ארבע הג'האנות - מרחבים של חוכמה וחופש

פתח דבר 

במקורו נכתב ארבע הג'האנות — מרחבים של חוכמה וחופש כעבודת הדוקטורט שלי. כעת, שבע שנים לאחר שיצא לאור באנגלית, הבשילו התנאים לתרגם ולהוציא אותו לאור בעברית. עבורי הייתה זו הזדמנות לחזור אל מה שכתבתי אז ולדייק עוד יותר את ההבנות והתובנות ביחס לתהליך שמוביל אל שחרור התודעה והלב, אשר נפרש בפנינו בבהירות יפהפייה בדרשות הבודהה המוקדמות בפּאלי. הספר שבידיכם הוא התוצאה: עיבוד החומר המקורי לכדי משאב המיועד ללוות את מי שבחרו לתרגל לעומקה את הדרך שהתווה הבודהה.

כשאני מתבוננת כעת בשנות הלימודים שלי באוניברסיטה — מהסמינרים של התואר הראשון ועד לתואר השלישי — התמונה ברורה למדי: כל מעייניי היו נתונים אז לניסיון להבין לעומקו את התרגול הבודהיסטי. רציתי לדעת מהו בעצם תרגול תובנה (וִיפַּסַנַא), ואיך מתחברים יחד ההיבטים השונים של הדרך שלימד הבודהה: תרגול תשומת הלב (מיינדפולנס); פיתוח, טיפוח וביסוס של מה שמכונה "איברי ההתעוררות" (בּוֹגְ'הַנְגָה); טיפוח של ראייה צלולה (וִיפַּסַנַא) וחוכמה (פַּנְיַא); ביסוס סַמַאדְהִי וארבע הג'האנות; והמחויבות לתרגול אתיקה (סִילָה). הספר הזה פורש מפה שמחברת בין היבטים אלה של הדרך, כפי שדרשות הבודהה המוקדמות מתארות אותם. 

ארבע הג'האנות עוררו את סקרנותי מאז ההיכרות הראשונית שלי עם הכתבים הנפלאים האלה. הן מופיעות שוב ושוב בדרשות הבודהה המוקדמות, כחלק אינטגרלי מן הדרך המובילה אל הבשלת התרגול, אל ההתעוררות והשחרור. הקריאה בדרשות הבהירה לי שחשיבותן רבה למימוש הטרנספורמציה העמוקה שהבודהיזם מכוון אליה, אבל לאורך שנות התרגול הראשונות שלי לא שמעתי דבר על הג'האנות. וככל שהתעמקתי בפרשנות הקלאסית של המסורת הבודהיסטית התהרוואדית, גיליתי שהיא לא מייחסת להן חשיבות רבה, בוודאי לא בכל הנוגע להעמקת החוכמה המשחררת.

חוסר העקביות הניכר בין האופן שבו מוצגות הג'האנות בדרשות הבודהה בפּאלי לבין האופן שבו הן נתפסות במסורת התהראוודית, עורר עוד יותר את סקרנותי — בייחוד כמתרגלת שמקור ההשראה המרכזי שלה הוא הדרשות המוקדמות. על כן לא הייתה עבורי הצלילה לעומק הנושא -הזה בחזקת בחירת נושא מחקר, כי אם מימוש המשיכה העזה שחשתי לנוכח האפשרות להבין מה תיאר הבודהה בדרשותיו, איך התרגול שמתואר בהן מעמיק ונפתח, ואיך קשורים זה לזה האספקטים השונים של הדרך. זו הייתה שאלה עמוקה שליוותה אותי ואת התרגול שלי במשך שנים רבות. היא הובילה אותי למסע הגילוי והניסוח של דרך ההסתכלות שאני פורשת בספר הזה, בדבר האופן שבו התרגול נפתח, מעמיק ומשחרר. 

הספר מתאר את החוויה המבשילה ככל שהתרגול מתעדן ומעמיק. את חוויית הגוף שמהווה חלק משמעותי משחרור התודעה, ואת תהליך הבשלת האיכויות היפות והמיטיבות של הלב־תודעה (צִ'יטָה). התפתחות זו היא שמאפשרת שמיטה של התניות עמוקות שמייצרות סבל. הסתכלות כזאת על הדרך מעידה כי ארבע הג'האנות הן חלק מהותי, אינטגרלי ובלתי נפרד מתרגול הדרך כולה, מטיפוח הראייה הצלולה (וִיפַּסַנַא), מהתפתחות החוכמה ומן ההתעוררות עצמה.

הג'האנות בוודאי אינן תרגול שעומד בפני עצמו. הן מצבי גוף־תודעה (ולב) שמאפשרים למתרגלת להעמיק את הראייה החודרת ביחס לטבע החוויה וביחס לטבע התופעות ולטבע העצמי, תוך פירוק ההתניות והנטיות המנטליות הלא־מיטיבות (אלה הגלויות לנו ואלה החבויות). הן מרחב של צלילוּת שמאפשר לתודעה לראות נכוחה ולמוסס את התעתוע. הספר שבידיכם מבקש להבהיר את תהליך השחרור שהבודהה מתאר דרך הג'האנות כמרחבי חוכמה וחופש שמאפשרים התוודעות עמוקה וקרובה עם צורת קיום אחרת בעולם; עם הוויה שמאפשרת את הטרנספורמציה העמוקה שנקראת "התעוררות", ואת החופש שנולד ממנה.

ממש כפי שהנהר גנגס נוטה ומשתפע לכיוון מזרח, כך גם תודעה שמפתחת ומטפחת את ארבע הג'האנות נוטה וזורמת לעבר הניבאנה.¹

לסיום, אני ממליצה בחום רב לגשת אל הספר הזה כשיש בכם קריאה פנימית עמוקה להיות בקשר עם מרחבי התודעה והלב שאפשריים לנו כבני ובנות אדם. לפתוח אותו ברגע שבו יחושו הלב והתודעה שהבשילו התנאים. לתת אמון בכך שיגיע הרגע שבו הלב יגיד לנו שהתודעה מוכנה לקריאה על תהליך ההתעוררות והשחרור שהבודהה פורש בפנינו.

אני מניחה באהבה את הספר בעולם ומאמינה שברגע הנכון הוא יחשוף את יופיו של התרגול כפי שהוא מתואר בדרשות הבודהה המוקדמות, יתמוך בהעמקת ההתבוננות כאשר התרגול מעמיק, ויצביע על מה שיש עוד לשמוט כדי להשתחרר. כמו עם דרשות הבודהה עצמן, אפשר וכדאי לחזור אליו פעם אחר פעם, כי הדרך מתפתחת ומתעדנת ואיתה ההבנות והתובנות.

הספר מוקדש למי שבליבם ובתודעתן תשוקה עמוקה להתעורר ולהשתחרר למען כולנו. בתקווה שגם בימים שבהם חוויית הדוּקְהָה הנטועה בקיום האנושי עזה וברורה במיוחד, יהיה בכוחו להצביע על אפשרות לחוות חופש עמוק ויציב בתוך המציאות השבירה כל כך. 

קרן ארבל,

תל אביב, פברואר 2024

הקדמה למהדורה העברית
הג'האנות: הבשלת הדרך אל החופש 

דרשות הבודהה המוקדמות פורשות מפת התעוררות צלולה ובהירה, המציגה את הג'האנות כפרי הדרך כולה:

נזירים, אלמד אתכם את הסמאדהי הנכון והאצילי עם מה שנחוץ לו ומה שתומך בו... מהו, נזירים, סמאדהי נכון ואצילי עם מה שנחוץ לו ומה שתומך בו, דהיינו השקפה נכונה, כוונה נכונה, דיבור נכון, פעולה נכונה, פרנסה נכונה, מאמץ נכון ותשומת לב נכונה? תודעה אחודה ואסופה שניחנה בשבעת האיברים הללו היא מה שקרוי 'סמאדהי נכון אצילי', עם מה שתומך בו ועם תנאיו ההכרחיים.²

הספר שבידיכם מציע מבט מעמיק ב"איבר" האחרון ב'דרך בעלת שמונת האיברים'. זהו הסַמַא־סַמַאדְהִי: הסַמַאדְהִי האצילי, הסַמַאדְהִי הנכון, הסַמַאדְהִי המשחרר — או, בשמו השני: ארבע הג'האנות. הבודהה מבהיר לנו בדרשות רבות שהסַמַאדְהִי הנכון, הסַמַאדְהִי המשחרר — כלומר השהייה בארבע הג'האנות — מתגשם מתוך טיפוח של כל איברי הדרך. כשהם מבשילים, הכניסה לג'האנות והשהייה בהן היא הפרי הטבעי של התרגול.

הג'האנות מגשימות את האיכויות המיטיבות שפּורמות את ההתניות הלא־מיטיבות, ועמן מעמיקה ההתבוננות המשחררת. במעבר מג'האנה אחת לבאה אחריה מצטללת עוד ועוד ההתבוננות בטבע החוויה, ועמה מתפרקות תפיסות המציאות המסולפות יחד עם התעתוע של העצמי כמרכז החוויה. הג'האנה הרביעית היא שיאו של תהליך שבו מבשיל התרגול. ואף שעדיין היא חוויה חולפת, הג'האנה הרביעית היא חוויה של תודעה הדומה לתודעה ערה וחופשית, אשר מטה את התודעה אל התפכחות עמוקה שסופה שחרור מלא.

ואף שלכאורה הוא עוסק בג'האנות שהן החוליה האחרונה בדרך, הספר דן במובהק גם בהשקפה נכונה, במאמץ נכון, בתשומת לב נכונה ובשאר מרכיבי הדרך, גם אם לא באופן ישיר. בבסיסו ההנחה כי מי שבחרה לקרוא בו מכירה ומטפחת כפי יכולתה את כל חלקי הדרך שהבודהה פרש בפנינו — כמו כוונה, דיבור, פעולה ופרנסה מיטיבים — שבכל רגעי החיים מכוונים את התודעה ואת הלב אל האיכויות היפות. פירושו של דבר שהספר הזה עוסק בג'האנות בתוך ההקשר של הדרך כולה.

הג'האנות כסמאדהי הנכון

הספר צולל היישר לתוך המים העמוקים והזכים של מה שמכונה "הג'האנה הראשונה". זוהי חוויית גוף־תודעה הספוגה בשמחה ובעונג לא־ארציים, חופשית ממצבי התודעה הלא־מיטיבים. הפרקים המוקדשים לשלוש הג'האנות הבאות אחריה מבקשים לתאר את התוואי שבו מבשילות האיכויות המיטיבות והמשחררות; את העמקת הראייה הצלולה והתמרת התודעה, ולבסוף את יצירת התנאים המיטיבים שמאפשרים את שחרור התודעה מן הכבלים וההתניות שמייצרים את אי־הנחת, את חוסר הסיפוק ואת הסבל (דוּקְהָה). תהליך התמרה ושחרור זה מכונה בקצרה סַמַא־סַמַאדְהִי, ומוזכר עשרות פעמים בדרשות הבודהה המוקדמות. כך הוא מתואר:

ומהו, ידידיי, סמאדהי נכון? 

כאן, לאחר שהרפה מההשתוקקות להנאות החושים, לאחר שהרפה ממצבי תודעה לא־מיטיבים [אחרים], הנזיר נכנס ושוהה בג'האנה הראשונה, שהיא שמחה ועונג שנולדו מיכולת הבחנה ומלוּוים בחשיבה והרהור. 

לאחר שהתפוגגו החשיבה וההרהור, הנזיר נכנס ושוהה בג'האנה השנייה, שהיא שמחה [מנטלית] ועונג [גופני] שנולדו מסמאדהי, עם דממה פנימית ותודעה אחודה, ללא חשיבה והרהור. 

לאחר ששקטה השמחה [המנטלית], הנזיר שוהה באופקהא, בתשומת לב ובהבחנה מלאה. [בעודו] חווה עונג גופני, הוא נכנס ושוהה בג'האנה השלישית, שעליה אומרים הראויים: 'הוא שרוי בעונג, באופקהא ובתשומת לב.' 

מנטישת [הנטייה החבויה להשתוקקות] לעונג, [והנטייה החבויה לסלידה] מכאב, ובעקבות ההיעלמות של אי־נעימות מנטלית ונעימות מנטלית, נזיר נכנס ושוהה בג'האנה הרביעית. מנטישת [הנטייה החבויה להשתוקקות] לעונג [והנטייה החבויה לסלידה] מכאב ובעקבות ההיעלמות של אי־נעימות מנטלית ונעימות מנטלית, נזיר נכנס ושוהה בג'האנה הרביעית, שאינה־נעימה־ואינה־בלתי־נעימה, ובה תשומת לב והאופקהא מזוככות.

זה מה שקרוי סמאדהי נכון.³

התיאור התמציתי והנפלא הזה נובע מתוך חוכמה אדירה שמבינה לעומקם את התהליכים העדינים שמתרחשים בתודעה, בלב ובגוף, כאשר התרגול מבשיל והמתרגלת נכנסת למרחב תודעה מיטיב לחלוטין ושוהה בו.

כשקראתי בפעם הראשונה את תיאורי הג'האנות בדרשות המוקדמות, הבחנתי שהן מצוינות כפרי של תרגול הדרך ולא כתרגול מובחן בפני עצמו. אך מה שלכד במיוחד את תשומת ליבי היה ההצהרה הברורה והצלולה של הבודהה, ולפיה הכניסה אל המרחב הג'האני אפשרית רק כאשר התודעה חופשית מ'חמשת המכשולים' או 'חמשת האורחים': השתוקקות להנאות החושים; סלידה ודחייה; קהות ועצלות; אי שקט ודאגה; ספק מעכב — ועמם מצבי תודעה לא־מיטיבים אחרים כמו קנאה, פחד, ביקורתיות, אדישות, יהירות, חרדה.

כמתרגלת צעירה שכבר התנסתה קצת בהתבוננות בתודעתה, אני זוכרת הבנה ש"נחתה" עליי: זה לא דבר של מה בכך, להיכנס למרחב פנימי חופשי ממצבי התודעה והרגשות הלא־מיטיבים וספוג באיכויות היפות — ולשהות בו. כלומר, לא רק לגעת בו לרגע. אינטואיטיבית ברור היה לי שמדובר בפרי של הדרך שנחווה כאשר התודעה שומטת באופן עמוק את התנועות ההרגליות של השתוקקות, סלידה, היאחזות והזדהות; שזוהי שמיטה שנובעת מתוך חוכמה.

השהייה במצבי תודעה יפים, שקטים ושלווים היא אפשרות הכרוכה באנושיות עצמה. זהו יעדם של תרגולי ריכוז ואיסוף התודעה הקיימים במסורות רוחניות שונות. אך מצבי ריכוז כאלה, שבהם התודעה אומנם אסופה ושקטה, אינם נולדים בהכרח מתוך תרגול של תשומת לב כלפי החוויה, כפי שהבודהה מלמד ב'דרשה על ביסוס תשומת הלב' (סַטיפַּטְהאנָה סוטה);⁴ הם גם אינם קשורים בהכרח לטיפוח אתיקה (סִילָה), כוונה מיטיבה, השקפה נכונה וראייה צלולה (וִיפַּסַנַא).

פירושו של דבר שדרכים שונות פרושות בפני התודעה האנושית כדי להשיג מצבי תודעה גבוהים ומיוחדים, המאופיינים בשקט, בשמחה, בעונג ובשלווה — איכויות הנוכחות גם בג'האנות. מצבים מהסוג הזה מכונים במסורות הבודהיסטית וההודית סַמַאדְהִי, מושג שיכול לבלבל לעיתים משום שבדרשות הבודהה ובלימוד הבודהיסטי באופן כללי הוא מתאר גם מצבי תודעה גבוהים, יפים, נעימים, שקטים ושלווים — אך כאלה שאינם מובילים אל השחרור. על כן, ההבחנה בקיומם של סוגי סַמַאדְהִי שונים חיונית ביותר בדרך. היא מכוונת אותנו לטפח את מה שמשחרר ולא רק את מה ששקט, שלֵו ונעים. היא חשובה משום שהג'האנות אינן פשוט סַמַאדְהִי — חוויה שקטה, אסופה, מרווחת ומענגת, אלא הן סַמַא־סַמַאדְהִי: הסַמַאדְהִי האצילי, הסַמַאדְהִי המשחרר.

ההבנה מהו 'סמאדהי נכון', כמו ההבנה מהי 'השקפה נכונה', הכרחית על מנת ללכת בדרך המובילה אל החופש. אם לא נחזיק אותה בתודעה, יוכלו נטיות ודפוסים של התודעה להסיט אותנו מן הדרך דווקא כאשר התרגול מבשיל ואותם מרחבים יפים ומרוּוחים נפרשים בפנינו. ההבנה מהו 'סמאדהי נכון' תאפשר לנו לזהות להיכן נוטה התודעה ולאן נכוון אותה, בדיוק כאשר פירות התרגול מתחילים להתבסס והתודעה גמישה יותר ומיטיבה יותר. או־אז תשמש ההבנה מהו 'סמאדהי נכון' כמצפן שמכוון אותנו אל החופש, ולא רק לעבר שלווה, נועם ושקט. היא זו שתשאיר אותנו בנתיב ההתעוררות והשחרור ולא תאפשר לסטות ממנו.

היכולת לשהות במצבים יפים, נעימים ושלווים היא משאב חשוב ומזין בדרך. מיומנות הטיפוח שלהם והטיית התודעה והלב לעברם היא חלק משמעותי של התרגול; היא שמאפשרת מחסה מיטיב. אך הדרך שלימד הבודהה מכוונת רחוק יותר. לא רק אל מפלט מיטיב ויפה, אלא אל השחרור המלא. האפשרות של קיום חופשי ומשוחרר בעולם נשמעת לפעמים כמעט מופרכת, אך הדהרמה מזמינה אותנו להחזיק את חזון השחרור הזה. לפיכך, ברגעים רבים בדרך עלינו לזכור לטפח את האמון (סַדְהַא) באפשרות הזמינה של חופש.

הספר עוסק באפשרות אנושית זו, של שהייה במרחבי התודעה המיטיבים והחופשיים כקרקע לראייה צלולה ולטרנספורמציה עמוקה של דפוסי תפיסה מצמצמים ומגבילים. הוא מתאר בהרחבה ולעומק כיצד מטות ארבע הג'האנות את התודעה והלב אל היפתחות, התפכחות ושחרור.

ואף שהספר מוקדש להיבטיה הרחבים והעמוקים של השאלה מהו 'סמאדהי נכון', הייתי רוצה להתייחס כאן בקצרה לשאלה נוספת, מעניינת וחשובה: מהו בעצם 'סמאדהי לא־נכון' (מִיצְ'הַא סַמַאדְהִי)? הייתי מציעה אפילו לעצור רגע את הקריאה ולהרהר בתרגול שלכם ובהתנסות במצבים שכיניתם סַמַאדְהִי: איך הייתן מסבירות מהו סַמַאדְהִי משחרר, ומהו סַמַאדְהִי שאינו משחרר?

קל להבין באופן אינטואיטיבי ולהסביר מהם דיבור לא־נכון או כוונה לא־נכונה, אך השאלה בדבר מהותו של סַמַאדְהִי שלא מוביל אל השחרור עדינה בהרבה. היא מבקשת התבוננות ברזולוציה גבוהה למדי אל תוך מרחב התודעה האנושית היפה והמעודן, ומתוך הבחנה בין מה שהוא הכרחי ותומך בשחרור לבין מה שאינו. שלא כמו כוונה לא־נכונה או לא־מיטיבה, ופעולה לא־נכונה או לא־מיטיבה — ברור שבמה שמכונה 'סמאדהי לא־נכון' או 'סמאדהי שאינו מוביל לשחרור', לא נגרם נזק לעצמנו או לזולת, ודאי לא באופן המובהק שניכר בכל הנוגע לדיבור או לפעולה לא־מיטיבים. יותר מזה, 'סמאדהי לא־נכון' לא רק שאינו מזיק למי שחווה אותו, אלא שהוא שופע יופי ועונג ומזין אותנו באופן עמוק.

אז איך אפשר להבין את המושג 'סמאדהי לא־נכון', ואיך בכלל יכול סַמַאדְהִי להיות לא־נכון? התשובה תקפה רק בתוך ההקשר של הדרך שלימד הבודהה, באשר לאופן שבו הבין את הדרך לשחרור ואת השחרור עצמו. חשוב לזכור גם שמה שהבודהה יכנה 'סמאדהי לא־נכון' לא ייתפס כך בהכרח במסורות אחרות, כפי שעולה מתוך סיפור חייו שלו עצמו.

אומנם הדרשות לא מציינות ישירות מהו 'סמאדהי לא־נכון', אך מתוך הצהרות הבודהה ניתן להסיק מהם אותם מצבים שאף שהיינו מזהים אותם כסַמַאדְהִי, הבודהה לא מתייחס אליהם כאל 'סמאדהי נכון'. רשימה אחת של מצבים כאלה מופיעה בדרשות פעמים לא מעטות, והיא היוותה חלק מדרכו המדיטטיבית של הבודהה לפני שהתעורר. אלה הן 'ארבע ההשגות נעדרות הצורה' (אַ־רוּפָּה־סַמַאפַּטִי)⁵ — מצבי תודעה מיוחדים, השגות מדיטטיביות שניתן להַבנות מתוך כוח הריכוז של התודעה ומתוך יכולתה לאסוף את אנרגיית הקשב אל אובייקט תפיסה אחד ולהיספג בתוכו.

'ארבע ההשגות נעדרות הצורה' הן מצבים גבוהים ושקטים שבהם התודעה מנותקת מרשמי החושים ומתחושות הגוף, ובהדרגה היא מתרוקנת גם מרשמים פנימיים מעודנים.⁶ משום שהשהייה במצבים אלה נובעת מהיספגות התודעה באובייקט אחד, הרי זוהי חוויה עמוקה של היספגות בתפיסה מעודנת שמעבר לתפיסה הרגילה של עולם התופעות המשתנה; חוויה אחדותית נרחבת ודוממת בעלת גוונים שונים. מי שהיו מוריו של הבודהה לפני שהתעורר תפסו את אותם מצבים מעודנים כשחרור עצמו. ואולם, אחרי שחווה אותם והיה מיומן בהם, קבע הבודהה שהשגות מדיטטיביות אלה "אינן מובילות להתפכחות, להיעדר ההשתוקקות, להפסקה, לשלווה, לידיעה ישירה, להתעוררות מלאה, לניבּאנה."⁷

הצהרה זו של הבודהה בדבר חוויות סַמַאדְהִי עמוקות שהכיר מקרוב, מבהירה לנו שיש סוגים של סַמַאדְהִי שלא מובילים להתפכחות ולהתעוררות — לראייה צלולה של המציאות כפי שהבודהה הבין אותה. לפיכך הוא לא התייחס אליהם מעולם כאל 'סמאדהי נכון'. אך מדוע לא תפס את מצבי התודעה המעודנים, הגבוהים והיפים הללו — אשר מתבטאים כחוויה עמוקה של חופש — כמצבים שמובילים אל השחרור?

ראשית, משום שכפי שניתן להסיק מן הדרשות, הם מנותקים מן החוויה החושית. במצבים מדיטטיביים אלה התודעה אינה נמצאת בקשר עם עולם התופעות, משום שהיא ספוגה בחוויה עמוקה של חלל אינסופי, של הכרה אינסופית, של חוויית אין־דבר — עד לכדי חוויה שבה אין־תפיסה־ואין־אי־תפיסה. ומשום שהתודעה מנותקת בהם מן הגוף ומעולם התופעות, השהייה ב'השגות נעדרות הצורה' לא מטפחת ראייה צלולה ביחס לטבע התופעות כולן, ועל כן תרגול שלהן לא מפַתח ולא מבסס חוכמה משחררת. ועם זאת, מצבים מעודנים אלה כן מאפשרים מגע עם חוויות תפיסה מעודנות שיכולות ללמד אותנו עד כמה מותנית ולא ממשית היא הדרך שבה אנו חווים את העולם.

מי ששוהה בסַמַאדְהִי כזה זוכה לחוות קיום תודעתי מיוחד ומעודן; כזה שנובעת מתוכו דממה עמוקה. ואולם תרגול שמכוון אל מצבים אלה — אומר לנו הבודהה — ממשיך בעצם להתנות את התודעה ולהובילה אל עבר קיום מעודן; וכל נטייה לעבר קיום, מעודן ככל שיהיה, וכל השתוקקות להפסקת הקיום — מהותן שהן מרחיקות מן הנִיבַּאנָה. כי הנִיבַּאנָה אינה פשוט קיום מתוך מצב תודעתי מעודן, כי אם קיום חופשי בעולם. מצבי הסַמַאדְהִי האלה, אומר הבודהה, לא מובילים אל הנִיבַּאנָה, אלא רק ללידה מחדש במישור הקיום היפה התואם לכל אחד מהם. ב'דרשה על ניתוח היסודות' הוא מסביר למי שחווה אותם איך להתבונן בהם:

הוא מבין: אם אכוון מודעות יציבה ומזוככת זו, כה זכה וזוהרת, אל עבר בסיס־החלל־האינסופי, אז תתפתח תודעתי בהתאם. אולם זה מותנה. אם אכוון מודעות יציבה ומזוככת זו, כה זכה וזוהרת, אל עבר בסיס־ההכרה־האינסופית... אל עבר בסיס־האין־דבר... אל עבר בסיס־הלא־תפיסה־ולא־לא־תפיסה, אז תתפתח תודעתי בהתאם. אולם זה מותנה.

הוא לא מכוון ולא נוטה לעבר קיום או אי־קיום. בגלל שאינו מכוון ואינו נוטה לעבר קיום או אי־קיום, הוא לא נאחז בדבר בעולם. כשאינו נאחז בדבר בעולם, הוא מפסיק להיות חסר מנוחה. כשהוא מפסיק להיות חסר מנוחה, הוא מגשים באופן אישי את הניבאנה. הוא מבין: 'חוסלה [אפשרות] הלידה [הנוספת], התרגול הרוחני הגיע אל סופו, מה שיש לעשותו נעשה, לא אחזור לכאן שוב.⁸

מתוך התיאור היפהפה הזה, שמכוון להבנה עמוקה של הטבע המותנה של מצבי הסַמַאדְהִי האלה, ניתן להבין משהו על 'סמאדהי נכון' ועל האופן שבו הוא מוביל אל השחרור. 'סמאדהי נכון' הוא המאפשר מגע עם עולם התופעות מתוך השקפה נכונה — ובהקשר הזה מבשילה כבר ההשקפה הנכונה לכדי ראייה נכונה. 'סמאדהי נכון' מהותו שהתודעה והלב נוכחים באפשרות לחיות בעולם כשאנו עֵרים ומשוחררות. וכך מתאר הבודהה את התודעה והלב העֵרים ב'דרשה על טיהור השישה':

נזירים, זה שהגיע לשלמות, שעשה את מה שיש לעשותו, שהסיר את הנטל, שהשיג את הטוב בעצמו, שחיסל לחלוטין את כֶּבלי ההתהוות, שמשוחרר בעקבות ידיעה מושלמת — זוהי תמצית תשובתו:

חברים, ביחס למה שנראה, אני חי ללא היאחזות, ללא דחייה, בלתי תלוי, לא כרוך [אחר דברים], לא כבול, חופשי; תודעתי אינה מוגבלת. ביחס למה שנשמע, אני חי ללא היאחזות, ללא דחייה, בלתי תלוי, לא כרוך [אחר דברים], לא כבול, חופשי; תודעתי אינה מוגבלת. ביחס למה שמורגש, אני חי ללא היאחזות, ללא דחייה, בלתי תלוי, לא כרוך [אחר דברים], לא כבול, חופשי; תודעתי אינה מוגבלת. כך גם ביחס למה שנתפס בתודעה: אני חי ללא היאחזות, ללא דחייה, בלתי תלוי, לא כרוך [אחר דברים], לא כבול, חופשי; תודעתי אינה מוגבלת. באופן זה, חברים, בשבילי, זה שרואה ויודע כך, ללא היאחזות ביחס לארבעת הביטויים האלה, התודעה משוחררת מן המזהמים.⁹

וכך מתאר הבודהה את התודעה הערה ב'דרשה על ניתוח היסודות':

אם הוא חש תחושה נעימה, הוא אינו כבול אליה. אם הוא חש תחושה לא־נעימה או כואבת, הוא אינו כבול אליה. אם הוא חש תחושה ניטרלית, הוא אינו כבול אליה. כשהוא מרגיש שסופה של הגופניות קרב ובא, הוא מבין: אני מרגיש שסופה של הגופניות קרב ובא. כשהוא מרגיש שסופם של החיים קרב ובא, הוא מבין: אני מרגיש שסופם של החיים קרב ובא. הוא מבין: כשגופי יתפרק וחיי יגיעו לסופם, כל מה שמורגש, בגלל שכבר איני מתרפק עליו, ישקוט באותו הרגע ממש.¹⁰

מן התיאורים של תודעה חופשית אפשר להבין מהו בעצם סַמַאדְהִי משחרר ומה יהיה סַמַאדְהִי שאינו משחרר. מצבי סַמַאדְהִי שבהם התודעה מתנתקת מעולם התופעות ונספגת במרחב אחדותי ושקט הם חוויות עמוקות, משמעותיות וממלאות באופנים שונים. אך כדי להשתחרר מן הבּוּרוּת, אומר לנו הבודהה — זו אשר מולידה הזדהות והיאחזות שמולידות אי־נחת, חוסר סיפוק וסבל (דוּקְהָה) — על התודעה והלב להבין לעומקם את טבע החוויה, את טבע התופעות ואת טבע העצמי. רק הבנה זו פותחת אפשרות של חופש בתוך העולם.

כדי להיות חופשית, דהיינו כזאת שאינה כבולה ואין בה היאחזות, על התודעה לחוות באופן ישיר ולהבין בשלמותם, על יתרונותיהם וחסרונותיהם, את כל התופעות ואת כל מצבי התודעה: הלא־נעימים, הנעימים והניטרליים, הלא־מיטיבים והמיטיבים, הנרחבים והיפים.11 זוהי הבנה שמובילה לקיום חופשי מהזדהות,¹² משנאה, מצמא ומתעתוע;¹³ להוויה שהשתחררה מן ההתמקמות "כאן", "שם" ו"ביניהם".¹⁴

פירושו של דבר ש'סמאדהי נכון' מאפשר לראות בבהירות את טבע התופעות, את טבע החוויה ואת טבע העצמי, והוא פורם את ההזדהות שמולידה נפרדות. 'סמאדהי נכון' הוא הוויה של חופש, כּיול התודעה והלב אל עֵרוּת יציבה בתוך עולם התופעות. ואילו מצבי תודעה אחרים — גבוהים, יפים וחופשיים — אם הם לא מובילים אל העמקת החוכמה המשחררת, אם הם לא מסייעים בהסרת סילופי התפיסה ביחס לכל התופעות, אם אינם גורמים להתפכחות מתעתוע העצמי — הרי אי אפשר לזהות אותם כ'סמאדהי נכון'.

'סמאדהי נכון' חייב להוביל להסרת שלוש ההשקפות העמוקות והמסולפות (וִיפַּלַאסָה) שמייצרות דוּקְהָה:

התפיסה שרואה את מה שארעי כקבוע; התפיסה שרואה את מה שהוא לא באמת מהימן כמה שיאפשר סיפוק ואושר אמיתיים; התפיסה שרואה את מה שהוא לא עצמי קבוע ונפרד, כעצמי קבוע ונפרד.¹⁵

כל עוד סילופי תפיסה אלה נוכחים בתודעה ובמפגש שלה עם העולם (הפנימי והחיצוני), הם מולידים הישענות על מה שלא באמת יכול לספק אושר אמיתי וקבוע ורדיפה אחריו (ובכלל זה גם מצבי תודעה גבוהים ויפים); הם מולידים דרישה מן המציאות לספק ביטחון שהיא לא יכולה לספק; הם מולידים היאחזות במה שטבעו ארעי ולא מהימן; ולבסוף הם מולידים הזדהות שמולידה עצמי מפוברק, ואז מניחה עליו ממשוּת ונפרדוּת.

ומולם, 'סמאדהי נכון' מאפשר התפכחות ואי־השתוקקות (גם למצבי תודעה גבוהים ומיוחדים).

'סמאדהי נכון' מאפשר פרימה של הַבניית העצמי בתוך חוויית העולם, ולכן את התפוגגות תעתוע הנפרדוּת.

'סמאדהי נכון' מוביל לשמיטה ואי־היאחזות, ולכן הוא מוביל אל החופש.

הג'האנות כמימוש של איברי ההתעוררות

ארבע הג'האנות הן המרחב המיטיב והמשחרר שנקרא 'סמאדהי נכון'. אך 'איבר ההתעוררות סמאדהי' (סַמַאדְהִי בּוֹגְ'הַנְגָה) הוא רק אחת מבין שבע האיכויות שמתבססות ומבשילות לכדי שלמות משחררת מתוך השהייה בארבע הג'האנות. כלומר, לאחר שהתודעה השתחררה מ'חמשת המכשולים' (האורחים) ומשאר מצבי התודעה הלא־מיטיבים, ובמעבר מג'האנה אחת לבאה אחריה, מתבססים בתודעה ומוגשמים בהדרגה 'שבעת איברי ההתעוררות'. הג'האנות אינן רק מימוש של 'איבר ההתעוררות סמאדהי', כי אם גם הגשמתם של יתר איברי ההתעוררות: 'תשומת לב', 'חקירת התופעות', 'חיוניות', 'שמחה', 'רוגע' ו'התבוננות יציבה' (אוּפֶּקְהַא).

אין זה דבר של מה בכך, לשהות במרחב פנימי שלא רק שהוא חף מכל מצבי התודעה הלא־מיטיבים ומכל הרגשות העוכרים,¹⁶ אלא שהוא אף ספוג באיכויות היפות. לכן הג'האנות הן ביטוי של הבשלת התרגול: הן פירות הדרך. טיפוח האיכויות שנקראות בבשלותן 'איברי התעוררות' הוא חלק מרכזי ומשמעותי מן התרגול, והוא שפותח את עצם האפשרות להיכנס למרחב הג'האני. וחשוב מכך, נוכחוּת האיכויות המיטיבות והמשחררות אינה בלבדית למרחב הג'האני. ההתמסרות לטיפוח האיכויות היפות — כמו טוּב לב, חמלה, פרגון ונדיבות — מולידה רגעים רבים שבהם 'איברי התעוררות' ואיכויות מיטיבות אחרות נוכחים בתודעה ומשחררים ברמות שונות, גם כשהשקפה נכונה לא נוכחת במלואה כחוכמה משחררת.

נכון יהיה לומר שבתודעה שאינה שוהה בג'האנות, איברי ההתעוררות יציבים ועמוקים פחות. זאת משום ש'חמשת המכשולים' (האורחים) עדיין מופיעים ומבקרים בה. אך תודעה זו כבר אינה "דביקה", מוסחת או חסרת שקט; יש בה מידה של רווחה, שקט, שמחה ויציבות. בזמנים אלה, המכשולים הם רק אורחים בתודעה. אופיים אז עדין יותר, והם באים והולכים בעוד התחושה הכללית היא זו של רווחה ויציבות. אלו הם רגעים מתוקים מאוד וטרנספורמטיביים, משום שהתודעה שוב אינה אחוזה אז בטלפיו של אחד האורחים, ולא בסיפורים שהוא וחבריו מספרים.

זוהי משום קריאת כיוון שמצביעה עבורנו על אפשרות קיום שבה התודעה שוב אינה עסוקה ללא הרף במחשבות טורדניות, בסלידה, בהשתוקקות, בהשוואתיות, בביקורתיות, בחרדות, בכעסים או בקנאה; על פוטנציאל הלב להיות פתוח, רחב ואוהב; על תודעה שיכולה להיות מרווחת ויציבה. תשומת הלב אל רגעי הרווחה, השמחה והשקט האלה, ואל תחושת הנועם הגופנית שמלווה אותם — היא עצמה מזינה אותם. זהו אחד האספקטים של תרגול 'מאמץ נכון': טיפוח שמאפשר את "הימשכותם, התרבותם, התפתחותם, צמיחתם והגשמתם של מצבי תודעה מיטיבים שכבר התעוררו."¹⁷ טיפוח האיכויות המשחררות ושמיטת מצבי התודעה הלא־מיטיבים מהווים, אם כן, קרקע להעמקת ההתבוננות והחוכמה, עד שהתרגול מבשיל והכניסה אל הג'האנות מתרחשת באופן טבעי.

המשך הפרק בספר המלא