אם אסק שמיים

פרולוג בשני חלקים

א. מכוניות מרוץ

מטווח של מטרים ספורים ראיתי אותם רוכנים על מכונית המרוץ ומפרקים את כל ארבעת גלגליה, צוות טכני שעובד כמו מכונה, במהירות עצומה הם מחליפים צמיגים כחלק מריטואל קבוע, כדי לשפר את יכולות הרכב. הם עושים זאת ביעילות שמעולם לא ראיתי כמוה: שלושה אנשים על כל גלגל, אחד מחליף את הבורג האמצעי, שני לוקח את הצמיג הישן ושלישי מצמיד את החדש. הכול מתבצע תוך שניות בזריזות בלתי נתפשת. על זה, יקום וייפול המרוץ. הבטתי בכל זה נפעם ומוקסם. בגלגול אחר, אם לא הייתי טייס, אולי הייתי נהג מכוניות מרוץ.

זה התחיל בסדרה בנטפליקס על מרוצי פורמולה 1. אתה חייב לראות, אמרו לי הנכדים שלי. וצדקו: התיישבתי לראות ולא הצלחתי להתיק עיניים מהמסך. במסך לפניי טסו מכוניות על מסלול במהירות עצומה, מסחררת, של שלוש מאות קילומטר בשעה. בלי להתנגש, ובשליטה מלאה. הבטתי בהשתאות ולא הצלחתי להפסיק, ראיתי ארבע עונות ברצף. מה יש שם שתופס אותי כל כך?

אני טייס, נכון. ניסיוני, בין השאר, גורם לי להעריך את מקצוענותם של אחרים, למשל השותפים למרוץ, הטכנאים והנהגים שמתחקרים את עצמם, לומדים מטעויות ומתקנים כפי שראיתי בסדרה. מקצוענים. גם בחיל האוויר נוהגים כך. אין מה לומר, אני פריק של חוויות אקסטרים. מה גרם לי להיות כזה? איני יודע. עליי להרהר בכך עוד. נדמה לי שחיים שלא נחווים במלוא העוצמה, על הקצה, אינם חיים שראוי לחיות אותם.

ויש עניין נוסף: הייתי חייב לראות את היופי הזה מקרוב, ואם יש משהו שאיני אוהב, זה להשאיר רצונות טובים לא ממומשים, ולכן החלטתי שאסע לתחרות הקרובה שתתקיים בבאקו, אזרביג'אן. ביקשתי מאוה שתצטרף. והיא? המרוץ עצמו לא מעניין אותה אבל היא הסכימה לטייל. לכן קניתי כרטיסי טיסה לשנינו, ולעצמי קניתי כרטיס למרוץ במקום שממנו ניתן לראות אותו היטב.

אזרביג'אן ההררית הפכה לעצמאית אחרי נפילת ברית המועצות. רוב אזרחיה מוסלמים, אבל היא דמוקרטיה חילונית. באקו, העיר שבה התקיימו המרוצים, היא עיר מודרנית יפהפייה, אוה נהנתה להסתובב בה. אני, שהייתי מרוכז במרוץ, נפרדתי ממנה לכמה שעות והלכתי לצפות במרוצים המקדימים, באימון. אחר כך כמובן גם במרוץ עצמו.

חלומותיי יכולים להיות פשוטים מאוד, אגב. אני אוהב לטוס, ומתכוון לטוס כל עוד החוק והגיל יאפשרו לי את הדבר. אני מתרגש מכל טיסה כאילו הייתה זו טיסתי הראשונה, כך גם בחלוף ארבעים וחמש שנים. יום שאיני טס בו הוא בעיניי יום קצת מבוזבז. אני אוהב לטוס, לחוות את החוויה, להביא את הנוסעים ליעדם ובזמן שאני ממתין להם, להכין לעצמי תה צמחים, להתיישב על כיסא מתקפל שיש לי תמיד בתא המטען, להתענג על הנוף ולקרוא ספר.

משהו קרה לי. מאז חליתי השתנתה מאוד גישתי לחיים ונקודת המבט שלי עליהם. חבריי מתפעלים מהנחישות שבה אני מגשים חלומות, לא רק את אלה שלי, גם את של אשתי וילדיי. לאחרונה קראה אוה מאמר על האי מאוריציוס. בדקתי מייד: האי נמצא במרחק תשע שעות טיסה מהארץ, בתוך האוקיינוס ההודי. מגיעים אליו דרך דובאי. ראיתי שזה מוצא חן בעיניה, הזמנתי כרטיסים ומלון ונסעתי איתה. זה קצב החיים שאני אוהב.

ב. אני מרגיש קצת חלש

קפיצה אחורה בזמן: השנה היא 1993. בסיס צבאי גדול, בסיס חיל האוויר, פלמחים. בסיס יפהפה ומלא בצמחייה, מסוקים חונים סביב, צריפים מסומנים ומגרשים גדולים. אני בחדרי, פוגש אנשים בזה אחר זה. בעוד שבוע אני מסיים את תפקידי כמפקד טייסת, ובינתיים מראיין את קציני הטייסת כולם, אחד אחד, כנהוג. את ראשי מעסיקים דברים רבים. אני ער לרגישות הרבה שיש בתקופת התפר הזו בין מפקדים, כשאחד תכף מסיים והשני תכף מגיע. אני חושש מהתרופפות. חושב על מסיבת הסיום הגדולה המתוכננת, ועל דברי הפרידה שאומר בה.

אני משתדל לא לחשוב יותר מדי על תפקידיי הבאים. התפקיד הבא שלי יהיה ביחידה לשיתוף פעולה עם ה"צבא הירוק", כפי שמכנים אותו אנשי חיל האוויר. תוך שנה-שנתיים יתפנה תפקיד של מפקד טייסת אפאצ'י במצפה רמון, טייסת מתקדמת וחשובה שעליה אני מאוד רוצה לפקד. האפאצ'י הוא מסוק משוכלל יותר ובפיקוד הזה יחכה לי אתגר חדש. בינתיים, חשבתי עם אוה, נמשיך לגור בבסיס פלמחים ואם אכן אקבל את המינוי בבסיס רמון, משפחתנו תעבור לשם.

כהפוגה קומית מכל ההחלטות והמעשים הגדולים, אני עסוק גם בהכנת הסרט למסיבת הסיום, סרט היתולי עם בדיחות פנימיות של הטייסת, כנהוג. בין לבין אני כותב מסמך סיום תפקיד שאותו אשלח למפקד חיל האוויר. אני עסוק גם בחזרות למסדר הכנפיים שבו מציינים את יום חיל האוויר ביום החמישי האחרון של חודש יוני. אין לי דקה פנויה. אני עמוס אפילו יותר מכרגיל.

ואז מגיע רגע המפגש עם אנשי הטייסת שלי, לשיחת סיכום תקופה וסיום תפקיד. אני מרגיש קצת חלוש, מה שמובן בהינתן העומס העצום שלי בשבועות האחרונים. אני ניגש לבמה כדי לסכם, פורש את הדף שהכנתי עם הנקודות החשובות, מזכיר הישגים, כישלונות, מציין את אנשי הטייסת מצוות האוויר ומהצוות הטכני, אנשים מצוינים שבלעדיהם לא הייתי צולח את התפקיד, מדבר על השנתיים האחרונות שבהן פיקדתי על הטייסת ועל יעדי הטייסת לתקופה הבאה — ותוך כדי דיבור אני מתחיל להרגיש רע. רע מאוד. תחושות של שפעת חזקה, חולשה וחום. אני מסיים את נאומי בקושי, וכשאני חוזר למקומי ניגש אליי יובל, טייס בטייסת שהוא רופא בעצמו ואומר לי בדאגה: "הרשקו, אתה נראה רע. אתה כולך צהוב. לך למרפאה."

"שטויות," אני עונה, "סתם שפעת."

אבל למחרת המצב לא משתפר, ואני הולך למרפאה. הרופא מביט בי ורואה שאני כולי צהוב, מביט בידיי ורואה שהן לבנות. "עכשיו!" הוא אומר לי. "ברגע זה ממש, אתה יוצא ליחידת הרפואה האווירית. ואני מדגיש: עכשיו. במיידי."

הרכב שבו אני יושב נוסע במהירות לתל השומר. טלטולי הדרך מכאיבים לי, אני חלש כפי שלא הייתי מעולם. כשסוף סוף אנחנו מגיעים, אני נכנס במהירות לחדר הרופא.

"עופר שפילברג?" אני אומר נרעד, נזרק בבת אחת אחורה, לגבול הצפון, אוגדה 91. לחדרו של שאול מופז, מפקד האוגדה שהחזיקה את גבול הצפון. עופר היה נוכח בפגישות הללו, כרופא האוגדתי. אני הייתי נוכח כמוביל מבנה מסוקי קרב. בתקופות של כוננות היינו כולנו רכונים על גבי מפות, דרוכים לקראת הפעילות.

עכשיו אנחנו כאן. עופר שפילברג מזהה אותי ומניד ראש בברכה. "הרשקו," הוא אומר. "הייתי אומר טוב לראות אותך, אבל אני לא בטוח שזה הדבר הנכון לומר בנסיבות אלה."

אני מצליח לחייך.

"אני שולח אותך לעשות בדיקות דם," אומר ד"ר שפילברג. לא ידעתי אז שהוא עומד ללוות אותי בכל שלבי המחלה. אני מהנהן, הולך לאן שאומרים לי ללכת ועושה מה שאומרים לי לעשות.

אחר כך חיכיתי בחוץ, מנסה לנשום ועדיין בטוח שאין פה שום דבר רציני. ממתין לתוצאות הבדיקות.

"אתה לוקח אספירין?" שואל אותי ד"ר שפילברג, "מאבד דם בצואה?"

הנדתי ראש בשלילה: "שום דבר. למה אתה שואל?"

"בגלל ההמוגלובין שלך," עונה ד"ר שפילברג בסבר פנים רציני. "הוא נמוך להחריד: שש. מכאן אני שולח אותך למחלקה ההמטולוגית, לעשות בדיקת מח עצם," אומר הרופא ולא מספר לי כמה מכאיבה הבדיקה הזו.

נלקחתי לאן שנלקחתי. נשכבתי על מיטה, רופא לבוש בחלוק מחזיק מזרק גדול ומחט. הבדיקה נעשית ללא הרדמה, מזרק נדחף לאגן. כאבי תופת. אני נושך שפתיים.

בסוף זה נגמר. מבחנה נשלחת למעבדה. אני נשלח להמתין בחוץ. מישהו מפנה אותי לכורסה ושם אני יושב. משתדל להיות אופטימי, לא לחשוב על בשורות רעות. לחשוב על חיים, לא על מוות. אני חושב על חיי, על ילדותי, על הוריי, על אוה. לספר או לא לספר להורים שלי? בינתיים אני מחליט שלא. אולי כשתגענה התוצאות אספר. לא שאלתי את הרופא שאלות של "מה אם..." מה אם התוצאה תהיה חיובית? ואם תהיה שלילית? אני מהרהר במסדר החלפת הפיקוד על הטייסת. האם אצליח להגיע אליו? ואם לא, איך ינוהל בלעדיי? ופתאום אני מבין שזו לא שאלה על מסדר, אלא על החיים. האם הם כולם, אוה, הילדים, ההורים שלי, החיים עצמם, יצטרכו להתנהל בלעדיי?

צלילי מפוחית ואקורדיון עולים בזיכרוני ואני צולל אליהם. במקום לחשוב על העתיד לבוא, אני חושב על העבר.

א.
"עזוב כבר את הילד" — ימי ילדות ונעורים

חיפה

זיכרון — אמא יושבת ומנגנת באקורדיון שלה, ואבא מתלווה אליה במפוחית. נעמי ואני יושבים למרגלותיהם ומקשיבים. רגע של שלמות ונחת. איפה מתרחשת הנגינה הזו? בחיפה? ביד אליהו? כנראה ביד אליהו, אבל זיכרונותיי הראשונים הם מהעיר חיפה. אני ילד קטן בן שלוש שמטייל יד ביד עם סבא שלי, סבא קלמן. אנחנו פוסעים בצוותא ברחובות העיר וסבא מצביע: הנה, כאן בית שבניתי. וגם כאן, וכאן. סבא קלמן עבד כטפסן (מקצוע שנעלם כבר מהעולם) אצל קבלן קטן, שהיה בונה בניינים קטנים. תפקיד הטפסן היה להכין את המבנה (מלוחות עצים) שלתוכו יצקו את הבטון, וכך נבנו הקירות והתקרות. נוסף לכך, הוא גם ניהל את עבודת הבנייה.

רק בת שנתיים הייתה אמי טאובה כשמשפחתה עזבה את פולין ועלתה ארצה. היא נולדה בשנת 1933 להוריה קלמן והינדה פרידברג. בארץ החליט פקיד הסוכנות שטאובה היא "טובה", וכך היה. טובה הייתה הקטנה מבין שלוש אחיות. את אחיותיה הגדולות, דודותיי שושנה וחדוה, הכרתי היטב. העלייה המשפחתית בשנת 1935, בעקבות דוד שהקדים לעלות, הצילה כמובן את המשפחה מגורלם של אלה שנותרו שם. ומאחר שדבר דומה קרה גם למשפחתו של אבא שלי, שעלה ארצה בתחילת שנות השלושים עם הוריו, יצא שהייתי מהילדים היחידים בשיכון שהיו להם סבא וסבתא משני הצדדים.

במרתף בעיר התחתית של חיפה, גר הדוד שבעקבותיו עלתה משפחתה של אמי ארצה. המשפחה כולה התמקמה בתוך בית ערבי גדול שחדריו מועטים. הם קיבלו חדר אחד ובו גרו יחד חמישתם, הורים ושלוש בנותיהם. סבא קלמן מצא פרנסתו בתחילה במכירת עיתוני בוקר בפינת רחוב בלפור, שהייתה הומה אדם. בשלב הראשון נותרה סבתא הינדה בבית, ולאחר מכן מחלה על כבודה וגאוותה ומצאה עבודה ככובסת. בהמשך נטש סבא קלמן את עבודתו במכירת העיתונים ומצא עבודה בתחום הבניין אשר אהב.

המגורים בעיר התחתית לוו בחרדה מסוימת בגלל הסביבה הערבית. המשפחה שהגיעה מאירופה לא ממש מצאה שם את מקומה, ולכן מצאה עד מהרה מקום מגורים חלופי ליד תיאטרון חיפה. "שם אהבתי לגור," סיפרה לי לימים אמא שלי. שם היא גרה בחדר רק עם שתי אחיותיה הבוגרות, שנהגו לקרוא באוזניה ספרים, ויחד סרגו ורקמו. אמא אהבה מאוד את עבודות היד הללו והצטיינה בהן. כילדה הלכה לגן הילדים של המזרחי, שבו אהבה לשיר ולרקוד, ולאחר מכן גם לבית הספר היסודי של "המזרחי".

נקודת מפנה דרמטית בחייה של אמא שלי הייתה הצטרפותה לתנועת "בני עקיבא". הצטרפות זו הובילה בסופו של דבר להודעה שהודיעה להוריה ביום בהיר אחד ושברה את ליבם: היא מפסיקה את לימודיה בבית הספר ומצטרפת לקיבוץ, כן, לקיבוץ, ממש כמו שעושות שאר חברותיה. לא הועילו דמעות סבתי הינדה אמה, וכעסו של סבי, אביה קלמן. אמא שלי ארזה את חפציה ונסעה עם חבריה לקיבוץ טירת צבי.

בטירת צבי עבדה אמי עם עולים חדשים וגם טיפלה בילדי הקיבוץ, למדה נגינה באקורדיון והנעימה את המסיבות והריקודים בצליליו. החיים החברתיים היו נהדרים ובחורים אפילו חיזרו אחריה, כולל בחור אחד מיוחד שאיתו הלכה לטייל בשדות הקיבוץ והרשתה לו לחבק אותה. הכול היה טוב עד שיום אחד, באמצע מסיבת ריקודים שמחה הופיעה בקיבוץ סבתא שלי הינדה. מה היא עושה כאן? שאלה אמא שלי את עצמה, וצליל האקורדיון שלה דעך. היא עזבה את המסיבה השמחה והלכה עם אמה הזועפת לחדרה הקטן בקיבוץ, ליבה ניבא לה רעות.

"את מבזבזת את זמנך פה, טובה," פתחה האם ללא הקדמות, קולה חד וקשה. "ארזי את חפצייך ובואי איתי מייד. שתינו יודעות היטב, שאם לא תחזרי ללימודים ותסיימי אותם עם תעודה מסודרת, תמיד תהיי זו שמנגבת את הטוסיקים של התינוקות."

אמי לא ידעה להילחם או להתעקש. אולי חשה שהצדק עם אמה, אולי תרמה לכך גם העובדה שלמרבה הבושה ימים אחדים קודם לכן היא והבחור נתפסו על חם, מחובקים. היא ארזה בשתיקה את תרמילה וחפציה, והלכה עם אמא שלה לתחנת האוטובוס שייקח אותן לחיפה. השתיים נסעו הביתה, ואמא שלי עשתה בדיוק מה שאמה ביקשה: השלימה את לימודיה בסמינר ועמדה בכל החובות, כשהיא מוצפת געגועים לבחור רב הקסם שהותירה מאחוריה בקיבוץ, צביקה שמו.

צביקה הרשקוביץ, אבא שלי, עלה ארצה מפולין כשהיה בן חמש, היישר לבית עולים בחיפה. כעבור זמן קצר עבר עם משפחתו לתל אביב, שם בדירה קטנה התגורר עם הוריו ואחותו היחידה בתיה, לצד משפחה נוספת, כמקובל. שם בתל אביב החל אביו (סבא שלי זאב) לעבוד אצל האחים רוטשטיין במקצוע הסריגה שאותו למד עוד בפולין, והצליח לפרנס את משפחתו בכבוד. אבא למד בבית ספר היסודי תחכמוני בתל אביב. בתיכון, למד בישיבת היישוב החדש. בכיתה י"א עזב את הישיבה, ובלי לעמוד בבחינות הבגרות הצטרף להכשרה של בני עקיבא בקיבוץ טירת צבי.

אבא היה בחור יפה תואר, חברותי מאוד וקצת שחצן. הוא ניגן במפוחית ורקד ריקודי עם. בנות הקיבוץ נפלו לרגליו כולן, מלבד אמא שלי, שאת רגשותיה שמרה עמוק בליבה ולא גילתה אותם. אולי בגלל שלא נענתה לחיזוריו הוא המשיך לחזר אחריה בשקדנות. כשהבין שהבחורה הנאה והשתקנית נעלמה מהקיבוץ לפתע פתאום, בירר היכן היא גרה והחל נוסע לבקרה בחיפה. הוא חיזר אחריה, ומיום שנעתרה לו והשניים הפכו לבני זוג, עברה אמא לחיות בצילו, בצל רצונותיו, מאווייו וצרכיו.

הוא היה מוקד כל מסיבה, בחור מצחיק ושמח ורועש, והיא הייתה שקטה ומכונסת. האם לכן התנגדה אמא שלה לקשר הזה? האם היו דברים שסבתא הינדה ראתה ואמא לא הבחינה בהם?

בסופו של דבר, טובה וצביקה התחתנו, ואחותי נעמי ואני נולדנו להם בחיפה, בהפרש של שלוש שנים זה מזה. אחרי נישואיהם המשיך הדפוס הזה: טובה הייתה השקטה והביתית וצביקה היה התוסס ורב הפעלים, המסמר של כל מסיבה, ומושא להערצת נשים באשר הן.

אמא שלנו עבדה כגננת. אבא, שאהב מכונות ומכוניות ויותר מכל אהב לנהוג, התקבל לעבוד באגד כנהג זמני. אמא נהגה לחכות לו בתחנה קבועה, וכשהאוטובוס שלו היה מגיע, הייתה מעלה לו חבילה ארוזה של אוכל שהכינה לו. לפעמים הייתה לוקחת איתה את נעמי אחותי, כשאני, שהייתי תינוק, נשארתי בבית עם סבתא שהייתה מגיעה לשמור עליי. הנסיעות הרבות ליעדים מרוחקים שהרחיקו אותו מחיי שגרה משעממים התאימו לאבא שלי, שאהב את ההגה, את הכביש ואת ההרפתקאות. ימים ארוכים הוא נעדר מהבית בנסיעות לצפון או לדרום, וכך יצא שבאותן שנים, אמנו גידלה את שני ילדיה הקטנים כמעט לבדה, והיה לה רע. רע מאוד.

ואז, הנסיעות הפסיקו. אבא לא התקבל לאגד כנהג קבוע ונאלץ לעזוב ולחפש עבודה אחרת. שנים רבות לא הבנו מדוע. לימים, כשהחלו הבעיות הרפואיות הקשות שלו הובן הדבר רטרואקטיבית: אבא נכשל בבדיקות הרפואיות שנאלץ לעשות כדי להוכיח את כשירותו הבריאותית כנהג אגד. בעיה התגלתה בכליותיו, בעיה שהסתיר שנים רבות, הזניח ולא טיפל בה. יש להניח שכאדם צעיר, הבעיה הדחופה שעמדה לנגד עיניו הייתה בעיית הפרנסה, ובעיית הבריאות נדחקה לשוליים.

זמן קצר אחר כך הרתה אמנו בשלישית ודאגת הפרנסה התעצמה אף יותר: מניין ירוויחו כסף לפרנס שלושה ילדים?

אני יושב בחדר ההמתנה ונזכר בכל זה, מצטמרר. אמא הייתה בהיריון, ואחר כך — כבר לא. לימים הבנתי: בלב כבד ובצער, החליטו הוריי להפסיק את ההיריון.

יומן מחלה: "הרופא כבר יגיד לך הכול"

"אילן הרשקוביץ?"

"כן, זה אני."

קמתי ממקומי וניגשתי לאח שנכנס לחדר לבוש חלוק לבן ומבע פניו רציני.

"היכנס בבקשה לרופא. הוא מבקש לראות אותך."

"תוצאות הבדיקות שלי הגיעו?" שאלתי, וקולי רועד מעט.

"הרופא כבר יגיד לך הכול," אמר האח, והסתלק משם.

"לוז אם אופ" — ילדות ביד אליהו

לאמא שלי לא היה טוב בחיפה, או בכלל. לעיתים קרובות הייתה לוקחת את אחותי ואותי ונוסעת ברכבת לתל אביב כדי לבקר את הורי בעלה, לבדה. בדרך לשם הייתה נועצת מבטה בבתים ובצריפים לאורך הדרך, חולמת שהם ריקים, ויוכלו להיות עבורה מקום מגורים. הדירה החיפאית הייתה גרועה כל כך, שהחיים בצריף ריק היו עדיפים עליה. נוסף לכך החיים לצד אמה הביקורתית, שלא אהבה את צבי חתנה ואת נסיעותיו התכופות, היו בלתי נסבלים. יום אחד אמא הבינה: הם צריכים לעזוב את חיפה.

כשמלאו לי שלוש שנים עברה המשפחה הקטנה ליד אליהו, כדי להתגורר ליד הוריו של אבא, סבא וסבתא זאב ורוזה הרשקוביץ. סבי וסבתי גרו בדירה קטנה בקומת הקרקע של בית בן שלוש קומות ברחוב הפלמ"ח. לשם שלחו אותי, ולתקופה מסוימת התגוררתי איתם לבדי. אחר כך הצטרפו אליי ההורים ונעמי, וארבעתנו הצטופפנו בבית סבא וסבתא, למשך שנה שלמה, עד שעברנו לדירה משלנו ברחוב יצחק שדה הסמוך.

היה צפוף מאוד בבית הסבא והסבתא ואני, שנאלצתי לישון בחדר השינה שלהם, אהבתי לקפץ ולהשתולל בתוך הלול שלי, ועשיתי זאת בחוזקה רבה כל כך, שהלול נע בכל הבית, והגיע אפילו למרפסת. תראו את הקטן הזה, כמה כוח יש לו, צחקו בני המשפחה. תראו איך שהוא אוהב להזיז דברים, לנוע בעזרתם. כשאגדל קצת, אקבל סקטים ואיתם אעוף על הכבישים, אתלה במכוניות, אלהטט לתשואות אבא שלי, ולפחדה הגדול של אמי.

גם אחרי שעזבנו את בית הסבא והסבתא ועברנו לבית משל עצמנו, היו סבא וסבתא הרשקוביץ חלק בלתי נפרד מחיי לאורך כל שנות התבגרותי. זיכרונות ילדותי כוללים בין השאר את מראה סבתי רוזה (שושנה) נשקף אליי מהחלון אל הרחוב. הייתי עובר שם ורואה אותה יושבת ליד שולחן האוכל בסלון ביתה וקוראת ספר. תמיד משקפיה על חוטמה, מחזיקה את הספר קרוב מאוד לעיניה. עם הסקטים, ואחר כך גם עם האופניים, הייתי דואג לעבור ליד הבית ולדפוק על החלון, שהיה נפתח לקראתי בשמחה. בידי המושטת הניחה סבתא חמישה גרושים לקרטיב שאותו קניתי באושר גדול בקיוסק שממול.

בכל ליל שבת אחרי הסעודה, הייתה משפחתנו הקטנה הולכת לבית סבא וסבתא, לבקר אותם. בכל שבת, לפני שהלכתי לשחק עם חבריי נאלצתי להתייצב בבית סבא וללמוד איתו גמרא. אדם קפדן היה סבא שלי, איש יפה תואר, בעל עיניים כחולות ושיער לבן, ירא שמים ותלמיד חכם שלא ויתר לי וחייב אותי בכל פעם לחזור על הלימוד ולהוכיח שהבנתי. לפני בחינות הבגרות, הועיל לי מאוד הלימוד עם סבא שלי, והגם שהיה איש לא קל, למדתי להוקיר ולכבד אותו ואת חוכמתו.

לימים, כשהפכתי לקצין בצבא, נועצתי בו בשאלות הלכתיות שונות. כשבגרתי הצלחתי להושיב את סבא לכתוב על משפחתו, שחלקה נספה בשואה, על העיר שבה גדל ועל הדרך שבה חונך.

"לסבא שלי קראו צבי יששכר דוב הלוי הרשקוביץ, או הירש בר שוחט. זכיתי לשמש ולעזור לו בכמה דברים," כתב סבא לבקשתי. "בסוף ימיו, ואני אז בן אחת־עשרה או שתים־עשרה, הייתה לי הזדמנות להכיר את מעלותיו וחסידותו. הסבא הזה היה בעל מאור פנים להפליא. אדם יפה. ללא רבב על בגדו. בשעות החופשיות ישב ולמד תורה וספרי חסידות, לא פסק פומייה מגרסא (אף פעם לא הפסיק ללמוד), אהוב על הבריות... אהבתו לארץ ישראל התבטאה בקניית השקל הציוני. הוא התפרנס משחיטה. היה שו"ב (שוחט ובודק) מעולה. היו בסביבתו תלמידי חכמים יראי שמים שביקשו ללמוד אצלו, אבל הוא לא רצה ללמד אותם למרות שהייתה שם פרנסה. הוא אמר שפרנסת השוחט קשורה לקצב ולבעלי אטליז שהם אנשים פשוטים וקשים."

על סבתו של סבא כתב ש"מתה באופן לא טבעי, מתאונת רכבת." לה ולבעלה נולדו עשרה ילדים, חמישה בנים וחמש בנות, הוא הזכיר שמותיהם אחד אחד. אחד מהם היה אביו, אברהם אלחנן. כל הילדים היו תלמידי חכמים וחסידים ורק הצעיר היה "עסקן ציוני שלא הלך בדרכם של אחיו." אביו אברהם אלחנן נשא לאישה את לאה, בת למשפחה מיוחסת, משפחת באנק. אבי אמו, ר' חיים שמו, היה איש נשוא פנים, תלמיד חכם וירא שמים, הם הולידו ארבע בנות, והתפרנסו בכבוד ממכירת בדים. סבא זאב, הוריו ואחיו, התגוררו בעיירה דזילושיץ. אביו היה מלמד תינוקות והפרנסה הייתה בדוחק. כחסיד ניישטאט היה אביו של סבא זאב נוסע פעמיים בשנה — בשבועות ובראש השנה — לחצר האדמורים, צאצאי רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין, בעל 'המאור ושמש', מתלמידי ר' אלימלך מליז'נסק. לעיתים היה אביו לוקח אותו לנסיעות אלה, כדי שילמד ממנהגי החסידות. "ביתם היה פתוח לכל דכפין, גידלו את ילדיהם ברוח היהדות החרדית וכך התנהגו כל ימי חייהם." הדגיש סבא זאב בכתיבתו. "אבי נשא לאישה את אמי בשנת תרנ"ו, הם הולידו שש בנות ושני בנים...."

מכל אלה יישארו בחיים אחרי מלחמת העולם השנייה רק סבא זאב עצמו ואחת מאחיותיו.

זאב גדל באווירה של תורה ושל תלמידי חכמים, אווירה שעיצבה את אישיותו והשפיעה עליו כל חייו, כך גידל את אבא שלי, צביקה בנו, וכך גידל אותי.

בשלב מסוים עזב סבא זאב את בית הוריו והחל ללמוד מקצוע — סריגה במכונה. בשנת 1927 נשא לאישה את שושנה רויזע (רוזה), ונולדו להם שני ילדיהם — צבי (אבא שלי) ובתיה דודתי, אחותו היחידה של אבי. אחרי מות חמיו, סייע סבא שלי לחמותו בחנות המכולת המשפחתית. בשנת 1930 עברו הוריו לוורשה בירת פולין, ושם פרנסתם הייתה בכבוד וברווחה, אבל שנים אחדות אחר כך, עוד לפני פרוץ המלחמה הגדולה, הלכו בזה אחר זה לעולמם. סבא ואשתו הספיקו לצאת מפולין בשנת 1937, שנתיים לפני המלחמה, ועלו לארץ ישראל עם בנם ובתם. שאר אחיו ואחיותיו של סבא, דודיו ודודותיו של אבי, נספו בשואה — למעט האחות שהזכרתי קודם.

כעבור שנים, כשסבא זאב ישכב על ערש דווי, אחזיק כוננות בצפון ואקבל טלפון בהול מאבא שלי: "אתה צריך לבוא. סבא הולך למות." אני אגיע אליו במהירות ואספיק לראות אותו מהנהן בראשו לקראתי לפני שיעצום את עיניו בפעם האחרונה.

ביד אליהו ניסה אבא שלי לעבוד בעבודות שונות. כשלא התקבל ניסה מזלו בעבודות אחרות, זמן מה עבד במכבסה, וכשזו נסגרה עבר לעסוק בספורט באגודת אליצור. הספורט הפך למרכיב מרכזי בחייו וכך גדלתי לצדו של אב שכל חייו עסק בדרך זו או אחרת בספורט. שיחק כדורגל וכדורעף וסופו שהפך למורה לספורט לשנים רבות. אחרי מות ההורים מצאתי תעודות רשמיות של אמא שלי, של בית הספר ושל הסמינר לגננות. כמה שונה הייתה אמא שלי מאבא! גננת מופתית ומסודרת שמשקיעה את נשמתה בגזירה ובהכנת חומרים לילדי הגן שלה, מקבלת פרסי הצטיינות ומוערכת מאוד. מלימודיו של אבא שלי לא מצאתי אפילו תעודה אחת. לא הופתעתי, כזה הוא היה. מה שכן, מצאתי תעודת עיתונאי, תעודת חבר בהתאחדות לספורט ומכתבי תודה רבים. אבא אהב מכוניות ומכונות. אהב הרפתקאות ואקשן. אהב לנהוג ולגמוע מרחקים. עם הזמן, מכר את הווספה שלו וקנה מכונית של ממש.

בשיכון שלנו חיו ניצולי שואה מבוגרים רבים לצד צעירים בשנות השלושים לחייהם, כמו ההורים שלי, למשל. עבורנו, הילדים, היה השיכון מגרש משחקים אחד גדול ומגבש. שני מניינים היו בבית הכנסת השכונתי: מניין מבוגרים, שבו היה סבא מתפלל ועובר לפני התיבה כחזן, ומניין צעירים שבו היה אבא מתפלל כחזן, כמו אבא שלו. אנשים אהבו את אבא שלי אהבת נפש. הוא היה מסמר חברתי וכולם רצו להיות בקרבתו. כשעבר לפני התיבה בימים נוראים התפלל ברגש רב, נשים שהקשיבו לו מעזרת נשים בכו ובסוף התפילה היו כולן משבחות את תפילתו היפה. אבא היה מקפיד מאוד לצאת מבית הכנסת בין מוסף למנחה, כדי לקבל את המחמאות הללו. אני גדלתי לידו וניזונתי מההילה שאפפה אותו.

לבית הכנסת שלנו היו טקסים קבועים: התפילות בחגים, הקידושים, הסיבוב עם ספרי התורה ברחוב בשמחת תורה. בפורים נערכו מסיבות שבהן המבוגרים היו מתחפשים. לילדים אסור היה להשתתף אבל הם היו מציצים. אבא שלי בלט במסיבות הללו, ובכלל, בכל אירוע חברתי. הלכידות שהטקסים הללו יצרו בקרב המבוגרים השפיעה גם על הילדים.

לכל זה היה גם צד אחר. אבא שלי היה חביב הנשים ואהב לבלות. ילדיו, אחותי ואני ראינו את יחסו לאמנו ואת החיוכים שהרעיף על נשים אחרות בקהילה, ולבנו נצבט. אמא כמעט לא יצאה מהבית, ואבא בקושי היה בו. לעיתים קרובות היה נעלם לימים אחדים. בדרך כלל אחרי ריב עם אמא, שהתכנסה עוד יותר בתוך עצמה.

ועם זאת, אבא עבד קשה כדי לפרנס את משפחתו. לימד התעמלות בשני בתי ספר שונים, ולקח על עצמו תמיד עבודות מזדמנות נוספות: בספורט באליצור תל אביב, בכדורעף, בעיתון הצופה שבו כתב ידיעות ספורט וכתבות קטנות. מדי בוקר לקח בווספה את אמא לעבודה ואותי — לגן. הייתה זו נסיעה מרגשת ומלהיבה. אמא ישבה מאחוריו, ואני עמדתי בין הכידון לבין המושב הקדמי. באותן דקות יקרות ומתוקות של נסיעה משותפת למדתי את הקסם שבנסיעה מהירה, ואת היכולת לכופף את הגבולות. אבא, הבנתי לימים, היה גם הוא פרא אדם. בדיוק כמוני.

אמא עבדה קשה לא פחות מאבא. מדי יום חזרה ברגל מהגן שבו עבדה בשכונת התקווה, כשבידיה סלים מלאי ירקות ומצרכים. היא הקפידה שמדי יום כשנחזור הביתה יחכו לנו בית מאורגן ומסודר וארוחת צוהריים טרייה. בזיכרוני נחרטה תמונת אבי ואמי יושבים ליד השולחן, סופרים כסף, מניחים בצד כסף למים, לחשמל, סופרים לירה ללירה. חיינו ברמת חיים סבירה אבל מחושבת. לא היו בזבוזים ופזרנות. בצוהריים נאלצתי לחזור מבית הספר בזמן, לאכול את הארוחה שאמא הכינה, תוך כדי הקשבה לפינה לאם ולילד ברדיו. רק אחרי שגמרתי להכין את כל שיעורי הבית, הייתי יכול לצאת החוצה לשחק עם חבריי, ילדי השיכון. לימים אהיה אסיר תודה על המעבר לשיכון, שהפך את ילדותי לגן עדן צוהל ופרוע, מוקף בחברים ובפעילויות מרגשות. ילדות מלאת הרפתקאות.

ממש כמו אבא שלי, גם אני הייתי מסמר חברתי. תמיד מוקף חברים שבחברתם הייתי מסתובב ברחובות שעות ארוכות, ממציא תעלולים ומשחקים מסוכנים וחסרי אחריות, חלקם סתם תעלולים משעשעים. על הדברים המסוכנים שעשיתי נענשתי. ריגושים והרפתקאות חדשות לצד מכות ועונשים — אלו היו החומרים שמהם הייתה בנויה ילדותי. לא היה רגע של שקט ולא היה רגע דל. הייתי מטפס על עצים ונופל, מטפס ונופל ונפצע שוב ושוב, תפרים בסנטר, גבס בידיים. לא ישבתי במנוחה אפילו רגע אחד, ואת המכות שחטפתי מאבא הרווחתי ביושר. "לוז אם אופ," הייתה אמא צועקת, "עזוב אותו." "לוז אם אופ," הייתי חוזר אחריה, "עזוב אותי!" מקווה שאבא ישמע בקולה או בקולי, ויפסיק להכות אותי.

מדוע בעצם, אשאל את עצמי כעבור שנים רבות, מדוע רק כשהשתוללתי ונענשתי, הרגשתי חי? האם הייתה זו פשוט דרך להכעיס את אבא? האם היה זה כעס על אמא הסופגת והשותקת, הלא מתקוממת? לאמא לא הגיע מרד. היא אומנם חיה בצילו של אבא הדומיננטי אבל החזיקה בית נקי, מכיל ושמח עבור ילדיה.

אבא שלי לא היה האדם היחידי שענש אותי בעונש פיזי. בכל יום אחרי הצוהריים, למדנו חבריי ואני הלכה בבית הכנסת עם רב שבית הספר מינה למטרה זו. העונש שספגתי מידיו של הרב הזה היה מיוחד במינו. בכל פעם שהייתי משתולל ומפריע ללימוד, היה הרב לופת אותי בזרועותיי, מועך ומטלטל אותי בחוזקה. את העונש המכאיב הזה ספגתי כמעט מדי יום, לכוד בתוך דרמה קבועה של תעלול ועונשו, עונש ותעלול. בלי רצון, או יכולת, להפסיק את המעגל הזה.

עד שאלמד לתעל את האנרגיות המשתוללות שלי וליצוק אותן למשימה ולתפקיד, ולהפיק מהם תועלת וברכה, וגם גאווה גדולה — עד אז תצטרכנה לעבור שנים לא מעטות.

המשך פרק א בספר המלא