פרק 8
8.1 מבוא: מוסריותה המפוקפקת של ההנאה האסתטית
באחד הפוסטים שלה בפייסבוק, העלתה אשת אמנות חזותית תמונות מטושטשות ומגורענות, בשחור לבן, ממצלמות תצפית. התמונות מראות חוליית מחבלים שהייתה בדרכה לבצע פיגוע בישראל: תמונה אחת של זיהוי החוליה ותמונה אחת של חיסולה בידי חיילי צה"ל. בפוסט, כתבה אשת האמנות "יש לזה איכות ציורית". בתגובות על הפוסט הוזכרו אמנים שסגנון ציורם דומה למראן של התמונות, למשל מיכל רובנר,1 שאחת מעבודותיה אכן דומה דמיון מפליא לצילום. אומנם מנקודת מבט ישראלית, מותם של אנשים היוצאים לזרוע מוות בישראל הוא עניין בעל ערך ביטחוני, ובכל זאת, מדובר במוות של אנשים. תמונה אחת מראה אותם חיים. תמונה אחרת מראה אותם מתים. גם אם איכות הצילום המטושטש מאפשרת בקושי זיהוי של דמויות אדם, בוודאי לא תווי פנים, הרי הידיעה בנוגע למשמעות הצילומים עודנה מרחפת מעל ההסתכלות בהם. האומנם ראוי לתהות באשר לאיכות הציורית של צילומים המתעדים את הרגעים סביב מותם של בני אדם?
תמונת זיהוי של חוליית מחבלים בגבול סוריה (באדיבות דובר צה"ל)
מיכל רובנר, "עצים II", שנת 1998 2
© 2022 Michal Rovner / Artists Rights Society (ARS), New York
מקרה זה מעלה על הדעת צילומים מעוררי תהייה אחרים. עבודותיה של הצלמת דיאן ארבוז, שהוזכרה בפרק הקודם, עמדו במרכז מחלוקת אמנותית. הצלמת, שנודעה בעניינה באנשים בעלי מראה חריג, נתפסה כמחדשת סוגה שאבד עליה הכלח: פריק שואו – הצגת אנשים בפומבי בשל מוזרותם החיצונית.3
שרה בארטמן
במה שונה העניין בצילומים של ארבוז מהעניין בפריק שואו?4
האם התייחסות אסתטית עשויה להיות פסולה במקרים מסוימים מבחינה מוסרית? בספרו הטרנספיגורציה של השגרתי כותב הפילוסוף האמריקאי ארתור דנטו:
יש מקרים שבהם זה יהיה שגוי או לא אנושי לנקוט גישה אסתטית, להתייחס בריחוק רגשי למציאויות מסוימות – לראות הפגנה, למשל, שבה השוטרים מכים באלות את המפגינים, כסוג של בלט, או לראות את הפצצות מתפוצצות כמו פרחי חרצית מהמטוס שממנו הושלכו.5
שתי הדוגמאות של דנטו הן מקרים של אלימות, שאינה אמורה להיות מקור לשמחה או להנאה. אירועים כאלה אמורים לטלטל אותנו ולעורר בנו רגשות קשים, המתאימים למצבים של פגיעה מוסרית ואי צדק. הִתְענגות אסתטית על מראות כאלה והתייחסות אליהם כאל יצירות אמנות – מופע בלט או מיצג חזותי – מנוגדות לנורמות חברתיות באשר לתגובה הראויה למעשה בלתי־מוסרי. הנאה אסתטית מאלימות מוצגת כאן כגרועה מאדישות סתם, והפקת הנאה מסבל מעידה על פגם מוסרי עמוק.
לכאורה זו טענה הגיונית. ואולם, השלכותיה בעייתיות בעבור התחום האסתטי כולו ובעבור תחום האמנות במיוחד. יתרה מזאת, היא מבליעה הנחה שגויה בנוגע לטבע האנושי.
פיצוץ מרהיב של פצצה אטומית מתוך אתר המציע להורדה תמונות של פיצוצים אטומיים כרקע למחשב (Wallpaper)
ב"צמתים", עבודת וידאו משנת 1976, מציג האמן ברוס קונר פיצוץ אטומי תת־ימי בהילוך איטי.6 מראהו של הפיצוץ מרהיב ומהפנט. האם שיפוט הפיצוץ כיפה הופך מוסרי בשל העובדה שמדובר בפיצוץ ניסיוני ולא התקפי? דומה שדנטו אינו טוען טענה הנוגעת למראהו של הפיצוץ האטומי אלא לנסיבותיו. אולם בכך דנטו מניח אפשרות להימנע משיפוט אסתטי בנסיבות מסוימות. האם המחשבה "זה יפה!" ניתנת להשהיה? לא תמיד. לפעמים יופיו של מראה, יהיה נורא או אכזרי ככל שיהיה, פשוט "קופץ" לנגד עינינו. כפי שהסביר ג'וזף אדיסון: "אנו נשבים, איננו יודעים כיצד, על ידי הסימטריה של דבר כלשהו שאנו רואים, ומיד נענים ליופי של האובייקט בלי לחקור את סיבותיו ונסיבותיו המסוימות".7 היופי מכה בנו, שובה אותנו באופן מיידי, עוד לפני שניתן לנו לברר מהו הדבר ומה ההֶקשר העוטף אותו.
אבל גם כשמדובר בהתבוננות ממושכת יותר, ובתגובה שאינה מיידית, אפשר להתרשם מיופיו של אדם שמבחינה מוסרית מעורר בנו סלידה. אפשר לחוש צער וחמלה, ובו בזמן לחשוב שהמראה שלנגד עינינו יפה או בעל איכות אמנותית כלשהי. תחושות צער וחמלה ותחושת הנאה מיופי אינן מוציאות הדדית אלו את אלו. יכול להיות שמראהו הנורא, בעל המשמעות החברתית האיומה, של פיצוץ אטומי התקפי נראה יפה לאמן, ובעקבות השיפוט הזה הוא יוצר יצירת אמנות העושה שימוש במראה זה. אין בכך כדי להפוך אותו לאדם לא־מוסרי. יש הבדל בין מציאת יופי במצב שהוא איום וכרוך בסבל לבין יצירת מצב איום או גרימת סבל כדי ליהנות מיופיו (כמו למשל סרטי סנאף שבהם ננקטות פעולות אלימות קשות – ואף רצח – במכוון). המקרה הראשון הוא לעיתים בלתי נמנע. המקרה השני אכן מפלצתי, אך אין זה המקרה הנדון כאן. דנטו סבור כי יש נושאים – תיאור עוולות שונות – שלא ראוי לעסוק בהם באופן אמנותי, ועלינו לפעול כדי לתקן את המצב ולא להסתפק באריזתו היפה ובהגשתו לקהל נינוח. אולם הוא מתעלם מכך שיצירות אמנות עשויות לסייע בתיקון עוולות על ידי הפצת מידע, שאין דרך אחרת להכירו, והנעה לפעולה. יתרה מזאת, הן עשויות להיות דרך התמודדות עם העוול בעבור מי שחווה אותו. לבסוף, דומה שכמעט כל יצירת אמנות גדולה קשורה באופן כלשהו לסבל אנושי.
ראינו כי קאנט מבקש להבחין בין שיפוט אסתטי לבין שיפוט אתי בשאלה בנוגע ליופיו של ארמון. מבחינה זו דומה שהשיפוט האסתטי שווה נפש תמיד לשאלת מוסריותו של מושא השיפוט, אף שנראה שקאנט עצמו מסתייג בהמשך דבריו מקביעה כזאת. אך עניין אחר בדבריו של קאנט עשוי להסביר התנהלות יוצאת דופן של אמנים. גאונוּת (כישרון אמנותי מופתי) כרוכה בראייה מיוחדת של העולם, כלומר בנטייה יוצאת דופן למשחק חופשי בכוחות ההכרה. אמנים נוטים לראות יופי במושאים, שאנשים אחרים עשויים לפטור כחסרי ערך. האם יש מגבלה על תחום המושאים הללו? נראה כי בהתאם לטבעם, אמניות ואמנים ייטו למצוא יופי גם במושאים המעוררים כאב וצער באופן רגיל. האין מושאים כאלה לחם־חוקם של הטובים בסרטים וברומנים, המעולים שבציורים והמושכים שבאופרות ובמחולות? הפוסט בפייסבוק של אשת האמנות החזותית מראה כיצד היכרות קרובה מאוד עם עולם האמנות מביאה לאסוציאציות מיידיות בין אובייקטים שאינם אמנות (כמו צילום תיעודי באמצעות מצלמת מעקב) לבין אובייקטים שהם אמנות (כמו עבודה של האמנית מיכל רובנר). התיאור המייחס לצילום "איכות ציורית", כמו נלקח מתוך התיאור באתר המכירות המציג את עבודותיה של רובנר: "צילום פולרואיד של פחון בדואי נטוש בצפון הנגב טופל בסטודיו באמצעות צילום מחדש, הגדלות ותוספת צבע, ואלה מקנים לתמונות איכות כמעט ציורית".8 זהו עולם אסוציאציות שנולד מתוך בקיאות בשדה האמנותי. האסוציאציה מתרחשת. אומנם אפשר לבקר את ביטוי האסוציאציה (האם ראוי לחלוק מחשבה זאת בפורום ציבורי?), אולם עצם קיומה של האסוציאציה נראה בלתי נמנע.
ההתענגות על אלימות וסבל היא מוטיב רווח ביצירות אמנות רבות. למוטיב זה עשויים להיות ביטויים שונים:
פיטר ברויגל (האב), "נוף עם נפילת איקרוס", 1555 לערך
Royal Museums of Fine Arts of Belgium
בכל המקרים האלה צופי היצירה משתתפים בהתענגות על האלימות והסבל, בין שמדובר בפיקציה, בשיחזור או בשימוש בחומרים תיעודיים. גם כאשר היצירה מציגה ביקורת חברתית, האין היא, בסופו של דבר, משתמשת בסבל אנושי ומסבה הנאה בעת ובעונה אחת? ההבחנה ביופי, גם כאשר הוא נתון בהקשר מזוויע, למשל יופיין של פצצות אטומיות בשעת פיצוץ, אינה עניין רצוני בהכרח: זו תחושה או מחשבה העולה בנו בלא תכנון מוקדם.
בדיונו של אריסטו בטרגדיה ראינו כי התנאי להצלחת היצירה הוא מציאת היחס הנכון בין אופיו של הגיבור ובין מנת חלקו בסבל. למעשה, אינספור יצירות, אולי רוב היצירות העלילתיות, וכן יצירות חזותיות מופתיות רבות, מציגות סבל ודווקא בשל כך הן מהנות.21 ואומנם יש המבקרים את התרבות המערבית בדיוק בשל כך.22 האם כולנו פגומים, לא־אנושיים? אומנם התענגות על סבל ביצירה שונה מהתענגות על סבל ממשי: המרחק האמנותי הוא גורם משמעותי, בלא ספק; ביכולתנו להפיק הנאה ממצבים שבחיים עצמם היו מצערים אותנו בלבד. אולם האם לא ייתכן שבמקרים לא מעטים, נוסף על הצער, היינו יכולות ויכולים לראות את הנסיבות גם כמקור אפשרי לחיקוי אמנותי בשל יופי כלשהו הגלום בהן? האין הנחמה שאמנות עשויה להציע מתגלמת דווקא בכך: בכך שהיא מלמדת אותנו למצוא יופי גם בסבל?
הדיון בקשר בין אמנות ובין מוסר הוא דיון עתיק יומין, המתחיל כבר במשנתו של אפלטון ועובר כחוט השני בהיסטוריה של האסתטיקה. ואומנם אפשר למצוא את ביטויו ברבים מהפרקים הקודמים בספר זה. בפרק שלפנינו נעסוק בהיבטים שטרם נדונו בפרקים הקודמים. נפתח בבחינת שאלת המוסריות (או היעדרה) של האמנים עצמם. בהמשך נבחן את מוסריותם (ואי־מוסריותם) של תוכני היצירה האמנותית. בחלק השלישי נבחן את עמדתו הדידקטית של טולסטוי, המבקש להוביל מהפֵּכה שבמסגרתה יעסקו כל יצירות האמנות בנושאי דת כדי לקדם את מוסריות החברה. החלק האחרון של הפרק מציג את עמדתו של שילר הסבור שאמנות, בלא קשר לתוכנה, היא בעלת ערך אתי ותורמת למוסריותה של החברה. הפרק הבא, העוסק באסתטיקה פמיניסטית, ישלים את הדיון בקשר בין אתיקה ובין אסתטיקה בהתייחסות לקשר בין הגמוניה ובין אמנות.
המשך הפרק בספר המלא
הערות
1 מיכל רובנר (1957–). צלמת, אמנית וידאו ארט ומיצב ישראלית. מקימת בית הספר לצילום "קמרה אובסקורה".
2 רובנר, מ', "עצים II", 1998. הדפס על בד, 100 × 79 ס"מ.
3 Nelson, D. (2017). Tough Enough: Arbus, Arendt, Didion, McCarthy, Sontag, Weil. Chicago, IL, & London, UK: Chicago University Press.
4 שרה (סארטי) בארטמן (Sara Sartjie Baartman; 1770 לערך, דרום אפריקה – 1815 צרפת), נודעה כ"וונוס ההוטנטוטית". היא נחטפה בנערותה ממולדתה באפריקה לאירופה, ואולצה להציג לראווה את ישבנה במופעי קרקס. בארטמן נחשבה לדגם פראי ונחות של המין האנושי וזכתה ליחס שוביניסטי, גזעני ואלים. כיום היא מסמלת מאבק בעוול ההיסטורי של הקולוניאליזם.
5 Danto, A. C. (1981). The Transfiguration of the Commonplace: A Philosophy of Art. Cambridge, MA, & London, UK: Harvard University Press, 22 [My trans. – D.BL.].
6 ברוס קונר (Bruce Conner; 2008–1933). פסל, אמן קולאז', שרטט ואמן וידאו אמריקאי. פעל בסן פרנסיסקו.
Conner, B. (Director) (1976). Crossroads [35 mm film]. Serious Business Company.
ב"צמתים" משתמש קונר בסרטי ארכיון של הניסוי התת־ימי של פצצת מימן בביקיני (Bikini H bomb), שנודע בשם הקוד "צמתים". הסרטון מוקרן בהילוך איטי ומלווה בחלקו בנגינת סינתיסייזר ועוגב. לפי קלנבאך, השימוש של קונר בסרטי ארכיון של מאורעות שהתרחשו, מדגיש את האפשרות למצוא יופי ושגב גם בזוועה.
Callenbach, E. (1976). Review: Crossroads by Bruce Conner. Film Quarterly, 29 (4), pp. 57–58. DOI: 10.2307/1211621.
7 Addison, J. (2004). On the Pleasures of the Imagination. In Adams, H., Searle, L. (Eds.), Critical Theory Since Plato (p. 308–309) [3rd Ed.]. (Original work published in The Spectator, 411, [1712]). Belmont, CA: Wadsworth Publishing, 309 [My trans. – D.BL.].
ראו גם דיון בעניין זה אצל אלכסנדר נהאמאס: Nehamas, A. (2007). Only a Promise of Happiness: The Place of Beauty in a World of Art. Princeton, NJ, & Oxford, UK: Princeton University Press.
8 (ל"מ). מכירה פומבית 166 חלק א' מכירה 166 – חלק א' – אמנות ישראלית ובינלאומית; פריט 130: מיכל רובנר. Bidspirit. אוחזר בתאריך 2021, 15 במרץ מתוך
1957-1998/https://il.bidspirit.com/ui/lotPage/source/catalog/auction/2230/lot/67317
Trees?lang=he- מיכל-רובנר-נ-
9 סטנלי קובריק (Stanley Kubrick; 1999–1928). קולנוען ממוצא אמריקאי. פעל בניו־יורק ובאנגליה.
Kubrick, S. (Director & Producer). (1971). A Clockwork Orange [Film]. Warner Bros., & Hawk Film.
10 לצפייה ראו: Alex DeLarge. (2009, November 24). ClockworkOrange. Singing in the Rain Scene [Video File]. Retrieved from https://www.youtube.com/watch?v=GnSx7q89y1g&feature=youtu.be&t=132
Freed, A., & Herb Brown, N. (Writers). (1952). Singin' in the Rain. From the movie Kelly, G., & Donen, S. (Directors). (1952). Singin' in the Rain [Motion Picture; Technicolor, 35mm]. Metro-Goldwyn-Mayer Pictures Corporation.
11 Kelly, G., & Donen, S. (Directors). (1952). Singin' in the Rain [Motion Picture; Technicolor, 35mm]. Metro-Goldwyn-Mayer Pictures Corporation.
12 ברויגל, פ' (האב), "נוף עם נפילת איקרוס", 1555 לערך. שמן על בד, 112 × 74 ס"מ, המוזיאונים המלכותיים לאמנויות היפות, בריסל, בלגיה.
פייטר ברויגל האב (Pieter Bruegel the Elder; 1525 לערך – 1569 לערך). צייר פלמי מהרנסנס ההולנדי.
13 Kilinski, K. (2004). Bruegel on Icarus: Inversions of the Fall. Zeitschrift Für Kunstgeschichte, 67(1), pp. 91–114. DOI: 10.2307/20474239.
Rico, G. (1989). Daedalus and Icarus Within: The Literature/Art/Writing Connection. The English Journal, 78(3), pp. 14–23. DOI: 10.2307/819440.
14 סטיבן שפילברג (Steven Spielberg; 1946–). קולנוען אמריקאי. מייסד חברת ההפקה "דרימוורק".
15 Spielberg, S. (Director). (1993). Schindler's List [Film]. Universal Pictures, & Amblin Entertainment Production.
16 Vander Hook. S. (2010). Steven Spielberg: Groundbreaking Director. Edina, MN: ABDO Group, 9 [My trans. – D.BL.].
17 פולמן, א' (במאי ותסריטאי) (2008). "ואלס עם באשיר" [הקלטת וידאו]. ברידג'יט פולמן כנופיית סרטים בע"מ.
18 ארי פולמן (1962–). תסריטאי ובמאי קולנוע ותיאטרון ישראלי.
19 וויליאם הוגארת (William Hogarth; 1764–1697). צייר וחרט אנגלי. אחת מתרומותיו המשמעותיות הייתה בפיתוח העצמאות והשחרור של עולם האמנות מתלותו בפטרונות.
20 ראו: Krysmanski, B. (2014). Warnings of Morality or Downright Twisted Pleasure? William Hogarth's Depiction of Violence. In Nakas, K., & Ullrich, J. (Eds.), Scenes of the Obscene: The Non-Representable in Art and Visual Culture, Middle Ages to Today (pp. 37–64). Weimar: Verlag und Datenbank für Geisteswissenschaften.
קריסמנסקי טוען, שבניגוד לפרשנות הדידקטית המקובלת בנוגע ליצירותיו של הוגארת, הרואה בהן ביקורת על הוולגריות של המעמד הנמוך, סביר יותר להניח שהוגארת, שהתנהלותו שלו עצמו הייתה וולגרית במיוחד – לדוגמה, בהזדמנות אחת נצפה כשהוא מחרבן על דלת של כנסייה – למעשה מתענג על הוולגריות הזאת וחיצי ביקורתו מופנים דווקא כלפי המעמד הבורגני והגבוה.
21 ראו למשל דיון נרחב של הזלט ושל סמאץ על Response Moralism – תגובות קהל בלתי־מוסריות של התענגות על סבל של הדמויות ביצירה:
Hazlett, A. (2009). How to Defend Response Moralism. The British Journal of Aesthetics, 49(3), pp. 241–255. DOI: https://doi.org/10.1093/aesthj/ayp020.
Smuts, A. (2011). Grounding Moralism: Moral Flaws and Aesthetic Properties. The Journal of Aesthetic Education, 45(4), pp. 34–53. DOI: 10.5406/jaesteduc.45.4.0034.
22 פיירמן, ר' (2019). קורבנות התרבות: אמנות הקודש והחול (אקשטיין, ח', עורך). ירושלים: המחבר.
פרק 8
8.1 מבוא: מוסריותה המפוקפקת של ההנאה האסתטית
באחד הפוסטים שלה בפייסבוק, העלתה אשת אמנות חזותית תמונות מטושטשות ומגורענות, בשחור לבן, ממצלמות תצפית. התמונות מראות חוליית מחבלים שהייתה בדרכה לבצע פיגוע בישראל: תמונה אחת של זיהוי החוליה ותמונה אחת של חיסולה בידי חיילי צה"ל. בפוסט, כתבה אשת האמנות "יש לזה איכות ציורית". בתגובות על הפוסט הוזכרו אמנים שסגנון ציורם דומה למראן של התמונות, למשל מיכל רובנר,1 שאחת מעבודותיה אכן דומה דמיון מפליא לצילום. אומנם מנקודת מבט ישראלית, מותם של אנשים היוצאים לזרוע מוות בישראל הוא עניין בעל ערך ביטחוני, ובכל זאת, מדובר במוות של אנשים. תמונה אחת מראה אותם חיים. תמונה אחרת מראה אותם מתים. גם אם איכות הצילום המטושטש מאפשרת בקושי זיהוי של דמויות אדם, בוודאי לא תווי פנים, הרי הידיעה בנוגע למשמעות הצילומים עודנה מרחפת מעל ההסתכלות בהם. האומנם ראוי לתהות באשר לאיכות הציורית של צילומים המתעדים את הרגעים סביב מותם של בני אדם?
תמונת זיהוי של חוליית מחבלים בגבול סוריה (באדיבות דובר צה"ל)
מיכל רובנר, "עצים II", שנת 1998 2
© 2022 Michal Rovner / Artists Rights Society (ARS), New York
מקרה זה מעלה על הדעת צילומים מעוררי תהייה אחרים. עבודותיה של הצלמת דיאן ארבוז, שהוזכרה בפרק הקודם, עמדו במרכז מחלוקת אמנותית. הצלמת, שנודעה בעניינה באנשים בעלי מראה חריג, נתפסה כמחדשת סוגה שאבד עליה הכלח: פריק שואו – הצגת אנשים בפומבי בשל מוזרותם החיצונית.3
שרה בארטמן
במה שונה העניין בצילומים של ארבוז מהעניין בפריק שואו?4
האם התייחסות אסתטית עשויה להיות פסולה במקרים מסוימים מבחינה מוסרית? בספרו הטרנספיגורציה של השגרתי כותב הפילוסוף האמריקאי ארתור דנטו:
יש מקרים שבהם זה יהיה שגוי או לא אנושי לנקוט גישה אסתטית, להתייחס בריחוק רגשי למציאויות מסוימות – לראות הפגנה, למשל, שבה השוטרים מכים באלות את המפגינים, כסוג של בלט, או לראות את הפצצות מתפוצצות כמו פרחי חרצית מהמטוס שממנו הושלכו.5
שתי הדוגמאות של דנטו הן מקרים של אלימות, שאינה אמורה להיות מקור לשמחה או להנאה. אירועים כאלה אמורים לטלטל אותנו ולעורר בנו רגשות קשים, המתאימים למצבים של פגיעה מוסרית ואי צדק. הִתְענגות אסתטית על מראות כאלה והתייחסות אליהם כאל יצירות אמנות – מופע בלט או מיצג חזותי – מנוגדות לנורמות חברתיות באשר לתגובה הראויה למעשה בלתי־מוסרי. הנאה אסתטית מאלימות מוצגת כאן כגרועה מאדישות סתם, והפקת הנאה מסבל מעידה על פגם מוסרי עמוק.
לכאורה זו טענה הגיונית. ואולם, השלכותיה בעייתיות בעבור התחום האסתטי כולו ובעבור תחום האמנות במיוחד. יתרה מזאת, היא מבליעה הנחה שגויה בנוגע לטבע האנושי.
פיצוץ מרהיב של פצצה אטומית מתוך אתר המציע להורדה תמונות של פיצוצים אטומיים כרקע למחשב (Wallpaper)
ב"צמתים", עבודת וידאו משנת 1976, מציג האמן ברוס קונר פיצוץ אטומי תת־ימי בהילוך איטי.6 מראהו של הפיצוץ מרהיב ומהפנט. האם שיפוט הפיצוץ כיפה הופך מוסרי בשל העובדה שמדובר בפיצוץ ניסיוני ולא התקפי? דומה שדנטו אינו טוען טענה הנוגעת למראהו של הפיצוץ האטומי אלא לנסיבותיו. אולם בכך דנטו מניח אפשרות להימנע משיפוט אסתטי בנסיבות מסוימות. האם המחשבה "זה יפה!" ניתנת להשהיה? לא תמיד. לפעמים יופיו של מראה, יהיה נורא או אכזרי ככל שיהיה, פשוט "קופץ" לנגד עינינו. כפי שהסביר ג'וזף אדיסון: "אנו נשבים, איננו יודעים כיצד, על ידי הסימטריה של דבר כלשהו שאנו רואים, ומיד נענים ליופי של האובייקט בלי לחקור את סיבותיו ונסיבותיו המסוימות".7 היופי מכה בנו, שובה אותנו באופן מיידי, עוד לפני שניתן לנו לברר מהו הדבר ומה ההֶקשר העוטף אותו.
אבל גם כשמדובר בהתבוננות ממושכת יותר, ובתגובה שאינה מיידית, אפשר להתרשם מיופיו של אדם שמבחינה מוסרית מעורר בנו סלידה. אפשר לחוש צער וחמלה, ובו בזמן לחשוב שהמראה שלנגד עינינו יפה או בעל איכות אמנותית כלשהי. תחושות צער וחמלה ותחושת הנאה מיופי אינן מוציאות הדדית אלו את אלו. יכול להיות שמראהו הנורא, בעל המשמעות החברתית האיומה, של פיצוץ אטומי התקפי נראה יפה לאמן, ובעקבות השיפוט הזה הוא יוצר יצירת אמנות העושה שימוש במראה זה. אין בכך כדי להפוך אותו לאדם לא־מוסרי. יש הבדל בין מציאת יופי במצב שהוא איום וכרוך בסבל לבין יצירת מצב איום או גרימת סבל כדי ליהנות מיופיו (כמו למשל סרטי סנאף שבהם ננקטות פעולות אלימות קשות – ואף רצח – במכוון). המקרה הראשון הוא לעיתים בלתי נמנע. המקרה השני אכן מפלצתי, אך אין זה המקרה הנדון כאן. דנטו סבור כי יש נושאים – תיאור עוולות שונות – שלא ראוי לעסוק בהם באופן אמנותי, ועלינו לפעול כדי לתקן את המצב ולא להסתפק באריזתו היפה ובהגשתו לקהל נינוח. אולם הוא מתעלם מכך שיצירות אמנות עשויות לסייע בתיקון עוולות על ידי הפצת מידע, שאין דרך אחרת להכירו, והנעה לפעולה. יתרה מזאת, הן עשויות להיות דרך התמודדות עם העוול בעבור מי שחווה אותו. לבסוף, דומה שכמעט כל יצירת אמנות גדולה קשורה באופן כלשהו לסבל אנושי.
ראינו כי קאנט מבקש להבחין בין שיפוט אסתטי לבין שיפוט אתי בשאלה בנוגע ליופיו של ארמון. מבחינה זו דומה שהשיפוט האסתטי שווה נפש תמיד לשאלת מוסריותו של מושא השיפוט, אף שנראה שקאנט עצמו מסתייג בהמשך דבריו מקביעה כזאת. אך עניין אחר בדבריו של קאנט עשוי להסביר התנהלות יוצאת דופן של אמנים. גאונוּת (כישרון אמנותי מופתי) כרוכה בראייה מיוחדת של העולם, כלומר בנטייה יוצאת דופן למשחק חופשי בכוחות ההכרה. אמנים נוטים לראות יופי במושאים, שאנשים אחרים עשויים לפטור כחסרי ערך. האם יש מגבלה על תחום המושאים הללו? נראה כי בהתאם לטבעם, אמניות ואמנים ייטו למצוא יופי גם במושאים המעוררים כאב וצער באופן רגיל. האין מושאים כאלה לחם־חוקם של הטובים בסרטים וברומנים, המעולים שבציורים והמושכים שבאופרות ובמחולות? הפוסט בפייסבוק של אשת האמנות החזותית מראה כיצד היכרות קרובה מאוד עם עולם האמנות מביאה לאסוציאציות מיידיות בין אובייקטים שאינם אמנות (כמו צילום תיעודי באמצעות מצלמת מעקב) לבין אובייקטים שהם אמנות (כמו עבודה של האמנית מיכל רובנר). התיאור המייחס לצילום "איכות ציורית", כמו נלקח מתוך התיאור באתר המכירות המציג את עבודותיה של רובנר: "צילום פולרואיד של פחון בדואי נטוש בצפון הנגב טופל בסטודיו באמצעות צילום מחדש, הגדלות ותוספת צבע, ואלה מקנים לתמונות איכות כמעט ציורית".8 זהו עולם אסוציאציות שנולד מתוך בקיאות בשדה האמנותי. האסוציאציה מתרחשת. אומנם אפשר לבקר את ביטוי האסוציאציה (האם ראוי לחלוק מחשבה זאת בפורום ציבורי?), אולם עצם קיומה של האסוציאציה נראה בלתי נמנע.
ההתענגות על אלימות וסבל היא מוטיב רווח ביצירות אמנות רבות. למוטיב זה עשויים להיות ביטויים שונים:
פיטר ברויגל (האב), "נוף עם נפילת איקרוס", 1555 לערך
Royal Museums of Fine Arts of Belgium
בכל המקרים האלה צופי היצירה משתתפים בהתענגות על האלימות והסבל, בין שמדובר בפיקציה, בשיחזור או בשימוש בחומרים תיעודיים. גם כאשר היצירה מציגה ביקורת חברתית, האין היא, בסופו של דבר, משתמשת בסבל אנושי ומסבה הנאה בעת ובעונה אחת? ההבחנה ביופי, גם כאשר הוא נתון בהקשר מזוויע, למשל יופיין של פצצות אטומיות בשעת פיצוץ, אינה עניין רצוני בהכרח: זו תחושה או מחשבה העולה בנו בלא תכנון מוקדם.
בדיונו של אריסטו בטרגדיה ראינו כי התנאי להצלחת היצירה הוא מציאת היחס הנכון בין אופיו של הגיבור ובין מנת חלקו בסבל. למעשה, אינספור יצירות, אולי רוב היצירות העלילתיות, וכן יצירות חזותיות מופתיות רבות, מציגות סבל ודווקא בשל כך הן מהנות.21 ואומנם יש המבקרים את התרבות המערבית בדיוק בשל כך.22 האם כולנו פגומים, לא־אנושיים? אומנם התענגות על סבל ביצירה שונה מהתענגות על סבל ממשי: המרחק האמנותי הוא גורם משמעותי, בלא ספק; ביכולתנו להפיק הנאה ממצבים שבחיים עצמם היו מצערים אותנו בלבד. אולם האם לא ייתכן שבמקרים לא מעטים, נוסף על הצער, היינו יכולות ויכולים לראות את הנסיבות גם כמקור אפשרי לחיקוי אמנותי בשל יופי כלשהו הגלום בהן? האין הנחמה שאמנות עשויה להציע מתגלמת דווקא בכך: בכך שהיא מלמדת אותנו למצוא יופי גם בסבל?
הדיון בקשר בין אמנות ובין מוסר הוא דיון עתיק יומין, המתחיל כבר במשנתו של אפלטון ועובר כחוט השני בהיסטוריה של האסתטיקה. ואומנם אפשר למצוא את ביטויו ברבים מהפרקים הקודמים בספר זה. בפרק שלפנינו נעסוק בהיבטים שטרם נדונו בפרקים הקודמים. נפתח בבחינת שאלת המוסריות (או היעדרה) של האמנים עצמם. בהמשך נבחן את מוסריותם (ואי־מוסריותם) של תוכני היצירה האמנותית. בחלק השלישי נבחן את עמדתו הדידקטית של טולסטוי, המבקש להוביל מהפֵּכה שבמסגרתה יעסקו כל יצירות האמנות בנושאי דת כדי לקדם את מוסריות החברה. החלק האחרון של הפרק מציג את עמדתו של שילר הסבור שאמנות, בלא קשר לתוכנה, היא בעלת ערך אתי ותורמת למוסריותה של החברה. הפרק הבא, העוסק באסתטיקה פמיניסטית, ישלים את הדיון בקשר בין אתיקה ובין אסתטיקה בהתייחסות לקשר בין הגמוניה ובין אמנות.
המשך הפרק בספר המלא
הערות
1 מיכל רובנר (1957–). צלמת, אמנית וידאו ארט ומיצב ישראלית. מקימת בית הספר לצילום "קמרה אובסקורה".
2 רובנר, מ', "עצים II", 1998. הדפס על בד, 100 × 79 ס"מ.
3 Nelson, D. (2017). Tough Enough: Arbus, Arendt, Didion, McCarthy, Sontag, Weil. Chicago, IL, & London, UK: Chicago University Press.
4 שרה (סארטי) בארטמן (Sara Sartjie Baartman; 1770 לערך, דרום אפריקה – 1815 צרפת), נודעה כ"וונוס ההוטנטוטית". היא נחטפה בנערותה ממולדתה באפריקה לאירופה, ואולצה להציג לראווה את ישבנה במופעי קרקס. בארטמן נחשבה לדגם פראי ונחות של המין האנושי וזכתה ליחס שוביניסטי, גזעני ואלים. כיום היא מסמלת מאבק בעוול ההיסטורי של הקולוניאליזם.
5 Danto, A. C. (1981). The Transfiguration of the Commonplace: A Philosophy of Art. Cambridge, MA, & London, UK: Harvard University Press, 22 [My trans. – D.BL.].
6 ברוס קונר (Bruce Conner; 2008–1933). פסל, אמן קולאז', שרטט ואמן וידאו אמריקאי. פעל בסן פרנסיסקו.
Conner, B. (Director) (1976). Crossroads [35 mm film]. Serious Business Company.
ב"צמתים" משתמש קונר בסרטי ארכיון של הניסוי התת־ימי של פצצת מימן בביקיני (Bikini H bomb), שנודע בשם הקוד "צמתים". הסרטון מוקרן בהילוך איטי ומלווה בחלקו בנגינת סינתיסייזר ועוגב. לפי קלנבאך, השימוש של קונר בסרטי ארכיון של מאורעות שהתרחשו, מדגיש את האפשרות למצוא יופי ושגב גם בזוועה.
Callenbach, E. (1976). Review: Crossroads by Bruce Conner. Film Quarterly, 29 (4), pp. 57–58. DOI: 10.2307/1211621.
7 Addison, J. (2004). On the Pleasures of the Imagination. In Adams, H., Searle, L. (Eds.), Critical Theory Since Plato (p. 308–309) [3rd Ed.]. (Original work published in The Spectator, 411, [1712]). Belmont, CA: Wadsworth Publishing, 309 [My trans. – D.BL.].
ראו גם דיון בעניין זה אצל אלכסנדר נהאמאס: Nehamas, A. (2007). Only a Promise of Happiness: The Place of Beauty in a World of Art. Princeton, NJ, & Oxford, UK: Princeton University Press.
8 (ל"מ). מכירה פומבית 166 חלק א' מכירה 166 – חלק א' – אמנות ישראלית ובינלאומית; פריט 130: מיכל רובנר. Bidspirit. אוחזר בתאריך 2021, 15 במרץ מתוך
1957-1998/https://il.bidspirit.com/ui/lotPage/source/catalog/auction/2230/lot/67317
Trees?lang=he- מיכל-רובנר-נ-
9 סטנלי קובריק (Stanley Kubrick; 1999–1928). קולנוען ממוצא אמריקאי. פעל בניו־יורק ובאנגליה.
Kubrick, S. (Director & Producer). (1971). A Clockwork Orange [Film]. Warner Bros., & Hawk Film.
10 לצפייה ראו: Alex DeLarge. (2009, November 24). ClockworkOrange. Singing in the Rain Scene [Video File]. Retrieved from https://www.youtube.com/watch?v=GnSx7q89y1g&feature=youtu.be&t=132
Freed, A., & Herb Brown, N. (Writers). (1952). Singin' in the Rain. From the movie Kelly, G., & Donen, S. (Directors). (1952). Singin' in the Rain [Motion Picture; Technicolor, 35mm]. Metro-Goldwyn-Mayer Pictures Corporation.
11 Kelly, G., & Donen, S. (Directors). (1952). Singin' in the Rain [Motion Picture; Technicolor, 35mm]. Metro-Goldwyn-Mayer Pictures Corporation.
12 ברויגל, פ' (האב), "נוף עם נפילת איקרוס", 1555 לערך. שמן על בד, 112 × 74 ס"מ, המוזיאונים המלכותיים לאמנויות היפות, בריסל, בלגיה.
פייטר ברויגל האב (Pieter Bruegel the Elder; 1525 לערך – 1569 לערך). צייר פלמי מהרנסנס ההולנדי.
13 Kilinski, K. (2004). Bruegel on Icarus: Inversions of the Fall. Zeitschrift Für Kunstgeschichte, 67(1), pp. 91–114. DOI: 10.2307/20474239.
Rico, G. (1989). Daedalus and Icarus Within: The Literature/Art/Writing Connection. The English Journal, 78(3), pp. 14–23. DOI: 10.2307/819440.
14 סטיבן שפילברג (Steven Spielberg; 1946–). קולנוען אמריקאי. מייסד חברת ההפקה "דרימוורק".
15 Spielberg, S. (Director). (1993). Schindler's List [Film]. Universal Pictures, & Amblin Entertainment Production.
16 Vander Hook. S. (2010). Steven Spielberg: Groundbreaking Director. Edina, MN: ABDO Group, 9 [My trans. – D.BL.].
17 פולמן, א' (במאי ותסריטאי) (2008). "ואלס עם באשיר" [הקלטת וידאו]. ברידג'יט פולמן כנופיית סרטים בע"מ.
18 ארי פולמן (1962–). תסריטאי ובמאי קולנוע ותיאטרון ישראלי.
19 וויליאם הוגארת (William Hogarth; 1764–1697). צייר וחרט אנגלי. אחת מתרומותיו המשמעותיות הייתה בפיתוח העצמאות והשחרור של עולם האמנות מתלותו בפטרונות.
20 ראו: Krysmanski, B. (2014). Warnings of Morality or Downright Twisted Pleasure? William Hogarth's Depiction of Violence. In Nakas, K., & Ullrich, J. (Eds.), Scenes of the Obscene: The Non-Representable in Art and Visual Culture, Middle Ages to Today (pp. 37–64). Weimar: Verlag und Datenbank für Geisteswissenschaften.
קריסמנסקי טוען, שבניגוד לפרשנות הדידקטית המקובלת בנוגע ליצירותיו של הוגארת, הרואה בהן ביקורת על הוולגריות של המעמד הנמוך, סביר יותר להניח שהוגארת, שהתנהלותו שלו עצמו הייתה וולגרית במיוחד – לדוגמה, בהזדמנות אחת נצפה כשהוא מחרבן על דלת של כנסייה – למעשה מתענג על הוולגריות הזאת וחיצי ביקורתו מופנים דווקא כלפי המעמד הבורגני והגבוה.
21 ראו למשל דיון נרחב של הזלט ושל סמאץ על Response Moralism – תגובות קהל בלתי־מוסריות של התענגות על סבל של הדמויות ביצירה:
Hazlett, A. (2009). How to Defend Response Moralism. The British Journal of Aesthetics, 49(3), pp. 241–255. DOI: https://doi.org/10.1093/aesthj/ayp020.
Smuts, A. (2011). Grounding Moralism: Moral Flaws and Aesthetic Properties. The Journal of Aesthetic Education, 45(4), pp. 34–53. DOI: 10.5406/jaesteduc.45.4.0034.
22 פיירמן, ר' (2019). קורבנות התרבות: אמנות הקודש והחול (אקשטיין, ח', עורך). ירושלים: המחבר.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
