למי נתתי את הכוח שלי?

הקדמה לכל ההקדמות כולן

הספר שאתם אוחזים כעת בידיכם נכתב לפני 7.10.2023.

למעשה, ב־1.10.2023 סיפרתי לעולם בפוסט בפייסבוק, בהתרגשות גדולה מאוד, שסיימתי את כתיבת ספרי ושבקרוב הוא יצא לאור. יום למחרת, ב־2.10.2023, המראנו לחופשה משפחתית שנקבעה זמן רב מראש, כדי להעביר את חופשת סוכות באחד מהפארקים היפים של אירופה.

יום לפני שטסנו חברה קפצה לביקור, ואני לא אשכח לעולם את המשפט שאמרתי לה באותו הערב: "אחרי שאחזור, שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר." בליבי התכוונתי לכך שהספר כבר יתפרסם אחרי שאחזור ובגלל זה חיי ישתנו, אבל איכשהו יצאו מפי מילים הרבה יותר דרמטיות מכפי שהתכוונתי, ואפילו אני בעצמי קצת נבהלתי מהמילים האלה. הן נשארו תלויות באוויר גם אחרי שהחברה נפרדה ויצאה מהדלת.

שבעה באוקטובר הוא גם תאריך יום ההולדת הלועזי שלי.

מכירים את זה שאתם רואים את תאריך יום ההולדת שלכם בתוקף של קרטון החלב, וכך יודעים שהוא כבר מתקרב? שהופעת מוזיקה בין־לאומית נופלת על התאריך שלכם, ואתם רואים אותו בענק על איזה שלט חוצות ומחייכים לעצמכם?

שלושים ושמונה שנים מחיי היה עבורי שבעה באוקטובר יום אישי, פשוט ושמח. החל מהשנה השלושים ותשע זה כבר לא תאריך פרטי, אלא תאריך לאומי, כואב מאוד, שגם לי, שאוהבת מאוד מילים, אין מה לכתוב כדי לתאר את גודל השבר שהוא יצר.

בבוקר שבעה באוקטובר 2023 הייתי באחד מפארקי המשפחות היפים באירופה, בתוך יער שהיה בעיצומה של שלכת במגוון מרהיב של צבעים. ביום הזה קמתי בבוקר לקראת מה שהיה אמור להיות יום שמח של חגיגות יום הולדת משפחתיות.

מאותו הרגע והלאה הסיפור האישי שלי כבר לא רלוונטי. החיים של כולם, לא משנה באיזה מקום גיאוגרפי היינו באותו יום, כבר לא יהיו אותו הדבר.

לכן קיבלתי החלטה לגנוז את הספר. ההלם, הכאב, הפחד, השבר, עוצמת האכזריות החולנית שבסיסה ברוע טהור — כל אלה ועוד גרמו לי לחשוב שאני באמת לא יודעת אם אני עומדת מאחורי המילים שכתבתי בספר הזה. הייתי זקוקה לזמן כדי להבין אם יש לו זכות קיום בעולם הפנימי שלי ובעולם הלאומי של העם שלי בימים שיגיעו.

וככה חלפו מספר חודשים.

במהלך החודשים האלה גיליתי שאני ממשיכה לתרגל, ממש על אוטומט, כל אחד ואחד מהעקרונות שמונחים פה בענווה גדולה. גיליתי שבזכות העקרונות האלה אני מצליחה לשמור על בריאות הנפש שלי, על הנשימה, על הלב, על תודעה צלולה. שאני מצליחה להיות יציבה בעצמי וגם לתמוך באחרים, ולהשאיר את הכוח בידיים שלי: את בהירות המחשבה, את היכולת לבחור בכל עת את הפרשנות לסיטואציות שמגיעות, את חופש המחשבה שלי ואת התקווה.

כל אלה לא מנעו ממני להתפרק לרסיסים לפעמים.

ובכל זאת, אספתי את עצמי. האמנתי בי ובעם המופלא הזה, שזכיתי להיוולד אליו ושאני שייכת אליו בכל נימי נפשי, והצלחתי לראות — ברגעים קטנים של חסד — את התמונה הגדולה. את האופק. את הסיכוי להינצל.

אז חזרתי לספר שכתבתי. קראתי אותו שוב ואז עוד פעם, ונזכרתי שזה בדיוק התִרגול שמתבקש מאיתנו בימים שבהם המציאות מפחידה וסוערת כל כך: לא לתת לתודעה שלנו להיחטף למחוזות של פחד, אופל וחוסר אונים. אלא להפך: לנצח את האפלה בכל רגע מחדש, בבחירות פנימיות שמאפשרות לצד המואר להנהיג את המחשבה, הרגשות והמעשים.

בתרגול הזה בדיוק, על כל האתגרים וההזדמנויות שבו, הספר הזה עוסק.

שבעה באוקטובר הוא תאריך יום ההולדת שלי, והמתנה לעם שלי, לכבוד התאריך הזה שאנחנו חולקים עכשיו יחד בכאב גדול — היא הספר הזה. כי הספר הזה הוא אני, ואין דבר יותר חשוף, כן ואוהב שאני יכולה לתת לעולם חוץ מאת — עצמי.

שבעה באוקטובר הוא תאריך יום ההולדת שלי, ואני מאחלת לכם — עם ישראל שלי — שכשהזמן יחלוף והמלחמה תסתיים, נגלה יחד, בדיעבד, שגם עבורכם התאריך הזה הפך להיות…

היום שבו נולדנו יחד מחדש.

בראשית.

בראשית הייתה אהבה.

אהבה האוהבת את עצמה.

ומתוך רצונה להעניק לעצמה

את עצמה

היא התפצלה

והתפצלה.

ובו־בזמן נשארה היא עצמה.

בו־בזמן נשארה שלמה.

הפיצול — הוא אנחנו.

רסיסים של אהבה

שמתחילים להיזכר

במהותם.

באהבתם זה לזה.

באהבתם לעצמם.

ובאחדותם.

ויהי אור.

פרק 1.
עוצמתן של התנועות הקטנות

וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל־פְּנֵי תְהוֹם

(בראשית א', ב')

הביוגרפיה הרוחנית שלי מתחילה באַיִן. בכלי שריק מעצמו.

השנה היא שנת אלפיים ושמונה. זה עתה סיימתי הקרנות על קרסול ימין, אחרי ניתוח להסרת גידול סרטני. הייתי בחורה בת עשרים וארבע, שעד לאותו הרגע חשבה שהיא אוכלת בריא ובאופן כללי נמצאת בכיוון הנכון בחיים. המחלה הייתה חתיכת הפתעה גמורה עבורי, ולמעשה עבור כולנו.

זמן קצר אחרי קבלת האבחנה אימא שלי לקחה אותי לאילנה רוגל, מורה רוחנית ומטפלת ייחודית, כדי שתעשה לי סדר בתזונה ובמחשבות. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את שמה. לא כל כך ידעתי לקראת מה אני הולכת, אבל זרמתי עם זה — קצת מתוך סקרנות והרבה כי לא היה לי מה להפסיד. חשבתי שאשמע מה יש לה לומר, ומקסימום אחזור לחיי הרגילים.

אבל לחזור לחיי הרגילים היה הדבר האחרון שקרה בעקבות המפגש הזה.

אילנה הקשיבה לי, ביקשה את תאריך הלידה שלי, הגישה לי תה צמחים בלי סוכר (מי שתה אז בלי סוכר?) וסיפרה לי עד כמה אין לי את עצמי, עד כמה הרגליים שלי נושאות אותי אל עבר האחר, עד כמה אין לי רצונות משל עצמי, ועד כמה אני קשובה יותר מדי למה חושבים האחרים, ובכך נותנת להם את הכוח שלי ונשארת מרוקנת. "הנשמה שלך לא יכולה לשאת את זה עוד," היא אמרה לי, "לכן הגוף פיתח מחלה."

המומה ומבולבלת, אבל גם מלאה בתקווה, נפרדתי ממנה בחיבוק גדול, שעד היום אני זוכרת את הרוך ואת העוצמה שהיו טמונים בו גם יחד.

כך יצאתי לדרך.

אולי לחלקכם הדברים שנאמרו בפגישה ההיא נשמעים שערורייתיים. עבורי זה בהחלט היה שערורייתי כשהקשבתי להם אז. הרגשתי בלבול, אשמה, כעס, תסכול וחוסר אונים, אבל משהו מאוד עמוק בתוכי התחיל לנוע. יישמתי את המלצותיה התזונתיות, ובו־בזמן התחלתי לראות שינוי של ממש בשיח הפנימי שלי. התחלתי להרגיש כוח פנימי, תחושת ערך ותחושת מסוגלות, שהלכו והתחזקו.

פתאום הרמתי ראש והסתכלתי סביב — על האנשים שמקיפים אותי, על הנוף המרהיב של ירושלים שבה התגוררתי באותה תקופה, על הכאן והעכשיו. התחלתי למצוא תחומי עניין שנבעו ממני, ולייצר בתוכם הישגים אישיים מרגשים.

הייתי אז סטודנטית בתחילת התואר הראשון בסוציולוגיה־אנתרופולוגיה ובתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים. אני זוכרת את עצמי הולכת ברגל מדי בוקר מהמעונות בגבעה הצרפתית לקמפוס בהר הצופים, כשבאוזניות מתנגן שוב ושוב השיר "שאריות של החיים" של עידן רייכל. פתאום קלטתי עד כמה באמת הרגשתי בשאריות, בפירורים. לא מצאתי לי מקום בעולם. אבל מהשוליים, בין החריצים, נבע מתוכי כוח חיים חדש.

לכן הביוגרפיה הרוחנית שלי מתחילה במציאת ה"כמוך". זה מ"ואהבת לרעך". היא מתחילה קודם כול בלהכיר את עצמי, את יכולותיי, כישוריי, העוצמות שלי, תחומי העניין והמקום שלי בעולם, ומשם ממשיכה לתת לגיטימציה פנימית לכל אלה להתבטא. כן, גם מול התנגדות וחוסר הסכמה. לאפשר לעצמי לשאול שאלות גדולות של משמעות ולהעז לתת אליהן תשובות.

כך סללתי לעצמי דרך חדשה. בלימודי קבלה ובלימודים מגוונים נוספים בתחום הרוח, קיבלתי כלים מדהימים לפרשנות חדשה של סיטואציות, הצלחתי לעשות "זום אאוט" מהסיפור הפרטי של עצמי לסיפור גדול הרבה יותר, וכל אלה העניקו לי משמעות חדשה לחיים.

האם אתם יודעים את הערך האמיתי של חייכם? את הסיבה שבגללה אתם קמים בבוקר? את המקום שלכם בעולם? אולי זה הגיל, אולי הניסיון הרב בלימוד הרוחני, וכנראה השילוב בין השניים, אבל היום אני באמת יכולה להגיד שהערך שלי בעיני עצמי ידוע ויציב. כמובן, מדי פעם יש התערערות ונפילות, אבל רוב הזמן אני מכירה בעוצמה שלי, בייחודיות שלי, ביכולות שלי ובערך שאני מצליחה להביא לאחרים סביבי.

חשוב לי להדגיש שאני לא כותבת את הדברים הללו מתוך מקום של אגו, חלילה, וגם לא מתוך התנשאות. להפך, אני כותבת את הדברים מתוך ענווה גדולה, מידיעת ערך מפוכחת, שעוזרת לי להזרים את מה שאני יודעת לעשות למקומות שבהם הם ייטיבו איתי ועם העולם.

אז אחרי שביססתי את ה"כמוך", כיום עיקר התרגול שלי הוא להוסיף את "ואהבת לרעך". אני מתאמנת באהבה, לומדת ומתרגלת אותה בכל יום מחדש.

מאז ועד היום לא הפסקתי ללמוד. אני אוהבת להצליב מידע, לחקור, למצוא חומרים חדשים מהעולם ולתקף את מה שכבר למדתי; לחפש אמיתות אוניברסליות, חוצות תרבויות, דתות, פילוסופיות וזמנים. אני תמיד מחפשת אחר לימוד שמאפשר חיבור עמוק בין אנשים, ובסיסו בהסרה של שיפוטיות מכל אדם. על מנת שנוכל לאהוב באמת, נהיה חייבים לוותר על השיפוטיות הטבועה בכל אחד ואחת מאיתנו.

המשך הפרק בספר המלא