אפדי עינכ

שלווה ירדה עליו כשרכבו עלה בפיתולי הדרך לירושלים. המתח התפוגג, אך העייפות נותרה בעינה. עשרים שעות חלפו מאז המריא מפלורידה. את ארבע שעות ההמתנה בתחנת הביניים בפרנקפורט כילה בהליכות לאורך מסלולי בית הנתיבות הבלתי נגמרים.

שיחת טלפון העירה אותו אמש. מטושטש כולו שמע את רמי אחיו מן העבר השני של הקו. "מצטער על השעה", התנצל והוסיף, "אנחנו עם אימא בבית־חולים".

"רגע!" הפטיר. הלום מצמץ בעיניו עד שהתרגל לחשיכה וקם, משתדל שלא להעיר את ג'סיקה. צ'או הכלב זע על השטיח למרגלותיו. "רגע!" אמר שוב אל הטלפון וירד לסלון. "אירוע מוחי!" קולו של רמי חסר־חיים. "במיון היא חטפה עוד אחד. כן, טיפול נמרץ!" המילים ניתזו עליו כחומצה. "מורדמת ומונשמת". אחר כך: "סי־טי־ראש. מנהל המחלקה. אמבולנס. אל תדאג!" כאילו ביקש גם להרגיע עצמו.

בעיני רוחו ראה את כל בני המשפחה ממלאים את מסדרון בית החולים. הוא רצה להיות שם. צ'או, כאילו חש את המתרחש, התחנן לידו והוא הושיט לו אותה. "אני מגיע!" שמע את עצמו אומר ודחה את הצעתו של אחיו שימתין יום־יומיים, עד שיתברר המצב.

כמדי ערב שבת צלצל לאימו. כהרגלה מיעטה במילים. מתי אתה בא, יָא־אִבְּנִי?" כאילו התגורר מעבר לפינה. כהרגלו השיב לה שיראה, שהוא צריך לבדוק, "יש לי עבודה אימא. הרבה עבודה". בקול תקיף, כעת הוא נזכר, ביקש שתשמור על עצמה.

כלום היה זה שוב החוש הנבואי, או שמא קרמו מחשבותיו מציאות. "הכול בסדר. הכול בסדר, הכול בסדר! סבא, תגיד לי שיהיה בסדר", קרא אל השמיים. "לֹא סָרִיךְ לדאוג כל כך הרבה", המירה אימו כמו רבים במושב את הצדי בסמך, וסיימה את השיחה בברכת "שאלהים ישמור עליך ועל המשפחה היפה שלך!"

*

צ'או קירב את פניו והחל ללקק את לחייו. הוא נאנח והרחיקו, וניגש לפתוח את דלת היציאה מהמטבח לחצר האחורית. הכלב זינק החוצה בשעטה. ירמי השאיר את הדלת פתוחה למחצה, וניגש לכיור. הוא שתה בחופזה, בלגימות חרדות.

"מה קרה?" ג'סיקה עמדה על גרם המדרגות, יחפה. נדיר היה לתפוס אותה בלי נעלי הבד שעימן הסתובבה בבית, לא כל שכן נעלי העקב שעימן יצאה. גופיית כותנה רכה כיסתה את גופה. ירמי הביט בה בשקט. "רמי צלצל", מלמל, נושא הבשורה הרעה, "אימא שלי בטיפול נמרץ". ושוב החמיצה בטנו. "היה לה שבץ. רציני?" "רציני", הנהן. היא ירדה לחבקו והוא הריח שאריות בושם שלא הכיר. במגירת שידת האיפור שלה הצטופפו אין־ספור בשמים, חלקם עדיין חתומים באריזתם. מעולם לא העיר לה על כך, אחרי ככלות הכול היא הייתה 'בעלת המאה', או ליתר דיוק, אביה אבל לקראת כל ביקור שלו בארץ נהג ליטול, בלי שאמר לה, בושם או שניים באריזתם וחילק לאחת מבנות משפחתו. "מתנה", היה אומר כפילנטרופ, שמח לראות את התרגשותן.

ג'סיקה מעולם לא הבחינה בהֵעדרם. "אני אסע מחר", הפטיר בשעה שמכונת האספרסו החלה לקטר, "אני חייב. לפני ש...", המשפט נותר קטוע באוויר. "אתה רוצה שאצטרף?" שאלה וניכר היה בה שציפתה כי יסרב בנימוס. "את רוצה?" החזיר לה בשאלה ומיד הוסיף שאין צורך, שידבר עם אביה על הבוקר. ג'סיקה נשקה לראשו, "לילה טוב, מותק!" קולה טיפס במעלה המדרגות.

*

על המחשב הרכיב מסלול טיסה, הציץ בדרכון, שמח לגלות שהוא בתוקף, בדק יתרה ב'עובר ושב' בחשבון הבנק בארץ שעדין החזיק. נכנס לאתרי החדשות הישראליים, להתעדכן במתרחש בארץ. כשסיים התרווח על הספה ובדק את הווטסאפ. ב'גדסי שולטים', הקבוצה המשפחתית, שאליה נכנס רק מדי כמה ימים, כתב רמי: "מקווים לשיפור. נעדכן". ירמי ענה: "אני מגיע לארץ. אחת־עשרה בבוקר שעונכם". רגע המתין לראות אם מישהו מקליד, ואז הדליק את הטלוויזיה. צחוק מוקלט נחת על אוזניו. עיניו בהו במסך. הטלוויזיה פה כל כך אמריקאית. ושוב הציץ בווטסאפ המשפחתי, היו יותר מעשרים הודעות: "ירמי, חבל שאתה מגיע בנסיבות האלה". "בעזרת השם, ותקראו 'תהילים'". "ואני באה להחליף אותך", "אין צורך" ועוד. ירמי לא המשיך לקרוא. הוא כיוון שעון מעורר והחשיך את הסלון. צ'או הצטנף תחת הספה. את רגליו מתח על הספה הרכה, נשכב ועצם את עיניו. החרדה שרפה את גרונו ואת מעיו, אך אט־אט הן כבדו והוא נרדם.

*

הישראלים המעטים שהגיעו, החמיאו על הבית, על הבריכה עם אריחי התכלת המנצנצים בשמש, על מתקן ה'מנגל' על גז המרווח עם מטבח בנוי בחצר. דווקא הגינה נותרה חפה ממחמאות, כי במושב צמחו גינות מתחרות לגינתו. בארץ יש מעט בתים כאלה, היו אומרים, וירמי התקשה לזהות אם התכוונו בדבריהם להחמיא או לביקורת.

הוא נהג להתרחץ בכל בוקר. ארוכות. ג'סיקה תכננה מקלחת אישית לכל אחד מהם לכל אחד מילדיהם ובחדר האורחים. חמישה חדרי רחצה בסך הכול. במקלחת שלו, שהכילה שמונה סילוני מים, הורכבה מערכת בקרה אוטומטית. בלחיצה אחת הפך החדר ל'סאונה'. ספסל קרמיקה בצבעי כחול־לבן באופן לא מקרי כמובן, ג'סיקה אהבה את עובדת היותו ישראלי, נבנה בצמוד לקיר ומקיר לקיר. לא פעם בחר ירמי להמטיר על גופו זרמי מים קפואים. המעברים האלה העירו אותו. הוא הרגיש רענן. פחות רדום. על מדף שיש נחו, זה לצד זה, עשרות תחליבי רחצה, סבונים, מסכות לשיער, בשמים וקרמים. לא פעם תהה אם הם כלל בשימוש.

רוב הזמן נותרו מימי הבריכה בביתו דוממים. לעתים רחוקות, לא יותר מפעם־פעמיים בשנה, הייתה ג'סיקה מתיישבת על שפת הבריכה ומשכשכת בה את רגליה. בו בזמן היו עיניה בוחנות את משטח המים וקולטות כל עלה, חרק או לכלוך שצפו על פניהם, ומלשינה עליהם לסבסטיאן הגנן שהעסיקו. בארבעה ביולי, יום העצמאות האמריקאי, שהיה רחוק מאוד מיום העצמאות הישראלי הצמוד ליום הזיכרון לחללי צה"ל, נחגג בעיקר בבית הוריה של ג'סיקה עם משפחה וחברים. 'ברביקיו' ויום חופשה. ירמי לבוש במכנסי ברמודה וטי־שירט מעוצבת, היה עומד ומנפנף בחצר חמיו לצדו.

הוא הניח את הדרכון על שולחן הזכוכית, שרגליו יצוקות מברזל מגולוון. על קירות הטפט המודרני נתלו יצירות אמנות מודרנית של ציירים מקומיים, שירמי, להפתעתו, למד להעריך עם הזמן, לאחר שהצטרף לרעייתו לשיעורים במוזיאון המקומי. בדרך לחדרי השינה, נתלו תמונות משפחתיות, הוריו, סבו, סבתו, תמונות של בנו ובתו בכל מיני גילאים, הוא וג'סיקה ביום חתונתם. המדף שלו בספרייה היה מדף ספרים בעברית. לא את כולם קרא. כלומר, את רובם לא קרא, אבל הוא מאוד אהב לעלעל בהם מעת לעת, לדלות מהם משפט או שניים ולמולל אותו בפיו או במחשבותיו. כך עשה גם עם ספרי התנ"ך וה'תהילים', שנהגה אימו להכביר על מזוודתו כשחזר לביתו. פעם אחת הגיעה לביקור שהצריך הכנות מרובות, ואת ליוויהּ הצמוד של אחותו תמי. ירמי נטל חופשה מעבודתו והקדיש לשתיהן את ימי הביקור. על אף שטייל עימה לכל האטרקציות האפשריות, כולל ביקור משעשע ב'פארק דיסני'. היא רק ישבה מהצד מבולבלת מעושר ההתרחשויות סביבה. ירמי טרח והכשיר את המטבח, כך שיוכלו לבשל ולאכול בביתם, מצא אותה לאחר שלושה ימים מבשלת לצדה של חואניטה העוזרת ואף ישבה לקפל עימה כביסה. למרבה הפלא אימו דיברה עימה בעברית וחואניטה השיבה בספרדית, כאילו שפת האם תכפר על אי־ידיעת השפה. "שבעה ילדים יש לה", סיפרה תמי לחואניטה באנגלית לעיניה המשתאות. "היא לא מאמינה", צחקה תמי, "היא אומרת, אימא, שאת גיבורה". "את לא צריכה", צחק ירמי כשחזה בהן, "לא באת לכאן בשביל לקפל כביסה". "היא אישה נחמדה", אמרה על חואניטה, "תראה איך היא עובדת קשה פה", סימנה ביקורת נסתרת על ג'סיקה. לקניונים לקח אותה לערוך קניות, כמעט כמו שלקח אותו אביה של ג'סיקה, אך הפעם היה הוא בעל הארנק התפוח. אך היא, שלא כמותו לא התרצתה, הכול יש בָּאָרֶס (בארץ), ירמי אַפְדִּיכּ (אני כפרתך), אני לא רוֹסָה ולא סְרִיכָה כּוּלוּם. הכל פה גדול גדול, אַללַּהּ יֻסְתֻּר (אלהים ישמור) שלא אלך לאיבוד", נטלה את ידה של תמי שדווקא מילאה את עגלתה במתנות למשפחתה. ילדיו, דנה וג'ושי הצטרפו לחלק מהביקורים אך מגבלת השפה הייתה לרועץ ולמעט חיוכים חמים ושאלות בסיסיות, הקשר ביניהם היה דליל. בתום הביקור כשלקח אותן לשדה התעופה, הביטה בו בעיניים מעריצות. "ירמי אִבְּנִי, עשית חיל, אבא שלך וסבא שלך מַבְּסוּטִים עָלַיְכּ (מרוצים ממךָ)", החמיאה, "אבל אני מספיק לי הבית שלי. אין כמו המיטה שלי!"

*

ג'סיקה הרבתה לספר לכל מי שהיה מעוניין לשמוע, שרק מעטפת הבית נותרה על תילה; כל הקירות הפנימיים נהרסו ונבנו מחדש. מעצב הפנים הגדיר את הקונספט. היא הייתה האחראית על התהליך. בכל ערב נהגה לעדכן את האדריכלית, חברה שלמדה עימה בקולג', בהתקדמות השיפוץ. ירמי הוזמן להיות יותר מעורב, ולא פעם קיבל מניפות צבע וקטלוגים, אבל בחירותיו נדחו על הסף, ובשלב כלשהו, ללא כל משקעים, חדל להתעניין ולתת דעתו על כך. כשהביע דאגה כיצד יתחזקו את הבית, התחילה ג'סיקה בחיפוש אחר עוזרת בית קבועה, וכך הגיעה אליהם חואניטה מדי יום. די מהר נכנסה זו לעבודה במרץ, כיבסה וגיהצה את בגדיו. למבוכתו אפילו את התחתונים שלבש. עם הזמן התרגל למצוא אותם במגירות נקיים וריחניים.

פעם סיפר לחואניטה על ימי ראשון אצלו, בבית ילדותו, על חדר המקלחת, שהיה מושבת בכל יום ראשון לרגל יום הכביסה, לכבודה של מכונת ה'פילקו' החצי־אוטומטית. חואניטה צחקקה כשאמר: "שש מכונות כל פעם". הוא לא סיפר לה על פני אימו המיוזעות, על מקל העץ שבעזרתו ערבלה את הבגדים הכבדים במיכל הפתוח, על אדי המים הרותחים, גרגרי הסבון. ערבוב, שטיפה, ואל גיגית הפלסטיק הכחולה. לעתים היה ירמי מציץ בתוף המתכת מלמעלה. נרעש מקולותיו המסתחררים במהירות. והייתה גם מכונה לבנה. חולצות שבת. ועוד אחת, של מצעים ומגבות. אחיותיו תלו את הבגדים על קרוסלת חוטי הברזל. כילד היה מסתתר בין החבלים. ריח אבקת הכביסה ושמש חמימה בנחיריו.

כמה פעמים ביקש מחואניטה שתקרא לו בשמו, אך היא סירבה. "לא אדוני. זה לא טוב!" אחר זמן־מה חדל וקיבל בהשלמה את היותו אדון.

בנוסף לחואניטה העסיקו גם את סבסטיאן הגנן וסרג'יו שטיפל בבריכה. מעת לעת הייתה ג'סיקה מדווחת לו שהגינה עלובה, אומללה, שהיא צריכה טיפול, "מה זה? איפה סבסטיאן? מי אמור להגיע היום? אני כבר מתבלבלת".

בחופש הגדול היה משכים ומתלווה לאביו לעמל הקטיף במטעים. ירמי אהב את ההתפלשות בענפים הכבדים מפירות, את טעמם הרענן והמאובק גם יחד, את ריח האדמה הרטובה מההשקיה, את תחושת הסיפוק מידיו הזבות ממאמץ. בתום עבודתו, נהג לשבור זרד דקיק ולנקות את ציפורניו מהעפר הלח שחדר אל פנים הסהרונים.

*

הוא הקיץ משנתו בבהלה. עשר דקות אחר כך, בעודו מתארגן, שמע את המנגינה שאמורה הייתה להעירו. הוא עיין בהודעות. יותר משלושים. כל השבט איחל לו נסיעה טובה. עיניו רפרפו עליהן במטרה למצוא עדכון. שום שינוי. "תקראו 'תהילים'", הורה שוב אחיו שמעון לבני המשפחה. בזריזות עלה לחדרו, הוציא את מזוודת הנסיעות הבינונית שבה הניח, כמעט בלי מחשבה, בגדים וכלי רחצה. מקלחת קצרה מהרגיל. הוא מצא את עצמו מביט בדמות הנשקפת מולו במראה. עור פניו השחום היה עדיין מתוח ובקושי ניתן היה לראות את החריצים שנחרטו בין עיניו לבין לסתו החזקה. תהה אם הקמטוטים שהופיעו סביב עיניו כשחייך נראו רק לו. גם לאימו עור פנים חלק. הוא ברך על הגנטיקה. רעמת שערו הייתה מלאה, אלא שהאפור זרק בה. בראשית שנות העשרים, התחילו להאפיר השערות הראשונות. "זו המכה של התימנים!" אמרה אחת מאחיותיו וציינה שאביו ודודיו גם סבלו ממנה. "זה מוסיף לך קסם", מיד ניחמה אותו, "בנות יפלו לרגליך". הוא פחד לתלוש אותן מחשש שיגביר את צמיחתן. לא פעם שקל לצבוע אותן אבל התבייש. במותניו שנטו להתעבות נלחם בחדר הכושר; ריצות ארוכות, משקולות ומתיחות. דנה גררה אותו לשיעור ניסיון ביוגה ומאז הוסיף גם תרגול יוגה שבועי. "שמור במצב טוב", אמרה לו אחותו בכל פעם שראתה אותו. הוא נטל שלוש אריזות בשמים וקרמים מהשידה של ג'סיקה ודחף לתוך המזוודה. תלש כמה חולצות ממוט התלייה, קיפל והניח בזהירות עליהן. בתוך כך התלבש: גופייה לבנה, מעליה חולצה מפוספסת, מכנסי בד כחולים, רכים, חגורת עור דקה. הוא השלים את המראה בנעלי עור רך שחורות. לפני שיצא העיף מבט בעשרות עניבות בד משי ו'סאטן' שהיו מושחלות על סולם עץ בגב הארון וחייך לעצמו שלא יהיה צורך בהן בארץ. "יש לך אפילו יותר בגדים ממני", אמרה לו פעם ג'סיקה והוא השיב לה "אין שום סיכוי, אל תגזימי!" בינו לבין עצמו חשב כעת על המונח שזרקה לו פעם דנה, "אבא אתה ממש מטרוסקסואל", על אף הקרבה למילה 'הומוסקסואל' שבבית הוריו הוזכרה בלחש.

הוא תהה מתי נפטר מהג'ינסים שכל כך אהב בנערותו. בארונו לא נותר ולו זוג מכנסי ג'ינס אחד. "ג'ינס זה נורא, לא יכול לסבול את זה", שמע את עצמו אומר פעם לג'סיקה. הוא ניסה לנמק את גנדרנותו בקוד הלבוש האמריקאי, בדרישות התפקיד במשרד לראיית חשבון של דיוויד, אביה של ג'סיקה. "לבוש מוקפד עושה רושם, תזכור את זה". היה זה אחד המשפטים הראשונים שאמר לו דיוויד, בנימת ציווי.

הוא נזכר בסוף השבוע הראשון לעבודתו בחברה. דיוויד נסע עימו לַמּוֹל היוקרתי ששכן בבניין עצום־ממדים, שבו מאות חנויות, עשרות רבות של מעליות, של אגפים, כניסות ויציאות. העגלה התמלאה לאיטה בחולצות מכופתרות, חלקות, מפוספסות ומשובצות. ירמי לא הכיר את המותגים. דיוויד הציע, והוא הנהן בהסכמה. מגע הבד היה נעים. הגזרות מחמיאות. לפרקים התבונן במראה בחנות ולא האמין כי זה הוא הניבט ממנה.

המוכר חג סביבם במעגלים, ביראת כבוד, בעיקר אל מול דיוויד, כשהבין שגודל העמלה שיגזור מהקניות יגיע ממנו, הרכין ראש אחרי כל פריט שמסר לידיהם. "חשוב להשקיע בלבוש איכותי", מלמל מפעם לפעם, אף שלא היה כל צורך. "תמדוד, תמדוד, יש לך פרופורציות נהדרות של הגוף, הכול נראה מעולה עליך". ירמי לא יכול היה לסרב. בשלב מסוים חש שהאימה מהחשבון לופתת את גרונו. דיוויד הביט בו בעיניים מבינות. "אני משלם", אמר. כשעמדו מול מתלי העניבות נחנק שוב. "עניבות? צריך?" מלמל, "אני לא ממש יודע לקשור". דיוויד חייך וטפח על כתפו: "אתה בחור חכם, תלמד מהר". אחר כך הצטיידו בכמה עשרות זוגות גרביים ותחתונים. "הנה, יש לך עכשיו מלתחה חדשה", סיכם ואמר, "אני מקווה שנהנית".

בהגיעם אל הקופה, נחרד מהסכום שהאמיר על הצג. "תוכל להחזיר לי כשיהיה לך", הרגיע אותו דיויד.

כשקיבל את משכורתו הראשונה וניגש אליו עם שלושה שטרות חלקים של מאה דולר מהכספומט, חייך חמיו והשאיר את השטרות על השולחן. בתוך זמן קצר ארז את מרבית בגדיו הישנים והעבירם לחנות צדקה בשכונתו.

*

לפני ראש השנה ופסח נהג אביו להיכנס לביתם כשבידיו קופסאות קרטון ושקיות ובהן חולצות ומכנסיים זהים, במידות שונות לו, לאחָיו ולאחיותיו. גם קופסאות נעליים ארוזות בטור גבוה קשורות בחוט ניילון לבן שקוף ומלופף היטב. בהגיעו לגיל בר־מצווה, לכבוד העלייה לתורה, זכה ירמי בחולצת שבת מהודרת ובזוג מכנסי 'טרלין' כחולים כהים. את שאר בגדיו, כולל תחתונים וגרביים, ירש מאחיו הגדולים. עם שחרורו מהצבא החל לקנות את בגדיו בעצמו, בעיקר בדוכני שוק 'מחנה־יהודה', או בחנות הטקסטיל של 'שני האחים הפרסים', זה היה השם שדבק בהם, ברחוב יפו.

כך או כך, דיוויד צדק. בתוך זמן קצר למד לקשור עניבה, ואף טיפח תחביב לרכוש אחת בכל חודש. את הישנות מסר לגנן ולמנקה הבריכה, הראשון שהזדמן לבית.

בכל פעם שתלה עניבה חדשה רפרף על העניבות באצבעותיו והתפלא על הגנדרנות שאחזה בו. תחושות ביטחון וכוח קרנו אליו מן המראה. אתה נראה כמו חתן", הגיבו בני המשפחה שבאו לבקרו וראוהו בשובו מהעבודה. טוב, אל תגזימו!" היה עונה, מעט מבויש, "זה פשוט עושה רושם על הלקוחות. כולם כאן ככה".

*

בסיימו לארוז את המזוודה, גלגלהּ במדרגות והניחה בכניסה. ג'סיקה ישבה במטבח מרוכזת בצלחתה. "מוכן?" השיאה אליו את עיני התכלת הצלולות. את המחשב הנייד דחק אל תיק הצד ומזג לעצמו כוס קפה. המונית שתיקח אותו לשדה התעופה כבר חיכתה בחוץ.

לפני שיצא רוקן את ארנקו מנהג קבוע לפני נסיעותיו לארץ. לא היה לו צורך בכל הכרטיסים המגנטיים והתעודות. כמה שטרות וכרטיס אשראי ישראלי יספיקו. חשבון הבנק שפתח עם גיוסו לצבא נותר פעיל, ומפעם לפעם הפקיד שם כסף. "יש כסף ישראלי בכספת", הזכירה לו ג'סיקה והוא נפנה אליה. הקיש את הקוד הסודי, תאריך יום הולדתה של דנה, והוציא כמה שטרות של מאה שקלים. שטר ישן של מאה הלירות השתרבב לערמת השטרות שאחז. פניו של חוזה המדינה הביטו בו חמורות סבר. כמעט ארבעים שנים שמר על ה'הרצל' הזה והעבירו מארנק לארנק, עד שלבסוף מצא מנוחה בכספת לצד קלף קטן שהיה כרוך בעור ומגולגל סביבו חוט אדום. הוא נטל את 'הרצל' ואת הקמע ודחקם ברוכסן הצדדי, ועלה מהמרתף.

למשמע צפצוף המונית בכביש הגישה, התרומם מכיסאו וגלגל את מזוודתו החוצה. ג'סיקה יצאה אחריו. נהג המונית נטל את המזוודה והכניסה לתא המטען. נשיקה מרפרפת, גופם כמעט לא נוגע. "לשדה התעופה!" הורה לנהג וראה את ג'סיקה פותחת את תיבת הדואר ומוציאה ממנו דואר.

המשך בספר המלא