אקדמות

א.

ואלה תולדות הספר הזה: כשהייתי עדיין עול ימים, כלומר, צעיר מאוד, לא הייתה לי סבלנות לקרוא ספר מתחילתו ועד סופו. העדפתי לקרוא את העמוד האחרון כדי לדעת בפירוש מה התוצאה. עברו שנים, והתחלתי לקרוא גם את העמוד הראשון כדי לדעת מהי ההתחלה, מהו המוצא. וכעבור הרבה שנים כבר הייתי קורא רק את ההקדמה. זה הספיק. שם הייתה התמצית. הנה לפיכך ההקדמה לספר זה:

למה לכתוב ספר? החלטתי לתמוך בהחלטת חברי שלפיה עלי לשבת ולכתוב משהו שיהיה מעין סיפור חיי, בד בבד עם סיפורה של תקופה ואולי גם סיפורם של אותם חברים, שכל אחד מהם היה בוודאי חפץ למצוא את עצמו בין הדפים.

כשחשבתי למה בעצם לכתוב ספר, נזכרתי בדבריו של המנצח המהולל אוטו קלמפרר. שאלו אותו פעם: למה אתה כותב מוזיקה בשעות הפנאי שלך? מדוע אתה רוצה להיות מלחין? ענה קלמפרר: אני כותב מוזיקה רק כדי להבין מדוע המלחינים הגדולים היו גדולים באמת. על דרך קלמפרר אומר אפוא: אני כותב אוטוביוגרפיה, מעין ספר, כדי שאוכל להבין למה הסופרים הגדולים היו גדולים באמת.

אלכס אנסקי, חברי הטוב, אמר לי פעם תוך כדי הליכה ברחוב קרליבך בתל אביב, ״נעם, אתה יודע, כל פגישה היא תחילתה של פרידה״. ועוד הוא אמר באותה שיחה: ״יש לך כל כך הרבה סיפורים, אינסוף פרטים. אולי תשכח אותם״, הוא הוסיף בטון דוקומנטרי יבש.

״כתוב ספר. צריך לכתוב מה שהיה. אם אין עבר, כמובן אין גם עתיד״, הוא הוסיף.

״טוב. יש המון ספרים״, אמרתי לו. ״לא צריך לכתוב עוד ספרים. יש הרבה, יש מספיק. הכול מוצף״.

אמר לי אלכס: ״יש לך ספרייה גדולה. ספרייה עצומה, נכון?״

״כן״, עניתי.

״קראת את כל הספרים?״

״לא״, אמרתי לו. ״כשאתה רואה עץ אתה סופר כל עלה?״

הבטחתי לאלכס לכתוב ספר זיכרונות. אינני יודע אם מישהו יקרא בו, אבל יש בו דברים שאני מתאמץ מאוד לזכור בשלמותם. צריך להיזהר ולהישמר מחצאי אמיתות. חצאי אמיתות הם שקרים שלמים. נכון שלשקר הספרותי יש חן מסוים, אך בספר אספר על דברים אמיתיים. דברים שהיו ואינם עוד.

ב.

אז, כשנולדתי, הזמן היה אחר. הייתה לו צפיפות חומר אחרת. אף אחד לא האיץ בך. לא היית מותנה על ידי טלפון סלולרי: מתקשרים ואתה חייב לענות. כותבים לך לאימייל, ואתה חייב להשיב. היה זמן חופשי.

אפילו פעמון לא היה בדלת שלנו אז. כשמישהו רצה להיכנס, בדרך כלל הדלת הייתה פתוחה, והוא יכול היה להיכנס. אם הדלת לא הייתה פתוחה, הוא היה דופק, ואז היו עונים: ״יבוא״. ואז הוא היה נכנס. היו גם מקרים שרצו לצלצל ולא היה פעמון. ואז היו פותחים את הדלת ושואלים: ״יש מישהו בבית?״ והיו עונים ״כן״, אם אכן היה מישהו בבית.

אחר כך הרכיבו מין פעמון כזה שהיו מסובבים. עם הזמן הוא צבר חלודה ולא היה אפשר עוד לצלצל בו. גם טלפון לא היה. כששאלתי את אבא שלי למה אין לנו טלפון הוא ענה: ״תראה, טלפון יש רק למישהו אחד בקצה הרחוב כי יש לו פרוטקציה״. אז שמעתי לראשונה את המילה ״פרוטקציה״. זאת אומרת, הוא חיכה לטלפון הזה כמה שנים ואז הוא קיבל אותו. לנו אמרו שאם נחכה שבע־שמונה שנים יכול להיות שנצבור זמן ונקודות, ואז גם לנו יהיה טלפון כזה בבית.

בבניין ברחוב העבודה 28 תל אביב היו בסך הכול שש דירות. אני הייתי יורד כל פעם למטה אל הדודה שלי. דודתי התגוררה בדירה למטה, שפנתה אל הרחוב. ומכיוון שכסף לא היה כל כך, השכירו את אחד החדרים לשכן אחר. זאת אומרת שהבית היה מלא בשכנים ובמה שנקרא תת־שכנים, דיירי משנה. ובחלוף הזמן, כשכבר לא היה אפשר להשכיר חדר בדירה, אבא שלי בנה בחצר צריף לבנים, ואותו השכיר לאיש נחמד מאוד שהיה מעין צורף ובאו אליו לצריף לשם כל מיני תיקונים.

נולדתי ילד עירני מאוד, חסר מנוחה לחלוטין, וכל הזמן רציתי כל מיני דברים. דודתי, שאהבתי מאוד, הייתה אומרת עלי: נעם, הוא רוצה הכול. הוא רוצה את זה... הוא רוצה את זה.... ואיננו שקט. והייתי הולך אחריה וחוזר אחריה כמו תוכי: הוא רוצה את זה... הוא רוצה את זה.... ואיננו שקט. ובאמת רציתי הכול. אחר כך נוכחתי לדעת שאכן רציתי דברים כאלה, שאף אחד מהם לא התיישב עם האחר.

השפיעו עלי אז דמויות שונות ומשונות. למשל, דמותו של טרזן. ראיתי את הסרטים שלו והכרחתי את אבא שלי ללכת אתי לקולנוע בית העם או לקולנוע בלפור של אז. אחרי שפעם אחת אבא שלי צפה בסרט ״טרזן״ בקולנוע בית העם, עם כל ההמולה והרעש שהיו שם, הוא נשבע שלעולם לא ילך אתי שוב לסרט כזה.

תמונה 1: עם הוריו טובה ומאיר ואחותו, בת־שבע

אבל מכיוון שהחלטתי להיות בעצמי טרזן, ומכיוון שנהגתי לברוח מחיי היומיום של הבית ולטפס על ענף גבוה של עץ התות שהיה ברחוב העבודה 26, החלטתי שאני צריך לדאוג לעצמי לבגדים בדיוק כמו שהיו לטרזן. מכנסי עור לא היו. מה כן היה אצלי בבית? היה סוודר חדש של אבא שלי, שאותו גזרתי לחתיכות במספריים ומזה הרכבתי לעצמי מכנסי טרזן. אל תשאלו מה היה אחר כך. לא נעים לספר.

הדמות השנייה שהשפיעה עלי באופן שלא ניתן לתאר, הייתה דמותו של בטהובן. זו הייתה הדמות שכאשר בגרתי מעט החלטתי שרק על פי דרכה יש לחיות; קנה המידה המוסרי שלו, היכולת של האדם שמכריח את החומר להיכנע לרצון שלו. זאת לא הייתה מתת אלוה כמו אצל מוצרט. בטהובן לקח את החומר, הביא אותו למצב הבראשיתי, ואז לש אותו. החלטתי אפוא להיות בטהובן.

ואז לקחתי את הצעיף החדש של אמי, הצעיף היפה, מהצמר הכתום, ועשיתי בו כמה חורים כדי שייראה עתיק. והייתי עוטה עלי מין מעיל שמאַטע והולך למורה לפסנתר שלי. הייתי מביט אל הרצפה כלפי מטה בפנים כעוסות מאוד ומדמיין לעצמי שאני קצת בטהובן.

אחר כך היו דמויות אחרות. המון דמויות שאותן רציתי תמיד לחקות ולהיות כמותן.

היום כבר שכחתי את כל הפרטים האלה. כל מה שהיה, כל מה שלמדתי אז, כל מה שרציתי להיות. ומה נשאר? נשאר הדבר האחד, כפי שאמר המורה שלי לפילוסופיה יעקב פליישמן ז״ל, שגם הוא היה דמות בעלת השפעה מכרעת בחיי. הוא אמר: ״תרבות זה מה שנשאר אחרי ששכחת את כל מה שלמדת״.

ולימים נשענתי על המשפט הזה. שכחתי כל מה שלמדתי ואמרתי: טוב, יש כאן נחמה פורתא. לפחות איזושהי תרבות נשארה, כי את כל השאר שכחתי.

לעתים, כשאני מהרהר ביני לבין עצמי, נדמה לי שכאשר הייתי ילד קטן היטבתי לעשות דברים. הייתי ילד יצרני, שכל הזמן חייב לעשות משהו עם הידיים: לצייר, לנגן, לפסל, לכתוב סיפורים, לכתוב שירים, לכתוב כל מיני דברים.

לצד סיפורי טרזן הושפעתי מאוד מהספר ״מסעות לאפריקה״ שקראתי אז. וכך כתבתי גם אני ספר על ״מסע לאפריקה״: על הנוסעים, על החוקרים, על אלו שטיילו ביערות הגשם וחצו את המדבריות הגדולים של היבשת השחורה. וכל זה עשיתי ביום אחד. כילד קטן לא היה לי אומדן של הזמן הנחוץ לכתיבת ספר, ואפריקה נראתה לי די קטנה על המפה. וציירתי בנפשי שעוברים מצפון היבשת לדרומה ביום אחד, ושם חווים את כל החוויות של ליווינגסטון וסטנלי שנפגשו ביערות העד של קונגו.

ג.

אחד הדברים שהיו קשים עלי באופן מיוחד היה עניין ההלבשה. בכלל, הלבשה הייתה אז דבר מורכב. כסף לא היה ובדרך כלל היו מתלבשים בבגדים פשוטים מאוד. הבעיה הייתה טקס הקנייה. וזה אכן היה טקס. היו נכנסים לחנות ומבקשים סחורה מסוימת. למוכרים היה אז טבע כזה, כאילו כל אחד מהם אומר: ״תראה, בעצם אני פרופסור באוניברסיטה. סתם במקרה אני מוכר בחנות״. הוא, כאילו לא רצה למכור, והורי כאילו לא רצו לקנות. ואז היו אומרים: ״אנחנו רוצים זוג נעליים, אז כדאי שהנעליים יהיו אורתופדיות״. היו לוקחים נעליים גבוהות. נעליים יפות בכלל לא באו בחשבון. וכשיום אחד רציתי שייקנו לי נעלי ״קרפ״, שהיו משאת נפשי, הסתכלו עלי כאילו אני מבקש דבר מוזר ומשונה. בסופו של דבר, כשכבר הייתי בגיל העשרה, הסכימו לקנות לי נעליים עם סוליית קרפ. אבל ההתחלות כמו ההתחלות. ביקשו נעליים גבוהות. מדדו אותן. כשהנעליים היו לפי המידה שלי, ובצורה זו או אחרת הייתי מאושר, אמרו: ״לא, זה ממש לא טוב. צריך מידה יותר גדולה. מה יהיה כשהרגל תגדל?!״

ואז היו מביאים נעליים שהיו גדולות עלי בעשרה מספרים. הבכי לא עזר. קנו נעליים הרבה יותר גדולות, וזה היה מצחיק. זה היה נראה כמו צ'רלי צ'פלין, אבל אלה היו נעליים גבוהות ולדעת הורי, נעליים בריאות מאוד.

אחר כך, כשהרגל גדלה במהירות עצומה והנעל נעשתה פתאום צרה וקטנה, לא היו הולכים לקנות נעל אחרת, אלא הלכו לסנדלר הנחמד שגר ממול לבית שלנו בבקתה קטנה, והוא חתך בדיוק במקום שאליו האצבעות הגיעו, כך שהן הציצו מקדמת הנעליים. בקיצור, הנעליים האלה היו נעליים רב־שנתיות, רב־עונתיות ורב־תכליתיות. הן אף פעם לא התאימו באמת. ייתכן שהיו יומיים שלמים שהנעליים אכן התאימו. אלא שבנעליים לא היה די. ההורים סברו שלי ולאחותי יש פלטפוס (רגל שטוחה). היינו הולכים אפוא לרחוב בלפור, לד״ר גוינובר, שהיה שם את הרגל בגבס ומייצר מחומר מיוחד מדרסים שהפכו בעבורנו את ההליכה לעוד יותר קשה.

וכל זה מדובר בנעליים. בתקופת הצנע חילקו תלושים לקנייה של כל דבר. באותו תלוש היה אפשר לקנות שתי ביצים או זוג נעליים. ואני כמובן חשבתי שעדיף לקחת שתי ביצים.

אותו דבר היה בעניין החולצות והמכנסיים. אף פעם לא נראיתי כפי שרציתי. אבל תמיד חיכיתי לקיץ, שאז היו קונים לי מין גופייה מפוספסת כזאת, שהחלק העליון בגב שלה היה חשוף, ואני אמרתי לעצמי: עכשיו אשתזף ואיראה כפי שכולם היו רוצים להיראות. כי בתקופה ההיא כולם עדיין רצו להיות שזופים. אף אחד לא הכיר בסכנות של השמש. שזוף זה חום וזה יפה ואני אף פעם לא נעשיתי חום. כנראה דמיתי לאבא שלי. היינו נעשים קצת אדומים, כמו אינדיאנים כאלה, זה אף פעם לא היה חום, ואז הייתי מתקלף. העור היה שרוף. היו שמים לבֶּן על הגב כדי שהשריפה והכווייה יתרפאו במהירות.

אחר כך עניין המכנסיים. היו מכנסיים של יום יום, מכנסי חאקי, מכנסיים קצרים. יום אחד נתבשרתי שהחליטו לקנות לי מכנסיים לשבתות, אבל לא שבתות של כל שבוע אלא שבת של מועד. זאת אומרת אם הייתה שבת שחלה בפסח מותר היה ללבוש את המכנסיים האלו. את המכנסיים קנינו בחנות של פרסלר. פרסלר טרח להודיע לאבא שלי שמכיוון שאני עתיד להיות מוזיקאי, כפי שאבי אמר אז, הוא רוצה למכור לי מכנסיים יפים. מכיוון שהבן שלו הוא מוזיקאי והוא עצמו פסנתרן, הוא יודע כיצד למכור מכנסיים למוזיקאים. היה זה אפוא פרסלר מרחוב בן־יהודה שמכר לי מכנסי גברדין, שהיו מונחים בארון עד שהייתה יוצאת שבת בפסח, או בחנוכה, או באיזשהו יום טוב אחר, והיה מותר ללבוש את מכנסי הגברדין.

במשך הזמן נוצרה נחיצות רבה גם לפרטי לבוש כגון ז'קט וחליפה. אז למדנו לדעת שיש לנו בני דודים באמריקה, ובני הדודים מאמריקה שלחו לנו את החליפות המשומשות שלהם. היום, כשאני מסתכל בתמונות, אני רואה חליפות בצבע בלתי מזוהה עם פסים לבנים. הורי נהגו לומר לי: ״תסתכל, זה בא מאמריקה. אתה חייב ללבוש״.

אותו דבר היה עם אחותי בת־שבע. גם היא הייתה צריכה לנעול נעליים גבוהות. לימים, כאשר החליטה ללמוד בירושלים, הייתה נועלת נעליים גבוהות לעתים די קרובות. בחורה ושמה שוש, שנישאה לימים לפילוסוף ירמיהו יובל, שכנעה את אחותי שנעליים גבוהות זה לא כל כך נשי כמו שאחותי חשבה, ואז היא נפטרה מהנעליים הגבוהות שהיו סימן ההיכר של משפחתנו. אחותי הייתה גם מדברת בלשון זכר: ״אני רוצֶה״, ״אני נועֵל נעליים גבוהות״.

אבא שלי נעל נעליים חצאיות. הוא אף פעם לא תיקן את הנעליים שלו. אצלי ואצל אחותי היו מתקנים את הסוליות חדשים לבקרים. מכיוון שהייתה לנו הליכה קצת עקומה, הסוליות היו נשחקות ובכל כמה ימים לקחו את הנעליים לסנדלר. לעומתנו, אבא שלי היה קל כמו נוצה, כמו אוויר. הנעליים שלו נשארו חדשות במשך שנים. הוא היה הולך במכנסי חאקי קצרים, גרבי חאקי ארוכים וכמובן חולצת חאקי עם שרוולים קצרים. הוא נהג לחבוש כובע פקק שאותו קנה אצל האדון וייס ברחוב המלך ג'ורג'.