איפה אמצא עלה?

בסופו של דבר, אתה מוצא את עצמך עושה לא את הדבר שאתה מצטיין בו, אלא את השני לו. ממציא כל תירוץ תחת השמש לא לעסוק בדבר שבו אתה הכי טוב באמת. הסיבה היא שהדבר הזה קרוב לליבך, חשוב לך מדי, כמעט קדוש. אתה מלא ביקורת עצמית ואינך יכול להוציא מתחת ידך דבר שיהיה פחות ממושלם. המעצור הזה נטוע בנפשך עמוק כל כך, שבכתיבת שירים אינך מצליח לעבור את הפתיח, ובציור, לא זו בלבד שהבד עומד חשוף אלא גם שהצבעים מונחים במגירה, ובאין נוגע — מעלים עובש. אם אתה כותב ספר, כתבת רק את שמו וכמה פסקאות לא עוקבות. הדבר דומה ללוח חלק. מתחת לפני השטח הוא שורץ מכשולים שאתה, ורק אתה, בתירוציך הפתטיים, הערמת על עצמך.

חלק א' |
לוריס איטי באושוויץ

פרק 1 |
על פי שמשון לוי

התקשיתי בחשיבה מסודרת. פה ושם כשהתחיל קצה של תהליך מחשבתי, החוט נקטע מייד עם תחילתו. המוח שלי היה שקוע כולו, כבמנטרה: "סבא צדק. סבא חיים צדק. פשוט, צדק".

פרק 2 |
על פי שמשון לוי

(״קשה להאמין שמישהו עוד מעשן את הדבר הזה.״)

היה זה בשנות השלושים המוקדמות לחיי. נאיבי, משוכנע שאני גאון ובקיא בדרכי העולם, אופטימי כפי שרק צעירים יודעים להיות.

סיימתי יום הקלטה ארוך במיוחד. התחלנו מוקדם בבוקר וגמרנו בשעת ערב מאוחרת, בעיקר בגלל היכולת הלקויה או חוסר הרצון של ירמי, עוזר הטכנאי, שבגללו הכול התארך פי שניים מהרגיל: העמדת מיקרופונים, חלוקת אוזניות, מיקום מגברים.

יצאתי מותש לבריזה המתעתעת של תל אביב בסתיו. בית קפה חדש ברחוב שינקין בעל השם ״ניקְס קייב״ (Nick's Cave) צד את עיני והחלטתי לנקות את הראש עם קפוצ'ינו חזק. המקום היה מלא. הבחנתי בשולחן אחד פנוי בקצה החלל ועטתי אליו כמוצא שלל רב, לפני שמישהו זריז יותר יקדים את מהלכי.

הנחתי את התיק על הכיסא — שלא לאבד את המקום — וניגשתי לבר. הזמנתי קפה ומיץ תפוזים סחוט. הבריסטה מסר לי עודף ועֵזֶר ממוספר לזיהוי השולחן. כשפניתי ללכת, הבחנתי בשרפרף קטן עמוס עיתונים. לפני שהספקתי להתקרב, בחורה אופנתית כבת שלושים ניגשה לשרפרף והתלבטה מה לקחת. ניסיתי לחזות מה תבחר ומה תשאיר. היה לי ברור שתאסוף לחיקה את המדור הראשי ואת מוסף התרבות, אך להפתעתי היא פנתה ללכת כשבאמתחתה המדור הכלכלי וגם מדור הספורט. לך תדע.

נטלתי את מוסף התרבות ועלעלתי בעמוד הראשון תוך כדי הליכה לשולחן. בעמוד השני, הופיעה כתבה ששיבחה זמר חדש, בעיקר (איך לא) בשל המנגינות והתכנים המעולים של שיריו (שהוא כלל לא כתב). כשהתיישבתי, ויתרתי על ההמשך והנחתי על השולחן את עֵזֶר הזיהוי ואת העיתון. מלצרית ניגשה אליי כעבור דקות ושאלה: ״אתה עכבר?"

״סליחה?" אמרתי.

״עכבר. אתה עכבר?"

היא הסיטה את העיתון וחשפה עכבר עץ קטן.

מצאתי את עצמי מרים את המכרסם ובודק את אופיו. היה לו פרצוף סתמי ומבט ספק משועמם ספק טיפש. בזמן שהנחתי אותו חזרה על השולחן, חשבתי שזה די אבסורד — להשתמש בדמות עכבר לצורך סימון שולחן בבית קפה; הרי המאפיין המוכר של חיה זו הוא היותו ניזון בעיקר מפסולת, שלעיתים מזדמנות מתגלה במטבחי מסעדות. בעודי מהרהר בעכבר נזכרתי בפסוק, שכעונש, אולצתי ללמוד בעל פה כילד בבית הספר: ״וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵה״, ואז נמאס לי. די עם זה. חלאס עם העכברים.

מבלי שידעתי היה זה סימן לבאות: זימון לעולמו של הולך על ארבע קטנטן שלא הכרתי קודם לכן.

הרמתי את הראש ואז ראיתי אותה. היא נעמדה בכניסה; משקוף הדלת גילם מסגרת ציור. מאחוריה, רקע עירוני כעוּר, של מאייר כושל בניסיונו לִדְמוֹת לאדוורד הופר. הקווים הגסים והאפרוריות התל אביבית לא העיבו על יופייה, נהפוך הוא. בעודה סורקת את חלל בית הקפה בהבעת אכזבה, סימנתי בידי שהיא מוזמנת להתיישב על הכיסא הפנוי לצידי. היא פסעה לעברי והתיישבה.

מייד שמתי לב שניחוח יסמין רענן אופף אותה. היא לבשה ג'ינס כחולים, גדולים עליה לכל הפחות במספר אחד אם לא שניים, אחוזים על מותניה הצרים על ידי חגורת עור משופשפת. היא נעלה מגפי זמש בצבע אדמת מדבר יבש, ולבשה גופייה ועליה הדפס: דיוקן של חיה קטנה ומתוקה עם פרווה אפורה ועיניים עצובות, ענקיות מעבר לכל פרופורציה. מעל ראשו של היצור היה מותווה: ״סום לייק איט סלו". (Some Like it Slow)

"אני לילי. תודה על המקום.״

"שמשון."

היא הסיטה מעיניה את שערה.

"אתה צוחק."

"לא, אני נשבע. אומרים שנולדתי עם שיער ארוך במיוחד."

"אלוהים, הייתי מתה לפגוש את ההורים שלך," אמרה.

"לא זכיתי בחוויה הזאת," אמרתי.

״מה זאת אומרת?״ שאלה במבט דואג.

״בואי נגיד שגדלתי נטול הורים.״

"אוי, אני מצטערת,״ אמרה.

הצבעתי לעבר הגופייה. "מה הקטע של הסנאי המדוכדך?"

"זה לא סנאי ואני לא מתה על סנאים. הם בסך הכול חולדות עם זנב מפואר. זה לוריס איטי."

היא השפילה מבט אל הגופייה והוסיפה: "הלוריס המסוים הזה הוא ניקטיצֶבּוּס פיגמאוס, שמכונה גם לוריס איטי גמדי. הוא חי ממזרח לנהר המקונג בווייטנאם, לאוס, מזרח קמבודיה וסין. בכללי, לוריסים איטיים הם קבוצה של כמה מינים של פרימטים בעלי אף לח שחיים בדרום מזרח אסיה. מבנגלדש וצפון הודו במערב עד הפיליפינים במזרח, וממחוז יונאן בסין בצפון ועד האי ג'אווה בדרום."

ניסיתי להחליט אם ההסבר הזואולוגי שזה עתה נפל עליי היה מדאיג, מקסים, או גם וגם. ״את זואולוגית?" שאלתי.

"לא," אמרה וצחקה. "יש לי קטע עם לוריסים איטיים. אפשר לומר שאני עוסקת בלוריסים.״

״מה הכוונה?" שאלתי.

"לא משנה כרגע. מה אתה עושה?"

"בדרך כלל אני מוקף מוזיקאים מיוזעים ולא מטופחים במיוחד."

"אתה מוזיקאי? הייתי צריכה לדעת."

הסתכלתי עליה בנימת שאלה והיא אמרה, "הידיים שלך, אצבעות כמו תווים."

בגלל ההמולה סביבנו שמעתי אותה אומרת ״אטבים.״

"אמרת אצבעות כמו אטבים?" שאלתי.

"לא! כמו תווים, תווים של מוזיקה."

לוריס איטי הוא פרימט, ופירושו של דבר שיש לו בהונות מנוגדות. הבהונות (בכל ארבע הרגליים) עוזרות להם להיאחז בענפים. ללוריסים איטיים יש כלי דם ייחודיים שמזרימים תוספת חמצן לשרירים ומאפשרים להם להיאחז בעצים ובענפים לאורך שעות ארוכות מבלי להתעייף. האצבע השנייה של הלוריס האיטי קצרה משאר האצבעות, וזאת למטרות היאחזות.

הייתי כה מרוכז בה שהתעלמתי מהרעש מסביבנו. כאשר הסטתי ממנה מבט כדי לשלוף מכיס הז'קט קופסת סיגריות, הבחנתי שהמקום עדיין הומה אדם.

״את מעשנת?״ שאלתי כשאני שולף מראש שתי סיגריות.

״קשה להאמין שמישהו עוד מעשן את הדבר הזה,״ היא אמרה.

״שמת לב מה כתוב פה בהפוך?״ קירבתי אליה את חפיסת ה-Noblesse: ״איזה עלבון.״

תוך כדי שהיא צחקה, המלצרית ניגשה אלינו. ״לא מזמינים בדלפק?״ שאלתי.

״מוותרת לך הפעם,״ היא ענתה בחיוך.

לילי שאלה את המלצרית איזה מיצים יש להם. המלצרית הצביעה על כוס המיץ שעמד ליד הקפה שלי.

הלוריס האיטי הסונדלי הוא בעל הלשון הארוכה ביותר מבין כל הפרימטים. אורכו נועד לשתיית צוף.

"לא, רק לא מיץ תפוזים," אמרה לילי בקול נוקשה. היא סרקה את התפריט והזמינה קוקטייל, ״וינונה פורוור״ (Winona Forever). "בחירה טובה,״ אמרה המלצרית, אספה את התפריט והלכה. חשבתי לעצמי, כמה אני מתעב מלצרים חנפנים, ואז לשמחתי לילי השלימה את מחשבתי, "אתה לא שונא שהן עושות את זה? נותנות ציונים על הזמנה?"

"בלתי נסבל. אבל מה הקטע עם ה'לא' הנחרץ הזה למיץ תפוזים?"

"מצטערת, לא סובלת את זה. החתיכות השוחות האלה על הקרקעית, זה כמו לשתות נזלת תפוז."

עיוורים לכל הסובב אותנו, המשכנו לדבר ארוכות. שעון קיר שהשקיף עלינו ממול, שבוודאי יוּצר על ידי אוּמן חרדי אמריקאי שהשתקע ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, הציג אותיות עבריות במקום מספרים. השעון נראה כמו רשימה עגולה של כיתות בית הספר. השעה הייתה שתים־עשרה דקות לי״ב. המקום הספיק להתרוקן, פרט לאישה צעירה שישבה שני שולחנות מאיתנו, דבוקה לספר. כל כמה עמודים פרצה בצחוק רועם חסר עכבות, וככל שהתקדמה בקריאה עוצמת הצחוק הלכה וגברה.

לילי הסתכלה עליי, מחייכת. "מוכרחים להשיג את הספר הזה. אתה מצליח לראות איך קוראים לו?"

"אני כמעט מצליח ואז היא מקפלת את הכריכה," עניתי. "זה מטריף אותי."

לילי קמה כאילו כדי ללכת לשירותים, ועברה בסמוך לשולחנה של האישה כדי להעיף מבט. חזרה, התיישבה ואמרה, "מזרח/מערב והצד השלישי של איסטנבול."

השיחה בינינו המשיכה אל תוך הלילה, כמו דהירה על אופנוע בכביש פתלתל, כשלפני כל עיקול השיחה משנה הילוך על פי התוואי. מה שהחל כרצון הדדי להכיר לעומק, הפך תוך זמן קצר לצורך.

כעבור כשלוש שעות, ניגשה אלינו המלצרית ואמרה שהם סוגרים. הוצאתי ארנק אבל לילי התעקשה להתחלק. אמרה: "בפעם הבאה." הלב שלי החמיץ פעימה.

הארנק שלה היה בדמות לוריס איטי זעיר בעל רוכסן לאורך הגב, וגור לוריס עוד יותר זעיר מחובר לראש הרוכסן. היא חילצה מהלוריס שטר. שאלתי אותה איפה מצאה את הארנק.

"למה שלא תבוא ותראה בעצמך?"

יצאנו לעבר המדרכה וכשעמדנו ללכת, אחזה בראשי בין ידיה, עצמה עיניים, ונתנה לי נשיקה רכה אך נוקבת ואמרה, "אני לא מצליחה להחליט אם אתה מריח כמו מישהו שאהבתי פעם או כמו מישהו שעוד אוהב." בזמן שהתקדמנו לעבר ביתה, לא יכולתי שלא להבחין בצורת ההליכה שלה. כאילו פסעה יחפה על קו המים בחוף, מחזיקה בידה זוג נעליים. פסיעות קלות, ללא מטרה מוגדרת.

חתול רחוב מנומר ושתום עין הצטרף אלינו בזינוק מהספסל שעליו ישב. בעודו מתחכך לי ברגל, לילי רכנה ללטף אותו ושוחחה איתו בחתולית שוטפת. נפרדנו ממנו לשלום, וכשהמשכנו לצעוד לא המשיך איתנו, נעמד במקום ונדמה היה שגם הוא סקר בעין האחת שלו את הליכתה.

יכולתי לאהוב או לא לאהוב מישהי בשל אופן ההליכה.

התנועה של הלוריס האיטי מזכירה תנועה של נחש, וזאת בשל העובדה שיש לו יותר חוליות בעמוד השדרה מלשאר הפרימטים. הוא הולך תוך שימוש בכל ארבעת הגפיים.

פרק 3 |
על פי שמשון לוי

(״אנחנו מתפתחים להיות האנשים שההורים שלנו הזהירו אותנו מפניהם.")

לא ידוע הרבה על חיי החברה של הלוריס האיטי, אך ניכר שהפרטים מתקשרים ביניהם באמצעות סימוני ריח.

ברגע שעברתי את דלת הכניסה הכה בי ריח מובהק של יסמין. באחת הפינות עמדה מכונת תפירה ולידה צנצנת זכוכית עמוסה בעיני בובה חומות גדולות מפלסטיק; על הרצפה נחו בתפזורת בדים, פיסות שונות של פרווה סינתטית, ושלל בובות לוריס איטי בגדלים שונים ובשלבים שונים של הכנה.

מאחורי מכונת התפירה, לרוחב הקיר, עמד מדף ארוך ועליו עמדה שורה של לוריסים מפורסמים; לוריס מייקל ג'קסון עם כפפה לבנה, לוריס בוב מארלי עם רסטות וגיטרה זערורית, לוריס משה דיין עם רטייה המסתירה את עין שמאל ולוריס מיק ג'אגר, די גרוטסקי, עם שפתיים תפוחות ועליו אמרה, ״בזה באמת פישלתי, הוא נמצא פה לעיניך בלבד. אבל האמת היא שהוא מצחיק אותי.״ אבל המדהימים באמת היו שלישיית לוריסים, שניים עם זקנים ארוכים ועם גיטרות קטנטנות מכוסות פרווה והשלישי, מתופף נטול זקן חובש כובע מצחייה הפוך שישב מול מערכת תופים מיניאטורית: לוריסי "זי זי טופ".

לצד מכונת התפירה, נחה לה פיסת קטיפה בצבע ארגמן ולצידה שולי תחרה לבנים. "למה זה מיועד?" שאלתי. "אני עובדת על לוריס לוּאי השישה־עשר אבל נתקעתי. לא מצליחה לתפור את הבגד, והסתבכתי במיוחד עם צווארון התחרה שלו." ניגשתי בנונשלנטיות למכונת התפירה, הרמתי מהרצפה לוריס "עירום" ששכב לו על הגב סמוך לכיסא, התיישבתי וגזרתי את הקטיפה מחדש לגודל המתאים, כולל פתחים לזרועות וקינחתי בתפר צרפתי לאורכו של גב הבגד. אחרי שדאגתי למכפלת סביב חפתי השרוולים וצווארון התחרה של הוד מעלתו, הלבשתי את הבחור, נתתי לו טפיחה חברית על הישבן והושטתי לה את לואי הקטן ירום הודו. משך כל הזמן הזה, לילי לטשה בי עיניים בלי לומר מילה. מחזיקה את לואי הקטן ובוחנת בהתפעלות את טיב התפירה, הסתכלה בי ספק בפליאה ספק בהערצה ואמרה, "תגיד, אתה אמיתי?״

מאוחר יותר, כששכבנו במיטתה, היא הסבירה שזה התחיל כעניין תמים. כשהייתה בעיצומו של התקף זעם טיפוסי לגיל שנתיים, אביה נהג להראות לה תמונות של לוריס איטי והיא הייתה נרגעת מייד. משם זה המשיך לחולצות לוריסים פעורי עיניים, שאביה הכין לה באמצעות העתקה על נייר שקוף של צילומים הלקוחים ממגזינים ואנציקלופדית. ברבות הימים, צברה אוסף של בובות לוריס מפרווה. ומשימה זו הייתה כלל לא פשוטה. נדירים הם הנכנסים לחנות צעצועים ופונים למוכר ב"סליחה, תוכל להגיד לי בבקשה היכן נמצאות בובות הלוריס האיטי?" זה שיגע את אמא שלה. לא דובים, לא ארנבים או גורי נמרים מתוקים, רק לוריס איטי.

לילי המשיכה וסיפרה כיצד משפחתה הרבתה לעבור מדי שנה ממקום למקום, ערים, מדינות שונות, ורק בובות הלוריס האיטי שלה היו למוטיב קבע, הדבר היחיד שהעניק לה יציבות ונחמה. היא הסבירה שהוריה דאגו לרשת של חברים וקרובי משפחה שהיו מחפשים את היצורים המלאכותיים ״ודואגים למלאי תמידי שיהיה זמין לימי ההולדת שלי או לכל מועד אחר שהיה כרוך בנתינת מתנה.״

״נשמע שהיו לך הורים מקסימים,״ אמרתי. "אפשר להגיד.״ חשתי טון מסויג בדבריה. "אבל אני לא בטוחה שאני כזאת מציאה. מישהו אמר פעם שאנחנו מתפתחים להיות האנשים שההורים שלנו הזהירו אותנו מפניהם."

לילי עשתה אהבה. הייתה מתלטפת, מתחבקת, מתרפקת ומתגפפת. הייתה מתעלסת. לעיתים מזדיינת ולעיתים התנתה אהבים. כמו וירטואוז שחש בנוח גם בג'אז וגם בקלאסי. לפעמים הייתה עושה אהבה בלהט. בפעמים אחרות הייתה כנועה להפליא. ואז, פתאום, הייתה נעשית שתלטנית. לפרקים הייתה מתנזרת בזמן המחזור ובפעמים אחרות תופסת פתאום בראשי ותוחבת אותו בין רגליה ביום הזרימה החזקה ביותר.

לוריסים הם אוכלי כול. הם ניזונים מבעלי חיים קטנים, פירות, עץ גומי ושאר דברים מהצומח. בשעות החשכה, הלוריס האיטי פְּעיל הלילה מטפס לאיטו על עצים בחיפוש אחר מזון משופע בפירות, בצמחים ובחרקים כמו נמלים וטרמיטים. הוא אוכל גם ביצי ציפורים וצמחים שמייצרים צוף. דיווחים מקמבודיה מעידים שהלוריס האיטי הגמדי אוכל בעיקר טרמיטים, חלקי עצים, פירות ובמבוק. ניטש ויכוח סביב השאלה עד כמה יש לראות בלוריסים אוכלי חרקים. יש הטוענים שכשליש מתזונתם הוא חרקים ואילו אחרים טוענים שעיקר תזונתם — פירות.

כעבור זמן קצר עברנו לגור יחד.

עוד לפני כן, הבחנתי אצלה באי אילו הפרעות אכילה. מה שנראה תחילה כקוריוז, התגלה כעניין יום־יומי. עם הזמן נאלצתי לזכור, ולא תמיד בהצלחה, מה מותר ומה ייהרג ובל יעבור. היו מזונות נקיים ומזונות לא נקיים. היו מזונות שהיו נקיים בהקשרים מסוימים ולא נקיים פתאום בהקשרים אחרים. ״שמשון, תבין, מאכלים כמו יוגורט לבן פשוט, תמיד, תמיד נקיים. מאכלים מטוגנים, מזון מהיר, גם כשהוא צמחוני, הם בחזקת לאו מוחלט!״ בשר מכל סוג היה בעיה גדולה אף שבכל זאת אכלה ממנו מפעם לפעם מסיבות בריאותיות, "חייבת בי-12." נדרשו לנו לא מעט מאמצים כדי ליהנות יחד מארוחות או להזמין חברים לארוחות ערב.

"לאכול בחברת אנשים זה מוזר,״ נהגה לטעון, ״זה משהו שצריך לעשות ביחידות. כמו ללכת לשירותים. שלא תבין אותי לא נכון, אני מבינה את התועלת שיש באכילה משותפת, אבל תחשוב על זה. בוא נגיד שזוג יוצא לדייט במסעדה יוקרתית: שניהם לבושים 'דרסט טו קיל', יושבים להם ומשוחחים תוך שהם תוקעים אוכל בפה, לועסים וטוחנים. למעשה, תהליך העיכול כבר מתחיל בפה, כשהאנזימים ברוק מסייעים בפירוק העמילן. בולעים את העיסה הזו והכול כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם."

"כמו לקנח את האף," אמרתי.

"בדיוק. משום מה, לקנח את האף בציבור, כל הסוגיה הזאת של טישו לעומת ממחטה, זה נחשב מקובל. בעצם, הוא או היא נושפים נזלת מהנחיריים לתוך נייר טואלט משודרג. זה דוחה. שלא לדבר על המילה עצמה. הכנתי לקינוח...״

"בסין פתרו את זה,״ אמרתי, ״יורקים ומקנחים ישר אל הרצפה.״

״מקסים.״

לילי וסבא חיים התחבבו מייד זה על זה, והתחברו כאילו הכירו מאז ומעולם. לא מן הנמנע שסבא ראה בלילי נחמה; בתו נהרגה בתאונה בפריז. אהבתי להתבונן בהם מן הצד, מצחקקים, בעיקר כשהיו מבשלים יחד, כשסבא חשב שהוא יזעזע אותה עם אי אילו עקיצות סרקסטיות המשוות את תבשיליהם ל״ארוחות״ במחנה.

אך לילי הבינה לליבו וזרמה עם זה כדבר שבשגרה, מה שהוסיף לה נקודות זכות מבחינתו. לא אשכח איך שפעם, כשהוא ירד עליי בנוכחותה על כך שאני מוסיקאי ושאני עתיד ״לסיים בארובה״, היא העירה לשביעות רצונו, ״מסכימה איתך. לכן כמתנת יום הולדת, רכשתי לשמשון קורס לקאפּויים מתחילים.״ כשאני חושב על זה היום, ייתכן שהרגישה שקרבתה לסבא העמיקה את מה שנשלל ממני: משפחתיות. בהיותה קרובה אליו, זה סייע לה להשלים עם מה שהיא כינתה ״שיגעון השואה״ שהיה טמון בי. אפשר שלילי נהייתה יותר סלחנית כשהבינה מאין נובע אותו שיגעון.

לאחר שנה, בזמן שהכין לנו קפה במטבח, חטף התקף לב ומת בזרועותיי עוד לפני שהספקתי להזעיק אמבולנס. דקה לפני שעזב אותנו, הספיק לומר לי בשארית כוחותיו: "סאמיק, הדבר היחיד שאני מתחרט עליו זה שאהבתי אותך יותר מדי מכדי לתרגל איתך איך להתמודד עם מכות."

בסוף המשפט, ליבו שבק והוא נפח את נשמתו. להלוויה הגיעו החבורה מבית הקפה ״אודסה" ששכן בקצה הצפוני של רחוב אבן גבירול. שם נהג לשבת עם חבריו ה״מזלניקים״, כפי שקרא להם כל בוקר אחרי שליווה אותי לגן. סבא היה הראשון ללכת וגם הצעיר בחבורה.

מדי שנה עליתי לקבר לומר קדיש. העלאת זיכרונות מהשנה החולפת העניקה ערך נחוץ לזמן שחלף. בשנים הראשונות, רכון על קברו, הייתי חושב על דברים שהחמיץ מאז מותו, אבל עם השנים מצאתי את עצמי מתמקד פחות במה שהחמיץ ויותר באופן שהשתניתי אני מביקור לביקור, מנצל את התאריך כציון דרך.

חלפו שנתיים ונולד לנו תינוק. הילד נולד עם שיער ארוך בצורה יוצאת דופן. לילי רצתה לקרוא לו שמשון ג'וניור. לבסוף בחרנו בשם תֵּיאו.

הכול היה נפלא.

ההיריון של נקבת הלוריס האיטי נמשך חצי שנה, והגורים שוקלים בין 103 גרם ל-2.1 קילוגרם. סבורים כי תוחלת החיים שלהם היא כעשרים וחמש שנה.