הרלנד

פרולוג:
15 באוגוסט

"כידוע לך, אני מנהלת את תיכון 'ג'ון הרלנד' למעלה משני עשורים. בכל שנותיי בתפקיד, לא הגיעו אליי כל כך הרבה תלונות מהורים וממחלקת החינוך, כמו שקיבלתי בשנה שחלפה," אמרה ליאונורה, ידידתי משכבר הימים. אומנם החברות שלנו נדחקה הצידה מעט עקב אילוצי החיים, אבל תמיד ידענו להיות שם זה בשביל זה. עם זאת, לא הבנתי מדוע מכל האנשים, הזמנים והמקומות, ישבתי איתה דווקא אני בפארק הציבורי והאזנתי לדבריה על תלמידי התיכון הסוררים שלה.

"מדובר בתלמידי אחת הכיתות שעתידים לעלות לכיתה י'. הם אלימים, חצופים, חסרי משמעת והורסים את כל התדמית של בית הספר. אני בספק אם יגיעו מוכנים למבחני סוף השנה. יותר מזה, אומר שאני בספק אם אצליח להשאיר את הכיתה הזו פתוחה ללא מחנך מתאים. זאת הסיבה שפניתי אליך."

החיוך שלי נעלם והתחבא עמוק בתוך ההלם שנפרש על פניי. "מחנך?! אומנם יש לי תואר בחינוך והוראה, אבל בעוונותיי הייתי מרצה רק באוניברסיטאות כמה שנים. אני לא חושב שיש לי את הניסיון המקצועי הדרוש לכך."

"אתה לא צריך," השיבה במהירות. "יש לך כלים הרבה יותר משמעותיים שיכולים לעזור. הרי היית תובע מחוזי, פרקליט צבאי ובצעירותך אפילו עבדת עם נוער בסיכון. תראה, אני מבינה את החשש. בזמנך כתובע המחוזי, לפושעים שהכנסת לכלא לא היה הרבה סיכוי להשתקם כי הם פשעו פשעים חמורים. אבל אל תשכח שלפני הפשעים החמורים, היו את העבירות הקלות ולאלו קדמו בעיות המשמעת. אם היה לכל אחד מהפושעים האלה אדם אחד שהיה מכוון את דרכם, מאיר את החושך שבו צעדו, אולי לא היית פוגש בהם. יש לך סיכוי לעצור את ההידרדרות כבר עכשיו ולשנות לגמרי את כיוון חייהם. אחרת, עוד כמה שנים ישנו סיכוי לא קטן שהם יפגשו את התובע המחוזי הבא. אני רוצה שהם יהיו אזרחים מהשורה ומספיק בטוחים בעצמם וביכולתם להגשים את חלומותיהם." עיניה נצצו. ניתן היה לראות את אהבתה לא רק למקצוע, אלא גם לכל אחד מתלמידיה.

"הבנתי. אבל ספרי לי, מה קרה למחנך הקודם שלהם?"

היא הייתה נבוכה והביטה לצדדים בניסיון לחפש מילוט מהשאלה. "התפטרו," אמרה כמעט בלחש.

"התפטרו? ברבים?"

סומק צבע את פניה לנוכח תגובתי. "תראה, אתה כבר מבין שזאת אינה כיתה פשוטה וכמו שכבר הספקתי להכיר אותך, אתה איש של אתגרים. חוץ מזה, אני מבקשת את עזרתך בתור חבר." היא נאנחה. "בכנות, אתה המוצא האחרון שלי. אף אחד לא מוכן להתמודד איתם, ובלי מחנך יסגרו לי את הכיתה הזאת. אם זה יקרה, הנערים האלה יסתובבו ברחובות ומי כמוך מבין שהדרך למטה מהירה מאוד. הינה, עכשיו יש לך סיכוי לשנות את עולמם לא של עשרה נערים, כמו בימים שבהם היית מדריך, אלא של שלושים בני נוער. אין לי ספק שאתה האדם המתאים ביותר לתפקיד."

הבטחתי לחשוב על הצעתה והיא מצידה רק מלמלה, "בבקשה, רק תודיע לי בהקדם כי הזמן לא פועל לטובתי."

נפרדנו לשלום, היא להמולת היום ואני חזרה לביתי. התיישבתי מול הפסנתר וניגנתי את Autumn של ויוואלדי, רק כדי לדחוק הצידה ולו במעט את השקט שביטא בצורה העגומה ביותר את בדידותי.

"אז ככלות הכול זו לא הייתה סתם פגישת מחזור תמימה בפארק..." מלמלתי לעצמי וסגרתי את מכסה הקלידים.

לפתע הבחנתי בפנים מתרגשות מתייצבות מולי.

"אם תודה בכך שהגעת רק כי שמעת אותי מזכיר את המילה פארק, אסכים שנצא למרות השעה המאוחרת." אנדי כמעט חייך ונענע את ישבנו וזנבו מצד לצד. צחקתי והוצאתי את כלבי האהוב לריצה לילית.

הרוח הקרה ליטפה את פניי, סימפוניה מספר ארבעים וחמש, הפרידה, של ג'וזפה היידן התנגנה באוזניות ומילאה את ראשי בשעה שאנדי פיזז בשמחה בשבילי הפארק. אולם שלוותי הופרה באחת מנביחותיו הפתאומיות. עצרתי את הנעימה והסטתי מבט אל הכיוון שמשך את תשומת ליבו. במרחק לא רב מאיתנו היו כמה נערים, שעודדו נער אחר בעל שיער אדמוני לרסס צבע על הפסנתר הציבורי — אותו אחד שתוקן ונוקה בידי העירייה רק לפני שלושה ימים.

"אל תחשבו על זה אפילו!" נבחתי עליהם בעצמי והתקדמתי לכיוונם. הנערים נבהלו, זרקו את תרסיס הצבע וברחו מהמקום. הגעתי לפסנתר ובחנתי את הנזק. בין כל הזבל שהשאירו אחריהם, אנדי רחרח חתיכת נייר קרועה. הרמתי אותה והבחנתי בלוגו של בית הספר 'הרלנד'. תחתיו הייתה הכותרת רשימת ספרים לכיתה י'. לא הייתי צריך יותר מזה כדי להבין שאותם צעירים חסרי הכבוד הם כנראה התלמידים שליאונורה ייעדה אותי לחנך. הפעלתי שוב את הנעימה, אבל כבר לא הצלחתי ליהנות מהמוזיקה או מהריצה.

חזרתי הביתה להתקלח ולישון, אך כל הלילה הייתי חסר שקט וחסר מנוחה. הצעתה של ליאונורה התרוצצה במחשבותיי, ובמיוחד משפט אחד הדהד ולא הרפה ממני: "אם היה לכל אחד מהפושעים האלה אדם אחד שהיה מכוון את דרכם, מאיר את החושך שבו צעדו, אולי לא היית פוגש בהם." הרצתי בראשי שוב ושוב את מקרה הפסנתר והדף הקרוע. בלי ששמתי לב, הלילה הפך ליום ורעש האוטובוס הראשון הפיג את הדממה. השעה הייתה כבר חמש בבוקר כשהחלטתי לשלוח לליאונורה הודעה.

חשבתי על הצעתך. אני מוכן לעזור, אבל יש לי שני תנאים:

האחד — אינך מתערבת בעבודתי; השני — אינך עוקפת את סמכותי.

אני צריך את הביטחון לדעת שיש לי שליטה מלאה על הכיתה.

אם זה מקובל עלייך, תשלחי לי את כל הפרטים למייל המצורף.

כחמש שעות לאחר מכן, ליאונורה ביקשה לקפוץ לקפה לדון בתשובתי. הייתי צריך לנחש שלא יתאפשר לי לישון מספיק לפני שתיצור קשר. שלחתי לה את הכתובת וכעבור חצי שעה מצאתי את עצמי מנהל איתה משא ומתן.

"אני מוכנה לתנאי השני שלך, אך בהחלט לא לתנאי הראשון. אני מנהלת את בית הספר ואתערב בכל מה שאראה לנכון. אל תשכח לרגע שאתה תהיה כפוף לי ולא להפך."

חייכתי ולגמתי מכוס הקפה. "את בית הספר תנהלי כראות עינייך, אך לא את הכיתה שלי."

"הכיתה שלי, בית הספר שלי, וזה לא הולך לקרות."

"אם את רוצה וצריכה את העזרה שלי, ואני בטוח שכך, תסכימי לשני התנאים."

ליאונורה צמצמה את עיניה. "אם כך, נראה שאצטרך להמשיך בחיפושיי אחר מחנך אחר."

"בהצלחה עם זה, כי זכור לי שאמרת שאני המוצא האחרון שלך," אמרתי ונעמדתי על רגליי.

היא הביטה בי בחוסר שביעות רצון ונעמדה אף היא. "בסדר." היא התנשפה בכניעה. "אבל כדאי לך מאוד לדאוג לאליבי היה ויתפסו אותך עושה משהו שאתה לא אמור לעשות, כי אני לא אהיה שם לגבות אותך. מבחינתי, השיחה הזו מעולם לא התקיימה."

חייכתי. "ליאונורה, כל פליליסט טוב יודע שאיפה שיש אלת בייסבול רצוי לשמור גם כפפה וכדור."

"אין בעיה, כל עוד אתה זוכר שאני השופטת במשחק של הקבוצה שלך." היא שלחה לעברי מבט ביקורתי. "אשלח לך את כל הטפסים היום. אני ממליצה לך לעשות שיעורי בית." היא אמרה בטון מרוכך, לחצה את ידי עם חיוך חם והלכה.

פרק 1:
עשרת החוקים

בוקר המפגש הראשון ביני לבין שלושים התלמידים הגיע, באופן אירוני, בדיוק שלושים ימים לאחר הפגישה הגורלית שלי עם ליאונורה. בחוץ השתוללו רוחות הסתיו וחרף כל ההכנות שלי, לא באמת הרגשתי מוכן. זינקתי מייד עם צליל ההשכמה בנייד וניגשתי להתקלח. המים הקרירים העירו אותי לגמרי והאדרנלין התחיל לזרום בעורקיי, כפי שלא הרגשתי זמן רב. הוא בישר על האתגר החדש שבפתח. לבשתי חולצה מכופתרת בצבע כחול כהה, שתאמה לחליפה השחורה שבחרתי, ונעלתי נעלי אלגנט. הוספתי עניבה וחגורה ועטפתי עצמי במעיל שחור וארוך. לסיום, התבשמתי בבושם האהוב עליי — פראי. כשמזגתי קפה לכוס התרמית שלי, שמעתי מכיוון הטלוויזיה את מגישת החדשות מדווחת על עליית רמת הפשיעה בעשור האחרון ועל העתיד הלא מזהיר שעוד צפוי לנו. לקחתי את הכוס איתי אל הרכב, שמתי את היצירה Hope של יירומה ונסעתי עם חלון פתוח, מלווה בריח הגשם, האדמה הרטובה והערפל.

הדבר הראשון שעשיתי מייד עם הגיעי לתיכון, היה לגשת למזכירות על מנת להדפיס את דפי החוקים לתלמידים, אותם ניסחתי בליל אמש. בזמן ההדפסה בחנתי את ליאן המזכירה. בחורה בשנות השלושים לחייה, בעלת שיער בלונדיני חלק עם פוני ארוך. פניה כוסו באיפור מוגזם כמו מסיכה שהסתירה את יופייה הטבעי. 'כמה חבל', חשבתי לעצמי. אספתי ממנה את הדפים המודפסים וניגשתי לכיתה. על הקירות היו משפטי מוטיבציה נדושים, כמו 'אל תגידו לי שהשמיים הם הגבול כשיש סימני רגליים על הירח' ו'רק התמדה מביאה הצלחה'. נראה שכל ההתמדה של התלמידים הסתכמה בסימני נעליים על הקירות וקשקושים על השולחנות. תליתי את המעיל על המתלה בכיתה, הנחתי את דפי החוקים בערמה מסודרת בצד השולחן והתחלתי לכתוב אותם על הלוח.

פעמון בית הספר צלצל. התיישבתי מאחורי שולחני וחיכיתי בקוצר רוח לפגוש את תלמידיי החדשים.

עברה חצי שעה ואף תלמיד לא עבר את מפתן הדלת. קמתי וניגשתי לדלת הכיתה. במסדרון הבחנתי בבחור בשנות העשרים לחייו עם עגיל בגבה מתקדם לכיווני.

"היי, שמי נייט. ליאונורה סיפרה לי עליך. אתה המחנך החדש של כיתה י', נכון?" שאל והושיט את ידו ללחיצה.

"כן, שמי דיוויד, נעים מאוד." לחצתי את ידו.

"אני מבין שהם עשו לך את תרגיל ההיעלמות שלהם," אמר אחרי שהגניב מבט לכיתה הריקה שלי.

"מדבריך, אני מסיק שהם עושים זאת הרבה."

"כן, אני יכול לומר לך שקיבלת כיתה מאתגרת מאוד," הוא ציין בצחקוק קל.

"אני בהחלט יודע, אך במהרה הם יגלו שאני מאתגר הרבה יותר."

"יש לך חזות כזו, אבל אם בכל זאת תצטרך עזרה, אני כאן. שנה שעברה לימדתי אותם מתמטיקה. לא אשקר לך, אני הראשון ששמחתי לשמוע על הצטרפותך לצוות." הוא חייך.

"תודה, אני מעריך את הרצון שלך לסייע וכמובן שאני גם כאן בשבילך בעת צרה." נפרדנו לשלום וחזרתי לכיתה הריקה שלי.

השארתי את הדלת פתוחה לרווחה והבטתי בשעון בתסכול. הצלצול נשמע ובישר את תחילתו של השיעור השני, אך גם בשיעור השני והשלישי אף אחד לא הגיע. הייתה בי תקווה קטנה שנייט טעה, אך מהר מאוד נוכחתי לדעת שלא. במשך כל יום הלימודים ישבתי מול שולחנות ריקים וכיסאות הפוכים. אולי היה איזה בלבול שגרם להם לא להגיע ליום הראשון? ניסיתי עדיין לדון אותם לכף זכות.

גם ביום השני זה קרה. במשך חצי יום ישבתי, כמו אידיוט, לבדי בכיתה ריקה. בפתחו של היום השלישי ללימודים, כשהבנתי שגם היום אף אחד מהם לא מתכוון לכבד אותי בנוכחותו, ניגשתי בכעס למזכירות וניסחתי מכתב התראה להוריהם:

לכבוד

הורי התלמיד/ה ______________

מרחוב _____________________

הנדון: התראה טרם נקיטת הליכים משמעתיים כנגד ילדכם

בשם בית הספר המחוזי 'הרלנד', הינני פונה אליכם כדלקמן:

1) ברצוני ליידע אתכם שזהו היום השלישי שילדכם לא הגיע כלל למסגרת החינוכית, ללא כל סיבה, הצדקה או אישור מפורש מכם בכתב או בעל פה.

2) על פי החוק במחוזנו, אתם נדרשים להביא את ילדכם מחר למסגרת החינוכית.

3) אם ילדכם לא יגיע מחר ללימודים, יהווה הדבר הפרה של החוק ושל תקנון בית הספר.

4) כמו כן, ילדכם צפוי לעלות לוועדת משמעת, שביכולתה לקבל החלטה, לרבות הרחקה זמנית או סופית מבית הספר.

5) אני מצפה ומקווה לשיתוף פעולה פורה מצידכם.

בברכה,

מחנך הכיתה,

מר דיוויד ווקר.

שמתי את המכתבים במעטפות ודאגתי לשלוח אותם בדואר שליחים מהיר להוריהם של כל התלמידים.

למחרת היום, כשישבתי מול שולחני עם ספר בידי, כדקה לפני הצלצול, נכנסה כרוח סערה התלמידה הראשונה. היא הייתה נמוכה לגילה, שערה כתמתם ומקורזל, אפה מנומש ועל מפרקי ידיה עשרות צמידים צבעוניים. היא הביטה בי במבט מופתע.

לפני שהספקתי לשאול לשמה, אמרה, "תברח, הם בדרך!"

על מי ומה הנערה התמהונית הזאת מדברת?

לא היה בי חשש, רק בלבול ומעט סקרנות. הנחתי את הספר בכוונה לתת לה את מלוא תשומת הלב, ובאותו הרגע התפרצו לכיתה כשלושים תלמידים זועמים והחלו להשליך שולחנות וכיסאות לכל כיוון. המשכתי לשבת, הרמתי חזרה את הספר ונתתי להם לחוות את הטנטרום הקטן שלהם.

נער בעל גוף אתלטי, פנים נאות ושיער שחור התקרב אליי בצורה מאיימת, לכאורה, חטף את הספר מידיי והשליך אותו לרצפה. חבריו חדלו ממעשיהם והתאספו סביבנו בציפייה. הם לא עשו עליי כל רושם. הפישרים הקטנים האלה היו כאין וכאפס לעומת העבריינים ואיומי הרצח המרובים שנאלצתי להתמודד איתם במהלך כהונתי כתובע המחוזי. כמו שהראיתי לעברייני הצמרת האלה מי הבוס, כך גם אראה לחבורת הנערים הזו.

"מה שמך?" שאלתי את הנער ברוגע.

"למה, מה תעשה לי אם לא אגיד לך?" הוא השיב בתוקפנות שכנראה הייתה אמורה לאיים עליי והעיף את השולחן שלי לכיוון הקיר.

חייכתי, משדר לו שאני זה ששולט בסיטואציה.

"אתה לא מפחיד אותי!" למרות שצעק, הבחנתי בלחץ שהשתקף בעיניו. אותו לחץ מוכר שאחז בכל עבריין שהבין שהסתבך עם משהו שגדול עליו ואינו יודע איך לצאת ממנו.

"כנראה שאני כן, אם אתה מסרב לומר לי איך קוראים לך." המשכתי לדחוק בו כדי ללמוד את תגובותיו.

"קוראים לי קייל, יא בן של זונה!" מתשובתו הסקתי שהוא מקבל את הסמכות שלי, אך עדיין מנסה לשמור על כבודו מול חבריו. הנחתי שאם היינו לבד, הוא לא היה מגיב באותה תוקפנות מביכה.

"קייל, אתה רוצה שאקום כדי שתוכל להעיף גם את הכיסא?"

הוא הביט בי בהלם. קמתי ונשענתי על הלוח עם ידיים שלובות.

"לא, בא לי לשבור לך את הפרצוף!" הנער הזה לא ידע מתי לסגת.

"אתה מוזמן לנסות. אני אשמח לתת לך להרגיש את נחת זרועי." נתתי לו הזדמנות אחרונה לחזור בו לפני שארסק לו את כל התדמית המאיימת שניסה לבנות מול חבריו.

"להרגיש את מה?" הוא שאל בבלבול.

"את כוח היד שלי. הינה, למדת דבר חדש, תחשוב כמה יכולת ללמוד אם רק היית נותן לעצמך הזדמנות לעשות זאת."

"אתה לא מאיים עליי! אנחנו נגרום לך לזחול למקום שממנו באת!"

זהו, החלטתי לשים סוף להצגה הליצנית שלו. שלפתי בשלווה את אלת הבייסבול שבלטה מהתיק שלי, השענתי אותה כלפי הקיר, והישרתי אליו מבט מהסוג שאני שומר לפושעים המתועבים ביותר.

"אני מפציר בך, נסה אותי. יותר מאשמח להוריד אותך פה על הרצפה לעיני חבריך." הורדתי את השעון, תחבתי אותו לכיס והפשלתי שרוולים. הוא נרתע. גיחכתי ביני לבין עצמי. כמו שחשבתי, הנער הזה רק רוח וצלצולים.

"אתה לא שווה את זה, סתם עוד מורה סוג זין!" הוא צעק בניסיון להחזיר לעצמו קצת מכבודו האבוד. "לואיס, טומי, בואו נלך מכאן!" הוא פנה לחבריו.

האחד נראה לי מוכר — גבוה בעל שיער אדמוני וחולצה שהשתרבבה ממכנסיו. השני היה נמוך ומעט עגלגל, שערו בלונדיני בהיר מאוד ומכנסיו נפולים מעט.

"נו!" הוא צעק עליהם, אך הם נשארו נטועים במקומם בפחד.

"בכוונתך לעמוד כאן ולהפריע או שאתה יוצא?" התרסתי לעברו בשעשוע.

"אני יוצא!" הכריז ובעיניו מבט ארסי.

"זה ייקח עוד הרבה זמן?"

"חבורת סדיסטים עלובה," סינן לחבריו ויצא מהכיתה בטריקת דלת.

"אם כבר, אז מזוכיסטים," מלמלתי אל יתר התלמידים, שעקבו אחר המתרחש בנשימה עצורה.

"יש כאן עוד מישהו שמעוניין לערער על הסמכות שלי בכיתה?" הרמתי את המחבט בקריאת תיגר.

אף אחד לא העז לפצות את פיו.

"יש לכם דקה אחת לסדר את הכיתה, אחרת תגלו שלעומת קייל, אני מממש את האיומים שלי." ציוויתי והנחתי את המחבט על הכיסא.

בזמן שסידרו את הכיתה שמעתי אותם לוחשים זה לזה, "הוא מטורף!", "הוא באמת ירביץ לנו?", "מאיפה הביאו לנו את הפסיכופת הזה?", "אני לא מסתבך איתו."

"אני רוצה שקט!"

דממה השתררה באחת. בזמן שסידרו את הכיתה התפניתי לכתוב על הלוח, בפעם השלישית, את עשרת החוקים שהכנתי להם.

"עכשיו, כשאנחנו באווירה מתורבתת יותר, נערוך היכרות מחדש. שלום, אני דיוויד ווקר. בעבר הייתי בתפקיד פרקליט צבאי, עורך דין פלילי בין הטובים במדינה והתובע המחוזי של הרלנד. כיום, אני המחנך של הכיתה. אתם תפנו אליי בתור 'המורה' או 'אדוני'."

התלמידים בהו בי.

"חלקכם אולי יחשבו שאני קשוח, ויש שיחשבו שאני אפילו קשוח מדי. אני מצפה ליותר ממצוינות מהתלמידים שלי ולא אתפשר על פחות. לכן, בכיתה שלי לא יהיו שום בטלנות וחוצפה. יש לי כמה חוקים ברורים ואני מצפה שתעמדו בהם, אחרת יהיה לנו מאוד לא נעים יחדיו. אם בכוונתכם לא לציית לחוקים האלו, אתם מוזמנים לצאת מהכיתה שלי כבר עכשיו ולא לחזור עד שהחוקים שלי יהיו קדושים עבורכם." החוויתי בידי לכיוון הלוח. אף אחד מהתלמידים לא זז ממקומו. רבים מהם הגניבו מבטים אל אלת הבייסבול שנחה כעת על שולחני.

"כמה דברים — ראשית, אתם תכבדו אותי. תעשו זאת בכך שתעמדו כשאני נכנס לכיתה. שנית, אני כאן בשבילכם ולמענכם, אתם תמיד מוזמנים לדבר איתי לפני או אחרי השיעור ואפילו אחרי שעות הלימודים. מספר הנייד האישי שלי רשום כאן על הלוח. בנוסף, לפניכם עשרה חוקים התקפים לכל השיעורים של כל המורים שילמדו אתכם השנה. אתם תקבלו אותם גם מודפסים, ואני מבקש לשנן וליישם אותם כבר מעכשיו. כעת אקריא לכם אותם:

1. הכנת שיעורי בית — הפרה של סעיף זה מהווה זלזול ישיר בצוות המחנך, לכן המפר אותו יצטרך להגיש מטלה נוספת.

2. על מנת לקבל את זכות הדיבור, יש להרים יד ולחכות לרשות. מי שידבר ללא אישור, יוטל עליו להכין הרצאה בת עשר דקות, אותה יצטרך להעביר לשאר הכיתה.

3. איחורים וחיסורים — איחור או חיסור מהשיעור יהיו רק באישור מראש או מסיבה מוצדקת. מי שלא יעמוד בתנאים הללו, לא יורשה להיכנס לשיעור אליו איחר ולמחרת ייבחן על החומר שהפסיד.

4. רציפות השיעור — אין לצאת מהכיתה במהלך השיעור, אלא באישור. מי שיצא ללא אישור, לא יורשה להיכנס חזרה.

5. קימה במהלך שיעור — הטיילת בכיתה אסורה. מי שיקום מכיסאו, יעבור לשבת צמוד לשולחן המורה.

6. התנהגות לקויה — אין להתחצף או להתנהג בצורה לא נאותה. כמו כן, לא אקבל אלימות מכל סוג שהוא. אני אגלה אפס סובלנות כלפי הפרת סעיף זה והעונש ינוע משבוע ריתוק ועד להרחקה מבית הספר לצמיתות.

7. הפסקות — היציאה להפסקה היא בהחלטת המורה בלבד. מי שיבחר לצאת מהכיתה על דעת עצמו, גם לאחר הצלצול יבלה את הפסקותיו במזכירות.

8. מזון בכיתה — אסור לאכול במהלך השיעור. מי שיאכל ללא אישור, יהיה תורן ניקיון של בית הספר במשך שלושה ימים.

9. השחתת רכוש — בית הספר בכלל, וכיתות הלימוד בפרט, הם הבית השני שלכם. מי שיימצא משחית את רכוש בית הספר יטופל במלוא החומרה והוריו יישאו בעלויות התיקון.

10. מכשירים — כל האביזרים הטכנולוגיים, כמו: ניידים, אוזניות, מחשבים וכדומה, יישארו בתיק במהלך כל השיעור. מי שיתעסק במכשיר כלשהו, או אפילו רק ישאיר אותו על שולחנו, יידרש למסור לי אותו עד להודעה חדשה.

המשך הפרק זמין בספר המלא