מצויר במילים

עמוס עוז

מצויר במילים, מסופר בגוונים ובכל עושר האור

מיום שראיתי בפעם הראשונה ציורים מאת שמואל בק, הייתה לי תחושה חדה שהאיש מספר לי סיפורים במכחולו. עכשיו כאשר סוף־סוף כתב ספר, מה פלא שהוא מצייר בעט? הן בציוריו הן בספרו זה, מעמיד שמואל בק לא "אנדרטה לשואה" ולא "יד ושם לעם היהודי שנהרג" אלא, בראש ובראשונה, עולם אישי, חד־פעמי, מלא געגועים ואירוניה, רווי חלום סיוט ובדידות, עולם שזעקת־מחאה תיאולוגית מפלחת אותו לפעמים, עולם שיש בו תחושת אימים של יתמות קוסמית, של זמן שהתעוות ושל בלהה מטאפיזית נוקבת.

מקומו של שמואל בק הוא, בעיניי, בין גדולי ציירי המאה העשרים — מעטים הם שעלה בידם לעצב כך את אכזריותו המטורפת של העידן הזה, את שיממונו, את סיוטיו, את עצבותו ואת ריקנותו; מעטים עוד יותר הם האמנים שיצרו שפה אישית־ייחודית משל עצמם. בשפת יצירתו האמנותית של שמואל בק הזוועה, ההומור והחלום מותכים למקשה רדיואקטיבית אחת.

והנה ספרו "מצויר במילים" אינו רק המשך של ציוריו במכחול שונה: מבין עשרות ואולי מאות ספרים שקראתי, רומנים על תקופת השואה ועל מה שקדם לה ועל מה שבא בעקבותיה, ממוארים, ספרי תעודה, ספרי מחקר וספרי הגות — מיוחד בעיניי ספרו זה של שמואל בק. אף על פי שהדפים מלאים תחושת אובדן, אימה, השפלה, יתמות ומוות — אף על פי כן, זהו ספר סנגוויני, מלא אהבת חיים, רוטט מאיזו שמחה קתרתית כמעט, ספר משעשע, שלעיתים קרובות תוך כדי קריאה גרם לי לפרוץ בצחוק רם. זוהי הפעם היחידה בחיי כקורא, שמצאתי עצמי נהנה הנאה חושנית מקריאת ספר שלכאורה הוא מוקדש לאסונו של העם היהודי, לחורבנן של עיר וקהילה ומשפחה, להרס הילדות ולזכר עולם שנרצח.

אבל רק לכאורה, רק על פניו, מוקדש הספר הזה למוות. לאמיתו של דבר, זהו שיר הלל מופלא, אוֹדָה, המנון ססגוני לכבוד שלל כוחות החיים, האהבה, היצירה ושמחת החושים. שמואל בק כתב אפוס טרגי־קומי על תהליך הולדתו וצמיחתו של האמן מתוך האבסורדים המשועשעים של חיי בן יחיד במשפחה, מתוך סיוטי ההיסטוריה ומתוך אכזריות הטירוף של ימי הרדיפות, הגטו, הניסים המוזרים של ההישרדות והבדידות הארקטית של השורדים.

מסופר בספר הזה לא רק, ולא בעיקר, על "איך הצלחתי לשרוד ולצאת מכל זה בחיים, ובלי לצאת מדעתי", אלא — בראש ובראשונה — לפנינו "דיוקנו של האמן כאיש צעיר״ — בנסיבות שג'ויס אף לא חלם עליהן, ובתוך סיוט אשר לעומתו "התופת" של דאנטה היא כמעט מועדון ממוזג אוויר.

כמו עוגיית המדלן של מרסל פרוסט, גלגולי היעלמו והופעתו המאוחרת של "הפנקס" הם המניע לבקיעתו של מעיין הזיכרון. זה "הפנקס" אשר פעם, לפני אלף שנה, בגלקסיה שכבר כבתה, עיטר אותו הילד־הצייר, הבן־יחיד המפונק, חד העין, הפעוט שאמו — ומשפחתו כולה — ייעדה אותו לגדול ולהיות צייר אמן (כמו שמואל המקראי שהייעוד הוטל עליו מבטן אמו). המשפחה היהודית־ליטאית הזאת, על תאוותיה הבורגניות וטירופיה הסמויים, על חמימותה, סודותיה הקטנים, יומרותיה ופחדיה, היא בעצם גיבורת האפוס שלפנינו. המשפחה — ובראשה האם הטיטאנית — ייעדה את הילד להיות צייר־אמן; להיטלר היו תוכניות קצת אחרות; כל אחד מן הצדדים נקט בכל האמצעים שבידו; אחרי תהפוכות רבות וזוועות מבעיתות, התברר ששלל האמצעים שנקטו האם והמשפחה היו, ככלות הכול, מעודנים ומשוכללים הרבה יותר.

הספר שלפנינו נולד, כנראה, מפני שהילד ההוא שב עם "הפנקס", לא פעם אחת כי אם כמה פעמים, שב הילד ההוא לדפוק על חלונו של הצייר־האמן. הילד ו"הפנקס" הם שגרמו לאמן, ככלות כל השנים האלה, לחזור ולהחיות את הילד, את האם ששרדה, את האב שנרצח, את המשפחה המצומצמת ואת המשפחה המורחבת על שלל הדודים התימהונים והסבים והסבתות וסבי־הסבים, ובהם דמויות אפיות ודמויות ליריות ודמויות דרמטיות ודמויות אגדיות כמעט ודמויות גרוטסקיות ואבסורדיות, והקהילה כולה כמו קמה כאן מן המתים ומזמינה אותנו הקוראים — וכאן הפלא האלכימי של הספר הזה — מזמינה אותנו לא להתאבל ולקונן כי אם לראות, לשמוע, למשש, להריח, להתענג, לחוש, להתגעגע, לצחוק ולהזדהות. נכנסתי אל הספר הזה כמי שהולך אל בית הקברות להתייחד עם המתים, והנה מצאתי עצמי בנשף חי וחם ומרתק.

"מצויר במילים"? ודאי, אך ראה זה פלא: גם מסופר בצבעים, בגוונים, בבני־גוונים, במראות, בקווים ובתווים דקים ומדויקים, ומעל לכול — מסופר בכל שפעת עושרו של האור.

ערד, דצמבר ¹2000

הערות:

1 באדיבות ארכיון עמוס עוז, גנזך הישראלים הראשונים במכון הקשרים, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב.

פרק א':

"הפנקס"

"הפנקס": ספר התיעוד
4 במרס 1999. וֵסטון הסמוכה לבוסטון. אור עדין מסתנן לחדר. השחר עולה. אני מותח את איבריי ומנסה להיחלץ משרידי חלום שאינו מרפה. מה הוא הדבר? המוני אנשים מוזרים, קרנבל טורד מנוחה, אין־ספור מסכות מוזרות. הייסורים הכרוכים בחשיפת זהותי האמיתית, הצורך להימלט מסכנה מיידית. ועתה ההנאה שבהתעוררות למציאות של ביתי הבטוח והנעים.

אלה הם ימי פורים, ימי קרנבל, החג העליז ביותר בלוח השנה היהודי. חג פורים מוקיר את המלכה אסתר הנבונה, שבימי התנ"ך הצילה את יהודי פרס מידיו של המן, היטלר של ימי קדם. פורים היה גם יום הולדתה של אימי. אני שוקע שוב בזרועות השינה, וזיכרונות רחוקים של מסיבות תחפושות ומצעדי פורים מילדותי מתמזגים במחשבות עליה. אילו הייתה בחיים, הייתה אימי חוגגת את יום הולדתה השמונים ושמונה.

לאחר ארוחת הבוקר, אני יושב מול המסך המרצד של המחשב. אדים קלושים עולים מספל הקפה החם המונח לידי. קודם לכן, ירדתי במדרגות שקוע במחשבות על מועד זה, 4 במרס, חלפתי לאורך הגלריה המחברת את חדר השינה שלנו עם הסטודיו שבו אני מצייר. הבוקר האטתי את צעדיי, עצרתי מול אחת היצירות המוקדמות שלי, הדלקתי את האורות ובחנתי אותה באריכות.

הבד הגדול מזכיר לי את עיר הולדתי, וילנה. הוא צויר בשנות השישים המוקדמות, כשהתגוררתי ברומא. אני זוכר שרציתי שהציור ייראה כהפשטה. אך עבורי זה לא היה ציור "מופשט": הוא הכיל זיכרון מוגדר מאוד. כיצד הגיבה אימי לציור המסוים הזה כאשר ראתה אותו בפעם הראשונה? אינני זוכר.

הבוקר נזקקתי לזמן מה כדי לחלוף מבעד למשטח הפיזי של הציור, משטח של כתמי צבע עבים ושכבות זיגוג שקופות, ולחדור למרחב הדמיוני שלו. אולי היה זה געגוע מוסווה שהביא אותי לשם. מתחת לשמי העופרת, בניינים שרופים מקיפים חצר פתוחה. תימרות עשן רחוקות מעכירות את האופק. הפרספקטיבה כולה משתקפת על האדמה הלחה, ועליה שני כתמים, דמויות של אנשים קטנים חולפים. אולי אלה אם ובנה; אולי אלה אימי ואני.

עמדתי שם והרגשתי כאילו הסצנה כולה מתמוססת, כאילו התמונה המטושטשת עומדת לדעוך ולגווע, כפי שקורה על מסך הקולנוע. אך יכולתי להעלות בדמיוני גם תמונה שונה, משהו שלכדתי בקוצר רוח והעליתי על הבד לפני שהתמונה תתגבש ותתמקד.

אלה היו הרהורים בטלים של אמן, שעבורו עצם עובדת קיומו של הציור היא שהוא לעולם אינו נגמר. אולי הרחקתי לכת בהרהורים. היה עליי להודות ביני לביני: בשנים ההן ברומא פעלתי על פי נורמות האמנות המקובלות, כך ציירתי. אמנות מופשטת אפשרה לי להרחיק את הפרטים הכאובים מרחק בטוח.

כיביתי את האורות, הנחתי לחורבן וילנה הפרוש לפניי ברשת של נגיעות מברשת המתמזגות זו בזו, ועליתי במדרגות. דלת הסטודיו שלי הייתה פתוחה. מקצה החדר, בדים לא גמורים, כָּן ריק, שפופרות צבע וקופסאות פח של מברשות עוררו בי שמץ של רגש אשם חולף, שמיהרתי לפטור אותו: "שיחכו!" ירדתי במדרגות במרוצה, לקחתי את ספל הקפה לסטודיו הקטן שבקומת הקרקע, התיישבתי לפני המחשב ולחצתי על כפתור ההפעלה. אורות ירקרקים הופיעו מולי. כלי הקיבול הקסום הזה בו אני יכול לקרוא את התיאורים המילוליים שלי ולראות את התמונות הסרוקות של הציורים שלי מעלה בי זיכרון של משהו מוכר מהילדות. אותו "משהו" הוא ספר ישן של תעודות, בן לווייתי הקרוב בתקופה מכרעת בחיי הצעירים.

ברצוני להסביר.

"הפנקס" הישן
ה"פנקס" הוא חפץ קטן וצנוע השמור עתה במוזיאון הלאומי של ליטא בווילנה, הקרויה היום וילניוס. מן הסתם הוא מעלה אבק באחד מארכיוני המוזיאון, שבעיניי מצטייר כמקום קודר וטחוב. כשהייתי בן תשע או עשר היה ה"פנקס" ברשותי במשך יותר משנה. חמישים ושש שנים חלפו מאז החזקתי אותו בידיי בפעם האחרונה. רגע הפרידה שלנו היה אחד הרגעים הכאובים והדרמטיים ביותר בחיי.

במשטחים הלא מנוצלים שלו כולל אותו פנקס כמה וכמה מהרישומים המוקדמים ביותר שלי. עליי להודות, שאני מתקשה לזכור אותם. אני גם לא יודע הרבה על הטקסטים שלו הכתובים בכתב יד בעברית. אך מגע כריכת העור הפגומה והנייר הטחוב הכבד וריח הדבק הישן נשארו חקוקים בזיכרוני.

1942 הייתה השנה הטרגית האחרונה לקיומו של גטו וילנה. שני משוררים יידיים נודעים, אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי, חזו את מר גורלו של הגטו, הפקידו את "הפנקס" הישן בידיו של אמן בן תשע, וביקשו ממני לרשום בו כל מה שיעלה בדמיוני. ציפו ממני להשאיר את התיעוד שלי מעל דפי הספר הישן הזה ולהשאירו חי ונושם. הם חשבו שכך טובים סיכוייו לשרוד יותר מסיכוייהם של האנשים שיחזיקו אותו בידיהם בכל רגע נתון.

ראשיתו של ה"פנקס" באמצע המאה התשע־עשרה. הוא הכיל אוצר בלום של תעודות מחיי הקהילה היהודית של וילנה באותם ימים. אני שמחתי להוסיף את רישומיי הילדותיים לדפיו המצהיבים, ולו רק משום שדפי נייר היו מוצר נדיר. כך הפכנו לבני לוויה. ה"פנקס" היה מונח בחיקי מוכן לרישום, או סמוך אליי על הדרגש כאשר ישנתי, והפך לחבר נאמן ולאוצֵר האמנות שלי.

חיסול הגטו, בספטמבר 1943, הביא אותי ואת ה"פנקס" למחנה העבודה HKP (Herren Kommando Platz). כעבור זמן, ביום הנורא של 27 במרס 1944, יום האקציה של הילדים, הופרדנו ביד אכזרית. עד היום אנו מופרדים זה מזה.

לא פעם בחלומותיי בהקיץ ראיתי את ה"פנקס" מצויד בעיניים שהיו עשויות לקלוט רגעים בחיי ובחיי יקיריי, סופג את האירועים המכריעים שהצילו אותי באורח פלא מהשמדה. הייתי שמח לשוב אל ה"פנקס" ולהתבונן באירועים הללו "מתמוססים" אל דפיו. אולי כך היה נחסך ממני מה שאני עומד ליטול על עצמי — המסע הממושך, המפרך ועמוס הרגשות אל העבר שלי.

אך למרבה הצער, עליי לשוב ולצרף את קרעי הזיכרונות הכואבים והמטרידים אלה באלה. כמו הדימויים שאני מצייר, גם הקרעים שלו שייכים למציאות מורכבת שאי אפשר להכילה בגבולות הצרים של בד אחד, או אפילו בתוצר של חיים שלמים. אך שלא כמו ההצהרות העולות מהציורים שלי, הזיכרונות הכתובים לא מחייבים הפיכה למטפורות. אלה חיים גולמיים, הם אמיתיים, והם עדיין כואבים.

ייתכן שכל מי שנוטל על עצמו לכתוב את זיכרונותיו ניצב לפני אתגרים דומים. דומה שהטקסט מקבל חיים משל עצמו, והוא משתלט על האדם כולו. הסיפור כותב את עצמו באמצעות מי שמזמן את הזיכרונות, לא להפך. זה מסע אל הזיכרון החורג מניסיון להציל את העבר משכחה; הוא מחפש אחר מעין שחזור או תיקון. אולי הוא שואף ל"תיקון עולם".

אני עוצם את עיניי ורואה את ה"פנקס". אני רואה אותו כאילו החזקתי אותו בידיי. ריח השנים עולה ממנו. אני פותח אותו בזהירות. רואה את מה שתועד בו לפני מאה וחמישים שנה ביד מיומנת של פקיד קפדן, רשום באותיות עבריות מרהיבות. בילדותי היו הטקסטים המלומדים מעבר להישג ידי, ספוגים פליאה ומסתורין. עכשיו, כאשר יכולתי לקרוא ולהבין אותם, הם לא היו עוד בידי.

הפרסום הנוצץ
לא ראיתי את ה"פנקס" מאז שנת 1944, אך לאחרונה קיבלתי עליו ידיעות בלתי צפויות. לפניי מונח פרסום שאפתני של משרד התרבות של ליטא משנת 1997. העמוד הראשון של ה"פנקס" שלי, ששוחזר בצורה נפלאה מעל דפיו הנוצצים של העלון הזה, נראה כשער מפואר של מקדש או תיאטרון. קישוטים מעטרים את הארכיטקטורה הכבדה של השער, בראש המבנה נראה נשר דו־ראשי. הווילונות הדקורטיביים מגלים צורה אובלית ועליה כתובת גאה: "אוהבי חסד".

למרבה הצער, הכתובת רשומה במהופך.

לצד העמוד הראשי והאותיות ההפוכות, מופיעות רפרודוקציות של שניים מהרישומים שעשיתי בנעוריי, לקוחים מדפיו הפנימיים של ה"פנקס". הם עשויים בקווים בטוחים ומהירים, עדות לביטחונו העצמי התמים של האמן הצעיר. באחד מהם נראים שלושה מיהודי העיירה ישובים סביב שולחן. במבט ראשון הם עשויים להיראות כמלומדים הנתונים בעיצומו של ויכוח סוער על טקסטים כלשהם, אך בחינה מדוקדקת יותר מעלה שאחד מהם חובש מגבעת מוזרה שאינה במקומה. על השולחן הארוך והגבוה למדי ניצבים בקבוק וכוס. האם האנשים הללו לוגמים יין טקסי כלשהי? או שמא זו חבורה עליזה הנהנית סתם מ"גלעזל ברונפן", מעט שנאפס?

האמן הצעיר לא ראה מעולם אנשים כאלה בחייו האמיתיים. אך תשוקתו לקריאת ספרים מספרייתו השופעת של הגטו עוררה בו הזיות על עולם לא ידוע. כך קרה שהעיירה היהודית, שלא הייתה מוכרת לבן מעמד הביניים העירוני היהודי, שוחזרה בגבולות דמיון הנעורים שלו. ואולי החבורה העליזה הזאת קראה "לחיים!"?

לצד הרישום הזה נראה רישום של ילד. זהו דיוקן דמיוני, אולי דיוקן עצמי, שאל המשמעויות הנסתרות המאיימות שלו אחזור בבוא העת. הפרסום הנוצץ כולל את שמו של האמן הצעיר באותיות של קידוש לבנה: סמואליס באקאס. ובתרגום מליטאית: שמואל בק. נניח לרגע את הפרסום האחרון הזה ונחזור לסיפורו של ה"פנקס" הישן.

ה"פנקס" נכנס לחיי בתקופה שמילים כמו "כואבת", "מעציבה" או "טרגית" דלות מכדי לתארה. אך למיטב זיכרוני, כוח הדמיון של הילד שבי בחר להימלט מהקשיים ולא לתאר אותם. אילו יכולתי לראות שוב את הרישומים הללו, האם הייתי מוצא בהם ביטוי נסתר של החוויות שעבר הילד בחייו? הדיוקן העצמי שלי גורם לי לחשוב שאכן כך הוא.

המסמך המוזר הזה אמנם העניק תוקף לכישרוני הבשל מן הרגיל, אך האם הוא גם העיד על "ילדותיותו" של הילד? אזהרותיה החוזרות ונשנות של אימי מהדהדות באוזניי: "הצרה עם ילדי פלא היא, שהפלא מתפוגג עם הזמן, ורק הילד נשאר". היא מתה לפני שלושים שנה, אבל האמירות שלה מוסיפות לרדוף אותי.

לפתע צצה דמותו של אבי ועולה לנגד עיניי.

חיילים גרמנים גוררים את אבא למקום הוצאתו להורג. אני רחוק משם, אך מדמה שה"פנקס" עד למחזה בעיניו הלא קיימות. נאמר לי שכאשר הפרטיזנים היהודים הראשונים מיהרו למחנה HKP הנטוש, שהיה מקום המאסר האחרון שלנו, מצאו בין ההריסות גוויות של אסירים שהוצאו להורג, וביניהן את ה"פנקס" הישן טבול בדם.

ה"פנקס" הוחזר חיש מהר לקצ'רגינסקי, שגם הוא היה פרטיזן. השנה הייתה 1944, וילנה שוחררה זה מקרוב, אך המלחמה בגרמניה עדיין נמשכה. בידיו של קצ'רגינסקי נועד ה"פנקס" לעשות את דרכו היישר למוזיאון השואה שהוא כבר ניסה להקים בווילנה הסובייטית. כעבור זמן מה, ביודעו שהוא ישמח אותי, הציע להראות לי את ה"פנקס". אני סירבתי בתוקף. לא הייתי מוכן להתמודד עם סוג העדות שהחפץ הזה נעשה. ביקשתי עוד זמן. אך הזמן חלף, וההזדמנות לא שבה עוד.

לא פעם הוא קרב אליי. קרקור הטלפון שתוקן שלוש פעמים היה הרעש והצלצולים לכבוד שובו המיועד של ה"פנקס" ליעדו.

וכך היה הדבר.

רמת גן, ישראל, 1966
לשמע צלצול הטלפון הנחתי את המברשות בחדר הקטן בקומה העליונה שהוסב עבורי לסטודיו זמני, ומיהרתי לרדת בדהרה במדרגות התלולות. המכשיר היה קבוע לצד דלת הכניסה, והשותף הפעיל מאוד לקו הקשה עלינו לקבל שיחות, לכן מיהרנו לתפוס כל צלצול. כדי שלא אשבור את מפרקתי, היה עליי להיאחז בשני הקירות שסגרו על הפרוזדור הצר, והותרתי עליהם כתמי צבע שמן מכוערים.

התגוררתי בקוטג' דו־קומתי שכור, מרוהט בעליבות, בשכונת רמת חן ברמת גן, עם מי שהייתה אז אשתי, אנה, ושתי בנותינו, בחלל שגודלו כחמישית הדירה שהותרנו מאחור ברומא. זה היה ניסיוננו השני לחזור להתגורר בישראל, שאותה עזבתי לפריז בשנת 1956. ישראל הייתה בעיניי מדינה שכולה בעיות.

ניסיון השיבה הראשון כשל; השנה הייתה 1964. הפעם שכרתי את הדירה לתשעה חודשים. האם ההזדמנות השנייה, שלה הקציתי פרק זמן של היריון, תסתיים בלידתו של שוק מקומי לאמנות שלי? האם עכשיו אוכל לקיים את משפחתי מציור תמונות מהסוג שאני מצייר? הסימנים היו מעודדים. הצלחת התערוכה האחרונה הייתה מבטיחה מאוד, ואף למעלה מכך.

אותה התנסות משנת 1964 הסתיימה באכזבה. אמנם הוצאתי לעצמי שם של מעצב תפאורות, אך העבודה המאומצת עם במאים, שחקנים, נגרים, חשמלאים, יוצרי תלבושות ושאר אנשי תיאטרון הרחיקה אותי לחלוטין מהציור והסבה לי כאב לב לא קטן. שבתי לאיטליה ושקעתי שוב באמנות שלי. שיניתי את שפתי הציורית בדרכים מאתגרות ומספקות. אך הנוסטלגיה לארצי ולידידיי ורגש האשם על שהרחקתי את אמא מנכדותיה, גרמו לי לעשות ניסיון נוסף.

בבוקר ההוא ברמת חן השמיע הטלפון את קרקוריו העלובים, המנקרים.

"מדברת השגרירות הסובייטית, אנא המתן על הקו..."

השגרירות הסובייטית?

מה בשם אלוהים הם רוצים ממני? האם הדבר קשור לדוד דויד, אחיו הבכור של אבי? כל שידענו עליו היה, שאחרי שנים רבות בגולאג הוא חזר למוסקבה. השלמנו עם העובדה שפחדיו מפני המשטר גרמו לו לדחות כל קשר עם בני משפחתו ששרדו ועתה מתגוררים בישראל. דוד דויד המסכן! איזה חיים מבוזבזים! האם השיחה הזאת היא סימן חיים מהאידיאליסט האומלל, שספג עינויים מידי אותם אנשים שבהם האמין? היום הוא בן יותר משבעים. האם הוא מתחרט על סירובו משכבר להיות בקשר איתנו? האם הוא מנסה להושיט יד בערוצים הרשמיים, כדי שלא ייחשד בהתנגדות למשטר?

השגרירות הסובייטית ברמת גן שכנה בבניין באוהאוס לבן, לא הרחק ממקום מגוריי באותם ימים. קירותיה התקלפו, ושורת החלונות הקטנים, רבים מהם חסומים במזגנים מזמזמים דרך קבע, הזילו דמעות של מים נוטפים שהכתימו את הטיח. על הגג לא נראו כיפות בצל, אלא מגוון רחב מאוד של אנטנות. היו שכינו זאת "הקרמלין", והאמינו שזה מרכז הריגול הידוע לשמצה של הגוש הקומוניסטי במזרח התיכון.

כל המחשבות הללו התרוצצו במוחי. לבסוף נשמע קולו של גבר שדיבר אנגלית טובה בשמץ של מבטא גרמני. הוא הציג עצמו כמנהל המוזיאון ההיסטורי של הרפובליקה הסוציאליסטית של ליטא. הוא ביקש לדעת אם בביקורו הנוכחי לרגל כינוס של אוצרי מוזיאונים מהעולם שהתקיים בתל אביב, יוכל לפגוש אותי בו ביום אחר הצהריים. הוא מעוניין בכך מאוד, אך למרבה הצער, זמנו מוגבל.

הביקור
מכונית פולקסוואגן רעשנית עצרה בשער. המנהל לווה בצעיר חסון ושתקן. הצעיר, רוסי, ענב עניבה צרה ולבש חולצת ניילון שקופה למחצה נוטפת זיעה. לליטאי, בן גיל העמידה, היה מראה של איש ספר קוסמופוליטי. הוא היה גבוה, רשמי מאוד, הרכיב משקפי מתכת בעלי עדשות כבדות, שהגדילו את עיניו הצלולות ושיוו לאפו הצר מראה של מקור ציפור. שוחחנו באנגלית, שפה שנדמה שהוא חש בנוח איתה. אך פעם או פעמיים הוא פנה אל עמיתו ברוסית, וכל שזכה לו מהצעיר היה מלמול מבולבל. הוא היה מנומס וידידותי, לגם לאיטו מכוס התה הקר שהצעתי לשני אורחיי והסביר את הסיבה לביקורו. המוזיאון הלאומי מחזיק בספר בכריכת עור, ששימש ספר תיעוד רשמי של הקהילה היהודית העתיקה בווילנה. דבריו האיצו את פעימות ליבי. הוא המשיך:

"הספר כולל לא רק טקסט עתיק. יש בו משטחים ודפים ריקים ששימשו ככל הנראה אמן צעיר מאוד."

עברתי לקצה כיסאי. "כן, כן, אני האמן הזה! אתה מדבר על ה'פנקס' הישן! אלוהים אדירים!"

השתררה שתיקה ארוכה. החדשות הלא צפויות של המנהל העיקו על שיחתנו. הדרך הזהירה שבה בחר לנסח את דבריו ציירה אותו באופן מוזר כבן עולם רחוק, הרחק מווילנה שלי, המרכז המפואר של קהילה יהודית עתיקה. וילנה הנוכחית הייתה נתונה לשליטת הממשל הנוקשה של הליטאים הקומוניסטים, והייתה הלכה למעשה "יודנריין", ריקה מיהודים.

הליטאי ניסה להרגיע אותי. הוא דיבר על צירוף מקרים בר מזל. כאשר ביקר בתערוכות המוצגות היום בגלריה ב"ארץ המעניינת" הזאת, הוא נתקל בשמי וקשר אותו בזיכרונו לאותו אמן צעיר, שרישומיו מופיעים בספר הישן בכריכת העור במוזיאון שלו. הוא שמח לגלות ששרדתי ואני מתגורר בישראל. הגלריה מסרה לו את מספר הטלפון שלי. "הייתי רוצה לשמוע הכול על הספר הבלתי רגיל הזה. אני בטוח שיש לך המון מה לספר."

"אתה יודע, הייתי למעשה ילד, בן תשע, אולי עשר. נייר היה מוצר נדיר. השתמשתי בכל משטח שעמד לרשותי."

ההיסוס שלי והשתיקה שהשתררה בעקבות דבריי גרמו לו להחזיר לעצמו את הובלת השיחה. הוא אמר שהוא מבין מדוע אני מתקשה לדבר על הנושא. הוא יודע היטב, איזה סבל נורא עבר על הקורבנות החפים מפשע של העידן הנאצי. המאבק בפולשים הברברים למולדת הסובייטית היה הרואי. הוא יודע היטב שבין האזרחים הליטאים והפולנים היו יהודים רבים ששילמו מחיר כבד בחייהם. מובן שאינני שש להיזכר בתקופה בחיי שהייתה בוודאי לא נעימה כלל. הוא מצטער אם ביקורו מעורר זיכרונות לא נוחים שכאלה. הוא חושב שעשיתי בחוכמה כאשר שמרתי מרחק מכל אלה. "לשם מה להתבוסס בעבר? החיים חייבים להימשך."

חזרתי והצעתי עוד תה קר והמשכנו לשוחח. הסכמתי איתו שאין טעם להתפלש בעבר, אך הוספתי שהעבר מעניק משמעות להווה. ישראל היא תוצאה של העבר הזה. הוא לא סתר את דבריי. ישראל גם מלאה אתרים היסטוריים מימי קדם. הארכיאולוגיה העתיקה הרחיקה את שיחתנו מהצללים הכבדים של השואה. חקרתי אותו על האתרים הארכיאולוגיים בחלקה הירדני של ירושלים, שבעזרת הדרכון הדיפלומטי שלו הוא היה רשאי לבקר בהם. לישראלים הם היו מחוץ לתחום.

לבסוף העזתי לשאול: "האם אתה יודע שהיהודים חשבו את וילנה לירושלים של ליטא?"

הוא קרץ בעינו ותיקן אותי. "זו אכן הייתה וילנה, מר בק. היום היא בירתנו וילניוס, ומספר תושביה גדול פי שלושה משהיה בסיום המלחמה. כן, כן. כמובן, ירושלים של ליטא, המסורות העתיקות שהיו ואינן עוד!" אמנם זה לא היה תחום ההתמחות שלו, אך הוא היה מודע להן. "ספרים ומוזיאונים חייבים לשמר אותן ולהציל אותן משכחה."

המתח שצף ועלה בין העולמות השונים לא הותיר לנו נושאי שיחה רבים. מזג האוויר היה נעים. הוא נהנה משהותו בישראל. הודות לאירוח של השגרירות הסובייטית, הכול היה קל ונגיש. החברים המסורים הללו עשו את הביקור שלו למהנה ביותר. הוא שלח מבט מחויך וחקרני אל בן לווייתו, שנעץ עיניו בחלל שלפניו ולגם לאיטו מהמשקה שבידיו.

הביקור הסתיים ושני הגברים קמו ממקומותיהם. ליד הדלת הוא עצר לרגע.

"מר בק, אני יודע שהספר הישן הזה עשוי להעיד על כישרונך המפותח. והיה אם בעתיד תזדקק לו לרגל תערוכה של יצירותיך, המוזיאון שלנו ישמח להשאיל אותו לתערוכה שלך. אנא אל תהסס לבקש את המזכיר השלישי בשגרירות, הנוכח כאן, להתקשר אלינו." הצעיר הנהן קלות. "ברית המועצות וישראל חתומות על הסכם חשוב לחילופי תרבות. השאָלות שכאלה, כל עוד הן עוברות בצינורות הידידותיים של הממשל הרשמי, פשוטות מכפי שנדמה לך. היה נעים מאוד לפגוש אותך. ברכותיי על ביתך היפה והמרווח. הצלחתי לראות מבעד לחלון את בנותיך הקטנות משחקות בגינה; הן חמודות." הודיתי לו על דבריו החמים. בתי הצעירה משכה בשערה של אחותה הבוגרת, ושתיהן צחקקו וצווחו. "מלאות חיים, לא? לבתי יש ילדה קטנה, הנכדה הראשונה שלי."

"לי יש בן קטן," אמר הרוסי הצעיר באנגלית מושלמת.

עוד כמה מילים עוררו את האורח השתקן לשלוף כרטיס ביקור ולהניחו בידי. "שלום," אמרו פה אחד וצחקו.

סגרתי את הדלת ונשענתי עליה, מנסה להחזיר לעצמי את קצב הנשימה הטבעי שלי ולהרגיע את מחשבותיי הדוהרות במהירות. הרמתי את השפופרת לספר לאמא על הביקור הלא צפוי, על שובו של ה"פנקס" מהעולם האחר, אך קו הטלפון היה מת. משתמשים אחרים שותפים לקו השתמשו בו.

מלחמת ששת הימים
חודשים אחדים לאחר הביקור ניתקו ברית המועצות ובעלות בריתה הקומוניסטיות את הקשרים הדיפלומטיים שלהן עם ישראל. בין המוני הדיפלומטים מהגוש המזרחי שהצטופפו בנמל התעופה בלוד בניסיון לעזוב את המדינה היה מן הסתם אותו מזכיר שלישי עם אשתו ובנו וחולצת הניילון השקופה למחצה שלו.

זו הייתה אחת מתוצאות הניצחון המפתיע של ישראל במלחמת ששת הימים. האפשרות ליצור קשר מחודש עם ה"פנקס" נראתה אבודה, אם לא לנצח, הרי שלעוד שנים רבות. המלחמה לא הייתה בלתי צפויה. התחושה שעימות עם השכנות הערביות הוא בלתי נמנע רדפה אותנו זה זמן רב. אך אביב 1967, עם התעצמות המתחים הפתאומית, חולל משבר. שליט מצרים, נאצר, ראה עצמו מנהיג העולם הערבי. התעצמות עלייתה של הלאומנות האסלאמית שירתה את מטרותיו. הוא ניסה לגייס סביבו את המדינות שהקיפו את ישראל וקרא למלחמת קודש, ג'יהאד, נגד היהודים. בישראל, מי שהעז לצפות במשדרי הטלוויזיה של המדינות השכנות התכסה זיעה קרה. המנהיגים הפוליטיים והאישים הפופולריים יצאו בקריאה אחידה נגד ישראל, להשמדה מוחלטת של המדינה היהודית ולחיסולו המוחלט של עמה. "להשליך את היהודים לים!"

בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה היהודית חשו ילידי ישראל, ה"צברים" הגאים שהתעלמו בהתנשאות מסיפורי הגטאות והמחנות, תחושה המזכירה את חוויית הרדיפה של השורדים. כך מכל מקום נראו הדברים לי. בחדר השינה הקטן והמחניק שלנו, טובל בזיעה, סבלתי מנדודי שינה מתמשכים ולא יכולתי להשתחרר מהתמונות טורדות המנוחה של גטו וילנה בימיו האחרונים, ימים שבהם אנשים קודחים רצו אנה ואנה בחרדה גוברת. נדמה היה לי אז שהם אומרים בלי קול: "הביטו בנו, הספינה שלנו טובעת ואנחנו כמו עכברים מבוהלים."

התמלאתי פחד פן אביב 1967 בישראל יהיה כאותו חודש טרגי של ספטמבר 1943 בגטו. אז הבינו אלפי גברים, נשים וילדים מעל לכל ספק, שאבדה התקווה, והם עומדים להישלח אל מותם. ידעתי שאני מרחיק לכת במחשבותיי וניסיתי לשמור על שיקול דעת. לישראל יש צבא, חיל אוויר משובח ואוכלוסייה נחושה להילחם על זכותה להתקיים. לא היינו כמו אז, ב־1939 או ב־1943, ערב ההשמדה המתוכננת שלנו. אמנם ידעתי שהחששות שלי נעוצים בטראומות האישיות שחוויתי, ולאו דווקא במציאות אובייקטיבית, אך לא יכולתי להתנער מהחרדה ההולכת ומתעצמת בקרבי. הבטתי בשתי בנותיי, דניאלה ואילנה, בנות שש וארבע, וחשתי את אותו חוסר אונים שחשו בוודאי הוריי ב־1939. מה עלינו לעשות?

אמא, שהתגוררה באותם ימים בתל אביב, התעקשה שנצא לאיטליה, וככל שנקדים לעשות זאת, כך ייטב.

"ומה איתך?" שאלתי.

"העולם לעולם לא ירשה. האמריקאים יפעלו, הם..."

"את לא מאמינה בכך באמת. זה כבר קרה בעבר. יהודים נלקחו לטבח, ואיש לא נקף אצבע."

"לכן זה לא יקרה שוב."

"אם נישאר..."

"לא, אל תיקחו סיכונים. וחוץ מזה, העצבנות שלך תשגע את כולנו. אתה חייב זאת לילדות. הן זקוקות לאבא רגוע ושלֵו. לנו יש ברירות, אבל הן צופות תמימות מן הצד."

נמנעתי מלתת תשובה שהייתה עלולה להוביל לחילופי דברים נוספים. הייתה זו אימי שהביאה אותי למדינת ישראל שזה מקרוב נוסדה, וקשרה את גורלי בגורלה. במקום להפוך לאחד האמנים הזרים הנאבקים על קיומם ומתחננים להכרה בזירה האכזרית של האמנות הפריזאית, הייתי אמור לגדול במדינה יהודית, לוחם גאה ובלתי מנוצח במדי חאקי. אך הייתי ישראלי נכה. העבר שלי נטל ממני את היכולת להתמודד עם תוקפנות. עכשיו, אמרתי לעצמי, אמא רדופה רגשות אשם. לכן היא רוצה שנעזוב. נטיית הילדות שלי להאשים אותה בכל מה שהשתבש מעולם לא דעכה.

הייתה גם מציאות ריאלית. נדרשנו לפנות את הדירה השכורה שלנו בישראל. התוכנית המקורית לשהות ממושכת ברומא, שם הייתי אמור להציג את התערוכה הבאה שלי, הבטיחה לנו זה מכבר כרטיסי נסיעה באמצע מאי. ניצלתי עובדה זאת ומיהרתי לשלח את אשתי, אנה, ואת בנותינו לאיטליה. מוטב שהן ייהנו מהפוגה מהמתח הנורא בו הייתי שרוי.

המלחמה נראתה קרובה, והיה חשוב לראות כיצד העניינים מתפתחים. נשארתי בתל אביב עם נדודי השינה שלי, עם הבטן המתהפכת ועם הזיות הקטסטרופה. הייתי שמח להיות גיבור כמו אבי, אך רעידות פחדניות חלפו בגופי. שליחת אהובותיי למקום בטוח הייתה עשויה להקל עליי, אך היא קרעה אותי לגזרים. האם אני צודק כשאני שולח אותן מכאן? היכן הסולידריות שלי עם משפחות ישראליות אחרות שאין להן אפשרות כזו? הרגשתי נורא.

נשארתי בדירת אימי, ישנתי על הספה בחדר המגורים הקטן שלה וציפיתי להיקרא לשירות פעיל בכל רגע. אלפים גויסו מדי יום. בחברת אבי החורג, מרקושה, האזנו ללא הרף לרדיו. בשידורים דיווחו על גיוס המוני משני צידי הגבולות הלא יציבים והמיוסרים של ישראל. שמענו את הפרשנויות של אלוף חיים הרצוג ובהן מיני ניתוחים אסטרטגיים. הפרשנויות שנועדו להיות גלולות הרגעה מפני דיכאון לאוכלוסייה במצוקה, שודרו בשידורים חוזרים כמה וכמה פעמים ביום. בקולו המהפנט ובעברית הידענית שלו, בשמץ של מבטא אנגלי שעורר בנו חלומות על התערבות זרה, עשה הרצוג כמיטב יכולתו להחדיר בנו מידה של היגיון ושלווה. עליי לא השפיעו הדברים כהוא זה.

"איך ייתכן שמחצית הגברים גויסו לשירות פעיל, ואילו אני נשאר בבית?" שאלתי את הקצין הבכיר ביחידת המילואים שלי שאליו פניתי ב־1 ביוני. הוא היה מקורב לרמטכ"ל, והנחתי שהוא יודע מה מתרחש. "אני יודע שאני לא לוחם דגול, אבל אנשים בעלי מגבלות גדולות בהרבה משלי גויסו." התשובה הייתה שצה"ל מגייס מילואים אך מרבית הכוח יישלח הביתה. "לא ראית את האנשים לבושים במדי צבא ממלאים את בתי הקפה של דיזנגוף?" הוא שאל אותי ויעץ לי להצטרף למשפחתי באיטליה. "במקומך," אמר, "הייתי עוזב היום אחר הצהריים ונוסע לרומא. ניפגש כאשר תשוב לכאן, בנובמבר. זה מגוחך לסכן את כרטיס הטיסה היקר שלך. ואגב, אל תשכח לומר שלום לאפיפיור."

אמא ומרקושה ליוו אותי לשדה התעופה. "תודה לאל שהמשבר הסתיים! במדינה המטורפת שלנו לא נדע לעולם רגע דל," אמרה. "הסינים צודקים כנראה. כשהם רוצים לקלל מישהו הם מאחלים לו חיים מעניינים."