אני ולודוויג הורגים את היטלר בלי סיבה - מתוך צינורות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אני ולודוויג הורגים את היטלר בלי סיבה - מתוך צינורות

אני ולודוויג הורגים את היטלר בלי סיבה - מתוך צינורות

אתגר קרת

אֶתְגָּר קֶרֶת (נולד ב-20 באוגוסט 1967, ברמת גן) הוא סופר ישראלי. עיקר יצירתו סיפורים קצרים, אך הוא עוסק גם בכתיבת תסריטים, שירה, מחזות וקומיקס. פרופסור חבר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

סיפוריו של קרת מרבים להתייחס לעצמם ולקורא ועל ידי כך לפרוץ את גבולות היצירה המקובלים. המציאות המתוארת בסיפוריו היא לעיתים קרובות מציאות פנטסטית, אבל הדמויות מתייחסות אליה בבנליות ומסרבות להשתומם מהאירועים החריגים שקורים סביבן.

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

לודוויג והמספר פוגשים את אדולף היטלר בחורבות ברלין ונזכרים בעבר.

פרק ראשון

״עוד נקניק?'' הציע לודוויג בנדיבות. ״תודה, אני כבר שבע.״ טפחתי על בטני. ״שבע,״ חזר לודוויג על המילה מוקסם, ״כל כך הרבה זמן לא שמעתי את המילה הזו.״ הוא הביט על נקניק הקבנוס שהיה מונח על השולחן החשוף בחיבה, כעל ידיד ותיק, שעזר לו לשחזר חוויית ילדות נעימה, ידו מחליקה על קליפת הנקניק בליטוף נוסטלגי. בחוץ נשמעו מפעם לפעם קולות פגזים, ומי שהצמיד את פניו לשמשת החלון יכול היה לראות את הכנסייה הצרפתית בוערת, את פנסי הרחוב מוטלים על המדרכה כזקיפים שנרדמו על משמרתם. לודוויג הרחיק את פניו מהשמשה, כתם שמנוני נותר בנקודה בה נגעה באפו. ״המלוכלכים הרוסים לא יפסיקו כל עוד תישאר בברלין אבן־על־אבן,״ סינן בזעם, מבטו נע על־פני החדר מחפש משהו אותו יוכל לנפץ, אבל לא היה שם דבר מעבר לשולחן, שני כסאות ושרידיו של נקניק.

המשך העלילה בספר המלא

אתגר קרת

אֶתְגָּר קֶרֶת (נולד ב-20 באוגוסט 1967, ברמת גן) הוא סופר ישראלי. עיקר יצירתו סיפורים קצרים, אך הוא עוסק גם בכתיבת תסריטים, שירה, מחזות וקומיקס. פרופסור חבר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

סיפוריו של קרת מרבים להתייחס לעצמם ולקורא ועל ידי כך לפרוץ את גבולות היצירה המקובלים. המציאות המתוארת בסיפוריו היא לעיתים קרובות מציאות פנטסטית, אבל הדמויות מתייחסות אליה בבנליות ומסרבות להשתומם מהאירועים החריגים שקורים סביבן.

נושאים

הספר מופיע כחלק מ -

אני ולודוויג הורגים את היטלר בלי סיבה - מתוך צינורות אתגר קרת

״עוד נקניק?'' הציע לודוויג בנדיבות. ״תודה, אני כבר שבע.״ טפחתי על בטני. ״שבע,״ חזר לודוויג על המילה מוקסם, ״כל כך הרבה זמן לא שמעתי את המילה הזו.״ הוא הביט על נקניק הקבנוס שהיה מונח על השולחן החשוף בחיבה, כעל ידיד ותיק, שעזר לו לשחזר חוויית ילדות נעימה, ידו מחליקה על קליפת הנקניק בליטוף נוסטלגי. בחוץ נשמעו מפעם לפעם קולות פגזים, ומי שהצמיד את פניו לשמשת החלון יכול היה לראות את הכנסייה הצרפתית בוערת, את פנסי הרחוב מוטלים על המדרכה כזקיפים שנרדמו על משמרתם. לודוויג הרחיק את פניו מהשמשה, כתם שמנוני נותר בנקודה בה נגעה באפו. ״המלוכלכים הרוסים לא יפסיקו כל עוד תישאר בברלין אבן־על־אבן,״ סינן בזעם, מבטו נע על־פני החדר מחפש משהו אותו יוכל לנפץ, אבל לא היה שם דבר מעבר לשולחן, שני כסאות ושרידיו של נקניק.

המשך העלילה בספר המלא