הכול ממש בסדר

1

היום הראשון של גֶ'ס בעבודה, והיום הראשון של שארית חייה. לתוך המעלית וישר לקומה עשרים, שם נפתחות הדלתות ברחש קל של ווּששש.

הבניין כולו מסריח מכסף.

היא מקבלת שלט קטן עם השם שלה, באותיות בולטות: ג'סיקה ג'ונס, אנליסטית השקעות. לאחר מכן, היכרויות — עם שאר האנליסטים בצוות: בּראד וג'ון וריץ' וטום, או שאולי זה ריץ' וטום ובראד וג'ון — וגם ג'וש, בחור שג'ס זוכרת מהקולג'.

"היי," היא אומרת, "זה אתה!"

הוא נושא את מבטו משולחן העבודה שלו — הוא כבר תפס לעצמו עמדה, ונראה עסוק ומלא חשיבות — אבל פניו חתומות.

הם למדו קורס אחד ביחד בשנה שעברה, וג'ס זוכרת אותו היטב, כי הוא היה בלתי נסבל.

"ג'ס?" היא מזכירה. "מהלימודים?"

הוא ממצמץ.

"למדנו קורס אחד ביחד?" היא מנסה שוב. "סוגיות מבית המשפט העליון?"

הוא רק נועץ בה מבט ולא אומר מילה. אולי יש לה משהו על הפרצוף?

"אצל סמיתסון? סמסטר סתיו..."

"אני זוכר אותך," הוא אומר, ומייד מסתובב בכיסאו.

יופי, חושבת ג'ס בינה לבינה. נחמד לראות אותך שוב.

היא פונה ללכת.

"את יודעת," הוא אומר פתאום, בלי להסתובב, "ידעתי שהקצו לך את השולחן הזה."

ג'ס נעצרת. "אה, כן?"

הוא מהנהן — עורפו עולה ויורד — "עבדתי עם הבחורים האלה כשהייתי פה בקיץ שעבר. והתחלתי את ההתמחות שלי מוקדם, כך שאני פה מאז ינואר." הוא משתתק. "הם שאלו אותי עלייך."

"ומה אמרת?"

"שום דבר."

"מה?! למה לא אמרת להם שאני מדהימה?"

"כי אני לא משוכנע שאת באמת מדהימה," הוא אומר, ולבסוף הוא מסתובב ונועץ בה מבט.

הפגישה הראשונה של ג'ס וג'וש הייתה בסתיו, שנה א'. בנובמבר. ליל הבחירות של 2008. הקמפוס רחש חיים כל אותו יום. היסטוריה בהתהוות. בסביבות אחת־עשרה בלילה הוכרז המנצח, וג'ס ההמומה והמסוחררת יצאה אל החצר המרכזית, שם פרץ מעין פסטיבל מוזיקה מאולתר. סטודנטים יצאו אל אוויר הלילה כשהם מריעים ומתחבקים. צופרי מכוניות צפרו. מישהו צרח יש! יש! ומאי־שם עלתה נגינת טרומבון איטית, שופעת פאתוס.

לג'ס היה נדמה כאילו נורתה מתוך תותח. היא מצמצה אל אור הירח בשעה שצמד כתבים מעיתון הסטודנטים עצר אותה לרגע. לכבוד הערב ההיסטורי הם אספו ציטוטים מהסטודנטים. אולי יש לה דקה לחלוק את רגשותיה, והאם יפריע לה אם יצלמו אותה? ג'ס אמרה בכיף, למה לא, אף שהאוויר מסביב רחש מחשמל, והיא רצתה רק לבכות.

העיפרון של הכתב היה מוכן ומזומן. "את מוזמנת להתחיל מתי שתרצי."

מה היא הייתה אמורה לומר? לא היו לה מילים כדי לתאר את התחושה.

"אני פשוט... אני פשוט... בפאקינג אקסטזה! זה בכלל אמיתי? נראה לי שאני הולכת להוריד עכשיו איזה שלושים שוטים — לא, בעצם, חמישים! — כי זה הרבה יותר פטריוטי!"

הסטודנט־הכתב נשא את מבטו מבלוק הכתיבה הקטן שלו. "סוף ציטוט?"

"רגע, לא! אל תכתוב את זה!"

"אז מה את כן רוצה לומר?"

ג'ס חשבה על זה, ניסתה להתעשת. דמיינה את אביה קורא את דבריה. אביה, שאיתו שוחחה רק כמה שעות קודם לכן, ותגובתו היחידה לתוצאות המדגם — אובמה הוביל באוהיו ובפלורידה — הייתה למזוג לעצמו כוס קולה נוספת ולומר: "נו, ג'סי, שככה יהיה לי טוב."

היא התחילה מההתחלה. "אני מרגישה הערב את כובד משקלה של ההיסטוריה. זו זכות גדולה, להצביע בבחירות לראשונה בחיי, ולבחור בנשיא השחור הראשון אי־פעם שינהיג את האומה. זו זכות שלא הייתה לאבות אבותיי, העבדים. וכשאני עומדת כך על כתפי ענקים שהפגינו כל כך הרבה עוצמה והקרבה, יש בי ענווה וגם המון תקווה כפי שמעולם לא הרגשתי."

"מעולה," אמר לה הכתב. "עכשיו, אם לא אכפת לך, תעמדי שם ונצלם אותך."

ג'ס פסעה צעד אחד לשמאלה והתבוננה בכתב שניגש כבר לסטודנט אחר: תלמיד שנה א' בשיער בלונדיני, מכנסי כותנה וחולצה עם צווארון.

הצלם אמר לג'ס, "תסתכלי לכאן, בבקשה. אני סופר עד שלוש."

הכתב שאל את הבחור בנימה אגבית, "אז מה דעתך על הבחירות?"

ג'ס פנתה אל המצלמה וחייכה.

הבחור במכנסי הכותנה פנה אל הכתב ואמר, "נראה שכולם שוכחים שאנחנו בעיצומו של משבר פיננסי. הבורסה נמצאת בצניחה חופשית. אנחנו משלמים כבר דולר לגלון דלק. אז אני לא משוכנע שזה העיתוי הנכון להעמיד בראש עוד ליברל שיתמוך בהגדלת המיסוי וההוצאה הציבורית." הוא משך בכתפיו והוסיף, "אבל מצד שני, אני יכול גם להבין את המשיכה."

ג'ס המזועזעת הפנתה את פניה כדי לנעוץ בו מבט זועם, והחיוך נמוג מפניה בדיוק כשהאיר אותן הפלאש.

למחרת היא כיכבה בעמוד הראשי של עיתון הקולג' תחת הכותרת: "סטודנטים מגיבים על זכייתו ההיסטורית של אובמה".

התמונה הייתה טובה — הזווית, אור הירח, פניה המקרינות פליאה שקטה — וכל זה, נוסף על כובד משקלו של הרגע ההיסטורי, עורר בג'ס תחושה שיום יבוא והיא תראה את העיתון הזה לילדיה, וגם לילדי ילדיה.

הייתה רק בעיה אחת.

כתבי העיתון שוחחו עם עשרה סטודנטים, ובכתבה עצמה הופיעו שורות־שורות של תצלומים וציטוטים, כולל שמות מלאים ושנת המחזור. אבל מעל הקפל התנוססו רק שני פרצופים. התצלום של ג'ס, ולידו זה של הבחור בחולצת הצווארון, עם הציטוט הנורא שלו. חברותיה של ג'ס הסכימו פה אחד שזה ציטוט מטופש להחריד. מיקי, שהתגוררה מעבר למסדרון, תהתה, "מי השתין לתוך הצ'יריוס שלו?" ולידיה, שותפתה לחדר של ג'ס, הציצה בתמונה והכריזה: "הוא נראה משעמם."

ובכל זאת, לידיה נעצה את העיתון מחוץ לדלת חדרן במעונות. היא השתמשה בטוש כדי לצייר מסגרת של לבבות וכוכבים סביב פניה של ג'ס, אבל לא הייתה שום דרך לקפל את העיתון כמו אקורדיון ולהסתיר את פניו של הבחור השני. זה קטע את הטקסט בצורה מוזרה ועיוות את חיוכה. לא היה אפשר להביט בג'ס בלי לראות את ג'וש. בסופו של דבר, מיקי לקחה גם היא טוש וציירה קרני שטן ושפם מוזר על פניו של הבחור, וזה נראה כבר הרבה יותר טוב.

כעבור ימים רבים הנעץ נפל, והעיתון ריחף וצנח על הרצפה. בשלב זה, סמסטר האביב כבר היה בעיצומו, והמסדרון הפך לזירה של כאוס מתמשך: קופסאות פיצה מעוכות, סבך של כבלים מאריכים, זוג תחתוני גבר מסתוריים. וכשצוות הניקיון קרצף את המעונות בין סמסטר האביב לקיץ, הם זרקו הכול לפח, כולל התזכורת החשובה הזו לרגע רב־חשיבות אחד.

אבל עד שזה קרה, ג'ס חזרה מדי יום לחדרה וראתה את העיתון, נעוץ בדלת כמו קמע שנסך בה כוח והשראה, ובכל פעם שהביטה בו היא חשבה לעצמה: כולנו עומדים בפתחו של עולם חדש ובוהק, נחושים וחדורי תקווה, ומתדפקים על דלתה של הקִדמה, מתוך אמונה שלמה במה שנמצא מצידה האחר.

ואז היו עיניה מחליקות ימינה, אל התמונה של ג'וש היליֶיר, מחזור 2012, ואל הציטוט הנורא שלו, ובמוחה הדהדה תמיד המחשבה: איזה שמוק!

שולחנות העבודה של בראד וג'ון וריץ' וטום וג'וש מסודרים כולם בחצי עיגול צפוף סביב שטיח מלוכלך במרכז החדר. בחלל הפתוח הזה כולם דחוסים כמו סרדינים, ובמקום לשחות בשמן הם שוחים במצגות משקיעים ובתיקי ספורט ובספלי קפה, כך שלא נשאר מקום לג'ס.

"סידרנו לך פה מקום," אומר לה צ'רלס. הוא העמית הבכיר בצוות, ולג'ס ברור שהוא הבוס, כי העניבה שלו הכי רופפת והוא פונה לכולם בשמות המשפחה שלהם. חבר בכיר עוד יותר הוא בּלֵיין, מנהל הצוות, אבל הוא לא טורח לפגוש אותה.

צ'רלס מוביל אותה אל שורת שולחנות העבודה שלאורך הקיר. אחרי יום שלם של היכרות, השעה כבר אחרי חמש, אך המשרד עדיין הומה אדם. רק השולחן שצ'רלס מצביע עליו, וגם אלו שמקיפים אותו, ריקים לחלוטין. ובכל זאת, השולחנות מכוסים ציוד, כולל מרכזיות טלפונים, מסופי בלומברג ומקלדות.

סוחרי יום, מנחשת ג'ס.

סוחרי היום הם הראשונים להגיע וגם הראשונים לצאת. כשהבורסה נסגרת, היום שלהם נגמר. ג'ס מרגישה עקצוץ של התרגשות. סוחרי היום קולניים, הם מנבלים את הפה בלי הפסקה, והם לובשים חליפות פסים מחרידות. בנקאי ההשקעות, לעומת זאת, מגעילים אך נטולי חוש הומור. ג'ס הייתה שמחה להיות סוחרת יום, אבל החמיצה את המועד האחרון להגשת מועמדות. אולי זה אות משמיים, הזדמנות.

בעיני רוחה היא רואה את עצמה צועקת הוראות לתוך מכשיר הטלפון ואומרת למישהו שילך להזדיין כשהמחיר לא מוצא חן בעיניה.

"כאן יושבים סוחרי היום?"

צ'רלס ממצמץ. "לא, לא בדיוק."

"אז מה נסגר עם כל הטלפונים?"

"מרכזייה," אומר לה צ'רלס. "מזכירות וכאלה. את יודעת, 'גולדמן זקס, שלום, למי להעביר את השיחה?' מרכזייה," הוא חוזר ואומר. "מזכירות."

"אה."

הוא משתהה. "כן."

בסוף החודש הראשון שלה ג'ס כבר יודעת לומר למי להעביר את השיחה? בארבע שפות, ועדיין לא הוקצה לה שום תפקיד ממשי. גבה מופנה אל החלל הפתוח, אבל בכל פעם שהיא מציצה לאחור, נדמה שהאנליסטים האחרים מרותקים לכיסאותיהם, ראשיהם רכונים מעל שולחנות העבודה, והם עושים עבודה חשובה מאין כמותה.

ג'ס, לעומת זאת, לא עושה כלום.

וזה בטח לא עוזר שכל הבנקאים מזמינים קפה בצעקות או דורשים שמישהו ירוץ לחנות הצילום הסמוכה, ועושים את זה תמיד בכיוון הכללי שלה: בכל זאת, מזכירה היא מזכירה, גם כשהיא למעשה אנליסטית.

רק אתמול ביקש ממנה עמית בכיר, גבר לחוץ למראה, לאסוף בשבילו חליפה מהניקוי היבש שלמטה.

"אה, סליחה, אבל אני אנליסטית."

הוא רק בהה בה.

"אז אולי כדאי שתבקש מאחת ממנהלות המשרד?"

"אין לי זמן לזה," אמר האיש והושיט לה את הפתק הוורוד והבוהק שבידו. "את יכולה פשוט לעזור לי?"

היא ענתה לו שלא, היא לא יכולה, אך מיהרה להתחבא בשירותים חמש־עשרה דקות תמימות, כדי שלא יראה שאין לה שום דבר אחר לעשות.

ג'ס מתחננת אל צ'רלס שייתן לה לעשות משהו מועיל.

היא קוראת מאמר על נשים במקומות העבודה. כתוב שם: "על נשים שעובדות בסביבת עבודה גברית מאוד מוטלת החובה ליצור לעצמן הזדמנויות להתפתחות."

היא אומרת לצ'רלס, "על נשים שעובדות בסביבת עבודה גברית מאוד מוטלת החובה ליצור לעצמן הזדמנויות להתפתחות."

הוא מצמצם את עיניו.

"ולכן קיוויתי שתוכל לעזור לי. אתה יודע, ליצור לעצמי הזדמנות? כאילו, לתת לי משהו לעבוד עליו?"

מיקי שולחת לג'ס קישור לסרטון עם הפרצוף של ניקולס קייג' שתול מעל גופה של נערה מתבגרת, לבושה בתחתונים לבנים ובגופייה, שמתנדנדת לה במרץ על כדור הריסה ענק ממלט.

ג'ס לוחצת על הסרטון.

צ'רלס עובר במקרה ליד שולחנה ואומר, "אה, אוקיי."

אחר כך הוא מפיל על שולחנה ערמה של ספרי מידע ציבורי. "ג'ונס," הוא אומר, "אני צריך קצת נתונים."

"נהדר."

"האמת היא שזה די פשוט," הוא ממשיך ומעלעל באחד הספרים. "אם תיכנסי לשרת תגלי שיש לנו תבנית מוכנה. אני רק צריך שתכיני מודל ותריצי כמה ניתוחים השוואתיים. הבנת?"

"הבנתי." ג'ס מביטה בערמת הספרים. "למתי אתה צריך את זה?"

"לאתמול," אומר לה צ'רלס.

לא עולה בדעתה של ג'ס שאין לה מושג מה היא עושה עד שכבר מאוחר מדי לבקש עזרה. האדם היחיד שמציע אותה הוא ג'וש, אם כי לא משום שהוא אכן רוצה לעזור, אלא כי הוא הידיד שלה.

כבר ביום השני שלה בעבודה הוא הופיע ליד שולחנה.

"היי, ג'ס."

היא הסתובבה בכיסאה ופגשה את מותניו מול פניה. "ג'וש, היי."

"אני הידיד שלך," הוא הכריז.

"סליחה?" היא שאלה את החגורה שלו.

"אני הידיד שלך," הוא חזר ואמר.

היא משכה בידית שבצד הכיסא וצנחה עוד שבעה סנטימטרים במושב שלה. פניה נותרו קרובות למפשעה שלו מכדי שתחוש בנוח, והיא מיהרה לקום.

"אבל מה זה אומר, זה שאתה הידיד שלי?"

"שהוטל עליי לעזור לך. לענות על כל שאלה שלך, אם יש לך שאלות," הוא משך בכתפיו. "הם מנסים לחבר כל אנליסט שנה א' עם אנליסט שנה ב', כדי שיהיה לו מעין חונך. אז הם החליטו לחבר בינינו. כנראה כי למדנו באותה שכבה בקולג'."

"אבל אתה לא אנליסט שנה ב'."

"פחות או יותר," אמר. "בכל אופן, אני פה כדי לעזור." ואז הוא הסתובב והלך.

מאז, כל ערב, אם הוא עוזב לפניה, הוא מקפיד לשאול אם היא זקוקה לעזרה במשהו. אבל הוא מחזיק תמיד את הטלפון ואת תיק המסמכים שלו, לובש את הז'קט, וכרטיס העובד שלו כבר מוכן אצלו בכיס, וכל זה נועד לרמוז לג'ס שהוא לא באמת מתכוון לעזור. זה סתם משפט שהוא חייב לומר, וממילא השולחן שלה נמצא ליד המעלית.

אבל היא כמובן זקוקה לעזרה, ויש לה המון שאלות. במה שונה מודל קיבולת חוב מניתוח סיכוני אשראי? ואיך משפיע שיעור הקרנות הפדרליות על ריבית הליבּוֹר? איך זה שכרטיס העובד שלה לא מאפשר לה להיכנס לחדר הכושר שבקומה הראשונה?

אלא שהוא האדם האחרון שהיא רוצה להתייעץ איתו. אין לה ספק שהוא רואה בה אידיוטית שלא שייכת לכאן. פה ושם היא תופסת אותו מלכסן אליה מבטים. כאילו הוא מתעניין, אבל לא מתרשם לטובה. כאילו הוא רק מחכה שהיא תפשל.

חוץ מזה, הוא כבר הבהיר לה מה הוא מרגיש כלפיה.

בקורס שהם למדו יחד בשנה האחרונה ללימודים, סוגיות מבית המשפט העליון, כל שבוע הוקדש לפסיקה תקדימית אחרת, ומישהו תמיד צעק או שיתף את כל הכיתה באנקדוטה אישית וחסרת טעם או אתגר את האבות המייסדים להוכיח פואנטה טיפשית כזו או אחרת. ג'ס שנאה את הקורס, אבל דרישות החובה לתואר הראשון כללו גם קורס במשפט וחברה.

הם ישבו סביב שולחן עץ גדול שנועד לקדם "דו־שיח פעיל", הדיון התנהל בהנחיית סטודנטים, והפורמט היה אסוציאטיבי במתכוון, כך שגם אם יום אחד הופיעה בסילבוס הפסיקה בתיק גרוּטֶר נגד בּוֹלינגֶר: העדפה מתקנת, הם יכלו להעביר מחצית מהשיעור בוויכוח על כדורסל ועל בחינות מיון, עד שמישהו נאנק: "זה רק אני, או שגם אתכם הדיון הזה משעמם עד מוות?"

זה היה כמובן הבחור מהדלת של ג'ס, ג'וש הילייר, מחזור 2012, שדאג בעיקר למחירי הדלק ושנא את ברק אובמה. הבחור שג'ס הצליחה להתרחק ממנו מאז שנה א', עד שהוא שב ונכנס לחייה כעבור שלוש שנים. עדיין עם אותו שיער של מגיש חדשות והערות איומות.

ג'ס הסתובבה ונעצה בו מבט. ולא משום שהדיון לא שעמם אותה עד מוות, אלא כי היא ידעה שהוא משועמם מהסיבות הלא־נכונות. הוא אמר את מה שאמר בעמוד הראשי של עיתון הסטודנטים, אבל זה לא היה רק זה: זה היה המעטפת כולה. למשל הסווצ'ר שלו מהפנימייה היוקרתית צ'ואט, שעורר בג'ס מחשבות על מדשאות ירוקות, על רֶגאטוֹת, על קוקטיילים של ג'ין ועל בלונדיניות עם אף למעלה. והיה גם משהו בפרצוף שלו. המשהו הזה היה שם גם בעיתון הסטודנטים, אבל הרושם היה בולט עוד יותר בחיים האמיתיים.

הוא נראה כמו משהו שתלמיד כיתה ה' עלול ליצור אם יבקשו ממנו לצייר גבר, כל כולו קווים אחידים וסימטריה לא מורכבת. לסת רבועה, עיניים כחולות. כמו מישהו שהחיים האירו לו פנים מאז ומתמיד. כמו בחור מאיזה סיטקום ישן שהתנשא על אשתו.

"זו שנת 2011," הכריז ג'וש, "אז למה אנחנו עדיין מנהלים את הדיון הזה? איך בדיוק מתקנים אפליה באמצעות פתיחת הדלתות לאוניברסיטאות המובחרות? הבעיה טמונה בבתים ההרוסים ובקהילות המופקרות. שם צריכה להתחיל המדיניות הזו של התערבות ממשלתית. בבתים, בשכונות ובבתי הספר."

המשך העלילה בספר המלא