ספר זה שאתם מחזיקים עכשיו ביד הוא מדריך מעשי לחיים מלאי עוצמה ותשוקה. יש אינסוף אפשרויות להגיע למטרות, לממש ולהגשים חלומות, ולהצליח בכל תחום שרוצים. בחרתי לשתף אתכם בדרך שלי.
זהו המסע האישי שלי, בו תפגשו אותי ותכירו את שיעורי החיים שלי לרבות ההצלחות, האתגרים, דפוסי ההתנהגות והאמונות המגבילות ששחררתי בדרך אל מימוש והגשמה. בין דפי הספר תמצאו את כל מה שלמדתי על הישרדות, שפע, משפחה וזוגיות.
אשתף אתכם בהישגים שרשמתי בגיל צעיר עם הקמת רשת ׳פוטון העיר׳, חברת הרהיטים של בן זוגי ושלי, שהולידה תודעה עסקית חדשה בשלושה עשורים של הגשמה; חיבור בין חומר לרוח, בין אדם לסביבה, ויצירת שפה חדשה ופורצת דרך בעולמות עיצוב הבית והריהוט. תקראו על האתגרים העסקיים שהיו בית הספר האמיתי לעסקים ולחיים, הפיכתי לאם לילדה עם לקות ראייה, הקמת מפעל חברתי בכלא, וגם מימוש והגשמת חלומותיי העסקיים עם פתיחת בית ׳האוס אין׳ במושב בית יהושע - מתחם ענק בן ארבע קומות שבנינו בעשר אצבעות, ומציע את חלום הבית הישראלי תחת קורת גג אחת; ייצור, עיצוב, ריהוט ונגרות המעריכים את הקשר האנרגטי בין הטבע למרחב הביתי.
ספר זה מציע זווית ראייה אחרת על המרחב שבו אנחנו חיים ועל האופן שבו עלינו לקדש את הבית, לעצב אותו ולהכניס בו אור ושקט, כדי לחוש שפע ושמחה. בתור מי שמחברת בין רוח לחומר הלכה למעשה בחיי היום־יום, בגידול הילדים, במערכות יחסים ובעסקים, אני יודעת שאפשר להגיע לשינוי תודעתי ולהגשים את כל רצונות ליבנו על הצד הטוב ביותר.
החיבור שאני יוצרת בין רוח לחומר מביא תודעה עסקית חדשה, אך הוא גם הצעה להתפתחות אישית. באנו לכאן על מנת לצמוח וללמוד את שיעורי החיים שהיקום מזמן לנו.
בכל פרק תקבלו תובנות שנלמדו מהאירועים שחוויתי וכלים מעשיים שפיתחתי ורכשתי עם השנים מעולמות הרוח, היהדות, הקבלה, הפנג שווי, שימוש בקריסטלים, חומרים וצבעים, קינסיולוגיה, הילינג, תטא הילינג, מסעות, ריברסינג, רפואת הנשימות, רפלקסולוגיה, תודעה אלכימית וחיבור לאינטואיציה ולבריאה. אילו כלים לחיבור בין רוח לחומר למימוש והגשמת משאלות ליבנו.
אני מודה לכם על שהצטרפתם למסע שלי.
נעים מאוד, אני מילי עשור,
מעצבת, תעשיינית, מחברת רוח לחומר, בעלת המותגים ״פוטון העיר״ ו״האוס אין״, מפרנסת עשרות משפחות בישראל. ילידת העיר תל אביב, בתם של טוני ותהילה רוסו. אימא גאה ומאושרת לארבעה ילדים נפלאים: מאי, אלינור, אילי ואורין. נשואה ליובל עשור, יליד ירושלים, שותפי לעסק ולחיים, והנפש התאומה שלי. איש טהור שמאפשר לי לממש את חלומותיי, שותף למסע זוגי שיש בו שיח שוויוני לחופש מחשבתי וכלכלי. הרוח במפרשיי. יובל הוא האמן היצירתי, העניו, איש שכל נתיביו שלום.
אני מאמינה ביצירה מתוך אהבה, כוונה ונכונות. דוגלת בעצמאות, יושרה, אפשור וחופש פנימי. פועלת מהלב, בעזרת אומץ ויצירתיות. אוהבת לרגש ולשרת לבבות ואת ליבו של העולם ומכניסה אהבה לבתים ולחיים, לצד שפע, הילינג ובריאות. אני מחברת את המודעות לחומר בחיים ובעסקים, מרצה בנושא ״תודעת הבית והמרחב״, יוצרת ומעצבת בתים ומשרדים.
גדלתי ברמת אביב, בת לאחת המשפחות הספרדיות היחידות בשכונה. אבי יליד מצרים, השמיני מבין תשעת ילדיהם של ימאי ממוצא יווני ועקרת בית ילידת אלכסנדריה. אימי ילידת עיראק, השנייה מבין עשרת ילדיהם של הוריה, שרוב חייהם עבדו בקיוסק שבבעלותם. הוריי השרישו בנו את הגאווה שלהם. הם שמחו בנו.
פרק ראשון
את אחד השיעורים על עצמי ועל כוחותיי הפנימיים למדתי בגיל יחסית צעיר. הייתי תלמידת כיתה ח׳ בחטיבת הביניים ״אורנים״ ברמת אביב, כשהציעו לנו בהתנדבות לעשות מבחן חדשני שהגיע לארץ, מין בחינה פסיכוטכנית ניסיונית לתלמידים. ״הציון לא נחשב״, כך הדגישה בפנינו מחנכת הכיתה, ״הוא נועד עבורנו, צוות בית הספר, ישמש כמדגם סטטיסטי ותוצאותיו לא ישפיע עליכם בקבלה לתיכון.״
התנדבתי מייד לעשות את הבחינה, בתמימות ובאמונה שלמה בהבטחותיה של המורה שלי. לא עשינו חבריי ואני, שום קורס הכנה לפסיכומטרי וגם לא למדנו למבחן. קורסי הכנה לא היו בנמצא בתחילת שנות השמונים, המבחנים האלה היו בחיתוליהם.
נקבע תאריך לבחינה, שארכה כמה שעות. אחרי חודש הגיעו התוצאות. המורה פנתה לאימי בבקשה להגיע לשיחה דחופה משותפת. בשיחה סיפרה המורה, שתוצאת המבחן שלי גרועה במיוחד, ועל כן אני לא יכולה להתקבל לבית הספר תיכון ״אליאנס״ היוקרתי, שהיה המשך של החטיבה בה למדתי, ואליו המשיכו כל חבריי מבית הספר והשכונה. ״אליאנס״ היה כביכול, המסלול היחידי האיכותי בסביבה, ואליו הייתי גם אני אמורה להמשיך. היא המליצה לי לעבור אל בית ספר תיכון אקסטרני במרכז תל אביב.
הרגשתי שהקרקע נשמטת תחת רגליי, הרגשתי שהונו אותי, ועולמי חרב. המורה שלי רוצה לעקור אותי מסביבת ילדותי אל מרכז העיר, שם אני לא מכירה איש. ניסיתי לשכנע את המחנכת בכל דרך, שרק תיתן לי הזדמנות. הבטחתי שאהפוך מתלמידה בינונית לתלמידה מצטיינת. היא הביטה בי, צחקה בקול ואמרה: ״אין לך סיכוי״.
אני נזכרת בגיחוך המזלזל שלה, בחוסר האמונה בי, והלב שלי נצבט. איך מורה יכלה לומר דבר כזה לילדה? איך הקטינה אותי כך? הרגשתי חוסר אמון באנשים, בחברה, במערכת ובעיקר במורה. הרגשתי לא שווה ולא חכמה. אימי ניסתה להתווכח עם המורה, שלא מתנהגים כך לילדה ומנצלים את תמימותה. ההפצרות שתשנה את דעתה לא עזרו.
הרגשתי חוסר צדק, תחושה שאני לבד בעולם ואין לי על מי לסמוך, ושכולם סביבי שקרנים. כעסתי מאוד.
אין לך סיכוי
זה היה רגע מכונן עבורי. אפשר רק לדמיין איך הרגשתי, לאחר שנאמר לי שלא אתקבל לבית הספר שהוא המשך טבעי של ילדותי וחבריי. למה התעקשו לנתק אותי מהשכונה ומהחברים, ולעבור אל העיר הגדולה? החלטתי שאני אצליח, ולא אכפת לי מה אומרים.
ילדה אחרת הייתה מתפרקת, ומתייחסת להחלטת המורה כאל סוף פסוק. אבל אני מעולם לא הייתי כמו כולן. המורה הזו לא ידעה למי היא אומרת את הדברים הקשים. הייתי ונותרתי ילדה-אישה שיודעת לפתוח חלון במקום בו הדלת נסגרת. ידעתי שאני אוכיח לכולם שאני יכולה להצטיין, שאין דבר העומד בפני כוח הרצון ושהכול אפשרי.
לאחר כמה ימים, קמתי בהחלטה להפוך את הקושי למקום חיובי. עם השנים נוכחתי שכך אני פועלת כל חיי, צומחת מתוך הקושי. גדלה מתוך האתגרים, זהו דפוס ההתנהגות שלי. מה שנותן לי את ה״דרייב״ להצליח. עכשיו אני יכולה לתת לזה את המילים.
ההתפתחות האישית היא להבין שזהו הטבע השני שלי, ואני מייצרת לעצמי בתת-מודע אתגרים, כי שם אני חווה הצלחות – כשאני מנצחת את האתגר, אני מתמלאת בכוח פנימי.
הדבר הנכון הוא לעצור רגע, לנשום, לבחור אחרת. לזהות את הדפוס ולהיפרד ממנו ומהאמונה שאם זה לא קשה, זה לא שווה, ולפעול ללא מאמץ ובקלות.
בחזרה לימי נעורי, כבר אז סימנתי את המטרה: להצטיין. בשבועות הבאים שינסתי מותניים כדי להשיג את היעד ולהתקבל ל״אליאנס״. נעזרתי במורה פרטית לצרפתית ובמורה פרטית לאנגלית ומתמטיקה. ישבתי ללמוד במשך שעות. המטרה לא הייתה לקבל ציון עובר. לא הסתפקתי בפחות מטוב מאוד.
הבנתי שאם אין אני לי, מילי. התחדדה בי ההכרה שאף אחד לא יעמוד בדרכי. כל מה שאני צריכה זה להחליט שאני מגשימה את המטרות והרצונות שלי, וכך היה. סיימתי את שנת הלימודים בהצטיינות, והתקבלתי בהצלחה ובראש מורם ל״אליאנס״.
זהו סיפור שהגדיר אותי והשפיע על הבחירות של חיי. מצד אחד, איבדתי אמון במורים ובמי שהיו אמורים להשפיע על עתידי. הרגשתי את חוסר הצדק, הזלזול, הרגשתי ילדה קטנה לבד בעולם, ילדה שצריכה להוכיח את עצמה ולהילחם על מקומה. ידעתי שהדברים לא באים בקלות ושאין לי על מי לסמוך אלא על עצמי. מנגד, הבנתי שהכול אפשרי ותלוי רק בי.
למדתי את הלקח: אף אחד לא יכול להכתיב לי דבר או לקבוע עבורי את הדרך. לא משנה מה אחרים יגידו, אני ממשיכה בשלי, שועטת למימוש מטרותיי. התובנה הזו המשיכה להצמיח אותי כל חיי. ידעתי שם, בנקודת הזמן ההיא, שיש לי את היכולת האישית ואת הכוח להוביל את עצמי – אבל באיזה מחיר?
האם אני חווה הצלחות רק כשאני הופכת בלתי אפשרי לאפשרי? האם אני ממגנטת אל חיי, באופן לא מודע, מצבים מאתגרים? האם אני חווה ריגוש כשאני מביאה את עצמי אל הקצה ויוצאת בהצלחה מהמצב?
החוויות המעצבות של ילדותינו הן מפעל ייצור של דפוסים ואמונות. כשאנחנו מזהים את הדפוס, עלינו לעבור שינוי תודעתי ולפעול אחרת. אני זיהיתי, שהדפוס שלי הוא לייצר מאמץ רב ומצבי קצה כדי להרגיש מוצלחת. היום אני יודעת שאפשר להשתחרר מהדפוס, להצליח בלי קושי ובמאמץ מזערי. אני יודעת שכדאי לעצור רגע בשיא ההתרחשויות, ולשאול את עצמי, האם אני נהנית מהדרך? האם אני נהנית מההצלחה? האם אני שמחה?
בשיא ההתרחשויות של גיל הנעורים, כשהייתי בתחילת כיתה ט׳, בחרתי לכתוב עבודת סיכום גדולה על מעמד האישה ועל חוסר השוויון, במיוחד בשוק התעסוקה. העבודה הזו שמורה אצלי עד היום. כשאני מעלעלת בה אני נתקלת בפרסומים של רוח התקופה ההיא: ״תהיה גבר, תן לה יד״. אני נזכרת בנערה שהייתי אז, הנערה שכתבה את העבודה הזו. הנערה הזו חתמה עם עצמה חוזה: לא להיות תלויה באף אחד.
האמונה בעצמי נתנה לי כוח פנימי להוביל את עצמי לעצמאות מחשבתית וכלכלית, להיות פורצת דרך, לפתוח בגיל 20 עסק ראשון, ״פוטון העיר״, ביחד עם בן זוגי, אהוב ליבי, יובל.
כמדריכה בצבא, כאימא, כבעלת עסק, כמעצבת, בחרתי להתבונן על העולם ממקום של אהבה, נתינה, אפשור והעצמה.
המורה ההיא מצפון תל אביב לימדה את מילי המתבגרת, שאי אפשר לסגור עליה. כל מה שאני רוצה אני כובשת. האם אני יכולה לכבוש כל יעד? בטח. אני יודעת שאני יודעת לעשות הכול, ואף אחד לא יגיד לי לא. הניסיון ההוא עם המורה העניק לי אמונה בעצמי.
חומר למחשבה
◊האם אחווה הצלחות רק במצב בו אני הופכת את הבלתי אפשרי לאפשרי?
◊האם אגשים את המטרות הגדולות של חיי, מבלי להיות בתוך מצב מאתגר?
◊האם אמגנט לחיי מצבים מאתגרים ואביא את עצמי לקצה כדי לחוות מימוש?
◊האם אזמן לעצמי סיטואציות שבהן אני צריכה להוכיח לכל העולם שאם אין אני לי מילי?
◊מה אני בעצם חווה כשאני בתוך מצבים כאלה? האם אני נהנית מהדרך?
◊האם אני מצליחה להתרגש ולשמוח גם מהצלחות שבאו לי בקלות?
תובנות
◊אין דבר העומד בפני הרצון שלך.
◊השקעה והתמדה הם מנוע להצלחה.
◊ככל שתאמין בעצמך, תצליח.
◊כשמישהו אומר לך שאתה לא יכול, אל תאמין לו.
◊רק אתה מחליט מהם הגבולות של עצמך. הכול בראש.
◊יש לך כוח פנימי עצום – פגוש אותו.
◊בכוחך להפוך את ה׳אין אני לי׳ ליש אני לי׳.
◊מציאות יכולה להשתנות כשאנחנו נפרדים מאמונות מגבילות ומשחררים דפוסים מעכבים, ומנגד מטמיעים אמונות ודפוסים חדשים ומעצימים.
ספר זה שאתם מחזיקים עכשיו ביד הוא מדריך מעשי לחיים מלאי עוצמה ותשוקה. יש אינסוף אפשרויות להגיע למטרות, לממש ולהגשים חלומות, ולהצליח בכל תחום שרוצים. בחרתי לשתף אתכם בדרך שלי.
זהו המסע האישי שלי, בו תפגשו אותי ותכירו את שיעורי החיים שלי לרבות ההצלחות, האתגרים, דפוסי ההתנהגות והאמונות המגבילות ששחררתי בדרך אל מימוש והגשמה. בין דפי הספר תמצאו את כל מה שלמדתי על הישרדות, שפע, משפחה וזוגיות.
אשתף אתכם בהישגים שרשמתי בגיל צעיר עם הקמת רשת ׳פוטון העיר׳, חברת הרהיטים של בן זוגי ושלי, שהולידה תודעה עסקית חדשה בשלושה עשורים של הגשמה; חיבור בין חומר לרוח, בין אדם לסביבה, ויצירת שפה חדשה ופורצת דרך בעולמות עיצוב הבית והריהוט. תקראו על האתגרים העסקיים שהיו בית הספר האמיתי לעסקים ולחיים, הפיכתי לאם לילדה עם לקות ראייה, הקמת מפעל חברתי בכלא, וגם מימוש והגשמת חלומותיי העסקיים עם פתיחת בית ׳האוס אין׳ במושב בית יהושע - מתחם ענק בן ארבע קומות שבנינו בעשר אצבעות, ומציע את חלום הבית הישראלי תחת קורת גג אחת; ייצור, עיצוב, ריהוט ונגרות המעריכים את הקשר האנרגטי בין הטבע למרחב הביתי.
ספר זה מציע זווית ראייה אחרת על המרחב שבו אנחנו חיים ועל האופן שבו עלינו לקדש את הבית, לעצב אותו ולהכניס בו אור ושקט, כדי לחוש שפע ושמחה. בתור מי שמחברת בין רוח לחומר הלכה למעשה בחיי היום־יום, בגידול הילדים, במערכות יחסים ובעסקים, אני יודעת שאפשר להגיע לשינוי תודעתי ולהגשים את כל רצונות ליבנו על הצד הטוב ביותר.
החיבור שאני יוצרת בין רוח לחומר מביא תודעה עסקית חדשה, אך הוא גם הצעה להתפתחות אישית. באנו לכאן על מנת לצמוח וללמוד את שיעורי החיים שהיקום מזמן לנו.
בכל פרק תקבלו תובנות שנלמדו מהאירועים שחוויתי וכלים מעשיים שפיתחתי ורכשתי עם השנים מעולמות הרוח, היהדות, הקבלה, הפנג שווי, שימוש בקריסטלים, חומרים וצבעים, קינסיולוגיה, הילינג, תטא הילינג, מסעות, ריברסינג, רפואת הנשימות, רפלקסולוגיה, תודעה אלכימית וחיבור לאינטואיציה ולבריאה. אילו כלים לחיבור בין רוח לחומר למימוש והגשמת משאלות ליבנו.
אני מודה לכם על שהצטרפתם למסע שלי.
נעים מאוד, אני מילי עשור,
מעצבת, תעשיינית, מחברת רוח לחומר, בעלת המותגים ״פוטון העיר״ ו״האוס אין״, מפרנסת עשרות משפחות בישראל. ילידת העיר תל אביב, בתם של טוני ותהילה רוסו. אימא גאה ומאושרת לארבעה ילדים נפלאים: מאי, אלינור, אילי ואורין. נשואה ליובל עשור, יליד ירושלים, שותפי לעסק ולחיים, והנפש התאומה שלי. איש טהור שמאפשר לי לממש את חלומותיי, שותף למסע זוגי שיש בו שיח שוויוני לחופש מחשבתי וכלכלי. הרוח במפרשיי. יובל הוא האמן היצירתי, העניו, איש שכל נתיביו שלום.
אני מאמינה ביצירה מתוך אהבה, כוונה ונכונות. דוגלת בעצמאות, יושרה, אפשור וחופש פנימי. פועלת מהלב, בעזרת אומץ ויצירתיות. אוהבת לרגש ולשרת לבבות ואת ליבו של העולם ומכניסה אהבה לבתים ולחיים, לצד שפע, הילינג ובריאות. אני מחברת את המודעות לחומר בחיים ובעסקים, מרצה בנושא ״תודעת הבית והמרחב״, יוצרת ומעצבת בתים ומשרדים.
גדלתי ברמת אביב, בת לאחת המשפחות הספרדיות היחידות בשכונה. אבי יליד מצרים, השמיני מבין תשעת ילדיהם של ימאי ממוצא יווני ועקרת בית ילידת אלכסנדריה. אימי ילידת עיראק, השנייה מבין עשרת ילדיהם של הוריה, שרוב חייהם עבדו בקיוסק שבבעלותם. הוריי השרישו בנו את הגאווה שלהם. הם שמחו בנו.
פרק ראשון
את אחד השיעורים על עצמי ועל כוחותיי הפנימיים למדתי בגיל יחסית צעיר. הייתי תלמידת כיתה ח׳ בחטיבת הביניים ״אורנים״ ברמת אביב, כשהציעו לנו בהתנדבות לעשות מבחן חדשני שהגיע לארץ, מין בחינה פסיכוטכנית ניסיונית לתלמידים. ״הציון לא נחשב״, כך הדגישה בפנינו מחנכת הכיתה, ״הוא נועד עבורנו, צוות בית הספר, ישמש כמדגם סטטיסטי ותוצאותיו לא ישפיע עליכם בקבלה לתיכון.״
התנדבתי מייד לעשות את הבחינה, בתמימות ובאמונה שלמה בהבטחותיה של המורה שלי. לא עשינו חבריי ואני, שום קורס הכנה לפסיכומטרי וגם לא למדנו למבחן. קורסי הכנה לא היו בנמצא בתחילת שנות השמונים, המבחנים האלה היו בחיתוליהם.
נקבע תאריך לבחינה, שארכה כמה שעות. אחרי חודש הגיעו התוצאות. המורה פנתה לאימי בבקשה להגיע לשיחה דחופה משותפת. בשיחה סיפרה המורה, שתוצאת המבחן שלי גרועה במיוחד, ועל כן אני לא יכולה להתקבל לבית הספר תיכון ״אליאנס״ היוקרתי, שהיה המשך של החטיבה בה למדתי, ואליו המשיכו כל חבריי מבית הספר והשכונה. ״אליאנס״ היה כביכול, המסלול היחידי האיכותי בסביבה, ואליו הייתי גם אני אמורה להמשיך. היא המליצה לי לעבור אל בית ספר תיכון אקסטרני במרכז תל אביב.
הרגשתי שהקרקע נשמטת תחת רגליי, הרגשתי שהונו אותי, ועולמי חרב. המורה שלי רוצה לעקור אותי מסביבת ילדותי אל מרכז העיר, שם אני לא מכירה איש. ניסיתי לשכנע את המחנכת בכל דרך, שרק תיתן לי הזדמנות. הבטחתי שאהפוך מתלמידה בינונית לתלמידה מצטיינת. היא הביטה בי, צחקה בקול ואמרה: ״אין לך סיכוי״.
אני נזכרת בגיחוך המזלזל שלה, בחוסר האמונה בי, והלב שלי נצבט. איך מורה יכלה לומר דבר כזה לילדה? איך הקטינה אותי כך? הרגשתי חוסר אמון באנשים, בחברה, במערכת ובעיקר במורה. הרגשתי לא שווה ולא חכמה. אימי ניסתה להתווכח עם המורה, שלא מתנהגים כך לילדה ומנצלים את תמימותה. ההפצרות שתשנה את דעתה לא עזרו.
הרגשתי חוסר צדק, תחושה שאני לבד בעולם ואין לי על מי לסמוך, ושכולם סביבי שקרנים. כעסתי מאוד.
אין לך סיכוי
זה היה רגע מכונן עבורי. אפשר רק לדמיין איך הרגשתי, לאחר שנאמר לי שלא אתקבל לבית הספר שהוא המשך טבעי של ילדותי וחבריי. למה התעקשו לנתק אותי מהשכונה ומהחברים, ולעבור אל העיר הגדולה? החלטתי שאני אצליח, ולא אכפת לי מה אומרים.
ילדה אחרת הייתה מתפרקת, ומתייחסת להחלטת המורה כאל סוף פסוק. אבל אני מעולם לא הייתי כמו כולן. המורה הזו לא ידעה למי היא אומרת את הדברים הקשים. הייתי ונותרתי ילדה-אישה שיודעת לפתוח חלון במקום בו הדלת נסגרת. ידעתי שאני אוכיח לכולם שאני יכולה להצטיין, שאין דבר העומד בפני כוח הרצון ושהכול אפשרי.
לאחר כמה ימים, קמתי בהחלטה להפוך את הקושי למקום חיובי. עם השנים נוכחתי שכך אני פועלת כל חיי, צומחת מתוך הקושי. גדלה מתוך האתגרים, זהו דפוס ההתנהגות שלי. מה שנותן לי את ה״דרייב״ להצליח. עכשיו אני יכולה לתת לזה את המילים.
ההתפתחות האישית היא להבין שזהו הטבע השני שלי, ואני מייצרת לעצמי בתת-מודע אתגרים, כי שם אני חווה הצלחות – כשאני מנצחת את האתגר, אני מתמלאת בכוח פנימי.
הדבר הנכון הוא לעצור רגע, לנשום, לבחור אחרת. לזהות את הדפוס ולהיפרד ממנו ומהאמונה שאם זה לא קשה, זה לא שווה, ולפעול ללא מאמץ ובקלות.
בחזרה לימי נעורי, כבר אז סימנתי את המטרה: להצטיין. בשבועות הבאים שינסתי מותניים כדי להשיג את היעד ולהתקבל ל״אליאנס״. נעזרתי במורה פרטית לצרפתית ובמורה פרטית לאנגלית ומתמטיקה. ישבתי ללמוד במשך שעות. המטרה לא הייתה לקבל ציון עובר. לא הסתפקתי בפחות מטוב מאוד.
הבנתי שאם אין אני לי, מילי. התחדדה בי ההכרה שאף אחד לא יעמוד בדרכי. כל מה שאני צריכה זה להחליט שאני מגשימה את המטרות והרצונות שלי, וכך היה. סיימתי את שנת הלימודים בהצטיינות, והתקבלתי בהצלחה ובראש מורם ל״אליאנס״.
זהו סיפור שהגדיר אותי והשפיע על הבחירות של חיי. מצד אחד, איבדתי אמון במורים ובמי שהיו אמורים להשפיע על עתידי. הרגשתי את חוסר הצדק, הזלזול, הרגשתי ילדה קטנה לבד בעולם, ילדה שצריכה להוכיח את עצמה ולהילחם על מקומה. ידעתי שהדברים לא באים בקלות ושאין לי על מי לסמוך אלא על עצמי. מנגד, הבנתי שהכול אפשרי ותלוי רק בי.
למדתי את הלקח: אף אחד לא יכול להכתיב לי דבר או לקבוע עבורי את הדרך. לא משנה מה אחרים יגידו, אני ממשיכה בשלי, שועטת למימוש מטרותיי. התובנה הזו המשיכה להצמיח אותי כל חיי. ידעתי שם, בנקודת הזמן ההיא, שיש לי את היכולת האישית ואת הכוח להוביל את עצמי – אבל באיזה מחיר?
האם אני חווה הצלחות רק כשאני הופכת בלתי אפשרי לאפשרי? האם אני ממגנטת אל חיי, באופן לא מודע, מצבים מאתגרים? האם אני חווה ריגוש כשאני מביאה את עצמי אל הקצה ויוצאת בהצלחה מהמצב?
החוויות המעצבות של ילדותינו הן מפעל ייצור של דפוסים ואמונות. כשאנחנו מזהים את הדפוס, עלינו לעבור שינוי תודעתי ולפעול אחרת. אני זיהיתי, שהדפוס שלי הוא לייצר מאמץ רב ומצבי קצה כדי להרגיש מוצלחת. היום אני יודעת שאפשר להשתחרר מהדפוס, להצליח בלי קושי ובמאמץ מזערי. אני יודעת שכדאי לעצור רגע בשיא ההתרחשויות, ולשאול את עצמי, האם אני נהנית מהדרך? האם אני נהנית מההצלחה? האם אני שמחה?
בשיא ההתרחשויות של גיל הנעורים, כשהייתי בתחילת כיתה ט׳, בחרתי לכתוב עבודת סיכום גדולה על מעמד האישה ועל חוסר השוויון, במיוחד בשוק התעסוקה. העבודה הזו שמורה אצלי עד היום. כשאני מעלעלת בה אני נתקלת בפרסומים של רוח התקופה ההיא: ״תהיה גבר, תן לה יד״. אני נזכרת בנערה שהייתי אז, הנערה שכתבה את העבודה הזו. הנערה הזו חתמה עם עצמה חוזה: לא להיות תלויה באף אחד.
האמונה בעצמי נתנה לי כוח פנימי להוביל את עצמי לעצמאות מחשבתית וכלכלית, להיות פורצת דרך, לפתוח בגיל 20 עסק ראשון, ״פוטון העיר״, ביחד עם בן זוגי, אהוב ליבי, יובל.
כמדריכה בצבא, כאימא, כבעלת עסק, כמעצבת, בחרתי להתבונן על העולם ממקום של אהבה, נתינה, אפשור והעצמה.
המורה ההיא מצפון תל אביב לימדה את מילי המתבגרת, שאי אפשר לסגור עליה. כל מה שאני רוצה אני כובשת. האם אני יכולה לכבוש כל יעד? בטח. אני יודעת שאני יודעת לעשות הכול, ואף אחד לא יגיד לי לא. הניסיון ההוא עם המורה העניק לי אמונה בעצמי.
חומר למחשבה
◊האם אחווה הצלחות רק במצב בו אני הופכת את הבלתי אפשרי לאפשרי?
◊האם אגשים את המטרות הגדולות של חיי, מבלי להיות בתוך מצב מאתגר?
◊האם אמגנט לחיי מצבים מאתגרים ואביא את עצמי לקצה כדי לחוות מימוש?
◊האם אזמן לעצמי סיטואציות שבהן אני צריכה להוכיח לכל העולם שאם אין אני לי מילי?
◊מה אני בעצם חווה כשאני בתוך מצבים כאלה? האם אני נהנית מהדרך?
◊האם אני מצליחה להתרגש ולשמוח גם מהצלחות שבאו לי בקלות?
תובנות
◊אין דבר העומד בפני הרצון שלך.
◊השקעה והתמדה הם מנוע להצלחה.
◊ככל שתאמין בעצמך, תצליח.
◊כשמישהו אומר לך שאתה לא יכול, אל תאמין לו.
◊רק אתה מחליט מהם הגבולות של עצמך. הכול בראש.
◊יש לך כוח פנימי עצום – פגוש אותו.
◊בכוחך להפוך את ה׳אין אני לי׳ ליש אני לי׳.
◊מציאות יכולה להשתנות כשאנחנו נפרדים מאמונות מגבילות ומשחררים דפוסים מעכבים, ומנגד מטמיעים אמונות ודפוסים חדשים ומעצימים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
