מבוא לאסתטיקה - תיאוריות וסוגיות עכשוויות בפילוסופיה של האמנות (כרך א)

פתח דבר

ספר זה פותח צוהר לאחד התחומים המשמעותיים ביותר בפילוסופיה: האסתטיקה. בניגוד לדעה הרווחת שלפיה עניינים אסתטיים קשורים במותרות, הקריאה בספר תלמדך כי עניינים אסתטיים נמצאים בלב ליבם של החיים. האסתטיקה עוסקת בקשר שלנו עם סביבתנו ובהבנתה, בשאיפתנו להמשיך לחיות לנצח, בקשרי הגומלין שלנו עם החברה, בערכים החשובים לנו ובהנאה שנוכל להפיק ללא תלות במשאבים חומריים כלשהם, אלא רק מתוקף אנושיותנו. הדיון בספר מתייחס לתיאוריות מרכזיות באסתטיקה: מיעוטן עוסקות בחוויות אסתטיות כמו היפה והנשגב ומרביתן מציגות תורות אמנות או דנות בהיבטים מסוימים של אמנות.

ספר זה משתרע על פני שלושה כרכים: כרך א עוסק באבני דרך בהתפתחות ההגות באסתטיקה, כמו אמנות כחיקוי והשיפוט האסתטי; כרך ב דן בתיאוריות ובסוגיות עכשוויות בפילוסופיה של האמנות, כמו רגשות ואמנות וביצירות פורעות גבול; כרך ג בוחן לעומק סוגיות מרכזיות באסתטיקה – אתיקה, אסתטיקה פמיניסטית והנשגב. מלאכת כתיבתו של הספר נמשכה שנים ארוכות שבמהלכן נהניתי מתמיכה, מסיוע, מליווי ומעידוד של רבות ורבים. שלמי תודתי להן ולהם.

ראשית אבקש להודות לצוות האוניברסיטה הפתוחה על המקצועיות חסרת הפשרות ועל האווירה העניינית והטובה. תודה לד"ר יובל אילון, המלווה של כתיבת הספר מטעם האוניברסיטה הפתוחה, על עזרתו ועצתו הטובה במהלך הכתיבה וכן בשלבים שקדמו לכך. בזכותו של יובל היה תהליך העבודה נינוח ונעים. תודה שלוחה גם לפרופ' אמיר הורוביץ על קידום הפרויקט ועל קריאה של חלקים בו. מרכזות צוות הפיתוח, נגה אוסטר שריכזה את הפרויקט בשנים 2021-2016 וענת יגנס שריכזה את הפרויקט בשנים 2023-2021, תרמו לתקשורת קלה ופשוטה במערכת מורכבת. תודה לליטל אבידן על הטיפול האדיב והנעים בכל ענייני התשלום. תודה לנינה אייזנקרפט ולכל הצוות במדור זכויות יוצרים שניצבו בפני משימה כבירה בספר זה שהוא עתיר דוגמאות מילוליות וחזותיות ועמדו בה בגבורה. רוב תודות לתמי נויטל מהמחלקה לפדגוגיה על עצותיה שהועילו בהנגשת התיאוריות לקהל הרחב, ולאדי זילצר, עורך הספר, שהצעותיו המצוינות שיפרו את הטקסט. תודה גם לתמי צ'פניק מנהלת מדור עריכה ותרגום על השידוך המוצלח ועל עזרתה בתהליך זה. תודה למעצבת הספר והעטיפה עינת פרלמן רוגל וכן לרונית בורלא ולזאביק פרל, ממחלקת הגרפיקה ולדינה נוסבאום ולראומה שחור ולכל מערכת למדא על התמיכה והעבודה המשותפת בשלבי ההפקה האחרונים.

כתיבתו של הספר השתבחה גם בזכות קוראים וקוראות שהעירו על חלקיו השונים של הטקסט. אני אסירת תודה על הקריאה הקפדנית ועל ההמלצות לתיקונים אשר ניתנו בנדיבות, בקולגיאליות וברוח טובה. במיוחד אבקש להודות לפרופ' דיוויד גרייבס (שלו אני חבה גם חוב היסטורי על היותו המרצה בקורס הראשון שלמדתי באסתטיקה) ולפרופ' אלון חסיד על תרומתם החשובה בשלבים הראשונים של כתיבת הספר. בהמשך הדרך קרא אלון פרקים רבים מהספר, וברצוני להודות לו מקרב לב על עצותיו המועילות ועל העידוד במילותיו הטובות.

חובה נעימה במיוחד בעבורי היא תודתי לשתי האסיסטנטיות אשר סייעו בכתיבת הספר. טליה הופמן יצאה עימי לדרך בשנת 2017 וסייעה בכתיבת פרקים 2 ו־3. טל ברונדוין החליפה אותה בשנת 2018 וסייעה בכתיבת יתר הפרקים וכן בהאחדת כל פרקי הספר מהבחינות הביבליוגרפיות ועוד. מעבר למקצועיותן חסרת הפשרות, שתיהן הפיגו את בדידותי בכתיבת הספר ושימשו קוראות ראשונות של הטקסט מתוך עניין וחיבה. מלאכתה של טל, שנמשכה רוב שנות כתיבתו של הספר, נדמתה לי כנס גלוי. עבודתה המצוינת אפשרה לי להתמקד בכתיבה עצמה ולהסיר דאגה מעל ליבי בכל הנוגע להיבטים הטכניים הרבים כל כך של הכתיבה ובהשלמת פיסות מידע שלצד הדיון.

תודה לכל הסטודנטיות והסטודנטים במכללת סמינר הקיבוצים, באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת Rutgers, ב־Saint Peter's College, בבית הספר לסיעוד ב־Holy Name Hospital, NJ, במכללת אשקלון ובמכללה למינהל. הקשב שלכן ושלכם (כמו גם היעדרו לעיתים) סייע לי להבין כיצד לחדד את מה שחשוב בהוראת הפילוסופיה, על מה מוטב לוותר, ואיך אפשר להסביר גם את הטקסטים המורכבים ביותר, כך שגם מי שמעולם לא ביקשו קריירה בפילוסופיה יוכלו להבינם ולמצוא בהם עניין וטעם. כשכתבתי את הספר הזה ראיתי למולי את העיניים שניבטו אליי בכיתות הרבות והשונות שבהן זכיתי ללמד.

אני שמחה להודות גם למעגל הקרוב אליי ובו עוד רבות ורבים שתמכו, יעצו, קראו או סייעו בהיבטים שונים של הכתיבה: ד"ר רימה שיכמנטר, פרופ' דוד אנוך, פרופ' ענתי פיק, אפרת בלוססקי, פרופ' שי פרוגל, איילת השחר־כהן, פרופ' גיורא הון, ד"ר עינב קטן־שמיד, ד"ר טל דקל, ד"ר הדרה שפלן־קצב, ד"ר לילך בורנשטיין־ניישטט, ד"ר גל אמיר, ד"ר טלי אשר ויוסי ארזה. יאיר ברק, שבשנים האחרונות זכיתי להיות שותפתו בניהול בית הספר לאמנות בסמינר הקיבוצים, סייע לי במציאת דוגמאות משמעותיות לדיון וכן תרם מיצירותיו היפיפיות לעטיפות כרכי הספר. במיוחד אני מוקירה את תרומתה של פרופ' רות לורנד לספר זה, במה שהצלחתי ללמוד ממנה במהלך חיי, בכתביה ששימשו לי מקור והשראה ובקריאה מושחזת להפליא של פרקים אחדים בו. חבורה שלמה, בהרכב משתנה, מתוך קבוצת הפייסבוק "כתיבה אקדמית" העניקה לי סביבה תומכת במפגשי הזום היומיים לכתיבה. תודה על החזקת היד הווירטואלית לד"ר טלי אשר, ד"ר רונית ניקולסקי, פרופ' יעל רונן, נילי גור אריה, ד"ר ליגת שלו, אריה מרקו, ד"ר שרית שוסהיים, ד"ר עדי ברן, לורן דגן עמוס, ד"ר עדי שרצר־דרוקמן, ד"ר גל אמיר, צביה שיר, ד"ר חנין שיבלי, אלון יודקובסקי, ד"ר נעמה אפל, ד"ר מעין גלברד־עזיזה, ד"ר מורן פרי, ד"ר מעין סלומון־גימון, הדס בשן וכל מי שנוכחותן ונוכחותם על המסך שלנגד עיניי עודדה את צב הכתיבה שלי להתקדם עוד צעד או שניים.

ולבסוף תודה לכל אהובי נפשי: אלה, לילי, תלמה, גדי, רותי ומרים.

כרך א
אבני דרך בהתפתחות ההגות באסתטיקה

פרק 1
מבוא

1.1 מבוא למבוא: מבט על יצירת אמנות אחת

טגיסט יוסף רון, "יעלמוורק", 2015 ¹

מה מושך ברישום הזה? מדוע הוא מזמין להמשיך ולהתבונן בו?

בדיוקן "יעלמוורק" ניבטת אלינו אִמהּ של האמנית טגיסט יוסף רון.² הדיוקן קטן ממדים, והוא עשוי מהחומרים הצנועים ביותר בעולם הציור: פחם על נייר. פני המצוירת ממלאים כמעט את כל שטח הציור והרקע כמעט בלתי מובחן. אפשר להבחין ברקע רק בין חלק עליון בהיר, ספק שמיים, לחלק תחתון כהה, ספק נוף כלשהו שאין כל דרך לאפיינו. פניה של המצוירת נקיות מקמטי הבעה, שפתיה שקטות, עיניה מביטות נכוחה למרחק, כמו מעבר לעיני הקהל הצופה בה. למרות פשטות החומרים ומיעוט הפרטים, זהו דיוקן עז מבע. הנחישות במבטה של יעלמוורק מועצמת על ידי המידע הביוגרפי. אמה של יוסף רון הלכה לעולמה שנים רבות לפני שיוסף רון ציירה את דיוקנה.³ היא זכורה לציירת כאישה חזקה, כמעט כל־יכולה, שאיבדה את כוחותיה כאשר הפכה למהגרת, זרה למנהגי המקום ודרכיו.⁴ המבט הנחוש בדיוקן כמו מציג את יעלמוורק כפי שהייתה באתיופיה, מלאת עוצמה, פניה אל העתיד בישראל, היא מבינה מה המעבר צופן עבורה ובכל זאת אינה מהססת לקראתו. זהו דיוקן חזק. קשה להתיק ממנו את המבט. זוהי אמנות במיטבה: מושכת להשתהות בקרבה, מסעירה, מעוררת אהבה.

השתהות העיניים על ציור, האזנה חוזרת ליצירה מוסיקלית, קריאה מתפעמת ברומן, התרגשות עזה בהצגה או במופע מחול, צפיית בולמוס בסדרה טלוויזיונית פרק אחר פרק אל תוך הלילה – המשיכה הזאת לאמנות על סוגיה השונים נמצאת במרכז הדיון בספר זה. מטרתו של הספר היא להציג את התיאוריות הפילוסופיות הרבות והשונות, המבקשות להסביר את כוח המשיכה האסתטי הבא לידי ביטוי בחוויות היפה והנשגב, וכן את העניין שיש לנו באמנות והקשיים העשויים להתעורר בנוגע לאמנות. תיאוריות אלו שייכות לענף בפילוסופיה הנקרא "אסתטיקה". האסתטיקה מבקשת להבין מדוע "אם יש מקום שהוא [...] בו כדאים לאדם חייו, הריהו [...] כשהוא מתבונן ביפה עצמו".⁵ מהו היפה ומהו טבעה של האמנות המעניקה לו צורה – בכך עוסק ספר זה.

1.2 מהי אסתטיקה?

את המונח "אסתטיקה", הנובע מהמילה היוונית "אסתטיקי" שפירושה תפיסה חושית, טבע הפילוסוף הגרמני אלכסנדר גוטליב באומגרטן במאה השמונה־עשרה,⁶ בבקשו לייסד מדע של החושים. מאוחר יותר התגלגלה משמעות המונח והוא משמש כיום לציון תחום דיון פילוסופי העוסק בשאלות כמו: מהו יופי? מהי אמנות? האם יש קשר בין השניים? האם אמנות היא בהכרח יפה? האם יש יופי רק באמנות? לפי מרי מת'רסיל⁷ יש שתי תפיסות עיקריות בנוגע לקשר בין יופי לאמנות:

1. אמנות היא מקרה מיוחד של יופי. לפי תפיסה זו, יש דברים יפים שאינם אמנות, כמו למשל יופי בטבע, אבל כל אמנות היא יפה.
2. יופי הוא מקרה מיוחד של אמנות. כלומר, יש יצירות אמנות שהן יפות, אבל ככלל אמנות איננה סוג של יופי ויש סוגי אמנות שלא זו בלבד שאינם יפים, אלא אינם אמורים להיות יפים.⁸

האסתטיקן האמריקאי מונרו בירדסלי מבחין בין שלוש רמות דיון בנוגע ליצירות אמנות: שאלות על פרטים של מקרה מסוים, שאלות יותר כלליות על סוג יצירות ולבסוף שאלות מהות:⁹

1. לרמה הראשונה משייך בירדסלי שאלות ספציפיות, כמו למשל: "האם בציור הזה יש קומפוזיציה ריכוזית?" או "מה מניע את הגיבורה ברומן דולי סיטי?"¹⁰ או "מהן הנסיבות שבהן נוצרו סרטי בורקס?". שאלות כאלו הן שאלות של ביקורת אמנות או תולדות אמנות (ובכלל זה כל סוגי האמנות). תשובות עליהן מצריכות ידע עובדתי: היכרות עם המונחים המשמשים בתחום ועם היצירות המסוימות. כמו כן דרושים כישורי פרשנות כדי לענות על השאלות. אומנם גם ברמה זו יש עניין תיאורטי הבא לידי ביטוי בשימוש במושגים כמו "סרטי בורקס", "רומן" ו"קומפוזיציה ריכוזית", המעידים על השוואה וסיווג. אולם זו אינה מידה מספקת של הכללה כדי להפוך את השאלות לשאלות פילוסופיות ביחס לאמנות.
2. לרמה השנייה שייכות שאלות כלליות יותר, כמו "מה מבחין מחול מודרני מבלט קלאסי?" או "מהם המאפיינים של בילדונגסרומן (רומן חניכה)?". שאלות כאלו שייכות עדיין לתחום התיאוריה של האמנות (ביקורתה ותולדותיה), אך הן כבר דורשות חקירה מעמיקה יותר של יסודות הסוג האמנותי (מחול וספרות בדוגמאות אלו).
3. ברמה השלישית נוגעות השאלות בעצם מהות הביקורת, המונחים המשמשים אותה, שיטות העבודה המאפיינות אותה, הטיעונים שלה והנחות היסוד העומדות בבסיסה. שאלות כאלו שייכות בבירור, לפי בירדסלי, לתחום הפילוסופי, היינו לאסתטיקה. כשסוקרטס שואל בדיאלוג של אפלטון "היפיאס רבה" מהו היפה או כשאריסטו שואל בפואטיקה שלו מה מקורה של היצירה התיאטרלית – במקרים אלה העניין הפילוסופי הוא מרכזי ומובהק.¹¹

באופן כללי, בירדסלי אינו מציע הבחנה חדה, אלא מותח את הקו המפריד בין שאלות אמנותיות שאינן פילוסופיות לבין שאלות הנוגעות לפילוסופיה של האמנות בתוך הטווח של הרמה השנייה.¹²

הדיון בפילוסופיה בכלל ובאסתטיקה בפרט דן בשאלות עקרוניות וכלליות. תיאוריה פילוסופית אינה מתיימרת (או אינה אמורה להתיימר) לקבוע בנוגע לאובייקט מסוים אם הוא יפה או לא או אם הוא יצירת אמנות או לא. הכללים שתיאוריה פילוסופית עשויה לספק יכולים להנחות אותנו בקביעות כאלו, אבל השיפוט הסופי (למשל, כן, זאת יצירת אמנות) תלוי גם בידע הניסיוני שלנו – בהיכרות התחום.

לריחוק ממקרים ספציפיים ולהתייחסות הבלתי מתחייבת לדוגמאות יש משמעות חשובה: תיאוריה פילוסופית בכלל, לא רק תיאוריה של אמנות, שואפת לנסח תובנות שיהיו תקפות בכל תקופה ובכל מקום. לכן, תיאוריה פילוסופית של אמנות צריכה להתאים לא רק לז'אנר מסוים או לסגנון מסוים באמנות, אלא להיות גמישה מספיק כדי שאפשר יהיה ליישם אותה ביחס לכל סגנון אמנותי. דרישה זו אינה פשוטה, מכיוון שהנורמות של האמנות משתנות במהלך ההיסטוריה. איך אפשר להסביר את המכנה המשותף לאמנות עתיקה, לאמנות של המאה השמונה־עשרה ולאמנות עכשווית? איך אפשר להסביר את ההבדל בין אמנות ללא־אמנות? הקושי בניסוח תיאוריה פילוסופית של האמנות נובע, בין היתר, מכך שאחד המניעים המשמעותיים בשדה האמנות הוא קריאת תיגר על כל מה שהוסמך והתקבל כחלק מקאנון האמנות, ועל הניסיון לקבוע מהי אמנות או מהי אמנות טובה.

מרסל דושאן, "L.H.O.O.Q." ,¹³ 1964/1919

אחת מיצירותיו של מרסל דושאן היא "L.H.O.O.Q." (1919) (קריאת האותיות בצרפתית נשמעת כמו ההיגד "חם לה בתחת"), רפרודוקציה של המונה ליזה שעליה הוסיף דושאן שפם וזקן.¹⁴ יצירה זו מוזכרת תדיר בדיונים באסתטיקה בשל האתגר התיאורטי שהיא מציבה. האם היא יכולה להיחשב ליצירת אמנות? באילו קריטריונים עליה לעמוד כדי להיחשב לכזאת? הרי בניגוד לדה וינצ'י, דושאן אינו מפגין ביצירה זו מיומנות טכנית. האם מיומנות טכנית היא קריטריון הכרחי לאמנות?¹⁵ יתרה מזאת, דושאן לקח יצירה של אמן אחר וערך בה שינוי קל. האם זו יכולה להיחשב יצירה מקורית? האם מקוריות היא קריטריון הכרחי לאמנות? מה מבחין היום בין אמנות ללא־אמנות? מושאי החקירה של תיאוריות בפילוסופיה של האמנות השתנו מאוד גם מבחינה נורמטיבית וגם מבחינה טכנולוגית: במאה השמונה־עשרה לא היו רדימיידס, צילום ועבודות וידאו, ולכן תיאוריות בפילוסופיה של האמנות לא היו צריכות להידרש למשמעות האמנותית של יצירות כאלו. המשימה הפילוסופית היא לבדוק אם למרות כל השינויים הרבים בשדה האמנות, עדיין יש מכנה משותף שיאפשר לטעון, למשל, שגם "המונה ליזה" וגם "L.H.O.O.Q." הן יצירות אמנות. אם התיאוריה טובה היא עדיין עשויה לשמש בסיס לקביעה ש־"L.H.O.O.Q." היא יצירת אמנות, אף שיצירות כאלו לא היו קיימות בתקופתה.

מימין: "ונוס מווילנדורף", 30,000–18,000 לפנה"ס לערך¹⁶
משמאל: סנדרו בוטיצ'לי, "הולדת ונוס" (פרט), 1484 לערך

לפני שאפשר להתייחס לאמנות מבחינה פילוסופית, צריך שתהיה פעילות אמנותית שאפשר להתייחס אליה. ממצאים ארכיאולוגיים של פסלים פרהיסטוריים, כמו הצלמית ונוס מווילנדורף או ציורי מערות, מעידים על מיומנויות יצירה מרשימות כבר בתקופות קדומות. אך סביר להניח שאלו לא היו יצירות אמנות במובן המקובל באלפיים השנים האחרונות, אלא תשמישי פולחן, כלומר עצמים בעלי פונקציה חברתית טקסית מוגדרת. עניין הפונקציה הוא חשוב: אם הפונקציה היא מוגדרת וברורה, לא צריך תיאוריה פילוסופית כדי להסביר אותה. ההבדל הגדול בין ונוס מווילנדורף לוונוס של בוטיצ'לי אינו נוגע רק לנורמות בנוגע לגוף הנשי האידיאלי,¹⁷ אלא בעיקר לשאלת הפונקציה: ונוס מווילנדורף אולי שימשה כקמע לפריון – בשם אמונה קדומה בכוחה של איקונה זו להבטיח ילודה של צאצאים. גם אם היום נראית ההבטחה המגולמת בה מפוקפקת ביותר, הטעם לקיומה ברור. אולם מה הטעם בציורו של בוטיצ'לי?

העניין הפילוסופי מתעורר כשהפונקציה אינה ברורה, כמו במקרה של אמנות: הנה ישנה פעילות אנושית ייחודית ונבדלת, הנמשכת על פני תקופה ארוכה ביותר, ומעורבים בה אנשים רבים, ולמרות זאת לא ברור מדוע הפעילות האנושית הזאת קיימת. השאלות הפילוסופיות באסתטיקה מתייחסות להיבטים של אי בהירות משלוש רמות: קהל האמנות, יצירת האמנות, והאמן או האמנית.

1. קהל האמנות: לא ברור מדוע נרצה להיות קהל של פעילות אמנותית, בעיקר משום שאת רוב הפונקציות שאמנות עשויה למלא, אפשר להשיג בצורה פשוטה יותר. אם נניח שאמנות מלמדת אותנו משהו, לא פשוט יותר לקרוא ספרי לימוד? בדרך ישירה כזאת סביר שנלמד מהר יותר ותוך מאמץ קטן יותר. ובכלל, יש יצירות שערכן הלימודי אינו ברור. מה נקווה ללמוד מהאזנה ליצירה מוסיקלית? לחילופין, אם נניח שאמנות מהנה אותנו, הרי גם אכילת שוקולד או התכרבלות בשמיכה רכה מהנות. האם צריכת אמנות עדיפה על פני שתי פעולות אלו או שונה מהן? אם, לעומת זאת, נניח שאמנות מחזקת אותנו מבחינה מוסרית־ערכית, נתקשה מאוד להסביר מדוע עדיף לנו לצרוך אמנות ולא לקרוא ספר העוסק בפילוסופיה של המוסר. יתרה מזאת, נראה תמוה לחשוב שהקשבה ליצירה מוסיקלית, למשל, עשויה לשפר את תודעתנו המוסרית.
2. יצירת האמנות: רמה נוספת של אי בהירות קשורה ליצירת האמנות: האם יש תכונות המבדילות יצירות אמנות מעצמים אחרים? מהן? מה מבחין בין הליכתה הנאה של ג'ירפה בסוואנה לבין הופעת מחול? האם יש תכונות המשותפות לכל יצירות האמנות? מה משותף לקטע מוסיקלי ולפסל סביבתי? אם נניח שאפשר למצוא מכנה משותף לכל יצירות האמנות בכל הזמנים ומכל הסוגים, במה בדיוק יצירת אמנות שונה מפעילויות אנושיות אחרות המשתמשות באמצעים דומים? מילים מוקלדות על מסך הטלפון שלי יכולות להיות שיר, והן יכולות להיות רשימת מצרכים לסופרמרקט – מה ההבדל המהותי ביניהן? ומה באשר לאיכותה של יצירת האמנות – כיצד אפשר לקבוע שיצירה אחת טובה מאחרת? מקובל להסכים שיש יצירות אמנות טובות ויצירות אמנות פחות טובות, ובכל זאת – מה מבדיל בין צבעים על נייר שהם ציור המוצג במוזיאון לבין צבעים על נייר שהם משהו שהבת המוכשרת שלי הביאה מהגן? אם פעם היה הבדל נראה לעין בין שרבוט סתמי לבין ציור שהוא יצירת אמנות, היום ההבדל הזה לא תמיד ברור.
3. אמן או אמנית: הרמה השלישית של חוסר הבהירות נוגעת לאמן או לאמנית. מה מבחין בין אישה הכותבת להנאתה בלוג לבין סופרת? נראה שכישרון ספרותי אינו רק שליטה במדיום המילולי. מה הופך איש המתנסה ברישום בפחם מסתם אחד לאמן? האם מדובר ביכולת טכנית או במשהו שמעבר לה? מהו אותו כישרון חמקמק שרק מעטים ומעטות מביאים לידי ביטוי? באופן כללי ברור שמוסיקאית צריכה להיות רגישה לצלילים, צייר צריך להיות רגיש למראות, ומשוררת צריכה להיות רגישה למילים, אבל באותה מידה שיש לאמן או לאמנית נטייה הנראית טבעית לאחד התחומים האלה, הרי כך גם קהל היעד: לקהל הפוקד מוזיאונים דרך קבע יש כנראה רגישות למראות, כשם שלקהל קונצרטים יש רגישות לצלילים. מה מבדיל, אם כך, בין אמן לבין קהל? מדוע רק בודדים ובודדות יעסקו באמנות באופן מקצועי, בעוד רבים ורבות יהפכו לקהל אמנות? סביר גם שלפחות לחלק מהקהל הקבוע לסוג מסוים של אמנות יש ניסיון מעשי באותה אמנות, ובכל זאת לא כל מי שלמדה לנגן בפסנתר הופכת לנגנית וירטואוזית ולא כל מי שלמד ציור מתחרה בפיקאסו.¹⁸ החלום על הפיכה לכוכב בשמי האמנות רווח למדי, אך הכוכבות עצמה נדירה. אומנם ברור שהתחרות גדולה, תנאי העבודה קשים (לפחות בהתחלה) ודרושה מידה ניכרת של החלטיות. ובכל זאת, האם זה הכול? ומה בנוגע לכל מי שבשולי המעגל האמנותי, שרכשו ידע מקצועי וניחנו בנחישות לעסוק באמנות, ובכל זאת יישארו לנצח בשוליים? עניין של מזל בלבד?

קשה מאוד לוותר על הטענה שיש סולם ערכי של יצירות אמנות, ושסולם ערכי זה משקף מידות של כישרון אמנותי. למרות כל אי הבהירויות האלה, ברור לרובנו שהאמנות האהובה עלינו עושה משהו, גם אם לא ברור בדיוק מה, ושיש בעלי ובעלות כישרון גדול יותר מזה של אחרות ואחרים, גם אם לא ברור לגמרי מה מקור ההבדל. בעיניי אין מה שישווה לקריאה של ספר ממש טוב, וכשאני קוראת ספר כזה ליבי נמלא אהבה, ולא אהיה מוכנה להמיר את המשך קריאתו בשום שוקולד שבעולם.

במילים אחרות, נראה שיש משהו באמנות שהוא מצד אחד ייחודי לאמנות (בלתי ניתן להחלפה), ומצד שני משותף עם נטיות אנושיות אחרות. כך תיאוריה פילוסופית על אמנות צריכה להסביר שני היבטים הנראים מנוגדים, אך למעשה הם משלימים:

1. הסבר ביחס לצורך הבסיסי שיש לנו שאמנות עשויה למלא. בהנחה שיש לנו צורך כלשהו באמנות, עלינו להניח שיש צורך אנושי בסיסי כלשהו שאמנות היא דרך לספק אותו. ניקח לדוגמה את חיבתנו למאכלים מתוקים. יש לנו צורך במזון ומידת מתיקותו של מזון משמשת אינדיקציה טבעית לכך שהמזון לא יגרום לנו כאב בטן. המנגנונים הביולוגיים האחראים להעדפה למתוק לא לקחו בחשבון את שפע ההיצע של ימינו, והיו מותאמים לימים קדומים שבהם הברירה הייתה פחות או יותר בין פירות בשלים ומתוקים לבין פירות בוסריים מרירים־חמוצים.¹⁹ אם כך, שוקולד מהנה אותנו כי אכילתו מספקת מנגנונים ביולוגיים בגופנו. אם אמנות מהנה אותנו (או לפחות מושכת אותנו), אז צריך לבדוק לאיזה צורך בסיסי קשורה הנאה זו. אין הכוונה לנוסחה ביולוגית, אבל יש להצביע על האופן שבו אמנות ממלאת צורך בסיסי כלשהו.
2. הסבר ביחס לאופן המיוחד שאמנות ממלאת את הצורך הבסיסי: אם אמנות באמת ממלאת צורך בסיסי כלשהו, לא סביר להניח שאמנות היא הדרך היחידה למלא את הצורך הזה. לא סביר שקיים צורך אנושי בסיסי, כלומר משהו הטבוע בנו מראשית ימי האנושות בתהליך האבולוציה, שחיכה כל כך הרבה שנים, עד ראשית ימי האמנות, כדי לבוא על סיפוקו. לכן נשאלת השאלה, למה בכלל צריך אמנות? זה נשמע פרדוקסלי: אם צריך אמנות, נראה שלמעשה לא צריך אמנות, כי אפשר לספק את הצורך הזה באופנים אחרים. אבל אין גם טעם לעסוק בטבעה הייחודי והנבדל של אמנות בלא ההנחה, שאמנות היא פעילות אנושית מיוחדת. אין כאן כשל מעגלי, אלא הנחת מוצא לטעם לפיתוח תיאוריה. תיאוריה פילוסופית על אמנות נדרשת להסביר כיצד אמנות נבדלת מפעילויות אנושיות אחרות. יש להסביר מדוע אמנות היא דרך טובה במיוחד למלא את הצורך שהיא ממלאת. דוגמת השוקולד תשמש גם כאן. אם נקרא מחקר על אכילת שוקולד, נצפה שיסביר לא רק שאכילת שוקולד מספקת את הצורך שלנו במתיקות, אלא גם מדוע שוקולד הוא דרך טובה במיוחד לספק את הצורך הזה. למשל, אולי אכילת שוקולד מספקת צרכים נוספים ולכן זוהי דרך חסכונית לספק כמה צרכים יחדיו. כך תיאוריה פילוסופית של האמנות צריכה להסביר מה מיוחד באמנות ואיך ייחוד זה הופך אותה לדרך טובה במיוחד למלא את הצורך שהיא ממלאת.

הערות

1 יוסף רון, ט', "יעלמוורק", 2015. פחם על נייר, 21×29.5 ס"מ, מתוך התערוכה "טגיסט יוסף רון: הנייר הלבן שחור מבפנים" (קלו, ע', אוצרת) (ספטמבר 2020–אפריל 2021), מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, ישראל.

2 טגיסט יוסף רון (1977–). ציירת ישראלית ילידת אתיופיה, רישומיה הפיגורטיביים עוסקים רבות בזהות הישראלית־אתיופית. זוכת הפרס על שם חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2019, מוזיאון תל אביב לאמנות.

3 (ל"מ). "טגיסט יוסף רון: הנייר הלבן שחור מבפנים". מוזיאון תל אביב לאמנות. אוחזר בתאריך 2022, 3 באפריל מתוך https://www.tamuseum.org.il/he/exhibition/tigist-yoseph-ron-white-paper-black-within

מוזיאון תל אביב לאמנות (2020). "טגיסט יוסף רון: הנייר הלבן שחור מבפנים" (קלו, ע', אוצרת) [סרט התערוכה]. מוזיאון תל אביב לאמנות. אוחזר מתוך https://vimeo.com/487761659

4 שם.

5 אפלטון (1999). "המשתה". בתוך כתבי אפלטון (ליבס, י"ג, מתרגם) [כרך ב] (עמ' 91–155 [172–223]). ירושלים תל־אביב: שוקן, 140 [211].

6 Shelley, J. (2017). The Concept of the Aesthetic. In Zalta, E. N. (Ed.), The Stanford Encyclopedia of Philosophy. Retrieved from https://plato.stanford.edu/archives/win2017/entries/aesthetic-concept

אלכסנדר גוטליב באומגרטן (Alexander Gottlieb Baumgarten; 1714–1762). פילוסוף גרמני. עסק במטפיזיקה, באסתטיקה ובמוסר. באומגרטן לא ביקש לעסוק ביופי, אלא לפתח מדע של התחושה. הוא קיווה שהבנת חוקיות התחושה תוכל לשמש לחינוך שיקדם אמפתיה ורגישות לזולת.

7 מרי מת'רסיל (Mary Mothersill; 1923–2008). פילוסופית קנדית, פרופ' אמריטה באוניברסיטת קולומביה, ניו־יורק. עסקה בעיקר בתחומי האתיקה והאסתטיקה.

8 Mothersill, M. 1991. Beauty Restored [3rd Ed.]. New York, NY: Adams, Bannister, Cox.

9 Beardsley, M.C. (1958). Aesthetics: Problems in the Philosophy of Criticism [3rd Ed.]. New York, NY, & Burlingame, CA: Harcourt, Brace & World.

מונרו קרטיס בירדסלי (Monroe Curtis Beardsley; 1915–1985). אסתטיקן אמריקאי. להרחבה ראו פרק 6 בספר זה.

10 קסטל־בלום, א' (1992). דולי סיטי. תל אביב: זמורה־ביתן.

11 אפלטון (429 לערך–347 לפנה"ס). פילוסוף יווני הנחשב לאחד ההוגים והמחברים החשובים והמשפיעים ביותר בתרבות המערב. להרחבה בנוגע לרעיונותיו, ראו פרק 2 בספר זה.

אפלטון. (1977). "היפיאס רבה". בתוך כתבי אפלטון (ליבס, י"ג, מתרגם) [כרך ה] (עמ' 170–205 [281–304]). ירושלים ותל־אביב: שוקן. אריסטו (322–384 לפנה״ס). פילוסוף יווני, מאבותיה של הפילוסופיה. לדיון במשנתו ראו פרק 3 בספר זה. אריסטו (1977). פואטיקה (הלפרין, ש', מתרגמת). תל־אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

12 Beardsley, Aesthetics: Problems in the Philosophy of Criticism.

13 דושאן, מ', "L.H.O.O.Q.", 1919. רדי מייד מטופל: עיפרון על רפרודוקציה [רפליקה משנת 1964]. 23 ×30 ס"מ, אוסף ורה וארטורו שוורץ לאמנות דאדא וסוריאליזם, מוזיאון ישראל, ירושלים, ישראל.

14 מרסל דושאן (Marcel Duchamp; 1887–1968). אמן צרפתי שפעל גם בארה"ב, ממובילי האוונגארד במאה העשרים.

דושאן, מ', "L.H.O.O.Q.", 1919. רדי מייד מטופל: עיפרון על רפרודוקציה. 12.4×19.7 ס"מ, אוסף פרטי, פריז, צרפת.

דה וינצ'י, ל', "מונה ליזה", 1500–1507 לערך. שמן על עץ, 60×47 ס"מ, מוזיאון הלובר, פריז, צרפת.

15 לאונרדו דה־וינצ'י (Leonardo di ser Piero da Vinci; 1452–1519). איש אשכולות איטלקי אשר חי בתקופת הרנסנס. ידוע בין היתר כמדען, מתמטיקאי, ממציא, צייר, פסל ואדריכל.

16 (ל"מ), "וילנדורף, דמות אישה", ידוע גם כ"ונוס מווילנדורף", 30,000–18,000 לפנה"ס לערך. אבן גיר, ג' 110 מ"מ. מוזיאון ההיסטוריה של הטבע, וינה, אוסטריה.

17 בוטיצ'לי, ס', "הולדת ונוס" (פרט), 1484 לערך. טמפרה על בד, 278.5×172.5. גלריית האופיצי, פירנצה, איטליה.

סנדרו בוטיצ'לי (Sandro Botticelli; 1444/1445–1501). נולד בשם אלסנדרו די מריאנו פיליפפי. צייר פלורנטיני מהגדולים בתקופת הרנסנס האיטלקי.

18 פבלו פיקאסו (Pablo Picasso; 1881–1973). צייר, פסל, דפס, מעצב וכותב ספרדי. פעל במאה העשרים בצרפת.

19 Mennella, J.A., Bobowski, N.K. & Reed, D.R. (2016). The Development of Sweet Taste: From Biology to Hedonics. Rev Endocr Metab Disord 17, pp. 171–178. DOI: https://doi.org/10.1007/s11154-016-9360-5