אמא שלה הולכת לאיבוד

סתיו

היא ידעה שלפעמים אנשים הולכים לאיבוד. היא שמעה על יחידות חילוץ שמחלצות אנשים ממקומות אבודים, קראה בעיתונים על אנשים נאבדים וגם כשהייתה בהודו הכירה את חיליק מגנוס, המחלץ הישראלי, שמגיע לכל מקום בעולם לחלץ אנשים אבודים ממקומות שונים. היא אף פעם לא שמעה על אימהות שהולכות לאיבוד ונשארות בביתן. על הכורסה שלהן. ימי הסתיו הגיעו, ובבקרים התכסו השמיים בעננים אפורים. הלילות היו קרירים והיא ידעה שהגיע הזמן לקפל את הגופיות ואת בגדי הים ולהעביר אותם למדפים העליונים, ולהניח במקומם סריגים וחולצות פלנל. גם היא, כמו הסתיו, מתכסה בעננים אפורים כשקר לה ומתכנסת בשעות הערב בתוך ביתה. הסתיו כבר שנים מעציב אותה. הביקורים השבועיים אצל אמא שלה שגרה בכפר הסמוך לביתה השתנו. אמא שלה הולכת לאיבוד. היא מבינה, ומסרבת לקבל. היא שמעה על האלצהיימר שהשתכן בבתים של אחרים אך היא מעולם לא פתחה עבורו את דלת ביתה של אמה. הוא לא המתין שתפתח, הוא הזדחל אל אמה בכוחות עצמו. סתיו מעונן.

היא בכלל לא שמה לב שאמא שלה מזדקנת. היא לא זוכרת מתי אמא שלה התחילה להזדקן. היא מנסה לדלות זיכרון ראשון של זִקנה, ולא ברור לה היכן להתחיל למנות את שנות ההזדקנות. ההזדקנות של עצמה מתחוורת לה כשהיא מביטה במראה ורואה את הקמטים הקטנים שמצטופפים סביב עיניה ואינם מוכנים להתמצק מחדש למרות הקרם החדש של הקוסמטיקאית שלה. היא נזכרת שכשהייתה נערה מתבגרת ואמא שלה חגגה יום הולדת 38 חשבה שזה גיל ממש מבוגר ושתכף אמא שלה תמות. בלילה ההוא היא לא הצליחה להירדם כי חששה שאמא שלה לא תעיר אותה בבוקר, ושהיא תמצא אותה ללא רוח חיים במיטתה. אמא שלה לא מתה באותו הלילה וגם לא אחרי זה, וכשהיא התבגרה במקצת היא הבינה שהיא טעתה קצת במספרים.

היא לא מצליחה להיזכר מתי אמא שלה התחילה להזדקן. פתאום נדמה לה שזה קרה ממש ביום אחד. בוקר אחד אמא שלה הייתה זקנה. בוקר אחד היא התבלבלה, ובלעה את הכדורים של הלילה בבוקר, ואז היא ישנה על הכורסה במשך כל היום וסירבה להתעורר. מאז היא מסדרת לאמא שלה את הכדורים בקופסת הכדורים השבועית שלה. היא ממיינת אותם ומניחה כל כדור במקום המתאים לו. כל כך הרבה כדורים אמא שלה בולעת מדי יום, לפעמים נדמה לה שאפשר לשׂבּוע רק מארוחות הכדורים הצבעוניים שמונחים בקופסה. היא לא יודעת איך אמא שלה הפכה להיות צרכנית גדולה כזו של כדורים ולא ברור לה איך הם לא מתכתשים זה בזה בתוך הגוף, ואיך כל אחד מהם שומר בתקיפות על המשימה שלו, ואיך היא לא מתה ממנת יתר של כדורים.

לה יש בתוך הארנק את הכדור האחד שלה. הכדור הלבן שרשם בשבילה הפסיכיאטר שלה. היא לא מתחלקת בו, ולא שוכחת להניח אותו בכל בוקר בפיה. היא יודעת שהכדור האחד שלה מאפשר לה לחיות.

"צִיפְּרָלֶקְס הוּא לֹא מָזוֹן,"

אָמְרָה לָהּ הָאָחוֹת בְּתוֹךְ הֶחָלוּק הַלָּבָן,

אַךְ הִיא נִסְּתָה לְהַשְׂבִּיעַ

אֶת תַּאֲוַת חַיֶּיהָ

בְּכַדּוּר וְעוֹד כַּדּוּר.

"צִיפְּרָלֶקְס הוּא לֹא שׁוֹקוֹלָד,"

אָמְרָה לָהּ בִּתָּהּ הַטּוֹבָה,

אַךְ הִיא לִקְּקָה בִּשְׂפָתֶיהָ

הַצְּמֵאוֹת

כַּדּוּר וְעוֹד כַּדּוּר.

אמא שלה הוֹלכת לאיבוד. לבד. במקום האבוד של אמא שלה יש מים ויש אוכל, וגם כותונת נקייה, ואפילו שמלה פרחונית לשבת. במקום הזה שבו היא הולכת לאיבוד השמש זורחת ושוקעת, אבל כבר לא מסמנת שום דבר. השעון על השידה ליד המיטה מתקתק לעצמו ואף אחד לא מקשיב לתחינתו, וגם לא לקולות הטפטוף של הברז במטבח, או לאשׁ שבוערת וגונחת עַל הגז.

כשאמא שלה הולכת לאיבוד היא מנסה לתפוס אותה. אולי בעצם ללכוד אותה כמו שלוכדים עכבר שמסתובב בבית. היא מפזרת בבית של אמא שלה מלכודות, ויושבת ומחכה שאמה תניח עליהן רגל כבדה או יד. בלילות היא שומעת אותה מסתובבת בין קירות הבית. היא מקשיבה לדלתות ארונות המטבח שנפתחות ונסגרות, ולצפצוף של המקרר האפור שמבקש שיחבטו בו כדי שייסגר. אחר כך היא שומעת כיסאות נגררים והיא מתרוממת מהספה הישָנה שעליה היא שוכבת. הספה הנפתחת שפעם הייתה שמורה לאורחים, ובחודש האחרון הפכה להיות המיטה היחידה שלה.

היא מוצאת את אמא שלה בפינת האוכל משחקת לבד ב"כיסאות מוזיקליים" ועוברת בשמחה מכיסא לכיסא. היא מצטרפת למשחק ומדלגת עם אמא שלה בין הכיסאות. הן צוחקות ביחד ורודפות אחרי כיסאות, כאילו היו באמת מקום למשענת ולמנוחה. אחר כך היא מתעייפת. היא אומרת לאמא שלה שכדאי ללכת לישון ומלווה אותה למיטה הגדולה. אמא שלה נשכבת עליה בכבדות.

"איפה אמא שלי?" היא שואלת, "תגידי לאמא שלי שהלכתי לישון."

היא מהנהנת ומכסה את הגוף הזקן ששרוע על המיטה הזוגית. "אני אגיד לאמא שלך שהלכת לישון בזמן."

היא מלטפת לאמא שלה את הקמטים שעל פניה, ויוצאת מהחדר.

גם אצלה השקיעות והזריחות של השמש לא מסמנות דבר. שעות הערוּת של אמא שלה הן שעות הערות שלה, שבהן היא מנסה ללכוד לעצמה שיירים של אמא.

הוֹרַדְתִּי מֵהַמִּטָּה שֶׁלָּךְ אֶת הַסָּדִין

וְהָיוּ עָלָיו כִּתְמֵי זִקְנָה

אֲפֹרִים וָדָם.

רָצִיתִי לְהַשְׁלִיךְ אוֹתוֹ לַפַּח הַיָּרֹק.

וְאַתְּ,

אַתְּ אָמַרְתְּ לִי לִמְתֹּחַ חָזָק,

וְגַם לֹא לְהַשְׁאִיר קְמָטִים,

אַתְּ אָמַרְתְּ

שֶׁמָּחָר אַתְּ תִּמְתְּחִי לְבַד אֶת הַסָּדִין

וְאֶת הָרַגְלַיִם,

וְאֶת הַחַיִּים,

וַאֲנִי רָצִיתִי לְהַאֲמִין.

לפעמים אמא שלה צלולה. לפעמים היא עכורה. היא אף פעם לא יודעת אילו מילים תאמר וגם לא אילו עיניים יביטו אליה. לפעמים העיניים שלה ריקות, כאילו אינן שייכות לגופה, כאילו נתלשו מאחת הבובות שפזורות בחדר הילדים של נכדתה הקטנה. לפעמים העיניים שלה מצליחות להישיר בה מבט, ואז היא מחייכת חזק כדי שאמא שלה תראה בבירור את החיוך שלה. היא מותחת את השפתיים שלה לצדדים וצוחקת בקול. היא רוצה שמשהו ממנה ימשיך להתקיים בתוך שיגיונות אמה.

כשאמא שלה עכורה היא לא יכולה לעשות דבר. היא מכסה את עצמה בסוודר הגדול שאמא שלה סרגה לה. כל כך הרבה ימים היא ישבה ליד האמא הסורגת שלה, כשכדורי צמר פזורים על הרצפה ונענים לשתי המסרגות שאחזו ידיה. עכשיו המסרגות שלה עומדות להן זקופות בתוך קופסת פח גדולה, נשענות זו על זו ומייחלות לאצבעותיה. גם כדורי הצמר הרבים נחבאים בפינת החדר בתוך סל גדול מקש ומתמלאים באבק. אולי אני אלמד לסרוג, היא חושבת בליבה ומדמיינת את שמיכת הצמר העבה והכבדה שתסרוג לאמה.

יֵשׁ לָהּ מַבָּט מִתְקַלֵּף.

מַבָּט מְקֻלָּף.

יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם שְׁקוּפוֹת,

שְׁקִיפוּת

שֶׁל זִקְנָה.