הקיסרית

1853

חלק ראשון

1

אימה של אליזבת, מבוהלת ונרגזת, סוּפה של חצאיות ושְנאפּס, חלפה כרוח סערה בבית והקימה רעש שהיה יכול לעורר מתים.

"סיסי!"

אליזבת שנאה את הכינוי, ואימא שלה ידעה את זה. הוא התאים לילדה — וככה אימה גם התייחסה אליה.

"סיסי, איפה את?" הקול של אימה נשמע קרוב יותר.

אליזבת התחבאה מאחורי וילון ארוך מתקרה עד רצפה וכחול כמו שמיים. הווילון תאם את הכחול העמוק של כורסאות הקטיפה בסלון שבו התחבאה, והן תאמו את הצבע החם של רצפת עץ האגוז, שתאמה את טעמה העשיר של האם. גם שאר הבית היה כזה: מעברים מקושתים ופתחים בצבע תכלת, כיסויי מיטה בגוון של אבני ספיר, רצפות עץ מכוסות שטיחים, והכול מעוטר בפרחים או שזור בצמחים מטפסים.

שפּאץ, אחותה בת השמונה של אליזבת, התגנבה אל מאחורי הווילון ונעמדה לצידה כשותפה לדבר עבירה. אליזבת נענעה את גבותיה אל אחותה הקטנה, פעורת העיניים, והצמידה אצבע אל שפתיה. אבל שפאץ לא הייתה צריכה שיגידו לה לשתוק. היא כבר הכירה היטב את משחק הבואו־נתחבא־מאימא. כולם הכירו. אם כי הלנה נעשתה רצינית בזמן האחרון וחדלה לשחק בו.

למחשבה על הלנה נעצמו עיניה של אליזבת מעצמן. אתמול גערה בה אחותה ואמרה לה שהיא צריכה להתבגר. "את נשמעת כמו המחנך שלנו," ענתה אליזבת, שלא הצליחה לכבוש את אכזבתה. ועכשיו הלנה הענישה אותה בהתעלמות מוחלטת ממנה במשך יותר מחצי יום.

"סי־סי!" צעקה האם שוב, מבטאת כל הברה של שמה בנפרד כאילו זה מה שיוציא אותה ממחבואה.

אליזבת ידעה שאימה רוצה לעשות משהו בשערותיה. היא יכלה לדמיין איך ייראו השעתיים הבאות בחייה: שבי בשקט, סיסי! אל תתנועעי בעצבנות, סיסי! תאפשרי לנו למשוך את הראש שלך לכל הכיוונים ולדקור אותך בסיכות, סיסי! גם כשניסתה למלא את רצונה של אימה, זה מעולם לא הספיק. כל נשימה התפרשה כתנועה עצבנית. כל העוויה מקרית — כקובלנה. בפעם האחרונה שדוכס בא לדבר על אירוסים, אליזבת השתדלה — ממש השתדלה — ולמרות זאת זה נגמר שוב באותה צורה: אימה כועסת והדוכס מסתלק.

לכן היום היא העדיפה להסתתר.

אליזבת חיככה את אגודלה באריג העבה והקטיפתי של הווילון. משב רוח קליל חדר מהחלון הפתוח שמאחוריה ודגדג את עורפה. שלוש האחיות יצאו מבעד לחלון הזה פעם אחר פעם, במשחקי מחבואים ובכל פעם שהיו צריכות להימלט במהירות. אם כי היא הניחה שהלנה כבר לא תשפיל את עצמה בטיפוס על הסורג ובירידה לדשא אחרי שאיבדה את חוש ההרפתקנות שלה, עכשיו שהיא אמורה להתחתן עם הקיסר.

וזה גרוע אפילו יותר, הבינה אליזבת, כי הלנה לא רק תהיה שקולה ומיושבת אלא גם רחוקה מכאן. כי נישואים עם הקיסר פירושם שתעבור לגור בווינה ותשאיר את אליזבת מאחור עם...

"איפה את?" שאלתה של האם לוותה בנהמת תסכול, חייתית כמעט ומבהילה כל כך, קרובה כל כך, שאליזבת התחלחלה ושפאץ הניחה את כף ידה על פיה להחניק צחקוק. אימה הצליחה להיכנס לחדר בלי שהן ישמעו — הישג רציני בהתחשב בצעדיה הכבדים בדרך כלל.

אליזבת התעשתה וקרצה לאחותה.

"למען השם, סיסי. הדוכס עומד להגיע בכל רגע!"

הדוכס. התקווה הגדולה של האם לעתידה של אליזבת והאדם הכי שחצן עלי אדמות. אימה קיוותה שהוא יציע נישואים היום. אליזבת קיוותה שהוא ייפול מסוסו בדרך.

צעדים חפוזים נוספים נשמעו בחדר. זאת משרתת, בלי ספק. הלנה כבר לא תשפיל את עצמה בהיחפזות.

"היא אפילו לא לבושה? זה לא ייתכן!" אמרה האם.

אליזבת גלגלה את עיניה. בכל רגע היה הגזמה. הדוכס עתיד להגיע רק בעוד כמה שעות. היא חייכה אל שפאץ והרימה גבה. אף אחת מהן לא הייתה לבושה אפילו בקירוב — שתיהן היו בכותנות לילה לבנות, יחפות, שערן הפרוע טרם הוברש.

האחיות המעוּדדות העזו להציץ מצד הווילון. המשרתת החזיקה את השמלה שאליזבת הייתה אמורה ללבוש — שמלת וולאנים מפוארת, מקושטת בסרטים ונוקשה מעמילן כל כך, שיכלה לעמוד בכוחות עצמה. ואולי זאת התשובה לצרות של היום: השמלה תוכל להיפגש עם הדוכס במקום אליזבת. ספק אם הוא יבחין שאין בתוכה אישה אמיתית. למעשה, אולי הוא יחשוב שזה שיפור.

הן צפו באימן לופתת בדרמטיות את צידה ונשענת בכל כובד משקלה על המשרתת המסכנה והמנוצלת, שהתאמצה להחזיק אותה ואת השמלה העומדת בכוחות עצמה.

למרות עצבנותה, האם נראתה נפלא כתמיד בשמלה בגוון ירוק עשיר עם מחשוף עמוק ושרוולים תפוחים. ענק פרחוני מרהיב משך את העין אל צווארה העדין ואל מבנה העצמות המושלם שלה. שערותיה של האם היו בצבע דבש ותווי פניה אלגנטיים, ניגוד גמור לקווצות השיער הכהות ולפנים השובבות של אליזבת ושל שפאץ. הלנה, לעומתן, ירשה את הגוונים הזהובים של אימה ואת תנועותיה החינניות, ועכשיו גם אימצה לעצמה את גינוניה.

אליזבת ושפאץ חששו שאימן עשויה להסתובב בכל רגע ולתפוס אותן, ונסוגו חזרה אל מאחורי הווילון. לאחר ששתי הנשים המבוגרות עברו לשוחח בחדר אחר, פנתה אליזבת אל שפאץ ואחזה בצידה בחיקוי מוגזם של אימה. "אני מדממת למוות בתוכי, והכול בגלל הילדה הזאת! תביאו לי שנאפס!"

שפאץ צחקקה וחסמה את פיה בכף ידה.

הן עדיין יכלו לשמוע את הקול הצורם של אימן, רחוק יותר עכשיו ומכוון אל הלנה, שלרוע מזלה בחרה ברגע זה לצאת מחדרה אל המסדרון. "אני לא מוכנה שהכול ישתבש — לא שוב, לא ברגע האחרון."

אבל זאת הייתה הבעיה: הדוכס טעה מהרגע הראשון, חיזוריו לא היו רצויים עוד לפני שנכנס אל הבית. אליזבת אמרה את זה בצורה הכי ברורה ומנומסת שאפשר, אבל זה לא שינה דבר, נראה שאף אחד לא הקשיב לה.

שפאץ הביטה בסקרנות באחותה הגדולה. "אימא אומרת שהוא רוצה להציע לך נישואים."

"טוב, הוא יכול להציע כמה שהוא רוצה," ענתה אליזבת וקירבה את ראשה אליה, כחורשת מזימות. "אבל אני לא רוצה אותו."

היא חייכה במרירות ופרעה את שערותיה החומות הסבוכות של אחותה. שפאץ דמתה מאוד לאליזבת כשהייתה בגילה: אותם אף נשרי, עור חיוור, לחיים ורודות ממעשי משובה. רק העיניים היו שונות: לעיניה של אליזבת היה צבע מופלא, משהו בין כחול לירוק. לעיניה של שפאץ היה צבע חום כהה של קרקעית יער אחרי הגשם.

"למה לא?"

אליזבת נעצה אצבע באחותה ולחשה בחלחלה מדומה, "ראית איך הוא מתלבש?"

בפגישתם הראשונה, שהתקיימה בארוחת ערב מביכה מאוד, הדוכס לבש צווארון רב־שכבתי ששיווה לו מראה של תרנגול הודו. וכאילו לא די בכך, הוא לא הפסיק לדבר על עצמו במשך כל הארוחה והניח את ידו ברכושנות על הברך של אליזבת מתחת לשולחן. אבל את החלק הזה שפאץ לא הייתה צריכה לדעת. עדיף שהתלבושת תהיה הדבר שהדוכסית הצעירה ביותר תזכור.

שפאץ גלגלה את עיניה כשהוזכר הצווארון.

ואז הסיטה אליזבת קווצת שיער סוררת מפניה של אחותה ואמרה בנימה רצינית יותר, "אני לא אוהבת אותו, ואני רוצה לקבל את ההחלטות שלי בעצמי."

שפאץ הנהנה בפנים רציניות, אבל לפני שהספיקה לשאול שאלה נוספת חדר מבעד לחלון הפתוח שמאחוריהן הרעש המוכר של גלגלי מרכבה הכותשים את החצץ של שביל הגישה. אליזבת המופתעת הרימה את גבותיה. היא חשבה שהקינות של אימה על כל רגע הן סתם הגזמה. כמו תמיד. אבל הדוכס באמת הגיע — וירד עכשיו מהמרכבה. אליזבת ראתה הבזקים ממנו מבעד לעצים שחצצו בין החלון לשביל הגישה. אהוב ליבה, כביכול: עורו חיוור, שפמו מסולסל, על פניו הבעה של שביעות רצון עצמית שנראתה מגוחכת אצל אדם החבוש בכובע עטור הנוצות הגדול ביותר שאליזבת ראתה מעודה. היא עקבה אחריו בעיניה עד שנעלם מעבר לפינת הבית.

אליזבת פנתה מהחלון, חפנה את פניה של אחותה הקטנה בכפות ידיה ורכנה להביט ישר בעיניה הסקרניות. "אני רוצה גבר שישובב את נפשי. את מבינה?"

שפאץ הנהנה ולאחר מכן הנידה את ראשה וצחקקה.

"אני ארצה את זה גם בשבילך — באחד הימים." אליזבת נשקה לאחותה על המצח. עורה של שפאץ היה יבש וריחני מהדבש ומהתה שהכילו הסבונים שלהן.

"סיסי!" קולה של האם שוב היה קרוב. קרוב מדי.

ולכן, לפני שהאם תצליח למצוא אותה ולהצעידה אל גורלה המר, אליזבת הרימה את חצאיתה, עלתה על אדן החלון וקפצה לדשא הקריר מהטל.

לפני שחמקה אל מעבר לפינת הבית שמעה את אימה צורחת שוב, "איפה היא?"

ושפאץ, שפאץ היקרה והמתוקה, ענתה לה בכל הרצינות: "היא רוצה גבר שישובב את נפשה."

כן, אחות קטנה. לאליזבת תהיה אהבה גדולה או שום גבר. זה הקו האדום שקבעה לעצמה, והיא לא תעבור אותו.

2

פרנץ אהב את כל מה שקשור בסיוף: את האוויר הקר הצורב את גרונו, את כתפיו המתוחות כמו מיתר של קשת, את הריח המתוק של דשא רטוב ואת האופן שבו העולם מתכנס לתוך עצמו עד שנותר רק הריכוז — תנועות ותנועות שכנגד. זה היה הזמן היחיד שבו הרגיש לגמרי שלם עם העולם, לגמרי בטוח בעצמו. הזמן היחיד שבו לא היה מוקף אנשים שמבקשים ממנו לשקול את הברית הזאת או את האציל ההוא או איזו בחורה יפה שתהיה קיסרית שקטה וצייתנית. כולם רצו משהו מפרנץ, והוא היה מותש.

בשעת הסיוף הוא היה יכול לשכוח את כל זה, היה יכול — ולו למשך כמה רגעים — להיות סתם פרנץ. לא הקיסר. לא צאצא לבית הבסבורג. לא מקור לכסף, לתמיכה, ליורשים. רק אדם עם חרב שמוכיח את עצמו בעזרת התבונה והתרגול על רקע הגן המלכותי — עם כל השיחים הגבוהים ושבילי האבן הלבנים. לבדו, מלבד יריבו ותיאו, המשרת האישי שלו שעמד בצד.

"א־הה!" השמיע יריבו קריאת ניצחון והסתער לתוך הפרצה שפרנץ השאיר לו. אבל כמו תמיד, הפרצה הייתה מכוונת. פרנץ התחמק מהמכה והתכונן להנחית את המהלומה הסופית.

"א־הה לך," השיב, בטוח שחרבו עומדת לפגוע במטרתה.

אבל לא. יריבו חסם את המהלומה בקלות ותקף חזרה במרץ. "מה עכשיו?" נשמע קול מוכר מבעד למסכת היריב. "אי אפשר לנצח כל הזמן, נכון?"

פרנץ נרתע בהפתעה ובמורת רוח, ושריריו נדרכו. הוא חשב ששותפו לאימון הוא אלוף הסיוף — השתיקה הייתה חלק מהשגרה הנוחה שלהם, מאז ביקש ממנו פרנץ לוותר על גינוני הטקס. אבל הקול הזה לא היה נמוך ושקט כמו קולו של אלוף הסיוף. הוא היה צורם מדי. צורם מספיק להיות שייך רק למקסי, אחיו הצעיר של פרנץ.

אבל מתי חזר מקסי לארמון? הצאצא ההבסבורגי הכי פחות אמין היה עסוק בחודשים האחרונים במי יודע מה ועם מי יודע מי. פרנץ שלח אותו לסיור באיטליה, אבל הוא שוב הזניח את חובתו לשליחת דיווחים, ולכן אין לדעת איפה היה באמת.

פרנץ חשק את לסתותיו. כמובן, מתאים למקסי לבוא להציק לו בזמן היחיד שבו פרנץ יכול להיות סתם הוא עצמו. מקסי לא מסוגל לעזוב אותו לנפשו. ודווקא היום מכל הימים — כשפרנץ צריך להיות קר רוח יותר מתמיד.

רגליו של פרנץ נעו בבהילות, הסתערו לפנים כמעט ללא רשותו. אם מקסי ינצח בתחרות, הוא יהיה בלתי נסבל. פתאום הניצחון נעשה חשוב יותר מהתנהגות נאותה.

החרבות התנגשו, ושני האחים שקעו בריקוד מסובך: שתי פסיעות לפנים, לאחור, לאחור, לפנים, לאחור. פרנץ הדף, תקף, כמעט מעד. ואז —

הוא פגע. סוף־סוף הסיף של פרנץ מצא את מטרתו — ליבו של מקסי — וקצהו הקהה שקע בבד שעל חזהו של אחיו.

"ניצחתי." נושם בכבדות, נסוג פרנץ והרים את המסכה שלו.

כתפיו של מקסי שחו. הוא הניח למסכה שלו לנשור על הדשא, ואצבעותיו התחפרו מבלי משים בשערותיו הבלונדיניות. מקסי לא נראה מוטרד, ופרנץ הצטער שהוא לא יכול להיראות שאנן כמוהו. לולא הכיר פרנץ את אחיו היטב, הוא היה חושב שלא אכפת לו שהפסיד. אבל למקסי תמיד היה אכפת. לשניהם היה אכפת. התחרות היא סם החיים של גברים צעירים. ככה האמינה אימם, וככה היא חינכה אותם. ועכשיו אף אחד משניהם לא ידע להפסיד בכבוד.

"לא הזנחת את האימון שלך, אחי." חיוכו של מקסי לא הגיע לעיניו. "אני מבין שהשמועות על מותך היו מוגזמות."

"נעים לדעת שהשמועות האלו הריצו אותך חזרה מתוך דאגה לבריאותי, לפני כמה חודשים." ההערה הייתה עוקצנית במיוחד. פרנץ ידע שאינו צריך להיפגע ממקסי, הוא הכיר טוב מדי את חוסר האחריות שלו. אבל הוא כן נפגע. פרנץ היה פצוע אנוש, ואחיו לא מצא לנכון לחזור הביתה.

מקסי ביטל את דבריו בתנועת יד. "למרבה הצער, עיכבו אותי, וממילא אתה קמת לתחייה מתוך האפר כמו עוף חול דפוק, וכמו שידעתי שתעשה."

וזה היה נכון, הרופאים נדהמו ממהירות החלמתו של פרנץ. סכין שיספה את צווארו, ולמרות זאת הוא קם ממיטתו, התהלך, התאמן וחזר למשול הרבה לפני שהרופאים העריכו שזה יקרה.

והאמת היא שלא הייתה לו ברירה. לולא קם ממיטת חוליו, הוא היה מתפרק. עור צווארו אולי התאחה, אבל לא הקרעים בנפשו. כל רעש או ריח, תעתוע של אור, יכלו לשגר אותו באחת חזרה לגיהינום. בכל יום הוא חש את הסכין משספת את גרונו, חש את חייו אוזלים מגופו, חש את השנאה שמאחורי ההתנקשות. התרופה היחידה הייתה תנועה מתמדת, שליטה עצמית מושלמת.

פרנץ ניער את כתפיו וסילק את המחשבות מראשו. היום, מכל הימים, הוא לא יכול להרשות לעצמו לשקוע בהן. הוא קיווה שכלפי חוץ נראה שרק התמתח. אסור שמקסי יראה אצלו שמץ של חולשה.

"הוד מלכותך, הגיע הזמן."

פרנץ פנה להביט בתיאו — איש סודו בחודשים האחרונים — האדם היחיד בארמון שידע את סודותיו וצחק מבדיחותיו. אמנם ברגע זה הם רק החליפו ניד ראש, אבל גם הפעולה הקטנה הזאת עזרה לפרנץ להרגיש יציב יותר, מחוזק. הוא לא ידע איך היה עובר את החודשים האלה ללא תיאו.

עיניו של פרנץ נדדו מתיאו אל הארמון, שנראה מרחוק. באורה של שעת הבוקר המוקדמת החזית הלבנה נראתה זהובה ומרוככת, והגגות קיבלו גוון ירוק מתכתי: חיצוניות יפה שהסתירה פנימיות קרה ונוקשה. הוא אגרף את כפות ידיו.

מקסי התבונן בו בעניין, ולכן ניער שוב את כתפיו וניסה לחייך. הוא הרגיש שלא כל כך הצליח, כאילו שרירי פניו כבר לא בכושר.

מקסי הרים את המסכה שלו מהקרקע והתחיל ללכת אחרי תיאו במעלה הגבעה. פרנץ הלך אחריהם — לאט, בלי חשק. עזיבת הגן האיצה את פעימות ליבו וחידדה את תחושת הסכנה. הוא שלח את ידו והעביר את אצבעותיו על עלי הכותרת הרכים של ורד, להזכיר לעצמו היכן הוא נמצא.

אתה לא נוטה למות, פרנץ. לא נשקפת לך סכנה.

אתה רק הולך להוצאה להורג.

3

עכשיו הייתה אליזבת רוח הסערה. פראית וחופשייה, הסוס שלה פּאק צבר מהירות מתחתיה והתחיל לדהור. כותונת הלילה נצמדה לגופה ושערותיה קיפצו בקצב תנועותיו של הסוס. הרכיבה הרחיקה אותה מהדוכסים הנפוחים מחשיבות עצמית, מאימה שניסתה להקטין אותה, לדחוס את נשמתה למחוך. היא לא תתכווץ בשביל אף אחד.

היא ידעה שיום אחד תתאהב, ושהאהבה הזאת תעצים אותה, לא תחליש. היא כתבה על כך שירים, השורות האהובות עליה היו חקוקות עמוק בנשמתה. וכשהיא ופאק דהרו דרך היער ודילגו מעל נחלים מתפתלים, חזרה ודקלמה אותן לעצמה:

 

בנקיקי סלעים עמוקים

במפרצים מלופפי מטפסים

הנשמה תמיד מחפשת

רק אותו.

 

רק אותו. אליזבת האמינה בכל ליבה שתכיר אותו ברגע שיופיע לפניה. נשמתה תסגור את הרווח ביניהם ותזהה אותו מייד. היא ידעה שהוא לא הדוכס היהיר, ולכן רכבה עכשיו. הרחק, הרחק, הרחק. רוח עזה, סופת ברד, סערה. הם טיפסו על הגבעות, היכן ששיחים נמוכים, שדות רחבים ואגמים חלקים כראי השתרעו לכל מלוא העין.

הלוואי שהייתה יכולה לקחת את הלנה איתה אל הגבעות האלו, להחזיר אותה לעצמה. הן היו יכולות ללקט פירות יער, להספיג את אמרות שמלותיהן בטל. לשכב מתחת לכוכבים בלילה. לחיות, לנשום, להפסיק להשתדל לשנות את צורתן — ולשם מה? אין דבר שכדאי לך לאבד את עצמך בשבילו: לא הגחמות של אימך, אפילו לא הקיסר. זה מה שאליזבת אמרה לאחותה בשבוע שעבר, אחרי שהלנה טעתה במקרה בתיוג המזלגות במהלך שיעור של כללי הנימוסים וההליכות: אם הוא לא יאהב אותך כמו שאת, הוא לא יהיה ראוי לך. אם את חייבת להיות קפדנית בצורה קיצונית כל הזמן, לדעת את שמו של כל מזלג... איך לא תיחנקי בקופסה שלתוכה דחפו אותך?

נוסף על כך, אליזבת שמעה את הדיבורים. היה ניסיון התנקשות בחייו של הקיסר. ליבה החסיר פעימה מהמחשבה שאולי האירוסים יעמידו בסכנה גם את הלנה.

אליזבת דרבנה את פאק וקפצה את ידיה האוחזות במושכות. היא הייתה פרועה, בלתי ניתנת לריסון, כמו סופה או אש. היא לעולם לא תסכים להיהפך למה שאימה רוצה שתהיה: נערה חסרת תקווה, חסרת חלומות, חסרת אהבה. יום אחד היא תמצא את אהבתה הגדולה, ואת שניהם יחד לא יהיה אפשר לאלף.

היום פאק היה היחיד שהבין את ההרגשה הזאת. סוסהּ האהוב היה היחיד שהכיר אותה, שידע מה זה להיות חופשי. כשהגיעו לראש הגבעה היא נתקפה רגשי חיבה אליו והאטה את דהירתו. מדרונותיו של הרכס שעליו עמדו היו תלולים וזרועי סלעים מכל עבר, והשמש נראתה מרחוק ככדור ורוד־צהוב.

היא עצמה את עיניה והתענגה על השמש המלטפת את עורה, על ריח יער האורנים שעמד באוויר, על שרירי גבו של פאק מתחתיה. אילו רק יכלו כל החיים להיות כאלה — טבעיים כל כך, אמיתיים כל כך.

ואז, באופן בלתי צפוי, העולם התהפך. פאק ניתר באוויר ובעט ברגליו האחוריות, ואליזבת הוטלה מגבו והצליחה להתיישר מספיק כדי לנחות על ברכיה ועל כפות ידיה. נשימתה נעצרה מהמכה, ברכיה פעמו בכאב, ידיה לפתו את העשב כאילו יכלו הגבעולים הירוקים השבירים לחבר אותה לקרקע.

כשהרימה את ראשה ראתה שפאק נעלם במורד השביל, נס מפני מה שהבהיל אותו.

ואז היא ראתה מה זה היה: נחש עשב. נחש לא ארסי, אבל פאק לא ידע את זה. הוא שנא נחשים כמו שהיא שנאה דוכסים. ושניהם ברחו לפני שיכישו אותם.

"פאק." קולה רעד. הוא היה רחוק מדי עכשיו. אבל זה לא היה חשוב. העיקר ששניהם לא נפגעו. היא תחזיר את פאק, והכול יהיה בסדר. יתר על כן, יהיה לה תירוץ מצוין לכך שלא הייתה בבית בזמן ביקורו של הדוכס.

"הכול יהיה בסדר," חזרה ואמרה לעצמה כשירדה בשביל בעקבות הסוס. היא מצאה את פאק עומד בקצה שלולית, עורו הערמוני בוהק בשמש. כמה יפה הוא נראה. כמה היא אוהבת אותו.

אבל אז הוא פנה לעברה, ושום דבר לא היה בסדר. 

*

אביה ישן כשנכנסה לחדרו, אבל הוא לא היה לבדו. לא אישה אחת אלא שתי נשים שכבו לידו, ואף אחת מהן לא הייתה אימה של אליזבת. החדר היה מרוהט באלגנטיות כמו כל חדר בבית שהאם נגעה בו, אבל זרוע כוסות יין ובקבוקים ריקים. אליזבת עברה בזהירות באפלולית מעל הבגדים המוטלים על הרצפה, אלה שהנשים אולי היו אמורות ללבוש אבל בבירור לא לבשו. אביה שכב בתוך סבך של זרועות ורגליים ושדיים וקווי מתאר של עכוזים חשופים. הגבעות והבקעות שעינגו את אביה היו שונות מאלה שאליזבת חיפשה.

בחלל החדר עמד ריח של סקס, יין חמוץ ועשן סיגרים. אפה של אליזבת התעקם מעצמו כשניגשה למרגלות המיטה ואת פניה קיבלו פטמותיה של אישה שלישית שלא הבחינה בה קודם.

ומשום כך אליזבת סירבה להינשא שלא מאהבה. היא לא רצתה חיים כמו של אימה, המעמידה פנים שאינה רואה איך בעלה מבלה בביתה עם נשים אחרות. והיא לא רצתה חיים כמו של אביה, שמחפש בקביעות נחמה מחוץ לנישואיו, כי הוא לא אהב את אימה למן היום הראשון.

מה שהטריד אותה לא היה הסקס. היא עצמה עדיין לא הייתה עם גבר, אבל בגלל התנהגותו המופקרת של אביה ידעה על כך הרבה. היא לא הייתה חסודה, היא גם לא פחדה. היא רק שנאה את האופן שבו הסקס הדגיש את חוסר האהבה בין הוריה — שני האנשים שלפני הכול היו אמורים לאהוב זה את זה.

אבל בבוקר הזה לא היה לאליזבת זמן להרהר בנושא. פאק נפצע. מה גם שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה מצאה את אביה במצב הזה, וידעה שזאת לא תהיה הפעם האחרונה.

היא דיברה אל תוך החושך. "אבא? אני צריכה את עזרתך."

אביה הלום היין פקח את עיניו. כמו תמיד, הוא נראה יותר חסר בושה מנבוך. אביה ההולל.

"פאק נפצע," לחשה אליזבת.

אביה לא ענה, רק התיישב והתחיל לחלץ את עצמו מפקעת האיברים שעל המיטה. אליזבת הפנתה לו את גבה. היא כבר ראתה מספיק.

בפעם הבאה שראתה אותו היה אביה לבוש ונשא את הסיגר ואת הרובה שלו, שני דברים שוויתר עליהם רק לעיתים נדירות. הוא רמז לה להוביל את שניהם אל מחוץ לבית.

"מה קרה?" שאל אחרי שיצאו.

"משהו ברגל שלו... הוא לא רוצה ללכת." אליזבת נשמה לרווחה כששמעה את קולה. יציב. בוטח.

"נלך לראות." אביה החיש את צעדיו ואז נזכר איזה יום היום. הוא פרץ בצחוק ופנה לאחור להביט בבתו האמצעית. "חשבתי שאת מתארסת הבוקר. אימא שלך והדוכס לא מחכים לך?"

אליזבת לכסנה מבט חטוף לעברו.

"אני סקרן לראות איזה דבר מטופש הוא לובש היום." האב הרים גבה והיא צחקה, אם כי צחוקה היה עצוב במקצת. אביה היה בעל ברית מוזר והפכפך, אבל לפחות הבין כמה המחזרים שלה מגוחכים.

"אתה יכול להפסיק את זה, כידוע לך," ענתה אליזבת. "אתה יכול לסלק את הדוכסים מהבית."

הוא ביטל את דבריה בתנועת יד. "את יודעת שאימא שלך מנהלת את העניינים האלה. אני לא בעסק." זאת הייתה תשובתו הרגילה. אביה לימד את בנותיו לרכוב וצחק עד דמעות ממעשי המשובה שלהן, אבל בכל מה שנוגע לדברים החשובים באמת, הוא מעולם לא התערב. אליזבת לא ידעה מדוע היא ממשיכה לקוות שינהג אחרת.

לבסוף הם הגיעו. פאק עמד עם רגל אחת מורמת מהקרקע. הוא נשם בכבדות רבה יותר עכשיו, חזהו רעד, עיניו היו קרועות לרווחה. הוא נראה גרוע יותר מכפי שאליזבת זכרה. היא ראתה איך עיניו של אביה מצטמצמות וזוויות פיו נוטות מטה. ליבה התכווץ. זאת הייתה אשמתה. היא הוציאה את פאק כדי להרגיש את הרוח נושבת בחופשיות על פניה, ועכשיו

—

עכשיו הדוכס הטיפש יהיה הסוף של שניהם.

אביה ניגש אל הסוס ובדק את רגלו.

"היא שבורה," אמר, יותר ברוגז מאשר בעצב. אמנם פאק היה חברה של אליזבת, אבל בשביל אביה הוא היה רק רכוש. עוד דבר שיהיה צורך להחליף.

עיניה התמלאו דמעות, אבל אביה הניד את ראשו. "הרגל שלו שבורה, אליזבת. את יודעת מה אנחנו עושים כשסוס שובר רגל. הוא לא יוכל לרוץ יותר. את לא תוכלי לרכוב עליו."

לרכוב עליו. זה כל מה שפאק היה בעיני אביה: דבר לרכוב עליו, סוס עבודה, לא יותר מזה.

בילדותה של אליזבת אביה אמר לה שצריך לירות בסוס שרגלו שבורה כי הוא לא יוכל יותר לחיות חיים מלאים. אבל זה היה סתם תירוץ, החלטה עסקית קרה. למה יש לאביה זכות להחליט איך פאק ירגיש לגבי השלמות והכדאיות של חייו?

אביה דרך את הרובה והושיט אותו לאליזבת. משקלו היה כבד ומוכר בידיה. "תעשי את זה," אמר ורמז בראשו אל הסוס.

אליזבת הצטמררה וידיה התחילו לרעוד. פאק היה הסוס שלה, החבר שלה, נחמתה היחידה במשך יותר מעשר שנים.

"אני לא יכולה," לחשה.

"את גרמת את הנזק, את תשלמי את המחיר."

אביה טוב כל כך בהטחת האשמות. שלא לדבר על המגרעות האחרות שלו. אליזבת נשכה את פנים הלחי שלה.

"פאק הוא לא סחורה פגומה שצריך להשליך. הוא חבר שלי." היא ידעה מה אביה יאמר על זה, אבל לפאק הגיע שתילחם בשבילו. אפילו אם זה קרב אבוד.

"הוא סוס, אליזבת. לא בן אדם. ואת בכלל לא צריכה להיות כאן." הוא לקח ממנה את הרובה וכיוון אותו אל פאק. פאק המסכן, היקר, הפראי, החופשי שלה.

אליזבת לפתה את קנה הרובה. "לא, חכה. הוא יחלים. אני יודעת את זה." זאת הייתה תחינה חסרת סיכוי, ולמרות זאת היא התחננה. אם תגיד את זה בקול רם, יש אפשרות קלושה ביותר שאביה יאמין לה, או רק ישכח את פאק לזמן מספיק שיאפשר לו לחיות את חייו במכלאה נוחה ולאכול תפוחים מידיה של אליזבת.

אביה עמד איתן, הבעת פניו לא השתנתה, ואליזבת עצרה את נשימתה, המילים נעתקו מפיה. הזמן כאילו עמד מלכת. הציפורים השתתקו, הרוח חדלה לנשוב — אפילו הטבע כיבד בדקת דומייה את פאק היקר, המתוק שלה.

היא ניגשה אליו בפעם האחרונה, חפנה בכפות ידיה את פניו הרכות ולאחר מכן הצמידה את לחְייה אל קצה אפו. היא רצתה שיקרא את מחשבותיה. אני מצטערת, פאק. אתה תחסר לי מאוד.

"זוזי, אליזבת," שמעה את המילים מאחוריה.

אז היא זזה. ופרצה בבכי.