמתי. "גנבו אותה מהחניה. זאת לא אשמ —"

היד שלו נחתה לי על הלחי ואני נפלתי לרצפה בחבטה. טעם מעקצץ של דם כיסה לי את הלשון והידיים שלי נקפצו לאגרופים. למרות הפחד שחסם את הגרון שלי כמו מלחציים, האדרנלין זרם לי בוורידים והדחף להילחם היה מציף.

"זאת הבעיה שלך, חתיכת זונה קטנה." הוא נופף באצבע מולי. "אני מציע שתתקני אותה לפני שאני אגרום לך לשלם בדרכים אחרות."

העיניים שלו סרקו אותי ומיצי מרה טיפסו לי בגרון. ג'רי נטה להשתמש בידיים שלו, וכשהוא היה עצבני האגרופים שלו היו אכזריים, אבל דבר אחד שהוא לא עשה מעולם היה לנסות לזיין אותי. וזה היה יותר ממה שיכולתי להגיד על כל החברים האחרים שאימא שלי הביאה הביתה. כבר בגיל צעיר למדתי איך לברוח ולהתחבא. ואז איך להילחם. אבל זה לא אומר שג'רי לא ינסה. וזה לא גרם לי לפחד ממנו פחות. ג'רי הפיק הנאה מהסבל שלי. הוא נהנה מהכאב, מהפחד. אבל יותר מכול, נדמה לי שהוא נהנה מהמאבק — מהעובדה שאף פעם לא פשוט נכנעתי.

"אני אשיג לך מכונית אחרת!" הקול שלי נסדק מרוב אימה.

השריר ליד העין שלו פרכס לרגע, ואז הוא תפס לי בגרון ומשך אותי עד שעמדתי על הרגליים. הוא שמט את הראש אחורה וצחק כשהציפורניים שלי שרטו לו את הזרוע. ואז הוא הטיח אותי בקיר וכל הקרוון התנדנד מהתנופה. כשהוא הצמיד את האף שלו ללחי שלי רציתי להירתע, אבל לא הצלחתי לזוז. "אני רוצה את המכונית הזאת!" הוא זרק אותי על הרצפה כאילו הייתי אשפה. "יש לך יומיים, מונרו."

שנאתי את ג'רי בלהט. ממש. הוא לא היה בסביבה הרבה, אבל הוא עדיין הפך את החיים שלי לקשים, בדיוק כמו כל חבר בטלן דפוק אחר שאימא שלי הביאה הביתה. ככה זה היה בדייטון. זה היה חלק מהחיים ששנאתי את עצמי על זה שהשלמתי איתם, אבל לא הייתה לי ברירה. לא הייתה לי דרך מוצא. יש ילדים בגיל שלי שחולמים על חיים יפים בבית גדול עם מכונית מפוארת. לי היה רק חלום אחד — לצאת מדייטון. העיירה הזאת הייתה בור שופכין ששאב אנשים פנימה והטביע אותם בזוהמה. רק רציתי לסיים את התיכון עם ציונים טובים, ואז לעוף מפה.

תיכון דייטון. יכולתי ממש להריח את העוני ואת ההריונות הלא רצויים במגרש החניה. החברה הכי טובה שלי, ג'ייד, חצתה את המגרש והצטרפה אליי.

"את נראית זוועה."

"וואו, תודה." בקושי ישנתי בלילה, תודות למניאק אחד מסוים.

נכנסנו דרך הדלתות הכפולות אל המסדרונות הצרים ההומים מתלמידים. אפילו בהמולת הבוקר הרגילה, קלטתי את זפלין האנט ממרחקים. יותר ממטר שמונים של קעקועים ויוהרה, מוקף כמו תמיד בחברים שלו, הנדריקס, וולף ובלאמי. הם נשענו על הלוקרים וקבוצה של בנות השתהתה בקרבת מקום.

ניצוץ של זעם ניצת בתוכי. לא האמנתי שהוא בא לבית שלי וגנב את המכונית מהפאקינג חניה שלי. הייתי חייבת להשיג אותה בחזרה, אחרת ג'רי ירצח אותי. וזה אומר שאני אהיה חייבת לדבר עם המניאק. באופן כללי, בניגוד לרוב האנשים, המוניטין של הילד הרע שיצאו לזפ לא הפחידו אותי. אבל בכל זאת, נתתי לו ברכייה בביצים — אחרי שניסיתי לפתות אותו. הוא בטח יהיה עצבני עליי.

שאפתי שאיפה עמוקה והלכתי לכיוון שלו באגרופים קפוצים. פשוט... אני אהיה אסרטיבית. אני פשוט אגיד לו. התקרבתי אליו מאחורה, ריח של עור ושל שמן מנועים אפף אותי. הרמתי יד, היססתי רגע, ואז זקפתי כתפיים ונגעתי לו בזרוע. "היי."

שקט השתרר במסדרון כשהוא הסתובב אליי ומצאתי את עצמי בוהה בחזה שלו ובבד השחור של הטי־שירט שנצמדה לשרירים חסונים. יכולתי להרגיש את המבטים של מה שנדמה כמו חצי תיכון עליי, כל הכבשים הקטנות צופות בזאב הגדול והרע נושף ורושף.

כשהטיתי ראש אחורה, העיניים שלי פגשו בעיניים כהות שהיו נוקשות וזועמות בדיוק כמו שצפיתי. ככה מקרוב, באור יום, זפ היה חתיך בדרך שאי אפשר להתעלם ממנה. עצמות לחיים חדות, שפתיים מלאות, לסת חשוקה באופן קבוע. ועיניים שהבטיחו שהוא יהרוס אותי בכל הדרכים הכי נוראיות שיש.

"לקחת את הפאקינג מכונית שלי."

הפירסינג באף שלו נצץ מתחת לנורות שהפיצו אור נאון נוקשה כשהוא הטה ראש הצידה כמו חתול שמשתעשע בעכבר. צד אחד של הפה שלו התרומם קצת, אבל זה היה הסדק היחיד במסכה שחוץ מזה הייתה בלתי חדירה. "אז?"

"אני צריכה שתחזיר לי אותה."

"ואני צריך שימצצו לי את הזין." המבט שלו סרק אותי ואז הוא הסתובב והלך, והכתפיים הרחבות שלו חצו את ים האנשים.

הדופק שלי נהיה מהיר, פחד וכעס נלחמו בתוכי. זפ היה מניאק, אבל להיות כלבה אליו לא ממש יועיל לי, אז החנקתי את הדחף הזה.

רצתי אחריו. "אני אתן לך אלף דולר בשבילה." זה כל הכסף שהיה לי, אבל זה יהיה שווה את זה אם זה יחסוך לי את ההתמודדות עם ג'רי.

זפ עצר באמצע הצעד והסתובב לנעוץ בי מבט. הייתה שתיקה, וראיתי זיק של סקרנות נדלק לו בעיניים, כאילו הוא הרגיש כמה אני נואשת. "זה יעשה לך חיים קלים יותר אם אני אמכור לך אותה?" היה בטון שלו משהו לעגני שגרם לי לרצות להרביץ לו.

"ברור."

"אז לא." בן זונה יהיר. הוא המשיך ללכת, אבל תפסתי לו בזרוע.

"באמת? זה כסף קל. ולא תצליח למכור אותה."

"אולי כדאי לך להיות יותר זהירה עם מה שאת עושה עם הברכיים שלך." הוא התקרב אליי ודחף אותי ללוקר הקרוב בחבטה. הוא התנשא מעליי, כולו שרירים דרוכים וזעם יוקד. "את רוצה את המכונית?"

לא חיבבתי אותו, אבל האנרגיה המסוכנת הזאת שהייתה כל כך קרובה אליי עשתה לי משהו שלא יכולתי להכחיש. הוא השפיל מבט אל הפה שלי.

"רדי על הברכיים ותמצצי לי את הזין, ואז אולי אני אשקול למכור לך אותה."

הכעס שלי היה בשמיים תוך שנייה. "אף מכונית לא שווה שאני אגע לך בזין."

"ההפסד כולו שלך." הוא התרחק ממני במבט כועס ואז פנה והמשיך ללכת במסדרון, החברים שלו הלכו בעקבותיו ואנשים מיהרו לפנות להם את הדרך.

ג'ייד נעמדה לידי והרימה גבות.

ואז צ'ייס הופיע מעבר לכתף שלי עם ז'קט הספורטאים הקבוע שלו. "מה בדיוק קרה כאן?"

אנשים לטשו מבטים, הסתירו את הפה שלהם עם היד והתלחששו.

נאנחתי, ואז נדתי בראשי ופניתי אל המסדרון. "כלום."

"בולשיט," הוא אמר. "למה את בכלל מדברת עם האנט?" צ'ייס היה הבחור היחיד שיכול לחקור אותי ככה ולצאת מזה בשלום, ורק כי זה בא אצלו ממקום טוב. כמו כל בחור אחר בדייטון, גם צ'ייס ידע שזפ הוא פשוט מניאק.

"יש לו משהו שאני צריכה, זה הכול."

ג'ייד שיגרה לעברי מבט מבולבל. "ממתי כשקונים וויד זה כולל הצמדה ללוקר וכמעט זיון יבש?"

"זה לגמרי לא קרה!" חום הציף לי את הלחיים והעיניים של ג'ייד חמקו ממני כאילו היא מעדיפה להסכים שלא להסכים. "ואני לא קונה וויד."

"מו." זה היה שם החיבה שצ'ייס נתן לי כשהיינו ילדים, ושנאתי אותו. הוא הניח יד כבדה על הכתף שלי כדי לגרום לי ללכת לאט יותר. "בבקשה תגידי לי שאת לא מתעסקת עם הזין הזה."

"ברור שלא. תקשיבו, פשוט... תעזבו את זה." השארתי את שניהם מאחוריי ונכנסתי לשיעור ספרות.

היה לי עד מחר בערב להחזיר את המכונית, ולא רציתי לדעת מה יקרה אם אני לא אצליח לעשות את זה.