בראנץ' ראשון במנהטן

אפיטייזר

"מי המנהל כאן?" הגברת שאלה בקול צפצפני את הבריסטה שעמד לידי. היא לבשה חולצת וינטג' צהובה פרחונית והשיער הליפתי שלה היה מסורק לצדדים עם שביל מדויק באמצע. כשראיתי מה היא מחזיקה ביד, הזהרתי את אלירן הבריסטה במצמוצי עיניים מהירים שלא יסגיר שאני המנהל.

הוא בדיוק טחן פולי קפה והקציף חלב שיבולת שועל, וברגע של נאיביות קיוויתי שאולי עם הרעש וההתעלמות שלי היא פשוט תסתובב ותלך. מה חשבתי לעצמי? זה לא עובד ככה עם הלקוחות של בית הקפה הזה.

"תסלחו לי, סליחה? אתם עובדים פה?" היא צעקה וניסתה להתגבר על הרעש של טוחן פולי הקפה והמקציף.

לא, אנחנו סתם עוברי אורח שהחליטו לעמוד מאחורי מכונת קפה, חשבתי לעצמי.

"מי המנהל כאן?" היא דרשה ונעמדה ממש מולי.

הבושם המתוק שנידף ממנה גרם לי בחילה. אבל זה לא תירוץ להמשיך להתעלם.

הטסתי את המבט למעלה וניסיתי להיראות מופתע. "שלום," חייכתי את חיוך המנהל־כול־יכול שלי. "איך אוכל לעזור לך, גברתי?"

"שמחה ששאלת. הגברת הצעירה שמשרתת אותי ואת בעלי, ד"ר גיורא לבנטל, טוענת שאני לא יכולה לשלם על ארוחת הבוקר באמצעות הקופון שברשותי. תטפל בזה."

ידעתי. ידעתי שזה עוד מקרה של קופון־אסון. "הבנתי," הגבתי באנמיות.

"הינה, תסתכל." היא דחפה אותו עוד קצת לכיוון שלי לפני שהספקתי להוציא מילה. "כתוב כאן במפורש את שם בית הקפה שלכם, הכתובת והדיל שאני זכאית לו: ארוחת בוקר זוגית."

"נכון, אבל —"

"אחרי שתחייב אותי באמצעות הקופון, תביא לי בבקשה גם בקבוק מים. הזמנו רק שלוש שתייה והארוחה הזוגית כוללת ארבע. וכלקוחה קבועה כאן, כלקוחת וי.איי.פי של המקום, אני מציעה שתרעננו את נוהלי השירות. אני לא חושבת שלקוחות כמוני, ואני אומרת לך את זה בשיא הצניעות כלקוחות וי.איי.פי, צריכים לשלם את המחיר של חוסר המקצועיות שלה. אתה מוציא לי את המים?"

לנשום עמוק.

לחייך.

לקוחת וי.איי.פי את יודעת איפה את.

"כן, אני רואה על מה את מדברת," נאנחתי וקיללתי בלב את הקופונים הארורים האלה.

כשביקשתי מהבוס שלי העלאה חודשיים קודם, הצדקתי אותה גם בהתעסקות המייגעת בקופונים שהיו מטרידים כמעט כמו הנמלים במטבח. "אם תסתכלי כאן למטה תוכלי לראות שהקופונים האלו לא תקפים בחול המועד ובסופי שבוע. בגלל שהיום יום שישי, אין לי אפשרות לכבד אותם."

היא סידרה בחמיצות את משקפי הראייה שלה. "אני בטוחה שאם רק תרצה, תוכל לקבל את הקופון שלי גם היום. אני גם סבורה שיש בינינו אי־הבנה," היא אמרה בטון תכסיסני והתיישרה.

"אי־הבנה?" שאלתי.

"ייתכן שאתה לא מזהה אותי, אבל אני ריבי לבנטל, אשתו של ד"ר גיורא לבנטל."

"מי?" שאלתי במבט מכווץ.

"אני בכלל לא צריכה להסביר את עצמי. פויה!" הקול שלה קפץ פתאום. "מי המנהל פה?" היא סיימה את הנאום שלה כשחצי מבית הקפה כבר בהה בנו.

הזדקפתי הכי מתוח שהצלחתי והרמתי את הסנטר. "אני המנהל," עניתי בקול סמכותי, למרות שהייתי רק מנהל משמרת.

"איפה הבעלים? מי שפתח את המקום הזה, שמשלם את השכירות ואת המשכורת שלך, שמעלים מיסים ומוכר לנו קופונים שלא ניתן לממש. איפה הוא? אני דורשת שתקרא לו. תגיד לו שזו ריבי. ריבי לבנטל, אשתו של ד"ר גיורא לבנטל."

שהדוקטור שאת נשואה לו ישתיק אותך עם כדורי הרגעה, אמן.

"הוא לא נמצא כאן," אמרתי בסיפוק, למרות שראיתי מאחוריי את סמי לוי — איש קבע בעבר וזכיין של בית קפה בהווה, אוכל במשרד עם דלת פתוחה סביח מפורק, פותר סודוקו ומעשן בשרשרת.

"אז תקראו לו! תקפיצו אותו לכאן מצידי." הצצתי לאחור, אל סמי, שבדיוק ניקה מחולצת לייקרה שחורה ולא מחמיאה טחינה שטפטפה. "אני דורשת שתכבדו את הקופון הזה, ואני לא מתכוונת לזוז מכאן עד שתעשו את זה. ואל תגרום לי להרים את קולי."

מאוחר מדי, ריבי.

היא המשיכה לברבר ואני יצאתי מסביב לבר עד שנעמדתי ממש מולה. "אפשר את הקופון רגע?" ביקשתי מותש.

"הו, תודה רבה באמת," היא הנמיכה קצת את עוצמת הקול. "במדינה הזאת דברים זזים רק כשמתחילים לצעוק," היא אמרה והניחה אותו בזהירות ביד שלי שלא יתקמט.

"תזכירי לי שוב את השם," ביקשתי בטון מרוכך. וכן, קצת התחשק לי להציק לה.

"ריבי. ריבי לבנטל. אני אשתו של ד"ר גיורא לבנטל," היא פלטה דרך שפתיים מכווצות.

"בוקר טוב, ריבי. אני גל," חייכתי באילוץ. "אני אשמח לכבד את הקופון שלך."

"הו, תודה רבה!" היא נשפה בהקלה. "המלחמה בקמטי הצוואר כבר פשוטה יותר," אמרה והעבירה עליו את היד.

"אבל רק ביום ראשון בבוקר," הוספתי. "בסופי שבוע ובחגים אנחנו פשוט לא יכולים לקבל אותם. אם תרצי שאסמן לך במרקר את הסעיף הזה, בשמחה."

"לא, זה לא מקובל עליי —" היא המשיכה בשלה, אבל קרנבל ההתקוממות שלה נקטע בזכות דולי שנכנסה ברעש מהדלת הראשית.

דולי אמסלם היא לקוחה קבועה שבאופן קבוע תזכרה כל אחד מעובדי המקום שהיא מחנכת בגישה האנתרופוסופית.

"גל, מאמי, בוקר פעמונים. תארוז לי לדרך קוראסון חלווה וקפוצ'ינו."

עוד פעם את והקוראסון? די להחרבת שמו של היהלום הצרפתי.

קרואסון, דולי. קרו־א־סון.

"בוקר פעמונים, דולי. מה שלומך?" ניסיתי להישמע מתעניין, ובמקביל קראתי לאלירן שימשיך להילחם מול ריבי והקופון עד לניצחון. "גם 'לא' זו תשובה, והיא תיאלץ לקבל אותה," לחשתי לו וחזרתי אל מאחורי הדלפק.

דולי הייתה כל כך נמוכה עד שהיא כמעט לא הייתה צריכה להתכופף כדי לבחון את מאפי הבוקר שבוויטרינה. "המאפים שלכם? אתם מכינים אותם כאן?" היא שאלה כמו בכל בוקר, וכמו בכל בוקר עניתי לה שלא.

"אנחנו לא מכינים אותם כאן, אבל כן אופים אותם כל בוקר. כל מאפה עולה שמונה־עשר שקלים," עניתי כבר על השאלה הבאה שידעתי בוודאות שתישאל.

היא הצמידה את כפות הידיים לזכוכית. למה לעשות את זה?

"מחיר מופרך, אתה לא חושב? הרי זה לא שאתם מכינים את הקוראסון כאן."

התחלתי להרגיש עקצוצים בכל הגוף. הרי ברור שהקוראסון לא מוכן כאן, כי אין דבר כזה קוראסון. קרו־א־סון!

"טוב, תן לי קוראסון קטן וזהו". היא השאירה טביעות אצבע שמנוניות על הזכוכית והעקצוצים הפכו לגירודים.

"קרואסון," מלמלתי בהפגנתיות ובחרתי בשבילה קרואסון פחוס עם קצוות עקומים. מגיע לה.

"אמרת משהו?" היא שאלה בזמן שהוציאה מהארנק כרטיסייה שמזכה אותה בקפה עשירי חינם.

"קרו־א־סון קטן וקפה," הדגשתי. "שלושים ושניים שקלים."

"ותחמם לי את הקוראסון. תעשה לי את הכול בלקחת. אני ממש ממהרת, אני הרי מחנכת בגישה האנתרופוסופית ויש לנו פעילות הורים וילדים בפארק". דול דול, אני לא אשאל אותך שוב על הגישה ומאפייניה. אני לא נופל בפח הזה שוב.

"אחמם לך את הקרו־א־סון. ועם קפה קטן זה שלושים ושניים שקלים בבקשה."

אלירן הבריסטה ניגש אליי עם הטלפון. "ביקשו את המנהל וסמי צעק עליי כשניסיתי לתת לו את הטלפון." הוא דחף לי אותו ליד וחזר לריב עם ריבי.

דחפתי באגרסיביות את הקרואסון הפחוס של דולי לטוסטר וסימנתי לה לחכות רגע בזמן שאני מדבר בטלפון.

"שלום," עניתי, ושאגה מחרישת אוזניים היא כל מה שהצלחתי לשמוע. "אני לא מבין אותך, אדון. תוכל לדבר ברור יותר?" ביקשתי והרחקתי את הטלפון מהאוזן, אבל הלקוח המורעב מעבר לקו חשב שהתכוונתי שיצעק חזק יותר. הפה שלו אומנם היה ריק ממנת הבולונז שלא הגיעה אליו, אבל עמוס במילים שהוא בלע והקשו עליי להבין אותו. "מתי הזמנת את המשלוח ומה השם בבקשה?"

צעקות.

סוף העולם.

"אשר אלפסי, אשר אלפסי, בוא נראה. הא, הינה אתה. אוקיי. תראה, אנחנו מתחייבים על משלוח עד שעה. אני רואה שהזמנת לפני ארבעים ושתיים דקות, ככה שאין לי מה לעשות כרגע. אשמח לבדוק —"

הוא טרק את הטלפון.

"כן, גאיה, צריכה משהו?" שאלתי תשוש את המלצרית החדשה שנעמדה מולי וחיכתה שאסיים את השיחה. היא הצביעה על זוג עם שני ילדים שישבו בחוץ. עוד שיחת מנהל. הם בטח רוצים לעבור פנימה, חשבתי.

"בוקר טוב. אני גל, מנהל המשמרת. איך אוכל לעזור לכם?"

"שבת שלום, אח שלי היקר," פנה אליי אב המשפחה. "למה חביתת חלבון אתם יכולים לעשות ובצי עין לאישה לא?"

הוא מאלה שאומרים בצים.

"מצטער, אנחנו לא מכינים ביצי עין. אבל אני יכול להציע לכם חביתה או ביצים מקושקשות. מה אתם אוהבים?"

"אבל כתבתם כאן בצים לבחירה." הוא הצביע ביד מלאה טבעות כבדות על התפריט.

עם לקוחות שאומרים בצים ולא ביצים לא מתעסקים. "אתה צודק לגמרי, אני אדאג שיתקנו את זה."

"טוב, בוא תקדם לנו פה את האוכל. לילדה תביא טוסט צהובה ושוקו, לילד בורקס, ואני אקח את החביתה מהחלבונים עם סלט קצוץ. לאישה תביא בצה עין." הוא סגר את התפריט. "ככה לפנים משורת הדין, אחי, סומך עליך."

"אין בעיה, כבר דואג לכם. רק לגבי ביצת העין... אין לי אפשרות להכין ביצה כזו."

"מה, אתה עושה צחוק? בוא, אני אבוא למטבח להכין. מה הבעיה?"

"אין בעיה, בכלל לא. תראה, אנחנו פשוט לא משתמשים בביצים טריות כאן, אלא בנוזל ביצים מוכן ומעורבב מראש. מבין? העין כבר מעורבבת," הסברתי לאט.

"אבל כתוב כאן שתי בצים לבחירה. אתה בא להסתלבט?"

"כן, כן. כלומר, לא, מה פתאום להסתלבט," מיהרתי לתקן. "התכוונתי שהחביתות והביצים המקושקשות מוכנות מכמות של שתי ביצים. זה מדוד, אל תדאג." קיוויתי שהוא יתרצה. "גברתי, אני יכול לדאוג שיכינו לך במיוחד אומלט. מה את אומרת?" הצעתי בחיוך מפתה. למזלי, המיתוג היוקרתי לחביתה בנוסח כריך בית ספר עבד עליה.

משם טסתי חזרה לבר הקפה ובדקתי את הטלפון שלי. כשפתחנו באותו בוקר, שלחתי הודעה לשני מלצרים בסטנד ביי שאני נאלץ להקפיץ אותם. לפי השורה המלשינה בווטסאפ, הם היו מחוברים בפעם האחרונה רק בארבע לפנות בוקר.

גאיה שוב נעמדה מולי בהבעה מתנצלת. עוד שיחת מנהל.

"היי, אני גל, מנהל המשמרת," פניתי ללקוח שנראה לי בערך בגיל שלי. הוא היה מגיע הרבה ומתיישב בשולחן הקבוע שלו עם השקע היחיד שעובד.

הוא ישב שקוע בתוך הכיסא. כמעט שוכב. "שמע, אחי, הזמנתי את הקפה קודם, לפני כמה דקות, חצי שעה כזה." הוא גירד בתוך הזקן שלו. "הייתי בטלפון והוא התקרר בינתיים. ביקשתי מהחמודה שתחמם לי אותו. וואלה לא מכבד שהיא מחזירה לי חצי כוס."

ברגעים כאלו, ועם לקוחות מהסוג הזה, חשבתי שהתואר מנהל משמרת עושה לי עוול. הייתי חוקר תרבות. "אנחנו נחמם לך את הקפה כמה שתרצה, אבל לא נוכל למלא את הספל מחדש בכל פעם."

הוא התיישר בכיסא. "וואלה לא מתאים. תוציא לי חשבון ותבטל לי את המעמול, הוא לא טרי." כדי להוכיח את הטענה שלו, הוא נגס בו מולי. מה עובר עליך, איש בוגר בזוגיות פוליגמית עם לפטופ וקורקינט שמבזבז לי את הזמן בוויכוח על מעמול בארבעה שקלים?

זו הייתה עוד משמרת שהתחילה בשבע בבוקר והייתה אמורה להסתיים בתחושה של "סבבה לי בינתיים". יום העבודה הזה לא היה שונה מימי העבודה האחרים, ובדיוק בגלל זה הוא היה היום ששינה הכול. הלקוחות שהאמינו ששלושים ושניים שקלים קונים קפה, מאפה ואת היקום כולו, שכר המלצרים שהיה כפול משלי וקינוחי הפרווה עם תוקף לשנה, רק חיזקו את מה שתמיד הרגשתי: את החלום שלי לקריירה מפוארת בענף המסעדנות לא אגשים במקום הזה.

ריבי לבנטל, אשתו של ד"ר גיורא לבנטל, הצליחה להכניע אותנו וקיבלנו את הקופון שלה.

1

ריח הפיח בקרון הרכבת התחתית גבר על הריח שעלה מכוסות הקפה שסביבי. בעלי המזל קראו בנחת את העיתון היומי בישיבה, וכמה מהם אכלו את הדונאט הראשון של הבוקר. היתר, ואני ביניהם, חלקו עמוד שמנוני עם פני בוקר נפוחות.

בקצה הקרון הבחנתי באיזה מטורלל אחד עם רדיו על הכתף שצווח אופרה, ומלפניו עמדה טיקטוקרית מתישה שביקשה מהחבר שלה שיצלם אותה רק עוד פעם אחת עושה בלון מהמסטיק בזמן שהיא רוקדת היפ־הופ.

למרות שזה הכי לא אני לעשות את זה, השתמשתי בחלונות הקרון המטונפים כמראה. הייתי חייב לוודא שאני נראה בדיוק כמו שנראיתי לפני שיצאתי מהבית. לשמחתי, שום דבר לא השתנה: הגובה שלי נשאר ממוצע, לא צמחו לי פצעונים מביכים על הפנים, והבלורית החומה שלי נשארה במקום ולא התמרדה. העיניים שלי, שהצבע הטבעי שלהן דבש, היו ביום ממש בהיר שלהן, אבל גם יכול להיות שזו הייתה בכלל התאורה הצהבהבה בקרון. בדקתי שאף אחד לא מסתכל עליי, ושלוש, שתיים, אחת: חשיפת שיניים לבדוק שהן נקיות מפולשים זרים. יופי, הכול פיקס, חשבתי לעצמי. רק בפעם הבאה לזכור: חולצה לבנה פחות מחמיאה לעור בהיר כמו שלי. שחור עושה את העבודה.

09:41 אני: אתה לא מבין

09:41 אני: יש כאלה הזויים ברכבת

09:41 לוצ'י שלי: אני מאוד מבין

09:42 לוצ'י שלי: אתמול כשחזרתי מהיוגה היה אחד שהפעיל פלייבק מתוך טייפ ושר אופרה

09:42 אני: אני מת! הוא כאן!

09:42 לוצ'י שלי: די, אתה חייב לצלם לי! ותמסור לו ד"ש מהצופה הלא מנומס ששם אוזניות ברגע שהוא התחיל לשיר (אני)

09:43 לוצ'י שלי: ומתי אתה מגיע?

09:43 אני: יורד עכשיו בתחנה

09:44 אני: הבטן כואבת לי

09:44 אני: למה הבטן כואבת לי כשאני מתרגש? למה לא יכול ליפול לי ריס במקום?

09:44 לוצ'י שלי: חחחחחחח

09:45 לוצ'י שלי: בהצלחה לוצ'י שלי! מחכה לטלפון של אחרי

מייד כשהרכבת נעצרה בתחנת כריסטופר־כיכר שרידן והדלתות נפתחו, התפתלתי במהירות ודחפתי את כל מה שעמד בדרכי. מיוזע מהתרגשות ועם לב שמנסה לפעום את דרכו החוצה, התקדמתי אל מקדש הקולינריה של מנהטן ברחוב בליקר: מסעדת "לה פאמי" של השף פרנקלין בֵּרְן. הוא היה הגדול מכולם, והמחשבה על עבודה במסעדת היוקרה הצרפתית שלו הדליקה אותי המון זמן. היו שפים צעירים ופוטוגניים ואינסטגרמיים ממנו, אבל הוא התעלה על כולם ונותר רלוונטי בתעשייה שלושה עשורים.

השף האמריקאי בן השישים ושתיים לא מכר רק אוכל וחוויית אירוח אלא גם ספרי בישול, מוצרי מזווה, כלי מטבח וערימות של חדשות צהובות. הנשים שיצא איתן במהלך השנים, דירות הפאר שרכש והרכבים שהחליף עשו כותרות. לא רק שכל ספרי הבישול שלו היו לרבי־מכר וגמר הריאליטי שלו שבר שיאי רייטינג, אלא שהוא גם היה הפנים של שבעה מותגים שונים, וחמישה־עשר מיליון איש עקבו אחריו ברשתות החברתיות. כעוקב אדוק בעצמי, ידעתי מה המאכל האהוב עליו (עוף ביין), מה הוא לא יאכל לעולם (אוכל מחומם), ולְמה הוא אלרגי (זוגות שחולקים מנה עיקרית אחת).

שלוש דקות לפני השעה עשר בבוקר ראיתי אותו. הוא עמד מולי מרשים ועוצמתי ומרגש יותר משדמיינתי: שלט המסעדה המוזהב. עד אותו בוקר ראיתי את השלט רק בתמונות של פריבילגים שזכו לאכול מהידיים של האליל שלי. למרות שהדבר הנכון לעשות היה להיכנס מייד פנימה, עצרתי מול דלת העץ להסדיר נשימה והרחקתי את חולצת הטי הלבנה שנדבקה לי לבטן. כן, גאונים כמוני לובשים לבן ביום שהסבירות לזיעה מוגברת ודאית.

בזמן שהרוח הנעימה של סוף ספטמבר חדרה מתחת לחולצה שלי, בהיתי מחויך בשלט המסעדה. לפתע הרגשתי טפיחה קלה על כתף ימין שלי.

"בוקר טוב," שמעתי מישהו אומר בניו־יורקית מהוקצעת ומיהרתי להסתובב. "אנחנו פותחים רק בערב. ההושבה מותנית בהזמנה מראש. תרצה שאעביר את הפרטים שלך למארח שלנו?" הבחור הצעיר שהכרתי הציע בנימוס. זאת אומרת, לא באמת הכרתי אותו, אבל זיהיתי את הפנים שלו מעמוד האינסטגרם של המסעדה. זה היה תאי מוריטה, מי שפרנקלין הכתיר כיורש שלו למרות שהיה רק בן עשרים ושלוש.

אני אכתיר אותו בינתיים לעובד הכי חתיך שלו, חשבתי לעצמי.

היה לו שיער שחור פחמי כזה עם פוני חלק שמכסה את המצח, עיניים שחורות מלוכסנות ועור שזוף וחלק. אבל החתיכוּת שלו הייתה בעיקר בביטחון שלו. גם הגובה המרשים והקול העמוק היו סבבה.

"כן," נשפתי. "אני מתכוון... לא," גמגמתי והחלקתי את השיער שלי לאחור. "אני יודע שאתם פותחים רק בשעות הערב. הגעתי לראיון עבודה כאן, אני אמור לפגוש את המנהלת. אתה תאי, נכון?" התאמצתי לא להישמע כמו גרופי נלהב. המבט שהוא החזיר לי רמז שנכשלתי.

"ראיון עבודה?" הוא הסתכל עליי בסלידה עם ידיים שקועות בכיסים. "כאן מאכילים אנשים, לא מראיינים אותם. הגעת למקום הלא נכון."

"למה אתה מתכוון?" שאלתי מבולבל, וחשבתי שאולי האנגלית שלי לא טובה כמו שחשבתי. "יש לי ריאיון למשרת מנהל פלור עם מנהלת המסעדה," אמרתי שוב וחיפשתי באצבעות רועדות את הזימון בטלפון.

"מי שטועה בניווט כתובת, יטעה בניווט מנות לשולחנות. העבודה הזאת לא בשבילך." הוא הפנה אליי את הגב, הכניס את המפתח למנעול ופתח את הדלת.

"חכה רגע!" קראתי בקול סדוק וקיוויתי שאולי בכל זאת הוא יעזור לי. "טסתי שתים־עשרה שעות מתל אביב בתקווה לעבוד אצל השף."

הוא הסתובב אליי חסר סבלנות. "תקרא טוב את המייל ששלחו לך. ראיונות עבודה עושים במשרדים שלנו, לא במסעדה," הוא זרק. ואז קינח ב"לעזאזל".

"במשרדים?" שאלתי ובאותו זמן קראתי את הזימון ששלחו לי. "שיט! הריאיון מתקיים ליד מרכז רוקפלר!" צעקתי בעברית וזינקתי חזרה לסאבוויי.

זו הייתה הפעם השנייה שלי בניו יורק, ככה שהכרתי את מערך הרכבות מעולה וידעתי לנווט טוב בתוך העיר. לפחות זה.

הגעתי לתחנה המצחינה בדיוק כשהקרון עצר בה והדלתות נפתחו. לקח לי בדיוק שתי שניות להבין שהסירחון שבחוץ היה הפרומו לדבר האמיתי. איזה מלא בעצמו שלבש גופייה חושפת פטמות אכל טונה מקופסה. רציתי להגיד לו שהעלאת מסת השריר שלו לא חשובה יותר מהזכות שלי לחוויית נסיעה נאותה, אבל הייתי עסוק בלשכנע את עצמי שאני לא מאחר.

אין מצב שההזדמנות הזאת נשרפת לי על איחור. זה לא יכול לקרות, בטח לא אחרי שבמשך כמעט שנה נכנסתי בכל יום לאתר המסעדה ללשונית "קריירה" ובהיתי במודעות הדרושים. פרנקלין תמיד חיפש עובדים, אבל בעיקר את אלו שהייתה להם תשוקה וכישרון לשטיפת כלים, הברקת רצפות או הנהלת חשבונות. ובכל זאת, בתחתית עמוד המשרות צוין: "גם אם אין כעת משרה פתוחה ההולמת את כישוריך, שלח לנו קורות חיים!"

בכל פעם כמעט שלחתי את קורות החיים שלי, אבל רק כמעט. הרגשתי שעבודה אצל פרנקלין ברן אולי קצת גדולה עליי. הסיכוי שיזמנו אותי לריאיון על סמך ניסיון מבית קפה קטן במזרח התיכון, נראה לי קלוש. עברו שבועיים מהרגע שהצעתי את עצמי כמנהל פלור ועד שצלחתי ריאיון טלפוני עם מנהלת המסעדה. ריאיון שזיכה אותי בפגישה בעיר הגדולה.

נשענתי על דלת הקרון ופתחתי את הטלפון לחפש את אפליקציית המדיטציות שדורי הוריד לי. כשמצאתי אותה לחצתי "הפעל" על מדיטציה להפחתת לחץ. במשך שלוש דקות רצופות הקול שהאזנתי לו ציווה עליי לשאוף מהאף ולנשוף מהפה. ועשיתי את זה.

לשאוף מהאף ולנשוף מהפה.

לשאוף מהאף ולנשוף מהפה.

יכול להיות שאני בכלל נהיה עצבני מהתרגול הזה?

טוב, די. זה לא עוזר.

10:19 אני: ראיון העבודה לא במסעדה, אלא באזור של מרכז רוקפלר. אני כבר על הרכבת ואני מאחר. ואני לא צוחק, אני נשבע שאני לא צוחק. אני לא מאמין שזה קורה לי

10:19 לוצ'י שלי: בסדר

10:20 אני: דורי!

10:20 אני: אני לא צוחק! ואני הולך לדפוק איחור! אתה קולט מה השעה?

10:20 אני: לשלוח לה הודעה שאני מאחר או פשוט להופיע שם ולהסביר שהגעתי בטעות למסעדה?

10:21 לוצ'י שלי: מקליד...

בזמן שדורי הקליד, הרמתי את המבט לכיוון החלונות שמולי לבדוק איך אני נראה. קטסטרופה. החולצה שלי מנוקדת בזיעה, הפנים שלי לחות ואדומות והבלורית שלי התנפחה ונראית רע. חם לי!

10:21 לוצ'י שלי: רגע, ראית את פרנקלין במסעדה? הוא היה שם?

10:21 אני: דורי!!!

10:22 לוצ'י שלי: כן, כן

10:22 לוצ'י שלי: סליחה אהובי

10:23 לוצ'י שלי: אוקיי, תהיה כן עם המנהלת ותסביר לה למה איחרת, אל תבלף. תגיד לה שהיית בטוח שהריאיון במסעדה.

התפללתי שהרכבת תגביר מהירות ותעקוף את השעון ההיפראקטיבי שטס בספרינט. אז התפללתי. כשהתנאים לא יכלו להיות גרועים יותר, הם פשוט הפכו גרועים יותר: נהג הרכבת האט לעצירת פתע באמצע המנהרה. קלאסי.

בוקר טוב למנהטן, בוקר רע מאוד לחלום שלי.

10:24 אני: הקרון עצר באמצע המנהרה. מה קורה כאן?!

10:25 לוצ'י שלי: ליקום יש את התזמון שלו, אל תתנגד (נריב על המשפט הזה כבר בבית, אני פשוט באמת לא יודע מה לכתוב לך)

10:25 אני: היקום מרחיק אותי מעבודה אצל פרנקלין ברן!

10:26 לוצ'י שלי: אתה כבר מאחר. לא משנה אם אלו חמש דקות או חמישים

10:26 לוצ'י שלי: תפעיל את האפליקציה של המדיטציות ותנשום. לשאוף פנימה, לנשוף החוצה. תעשה את זה, זה עוזר

10:26 לוצ'י שלי: תפעיל את המדיטציה להפחתת לחץ. היא מעולה

10:27 לוצ'י שלי: ואל תעצום עיניים, יש כייסים ברכבת

10:33 אני: ירדתי עכשיו

10:33 אני: תחזיק לי אצבעות. תשרוף מרווה. תעשה משהו!

קפצתי אל תוך דלת הקרוסלה של בניין המשרדים המפואר והממוזג שהריח וניל. "הגעתי לראיון עבודה!" התנשפתי לחוץ מול המזכירה שישבה מאחורי הדלפק. על תג השם שלה היה כתוב "איבונה". השיער החום שלה, הצבוע בגוונים זהובים, פוצל למזרח ומערב על ידי שביל מדויק, והשפתיים היו צבועות בליפסטיק מבריק ומוסגרו על ידי תוחם שפתיים. טיפוס.

"אני מדייק בזמנים. תמיד," השתפכתי מולה ותקפתי עם העיניים את שעון הקיר שתקתק מולי. "הגעתי בול בזמן למסעדה, לרחוב בליקר. עובד של השף כיוון אותי לכאן. את יכולה לבדוק איתו אם את רוצה, קוראים לו תאי. הוא יגיד לך שהגעתי בזמן," המשכתי לפלוט התנצלויות. "סליחה. אלפי סליחות." התרסקתי על עמדת הקבלה שלה. "המנהלת עדיין תפגוש אותי, נכון?" שאלתי מלא תקווה.

היא הסתכלה עליי קפואה. "אני מזכירה. לא שופטת," היא אמרה בשיעמום.

"הלן תפגוש אותי?" שאלתי מתנשף.

"תיאמתם?" היא שאלה.

"מה?" המשכתי להתנשף.

"חצי מהבנים כאן לבושים אותו הדבר. תיאמתם ביניכם? טי־שירט לבנה וג'ינס שחור," היא אמרה בחצי חיוך. "חכה שם בצד, איפה שכולם. כשיגיע תורך, יקראו לך." היא מסרה לי כרטיס אורח שהתבקשתי להחזיר לפני שאני עוזב, והמשיכה לתמרן בין לעיסת מסטיק בפה סגור, מענה לטלפונים והעמסת עגלת קניות ב"אסוס". היא כיוונה אותי לספות ההמתנה הכחולות והרחבות שמוקמו מול המעליות. הצטופפו עליהן עוד עשרה אנשים שהתחרו איתי על משרה אצל פרנקלין ברן.

כעבור עשר דקות יצאה מהמעלית האמצעית מנהלת המסעדה: הלן דְרוֹט. דיברנו רק בטלפון, ככה שאם לא הייתי עושה עליה תחקיר מקיף (סטוקינג קל באינסטגרם), לא יכולתי לדעת שזו היא. היא לבשה מכנסיים שחורים צמודים שלתוכם נדחסה חולצה לבנה מכופתרת. השיער הבלונדיני הדליל שלה היה אסוף לקוקו מתוח והלחיים התפוחות קרנו בסומק טבעי. בישראל היינו מתארים אותה כ"בחורה בריאה", אבל באמריקה... באמריקה היא חלק מהסטטיסטיקה של השמנת יתר בקרב צעירים.

"מי זה גל הנדל?" היא קראה בשם שלי מתוך הטלפון שלה.

הו, אלוהים. מנהלת המסעדה של פרנקלין ברן קוראת בשם שלי. אני שומע את השם שלי במבטא זר יוצא מהפה של אישה חזקה ומשפיעה בניו יורק ובנוכחות המעליות שפרנקלין בוודאות עולה בהן.

לקול צקצוקים של המועמדים שהגיעו לפניי, התקרבתי אליה ונכנסנו יחד למעלית. מתִּי מהתרגשות ופרפרתי מלחץ, אבל במקביל גם הרגשתי הקלה עצומה להבין שהאיחור שלי נבלע בתוך העיכובים שבטח היו לה.

תוך כדי שהיא לחצה על כפתור הקומה, החליק לה הטלפון מהיד. "שיט שיט שיט פאקינג פאקינג שיט!" היא קיללה במרץ ומיהרה להרים אותו.

בטיסה מתל אביב לניו יורק נערכתי להמון תרחישים אפשריים בראיון העבודה, אבל לא לקחתי בחשבון את האפשרות שאפגוש בחריץ הישבן של מי שקיוויתי שתהיה המנהלת שלי.

בוקר טוב מנהטן, טייק שני.

המעלית נפתחה בקומה השנייה, והדרך הקצרה אל המשרד לוותה בשתיקה מבעיתה. אני אמור להגיד משהו? קיוויתי שלא, פשוט כי קשה לי לעשות שני דברים במקביל, בעיקר כשאחד מהם היה להאט את פעימות הלב שלי.

"כאן, תיכנס." היא פתחה את הדלת ונתנה לי להיכנס ראשון.

"הא, נחמד," נפלט לי בטון שנשמע ביקורתי.

"תודה," היא הגיבה, נכנסה אחריי וסגרה את הדלת.

הקירות במשרד חופו בתעודות הוקרה, תמונות עם פוליטיקאים ומובילי דעת קהל, וגם ביקורות מהללות של מבקרי המסעדות הקשוחים ביותר. על אותם קירות לא היו אזכורים לחקירת המס המתוקשרת שלבסוף פרנקלין לא הורשע בה. גם תקיפת צלם הפפראצי שבה דווקא כן הורשע, לא הייתה חלק מהכותל הפרנקלינאי.

הלן הגישה לי אספרסו בכוס זכוכית לבנה ממותגת בלוגו המסעדה המוזהב, והתיישבה על כיסא מנהלים מעור שחור.

"תל אביב, הא?" היא סרקה את קורות החיים המודפסים שלי במבט רציני. "אין מספיק מסעדות במדינה שלך?" היא שאלה בחשדנות ואז לגמה שלוק אינסופי מכוס עצומה של מילקשייק תות.

לשאוף פנימה, לנשוף החוצה.

"יש לנו מסעדות, אבל אין לנו את פרנקלין ברן," כמעט נחנקתי מהתרגשות כשאמרתי את השם שלו. "החלום שלי הוא לעבוד אצלו, לפתח כאן קריירה משמעותית בתחום," חייכתי אליה מלא תקווה.

"מעניין," היא חייכה לדף. "הגעתי למנהטן מהולנד לפני עשר שנים עם אותו רעיון." היא המשיכה להתעכב על חצי עמוד קורות החיים שלי. "אני מתרשמת שניהלת צוות בבית קפה קטן," היא אמרה במבט מקומט.

"נכון מאוד," אישרתי בגאווה. "במשך שנתיים. התקופה הזאת הייתה —"

"איזה יין לבן מכר אצלכם הכי טוב?" היא שאלה בנימה ספקנית.

"מכרנו כל מיני יינות לבנים," נתקעתי. ידעתי טוב מאוד למה היא שואלת את זה. כדי להעלות את הסיכויים שהיא תחזור אליי, דורי ואני שדרגנו מעט את קורות החיים שלי. זה אומר שכשתיירים אכלו בבית הקפה, אירחתי בעצם משלחות מחו"ל, חתימה על משלוחי הירקות בכל שלושה ימים הפכה אותי למנהל תחום האספקה של המקום, והגישה למיני בר שבו אוחסנו היינות זיכתה אותי בניסיון כסומליֶה.

המשך הפרק בספר המלא