יורה לכל הכיוונים

"תגבירו את נצ'י!" גבאי מורה ליושבים בחזית האוטובוס.

"זה עד הסוף" הנהג מסנן בטון מיואש.

"תגבירו את הווליום" גבאי מתעקש.

"אין יותר מזה, אין!" גלעד צועק לו בחזרה.

"תגבירו את המוזיקה!" גבאי מנסה שוב, אחוז טירוף.

קולמן, מפקד הפלוגה, מנסה לשים לזה סוף: "גלעד לך תגיד לו, נו, הבן אדם מסובב".

גלעד לא הספיק לקום מהכיסא וגבאי כבר היה בדרך. הוא דידה לקדמת האוטובוס, אוחז בידיות המושבים, הוא והכרס שלו התנדנדו כל הדרך למטרה.

"תגבירו מה..." הוא מנסה בגישה חיובית.

"אין, אין, אתה יודע מה זה אין? יא חמאר! 'מפיש', 'נוֹ', 'נאדה'. במילא אתם שרים כמו קופים, איך נשמע את השיר?" גלעד גוער בו.

"קופים?! אז תוריד אותי עכשיו בגן חיות, אני רוצה כלוב! תעשה פרסה לרמת-גן. הוו-הוו-הוו!" גבאי קורא בעודו לוחץ עם ידיו על מותניו ומזיז אותן קדימה ואחורה.

איזה גנוב, צועק הבהרות של קוף ומדגים תנועות של תרנגולת. גלעד צוחק והדברים נשארים על כנם, גם הווליום, גם שירתנו. מסכן הנהג שנפל על מטורללים, אבל בדרך לעזה מותר לגבאי העורך-דין המדופלם, להוציא קולות מוזרים, הרי כבר חתמנו על ההצהרות וענדנו דסקיות. ייאמר לזכותו שבאמת נבע מהרמקולים באוטובוס רחש חזק והווליום היה נמוך. כאילו הרדיו היה במרחק רבע תדר בלבד מהתחנה הנכונה, אך הרחש לא הציק לנו, הוא דווקא היה מדויק לנסיעה ההיא. חזרנו להיות פשוטים, עתה השלנו מעלינו גינונים, טלפונים, ורמקולים איכותיים.

זהו, מנותקים. בזה הרגע, האחר הופך לזר, נשאר מאחור. כרגע זה אנחנו, הפלוגה היא המוכר והמטר הבא הוא הבית. בתוך חצי שעה של נסיעה נהפכנו פיונים. נהנים וצועקים מילים של שיר ממנו נותרו שרידים בלבד, בדרך אל הלא-נודע. כל מטען שאיש הביא איתו מהבית, הושאר במחנה צאלים. אולי לא באמת, אבל מחסני האמל"ח, הטמונים בראשם של החבר'ה, ללא ספק עתידים לעבור שינויים, פשיטות ונטרולים.

כל אחד יפנה, ללא-ספק, פניות חדות במבוך המלחמה. פה, כל פיון הוא מלך הפניות שלו.

עבר חודש מאז שנקראנו דרומה, חודש מהיום הנורא בחייה הקצרים של ישראל, ושלנו. עבר חודש מאז שרצחו בנו.

היינו רגילים להיפגש פעם בשנה לחגוג את "חג הניתוק", חג של שמירות משמימות, הווי ובידור. משהו כמו עשרים וחמישה ימי קפה-שחור ועשן-סיגריות. לא תיארנו לעצמנו שחגי הניתוק, התעסוקות המבצעיות שהיו לנשימות לרווחה בתוך השיגעון שבשגרת חיינו, יהפכו יום אחד להכנה עילגת לקראת המבוך.

הפעם נזרקנו יחד להרפתקה עמוסה במטענים, ובמטעני דמה. פעם הייתה זאת נסיעה לרמאללה, פעם לג'נין, אף פעם לא שרנו כל-כך חזק באוטובוס כמו בנסיעה הזו. גם בימים שלא היה רחש מעצבן והמוזיקה הייתה צלולה, לא היינו מתרפקים על המילים כמו שנשענו עליהן בנסיעה הזו.

הברכיות על הברכיים, ואנחנו צוללים לתפקיד חיינו. לפני שאתה יועץ פיננסים או קבלן שיפוצים, אתה פה עם ברכיות על הברכיים.

טוב, גם חיכינו לָשִיר.

מזה כחודש שנטחנו בחששות ובהעלאת המורל. חודש בדאגה לבית, בשחיקה תחת סרטוני ה-"טלגרם" ובנזילת הרוח מרוב עדויות. חודש בצל חטופים שמחכים לנו, מחכים למישהו.

אז עכשיו נכנסים לטראנס של נקמה, בטריפ מלווה בשירה. הרגש והשכל, הפלורסנט והווסט המלוכלך, כולם מתייחדים לריקודה של מלחמה.

לידי יוני, בן ארבעים ושבע, ועכשיו הוא מלביש עצמו בתיק כבד ורק אז אוסף את רובה המאג.

אלי בן שלושים וארבע, ועכשיו הוא רותם לגופו ווסט-חובש.

ציפורי בן עשרים ושמונה, מנהל פרויקטים בתחום התוכנה, אבל עכשיו הוא מפקד המחלקה והוא חוטף את הקשר מידיי אנשי המפקדה.

אילוז ממלצר ועושה מוזיקה, אבל עכשיו הוא מזווד אליו את טיל הלאו.

זהבי קטע התלבטות בין לימוד הוראה להתמקצעות בהנדסת חשמל, עכשיו הוא רוכס את הריצ'רץ' של תיק ערכת הפריצה.

גבאי עזב את משרד האוצר כדי להרכיב לווסט שלו את נרתיק המשקפת.

גולדשטיין זנח את אימוניו לטריאתלון, וכרגע עסוק בלתאם את כוונת הקלעים.

ואני? סתם עוזר לא-חשוב של מישהו חצי-חשוב, היום עסוק בהפרדת חמשת לבנות החבלה שברשותי ובהטמנתן בתוך גרביים משומשות, לכל לבנה גרב. עטוף בפחד מיזימת נפץ בלתי-מכוונת מתוך גבי.

אחרים, כמונו, מתרגלים דרך הידיים למציאות החדשה, ואנחנו יוצאים. 21 איש מחובקים ולא מסונכרנים, כשכל אחד הוא חתיכת איש בעצמו.

בקו הגבול שוב עיכוב, השעה כבר 2:00 בלילה, ואנחנו ניגשים למשימה הקריטית ביותר של החייל הפשוט, "להסמרטט" עם הציוד שעלינו.

שימו על פאקינג הרצי הלוי ווסט, וכל מה שירצה לעשות זה להישען על גבו ולעשות צחוקים תוך כדי דשדושי שינה, עם עיניו מסתכלות על השמיים מעלה - להלן הסמרטטות.

"אין מה לעשות, מה לעשות?" היא סיסמה ששוב ושוב נזרקת לאוויר, מצחיק, אבל בכוחה לשבור את הקשוחים ביותר מביננו. אנחנו רואים שיגורים מעלינו כמופע אירוני ומדומיין של יום העצמאות ומתדלקים בחטיפים אל תוך הזריחה.

רעשי הפגזים מתקרבים, ותכף נתרגל אליהם אבולוציונית. חודש בתוך הלחימה, ואתה כבר ישן כפיות עם קולות הירי והנפיצים מעליך ומתחתיך, ואפילו ישן טוב.

אם פעם שאלתי את עצמי, איך נשמעת מלחמה? קיבלתי תשובה - היא נשמעת הרבה, קרוב וחזק. היא נראית מבחוץ ובדיעבד שזופה וחסונה, תכל'ס היא חיוורת ושדופה, כמוני.

שדה הקרב אינו מהיר ואין בו פניות חדות, כשברקע הקהל מריע מהטריבונה. שדה הקרב הוא טראנס ממושך של פחד וחשדנות שתוך אירוע או שניים מסריחים ממך, מזיעת כפות ידיך, מהבטן. הריקוד שבתוכו מאופיין בשמירות בודדות מלאות בסיוטים בהקיץ, חוסר ידיעה משווע, המון אזעקות שווא וברצון עז להתגבר על כל מה שמעכב אותך מלהגיע אל היעד הבא.

הריקוד לא נוטף רומנטיקה או שרמנטיות כלל, הוא דומה יותר למאמץ להחזיק אבן כבדה ומחודדת מעל הראש ופחות כמו להרים ולהוריד משקולות מלוטשות בחדר הכושר הממוזג.

במרוצים שבין הרמזורים האדומים, בין כיבוש האיתור הראשון לזה העשירי, קיה פיקנטו משתווה לפרארי שבמחלקה. הרבה פרארי'ס יאכזבו, הרבה פיקנטו'ס יתעלו מעל המצופה.

לכל מקום תגיע עייף, רעב וחסר סבלנות. תדלג בין הזיגים (זוויות החיפוי) בנכות קוגניטיבית. כל תרחיש תתחיל מקומה מינוס שלוש, עכשיו תתחיל לעלות. לכן, סיפורי גבורה הם מרשימים כפליים, סיפורי עליבות הם נסלחים כפליים. זאת הסיבה שאת עיקר השיפוטיות תשמעו בחדרי הכושר ולא בסביבת האבנים הכבדות והמחודדות.

הזריחה הגיעה, ועימה תחילת התזוזה בשני טורים. צעקות ושאגות מעירות את אלו שעצמו עיניים. התמזל לי להיות קשרו של מפקד המחלקה ציפורי, ולכן זכיתי להיות בראשם, מתישהו זה יהיה חשוב.

אופנועי המחבלים השרופים ושאריותיהם הטריות מסביב לצעדינו, אך האדמה אותה אדמה, ההתרגשות המצופה איננה, רק חדות וחשדנות שרדו את ההכנה. נגמר הרגש, מתחילה העבודה. כמו בשאר מבחני החיים, הרבה יותר מלחיץ לפניו, הרבה פחות במהלכו.

כשני קילומטרים בתוך ההליכה, ארקדי צריך לחרבן. זה דחוף. אז עצרנו את הפלוגה. ארקדי הוא אדם חשוב, ואסור שיהיה לו ראש-צב.

מטוסים עפים באוויר מסונכרנים עם קולות הפיצוצים שמסביבנו, אבסורד. ארקדי באמצע האקט, ואנחנו מחפים, וכבר בחיפוי הראשון שלנו על עצמנו המפקד נרדם על קנה נשקו. זה לא עצוב, זה מצחיק, תצחקו. זאת מלחמה מהלב, אין זמן לשחק אותה רמבו.

אין גם זמן להסביר, אין פנאי לכתוב בכבדות ולפרטי פרטים. כשהווסט עולה על המדים שוכחים מילים כמו "תודה" ו-"בבקשה", הכול נגמר ב-"תביא" ו-"תיקח". לא תאמינו כמה כיף לדבר בישירות, ללא גינונים, לא תאמינו כמה זמן לוקח להתרגל חזרה להתחנחנות שבאזרחות.

סיימת עם פחית הטונה? זרוק בחוץ, אולי יצמח עץ.

"אתה רוצה להתחלף בשמירה? כואב לך הראש? אל תלך סחור-סחור. דבר כבר, תלך לישון, יא מציק!" ככה דאגנו למי שמתפורר בעמדה, מפתיעים אותו עם הציוד עלינו ובזעם מתפרץ.

הסיכון, המתח — מסירים מסיכות. מביאים איתם גם אמת, גם צחוק מתגלגל. כשהווסט עולה, יורד משהו אחר. כשהנשק דרוך, דריכות אחרת נעלמת. פתאום יש אויב, ויש חבר. החבר לא יהיה אויב, לא משנה מה יעשה. פתאום מישהו אחר מחפה עליך, ואתה בעל כורחך שבוי בשבי האצבע המהירה שלו, וזה לא משנה אם הבוקר רבתם. ואתה? תדאג לאצבעות שלו, הוא לשלך.

אין מלכים ופרשים בשדה הקרב, רק פיונים, ופיונים עם דרגות. הפיונים הם חסרי הגנה מתוחכמת, חסרי גינונים. הווסט שלהם הוא ההגנה היחידה, ואפילו הוא עבר שכלולים מזה כמה דורות- כדי להקל על ההתקפה. מה יש בו חוץ מלוחות קרמיים? תאים למחסניות ותא למים. לא יותר משני ליטרים כדי שלא יהיה כבד מדי, שני הליטרים מדויקים להיתקלות, לא להתבצרות חשוכת תכלית. הכל למען הספרינט, אין אף תפר אחד מיותר.

ככה גם המילים מתקעקעות על הדף, לעט אפוד משלו. ככה גם הטקסט שתקראו, ללא גינונים, ללא ליטופי פרטים, ללא מילים מיותרות. המתח אינו נבנה, הוא מרחף פה מהמילה הראשונה ועד האחרונה. הדרמה מיותרת והקומדיה הכרחית. תמתחו רגליים, נכנסים ל"ספרינט על ווסט", נכנסים לירי לכל הכיוונים.