היה הייתה את

הקדמה

כשישבתי עם דבורה, חברתי הטובה, במרפסת, היא זרקה לי רעיון שדיבר אליי.

“אולי תכתבי ספר?” היא אמרה בצחוק, אבל אני כבר ידעתי עמוק בפנים שזה רק עניין של זמן, ואז היא נתנה בי מבט שובב, “אבל בואי נראה אותך כותבת בזמן היריון. הגיע הזמן להוריד עוד נשמה לעולם, לא? אחרי ההיריון האחרון שלך... זה יהיה תיקון נחמד!”

“להיכנס להיריון כדי לכתוב ספר...” מלמלתי לעצמי.

“כן”, היא הדגישה, “יש לך סיפור חיים מעניין, ויש לך מה לומר”.

אחרי הגיהינום שעברתי... תהיתי ביני לביני. כבר יש לי חמישה ילדים, ובגילי כבר חושבים פעמיים אם להיכנס בכלל להיריון נוסף. ההיריון האחרון אומנם עבר בשלום, וגם הלידה, אבל את החודשים הנוראיים שהגיעו אחרי קשה למחוק.

בעולם ישנן נשים שבוחרות לא ללדת, ישנן שיולדות ללא הפסקה, ישנן נשים יחידניות, נשים שעוברות טיפולי הפריה וגם כאלה שלא יזכו לפרי בטן. יש נשים שהחלק השני שלהן עדיין לא נמצא, וחלק שהן בתהליך... אבל משהו משותף יש לכולנו – מגיע לנו לחגוג את הסיפור שלנו וללדת אותו פעם אחר פעם. להתלהב, לרגש, לחלוק רגשות ולשתף בחוויות שלנו.

רעיון יפה ששמעתי מפי הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון, מרצה בעל שם עולמי, שהותיר חותם בחיי וליווה בזמנים לא פשוטים:

בזמן בית המקדש, ביום הכיפורים, כהן גדול היה נכנס לקודש הקודשים לכפר על עוונות העם ולזכות להיות בצל השכינה. מין התייחדות כזאת עם הבורא בכבודו ובעצמו.

מתוך כל התפילות והבקשות הוא היה מתמקד בבקשה אחת – שלא תפיל אישה את ולדה. והשאלה הנשאלת היא, למה דווקא לבקש על נשים? ועוד על נשים מעוברות, שלא מהוות את רוב העם ולא מייצגות את ההמון. לא חבל על ברכות אחרות שיכולות היו להיאמר בזמן ייחודי כזה, נבחר וגדול? האם הוא לא יכול היה להתמקד בברכות גשמיות אחרות כמו גשם, עושר, כבוד, הצלחה?

אישה הריונית מחזיקה בבטנה פוטנציאל עצום. תינוק, שכשיגדל יהיה מסוגל לשנות עולמות. תינוק הוא בבחינת רעיון, חלום, מחשבה חדשנית, שבעצם ניתן רק לנו. לכל אחד ואחת בעולם הזה ניתנו כוחות הולדה מיוחדים, כאלה שרק הם יכולים לממש, ובעיניי הכהן גדול בעצם פונה לכולנו – שלא נפיל את הרעיונות שניתנו לנו מלמעלה, שלא נוריד אותם לטמיון. למאמינות שבינינו, התפילה ביום הכפורים היא שניקח את הפוטנציאל העצום שניתן לנו מלמעלה ונממש אותו בעולם הפיזי, פה למטה. אישה מעוברת, עם ולד בתוכה, מייצגת את כולנו; את הכוחות המנטליים, הרגשיים, הפיזיים והרוחניים שמקיפים אותנו ביום־יום, ושתפקידנו לתת להם ביטוי בעולם הפיזי ולהוליד אותם כדי שהעולם יֵדע מהם, ייהנה מהם ויפיח בהם רוח חיים. אם נשמור אותם לעצמנו ונשכח מהם, או חס וחלילה נשתמש בהם באופן לא רצוי, זה יהיה בבחינת “הפלה”... ואם נעניק אותם לאחר, נמקד את המסר ונעשה כל שביכולתנו כדי שהרעיון יתגשם, נזכה ל”הולדה”.

אתן מוזמנות להיכנס אל דפי חיי, לשוטט בזיכרונות ובחוויות מחיי הפרטיים, שעיצבו אותי כאישה בוגרת. ספר זה נועד לכל מי שיש לה רעיון כלשהו, חלום או סיפור חיים הנמצא בתוכה עמוק פנימה ואולי עדיין לא יצא לאור. אני מזמינה אתכן לחגוג את היותכן, לחגוג את הסיפור שלכן, להבין עד כמה אתן חשובות.

פתח דבר

כשיש לנו מידע על משהו מסוים, או רעיון כלשהו, אנחנו נקשרות אליו יותר ויותר.

אנחנו מתחברות לסיפורים שמאחורי האנשים, המקומות, הזמנים והרעיונות, ולכן הסיפור הוא בעל משמעות כפולה ומכופלת כשהוא יוצא לאור.

את הסיפור שלי מעולם לא חשבתי שאספר לָעולם, בעיקר כי אני עסוקה עד מעל הראש עם משק הבית, שישה קטנטנים, עסק מתפתח, הרצאות, הופעות ומיליון מטלות שעליי להספיק עוד היום.

תשעת החודשים של כתיבת הספר הזה הם הוכחה עבורי שניתן ללדת גם חלומות. בהתחלה זה מרגש, ואז לא ממש כיף ומעייף נורא. באמצע ישנן זרימה וקלילות, ובסוף זה נהיה כבד ולא ממש זוהר. בסוף הכול יוצא החוצה ונשלם.

כך זה היה אצלי לפחות.

הרעיון של דבורה לכתוב ספר הדהד בתוכי שוב ושוב.

בהתחלה חשבתי שהיא הוזה או צוחקת, אבל בכל צחוק, כאמור, ישנה טיפת אמת. בהיריון השישי, שנתיים אחר כך, התחלתי בתהליך הכתיבה, תהליך לא פשוט שבו למדתי להתאהב מחדש בסיפור החיים שלי, שהנחתי בצד. בכל יום היו לי מיליון תירוצים למה לא לכתוב, וכעת, את הספר הזה אני מגישה לכן הקוראות באהבה רבה בעודי מערסלת בחיקי את תינוקי החדש.

מטרת הספר היא לספק לכן השראה לצד הדרכה: השראה לחגוג את סיפור חייכן וכלים להיעזר בהם. נכון ליום זה, בנר חמישי של חנוכה, ה'תשפ"ד, 2023, אני שמחה לחלוק איתכן את הניסים הפרטיים שלי. בדיוק כמו בסיפור של אז, כשמעטים ניצחו רבים, אני מרגישה שניצחתי את הקולות הרבים, המניעות והעיכובים. בספר זה תרגולים שונים, רעיונות למחשבה ואף מרחב כתיבה עבורכן לצד סיפורים.

אני מקווה שנוכל ביחד לספר לעולם את הסיפור שלנו ולחגוג אותו!

אז בואו נצא לדרך!

אריאלה

אני זוכרת אותה כאילו היא פה לצידי. הריח החזק שלה, שלעיתים היה בלתי נסבל ולעיתים מעורר השראה, הביא אותי לחוף מבטחים. היא הייתה גבוהה, חזקה ומרשימה, כאילו נלקחה ממגזין כלשהו. אפילו את הרוח והמים היא ניצחה כמה פעמים. בזכותה הגעתי למחוזות שמעולם לא הכרתי. האמת היא שבגיל צעיר קצת פחדתי ממנה. הליכה בעקבותיה הייתה הרפתקה אמיתית, כזאת שאין לך מושג מה יקרה בסופה.

היא ליוותה אותי בשנים הראשונות לילדותי, כשאבא עבד כימאי, ובעקבותיה למדתי הרבה על העולם הגדול.

אבא הכיר את אריאלה ג’י כבר בגיל חמש־עשרה, כשהחליט שהוא והים זה סיפור אהבה. הוא היה אחראי מכונות, ואריאלה הפכה לבית השני שלו מהפלגה להפלגה. כשהוריי התחתנו הפכה אריאלה מיידית לחלק נכבד מחיינו.

אריאלה לא הייתה אוניית פאר. 420 מטר אורך על 60 מטר רוחב, של בטון יצוק. היא הייתה אוניית משא ענקית ששקלה 125 אלף טון ושנקנתה על ידי חברת אל־ים הישראלית במטרה להעביר נפט גולמי ישירות לישראל.

ללא צוות בידור ועם מעט מאוד ילדים, הגדולים ממני בכמה שנים, השיעמום והציפייה להגיע לחוף מבטחים היו מנת חלקי במהלך היום־יום. עם קבינות שנישאו על חמש קומות ובריכה קטנה, לא היה לי כל כך הרבה מה לעשות. ריח חזק של גריז עמד באוויר תמיד, והבדידות והשיעמום עמדו שם גם כן.

בשנות השמונים היה נהוג לקחת את המשפחה להפלגות, ומפאת גילי הצעיר והרצון של אימא להיות יותר עם אבא, הפלגנו הרבה. לפעמים לאירופה, לפעמים לאמריקה ולפעמים עברנו דרך אפריקה. כשאחותי נולדה, היא הצטרפה אלינו. "קחי אותי לטיול בעגלה", היא נהגה לבקש, ואני לא היססתי, "בואי שירן, הפעם נעבור ביחד דרך החביות השחורות, יהיה כיף!"

כיף זה לא תמיד היה.

הצוות באונייה היה מגוון מכל הבחינות. לא הייתה הבחנה בין דת, גזע או מין. הצוות היה ברובו ישראלי, והשאר כלל בתוכו אפריקנים, אירופאים נוצרים, אסייתיים...

ההרגשה הכללית הייתה טובה, ורגש של חברות וסחבקיות ישראלית היה חלק מההווי החברתי. עשרים וחמישה אנשי סיפון, אבא, אימא, אחותי ואני.

החוויות שלי מגיל אפס עד שבע נחלקות לשניים. חוויות ביבשה, וחוויות בים. הייתה לי הזכות, מצד אחד, לחוות ילדות אוהבת בצל משפחה חמה, סבים וסבות, דודים ודודות, שהרעיפו עליי אהבה מכל עבר, ומצד שני, בהפלגות, כשהיינו שטים ממדינה למדינה, הרגשתי פעמים רבות בדידות ושיעמום.

כילדה קטנה הסתכלתי על העולם ועל האנשים בו באופן שונה משאר הילדים בגילי. מאות שעות צפייה בים, באופק ובגלים השאירו חותם קצת אחר על הנשמה שלי. לעיתים הרגשתי מחנק. תמיד שאלתי, מתי כבר נגיע לחוף? מתי אזכה לראות אנשים וילדים בגילי ולשחק איתם? בעוד כמה ימים נגיע? ולמה הזמן לא עובר?

הימים עברו כמו שבועות. הדקות כמו ימים והשעות... הן היו הטריגר לבדידות. חביות נפט הן לא בדיוק גן משחקים, ואחותי שבעגלה היא לא בדיוק הפרטנרית המושלמת למשחקי חברה, וכמה כבר אפשר להסתובב סחור־סחור על האונייה, כשסביבי רק ים, ים, ועוד ים!

מחשבות רבות ביקרו בתוכי בתור ילדה. הייתי מסתכלת באופק שעות, וחולמת. חולמת על יבשה חדשה, על מישהו זר שאזכה לפגוש, עיבדתי במוחי את השפות השונות שאליהן נחשפתי ואפילו השתעשעתי בלדבר אל עצמי! הייתי צופה בטלוויזיה מדי פעם ורואה את "עליזה בארץ הפלאות" במגוון שפות סתם כדי להעביר את הזמן. זו הייתה אחת התוכניות היחידות שאפשר היה לקלוט בסיפון, מה שגרם לי לחשוב שבאיזשהו אופן אני בעצמי עליזה! רק עדיין לא בארץ הפלאות... חייתי בסרט.

אומנם אבא, אימא ואחותי היו איתי על האונייה, אבל לא פעם תהיתי, מה התפקיד שלי פה? למה באתי ולא נשארתי בארץ עם סבתא?

עם אבא עסוק ואימא שעסוקה בלהעסיק, למדתי כבר מגיל קטן לדאוג לעצמי. להיות אחראית, להיות סבלנית, לא לדחוק גם כשלא נוח וכמובן, לשתוק.

הזיכרון הראשון שלי מגיל שנתיים הוא אחד הזיכרונות שעיצבו את אישיותי. כשסיפרתי אותו להורים שלי, הם היו בהלם! "איך את זוכרת את זה?" הם שאלו, אבל אני חייתי בזיכרון הזה המון שנים. באחת ההפלגות למחוז וראקרוס במקסיקו עברנו דרך משולש ברמודה, אזור ימי בצורת משולש שנחשב אז וגם היום למסתורי ולמסוכן באוקיינוס האטלנטי.

אלה היו שעות אחרי הצוהריים המאוחרות, ואימא ואני היינו בקבִּינה, בחדר שלנו על האונייה. דלת השירותים הייתה פתוחה, וחפצים שונים החלו לזוז מצד לצד. חלקם התנודדו וחלקם נפלו. עמדתי כשגבי מופנה לאימא והסתכלתי החוצה דרך החלון העגול. הייתי אחוזת בהלה. פעם החלון הראה לי מים שוצפים ופעם שמיים כחלחלים. הנחתי את שתי כפות הידיים פרושות על זכוכית החלון והבטתי אחורנית. אימא ניסתה להרגיע את עצמה תוך כדי ניסיון לסדר את החפצים ולהחזירם למקומם, אבל הספינה התנועעה ללא הרף. עלתה בי תחושה של מחנק ופחד. למה אימא לא מדברת אליי? חשבתי לעצמי, הלוואי שמישהו היה מדבר איתי, איפה אבא?!

שקט שרר באזור הקבינה, ורק החפצים המשיכו לזוז מצד לצד. הספינה לא הפסיקה להיטלטל, והמבט של אימא הלחיץ אותי יותר ויותר.

היא הורידה אותי מהמיטה של אבא כדי שלא אפול וניסתה להשכיב אותי לישון, אבל הספינה לא הפסיקה לזוז במשך שעות.

אני זוכרת, כשהספינה נרגעה, שתחושה של הודיה התפזרה באוויר, ואבא נכנס לחדר לבוש אוברול מלוכלך בפיח שחור ועל פניו חיוך גדול. הבנתי שסוף־סוף אפשר ללכת לישון.

הפחד ששיתק אותי באותו המקרה המשיך לשתק אותי עד גיל מאוחר. הוא נולד כנראה שם, ולבש צורה מגובשת יותר ויותר מול אנשים. פחדתי לענות למורה בבית הספר, להציג את עצמי מול קהל, ובכלל, הוא גרם לי לדבר פחות ולהיות מכונסת בתוך עצמי. בתור ילדה ונערה מתבגרת התקשיתי לבטא את עצמי מול אנשים, וכשסוף־סוף הגיע תורי, העדפתי שוב לשתוק.

את העולם הכרתי יותר מתוך חוויה פנימית ואישית על ידי התבוננות. שעות על גבי שעות הייתי מביטה באופק, בשקיעות, בשמש ובכוכבים. מדי פעם להקות של דולפינים היו מעוררות ומרגשות אותי, ולאט־לאט שאלתי יותר ויותר שאלות על היקום, על האוקיינוס ועל עצמי בכלל.

לימים, כשרציתי לדעת מה עלה בגורלה, גיליתי שהאונייה אריאלה הוטבעה באחד החופים הצפוניים של אירופה. הסטטוס שלה כבר מזמן לא בתוקף והיא איננה, אבל את הריח החזק שלה אני לא שוכחת. ברור שאין לאריאלה תחליף. היא תמיד תזכיר לי את החוויות הטובות והפחות טובות שעברתי בתחילת חיי.

בינתיים, בכל פעם שאני ממלאת דלק במכונית, הריח החזק של הבנזין מעורר בי את החוויות האלה מחדש, ואני באמת מתרגשת כמו ילדה קטנה.

זיכרונות ילדות הם הראי לנבכי הנפש

***

אל זיכרונות ילדות אפשר להגיע בעזרת כל מיני כלים. כנראה חוש הריח מפעיל אצלנו את שעון החול, ובעזרת הריח אנו יכולות להפליג בספינת הזיכרון.

יש זיכרונות מתוקים, ויש זיכרונות אחרים, שנרצה לא לזכור, אבל כל זיכרון יכול להעניק לנו השראה להגשמת חלומות. מעניין לחשוב על כך שגם זיכרונות שאין אנו רוצים לפגוש, יכולים להעניק לנו השראה לעשייה ברוכה וממנפת בחיים העכשוויים שלנו. זה תלוי באופן שבו אנו רואים את פני הדברים בדרך ההתפתחותית שבה בחרנו ללכת, תלוי ברצון הלב שלנו להכווין את עצמנו לצמיחה ותלוי גם באומץ שלנו לעמוד מול סערה בלב ים הרגשות המציפים. אבל זכרי, בסוף הסערה מגיעה שלוות הגלים.

אז מה תעשי היום?

אני מזמינה אותך לתרגיל הבא (אציין כי בתום כל הסבר תרגיל מורחב תמצאי גם תמצית ברורה של המפורט, הנחיות ברורות לפעולה):

שבי או שכבי במקום נעים, נוח ומוגן מבחינתך.

נשמי לפחות שלוש נשימות עמוקות. הכניסי אוויר דרך האף ונשפי באיטיות החוצה דרך הפה – את מכניסה אל המערכת שלך רוגע, מאטה את קצב המחשבות, מתכנסת לתוכך, מזהה את המקצב הפנימי האישי שלך.

עם הזמן ועם כל תרגיל תזהי יותר ויותר את המקום האישי הייחודי שבך. הוא יהיה אי הביטחון הפרטי שלך בתוך ים הסערות, ים העשייה, ים הפעילות שאנחנו מכירות כל כך טוב בחיי היום־יום שלנו.

כעת, כשאת רגועה ומוגנת במרחב שבו בחרת להיות, ראי לפנייך דלת. זאת הדלת אל מרחב הזיכרונות שלך.

הביטי בה, מה גודלה? ממה היא עשויה? מה צבעה? נסי להבחין בכמה שיותר פרטים. געי בה, כיצד מורגש מגעה על כף היד שלך? אולי יש לחומר שממנה היא עשויה ריח? מה הצליל שהיא מפיקה כאשר את נוקשת עליה? יש לה פעמון? איזה צליל את שומעת כשאת מפעילה אותו?

בזמן דמיון מודרך יש לנו היכולת לשנות פרטים כפי שנרצה. משמע אם הדלת הזאת אינה מוצאת חן בעינייך, יש לך יכולת לשנות אותה. זה העולם הפרטי שלך, את רשאית לעשות בו מה שתרצי.

הדלת הזאת מיוחדת, היא תאפשר לך להיכנס פנימה אל מרחב הזיכרונות. אלה יכולים להיות זיכרונות משתנים או זיכרון מסוים שחוזר ומבקר בתוכך, אבל כדי לפגוש זיכרון ועל מנת להתמיר אותו לעשייה קונקרטית בחיים שלך, עלייך לפתוח את הדלת ולהיכנס.

כשהדלת נפתחת, אפשרויות יכולות להיכנס – זה כלל שברור לכולנו.

לפעמים, כשנפתחת דלת, לא ברור מה אנו רואות, כי אנחנו עדיין לא מקשרות בין מה שאנו רואות לבין החלום שלנו, לפעמים החלום עדיין לא נולד בתוכנו, כמו ילד שאין זה זמנו להגיע לעולם, ולפעמים מדובר במראֶה שמשקף בבהירות את הכוונה, את הייעוד, את מימוש החלום, את הדרך אליו. כל אפשרות היא נכונה, כי הכוח שמלווה את התהליך שתחווי הוא כוח הנובע מהלב, רצון הלב, המאוחד עם רצון אש הפעולה שלך.

צאי לדרך, פתחי את הדלת. נשימות עמוקות... והיכנסי אל מרחב הזיכרונות.

איך נראה המרחב הזה? אולי הוא אולם רחב, אולי זהו גרם מדרגות המוביל למקום מסוים, אולי משהו אחר. תני למרחב הזה להתהוות לנגד עינייך והתקדמי בו. שימי לב בכל חושייך כיצד הוא נראה, כיצד את מרגישה בו, פיזית ורגשית. שני אותו אם נכון עבורך לעשות זאת.

בסוף המרחב הזה ממתין כדור אור במיוחד בשבילך, וככל שאת מתקדמת הוא גדל, ובו את מתחילה להבחין בתמונה מרצדת, ההופכת להיות ברורה יותר ויותר. את רואה זיכרון.

הביטי

אל תשפטי

אל תבקרי

תנו לו להתהוות לנגד עינייך

שהי מולו כל כמה שדרוש לך, הודי לו על כך שהגיע, הודי לעצמך על כך שאפשרת זאת, וחזרי אל הדלת.

צאי ממנה וחזרי אל המקום שבו את נמצאת ברמה הפיזית. חושי את גופך נוכח. שאפי אוויר מלוא ריאותייך ונשפי באיטיות.

ברוכה הבאה על מרחב המימוש שלך. העולם שלנו.

עכשיו הזמן לכתוב את מה שחווית ואת מה שראית. את מה שעלה בך ואת מה שהרגשת.

כי את הזיכרון אפשר לזקק לטובת התמרה וזיכוך.

בחרי שני מרכיבים בו, שיכולים לשמש אותך בחיים המעשיים – תחושה, מחשבה, מעשה, החלטה או כל דבר אחר שמבחינתך מסמל העצמה או התפתחות או ריפוי או כל מה שעולה על דעתך ובתנאי אחד: יש בו משהו שיכול לעשות לך טוב. יש בו משהו שאפשר להגדירו כלי שיכול לשמש אותך, כמו מנטרה שברגע שבו את מרגישה שאת זקוקה להעצמת הכוח הפנימי שלך, את שולפת אותה.

הביני: זיכרונות, כל זיכרון, הם כוח אדיר ליצירת עולם פנימי שיכול לסייע לך להגשים את החלום שלך. והרי בשביל זה אנו כאן.

את התרגיל הזה תוכלי לבצע שוב ושוב ולצבור עוד ועוד כלים. בכל מסע כזה בחרי שני כלים – מתנות.

הינה דוגמה שלי:

נכנסתי אל זיכרון שבו עמדתי מול בן זוגי והתווכחתי איתו.

בזמן החשיפה לזיכרון עלו בי תחושות של כעס, מרמור וחוסר אונים.

בזמן שהייה במרחב הזה אני מזהה את ההאשמה כלפיו (אוטומט נפשי) ומזהה את האפשרות לקבל אחריות על התחושה שלי מולו (הרי יכולתי לבחור תחושות ורגשות אחרים מולו – אבל עלו בי תחושות ורגשות אוטומטיים, המוכרים לכולנו).

המשך הפרק בספר המלא