ביום שבו כל האנשים ביקשו סליחה

ביום שבו כל האנשים ביקשו סליחה ישנתי עד מאוחר. כאב לי הראש כמו מי ששתה יותר מדי. האור הכאיב לי. הפה שלי היה יבש ודביק. קמתי לשירותים מתנדנדת וחזרתי ונרדמתי. לא התעוררתי בזמן.

ערב קודם חיטטתי לחבר שלי במחשב.

בכלל לא התכוונתי לעשות את זה. לו חשבתי שזה יקרה, אולי הייתי מתכננת את הדברים אחרת אבל לא חשבתי. עובדה שיכולתי לעשות את זה הרבה קודם ולא עשיתי. כבר היו פעמים שבהן הסתכלתי רגע על המסך ואמרתי לעצמי, עזבי. לא חשדתי בעצמי. כל כך האמנתי לעצמי בפעמים הקודמות, שזה אפילו לא עלה בדעתי. סתם פתחתי את המחשב שלו כדי לראות סדרה.

כל אותו היום הרגשתי לא טוב. הלכתי בעיר שאיננה עירי והרוח הקפיאה לי את הפנים. לבשתי סוודר מעוינים כבד שהחזיק את החום. צעדנו שלובי זרוע וסמוקים מקור. עצרנו בדוכן לביבות ואני אכלתי בזהירות, לא בטוחה שזה הדבר הנכון. בערב אמרתי לו, עזוב, אולי תלך בלעדיי, ונשארתי במיטה כשהוא יצא לארוחת הערב הרשמית שאליה הוזמן. מה יש, חשבתי, זה דבר שעושים לפעמים בחו"ל, נשארים במלון ונחים. 

המחשבה הופיעה כמעט מיד. בשקט. בלי הכרזה. על המסך כבר שוחחו דמויות. לא הייתי בטוחה באיזה פרק הפסקתי והאם זה הפרק הנכון. לא עמדתי על המשמר. לא התכוננתי לזה בכלל. כמו להרים מבט מספר ולגלות ילד זר יושב פתאום על הספה, מנדנד רגליים, עיניו לא מסגירות דבר.