בצמיחה מתמדת

הקדמה

האדם על המטוס ששינה את חיי

"זה לא נכון שאף אחד כבר לא צריך אותך."

את המילים הנואשות האלה אמרה אישה מבוגרת שישבה מאחורי בטיסת לילה מלוס אנג'לס לוושינגטון הבירה. המטוס היה חשוך ושקט, ורוב הנוסעים ישנו או צפו בסרט. אני ניצלתי את הזמן כדי לעבוד בקדחתנות במחשב הנייד בניסיון לסיים איזה עניין שנשכח ממני מאז, אבל באותו רגע נראה בעל חשיבות מכרעת לחיי, לאושרי ולעתידי.

גבר שהנחתי שהוא בן זוגה מלמל תשובה בקול חרישי.

אשתו חזרה ואמרה: "אוי, תפסיק להגיד שהיה עדיף אם היית מת."

עכשיו תשומת לבי היתה נתונה להם במלואה. לא התכוונתי לצותת, אבל לא יכולתי להפסיק. הקשבתי מתוך הזדהות, ולא פחות מכך מתוך התעניינות מקצועית כאיש מדעי החברה. בראשי כבר התגבש רושם מסוים על בן הזוג. דמיינתי אדם שכל חייו עבד קשה ותוך קהות חושים מסוימת, אדם שמאוכזב בגלל החלומות שלא הגשים, הקריירה שמעולם לא היתה לו, ההשכלה שמעולם לא רכש או החברה שאף פעם לא הקים. דמיינתי שעכשיו מאלצים אותו לפרוש, זורקים אותו לכלבים.

כשהאורות נדלקו אחרי הנחיתה, הצלחתי סוף־סוף להעיף מבט באדם המיואש. הייתי המום: זיהיתי אותו — הוא היה מוכר, אפילו מפורסם. הוא היה אז בשנות השמונים לחייו, אהוב בכל העולם ונחשב לגיבור בזכות אומץ לבו והפטריוטיות שלו והודות להישגיו לאורך עשרות שנים. הערצתי אותו מאז שהייתי צעיר.

בזמן שהוא התקדם מאחורי לעבר דלת המטוס, נוסעים זיהו אותו והתלחשו ביראת כבוד. גם הטייס, שעמד ליד דלת תא הטייס, זיהה אותו, והדברים שאמר שיקפו את מה שעבר לי בראש: "אדוני, אני מעריץ אותך מאז שהייתי ילד." האדם המבוגר — שככל הנראה ביקש את נפשו למות רק כמה רגעים קודם לכן — חייך כששמע את דברי ההוקרה על עברו המפואר.

תהיתי לעצמי: איזה מהאנשים מתאר באופן מדויק יותר את האדם האמיתי — האיש מלא השמחה והגאווה כרגע, או האיש שלפני עשרים דקות אמר לאשתו שהיה עדיף אם היה מת?

הדיסוננס הקוגניטיבי של מה שהתרחש שם לא יצא לי מהראש במשך שבועיים.

זה קרה בקיץ 2012, זמן קצר לאחר יום הולדתי ה-48. לא זכיתי לפרסום עולמי כמו האדם על המטוס, אבל מבחינה מקצועית הלך לי לא רע בחיים. כיהנתי כנשיא של מכון מחקר בולט ומשגשג בוושינגטון הבירה. כתבתי כמה ספרים מצליחים. אנשים הגיעו לשמוע הרצאות שלי. טורי דעה שלי התפרסמו ב"ניו יורק טיימס".

מצאתי רשימה שכתבתי ביום הולדתי הארבעים, שמונה שנים קודם לכן, ובה יעדים מקצועיים שאם אשיג (כך הייתי משוכנע), יעניקו לי סיפוק. השגתי את כולם ולעתים אף התעליתי על ציפיותי. ובכל זאת... לא הרגשתי סיפוק או שמחה באופן מיוחד. המשאלות שלי התגשמו, לפחות כפי שקיוויתי, אבל הן לא הביאו לי את השמחה שדמיינתי שארגיש.

וגם אם הייתי מרגיש סיפוק, האם הייתי מסוגל להמשיך בקצב הזה? אם הייתי ממשיך לעבוד שבעה ימים בשבוע, 12 שעות ביממה — עבדתי 80 שעות בשבוע — בשלב מסוים ההתקדמות שלי היתה נעשית אטית יותר ונעצרת. לפעמים הרגשתי שההידרדרות כבר החלה. ומה אז? האם הייתי מסתכל לאחור על חיי ואומר לרעייתי אסתר, שסבלה כל השנים, שעדיף שאני הייתי מת? האם יש דרך כלשהי לצאת ממרוץ העכברים של ההצלחה ולהשלים בכבוד עם הדעיכה המקצועית הבלתי נמנעת? אולי אפילו להפוך אותה להזדמנות?

אף שהשאלות האלה הן אישיות, החלטתי להתמודד איתן בכלים שיש לי כאיש מדעי החברה, כאילו מדובר בעבודת מחקר. הרגשתי מוזר — כמו רופא שמוציא לעצמו את התוספתן. אבל פשוט המשכתי קדימה, ובתשע השנים האחרונות אני נמצא במסע אישי שיעדו להפוך את העתיד שלי מנושא מעורר חרדה להזדמנות לצמיחה.

צללתי לתוך ספרות מגוונת, מהשדה המוכר לי של מדעי החברה ועד לעבודות בתחומים קרובים כמו מדעי המוח, פילוסופיה, תיאולוגיה והיסטוריה. התעמקתי בביוגרפיות של כמה מהאישים המצליחים בהיסטוריה. שקעתי במחקר על אנשים ששואפים למצוינות וראיינתי מאות גברים ונשים בתפקידי מנהיגות וניהול, מראשי מדינות ועד בעלי חנות לחומרי בניין.

מה שמצאתי הוא מקור חבוי אך נפוץ של כאב, שקיים כמעט תמיד אצל אנשים שהיתה להם קריירה מוצלחת. קראתי לו "קללת השאפתנים": אנשים ששואפים להצטיין במעשיהם מרגישים לעתים קרובות חרדה לקראת הדעיכה המקצועית הצפויה, שואבים פחות ופחות סיפוק מהצלחותיהם ומרגישים שמערכות היחסים שלהם לקויות.

החדשות הטובות הן שגיליתי גם את מה שחיפשתי: דרך להימלט מהקללה. בניתי בשיטתיות תוכנית אסטרטגית, שתבטיח כי המחצית השנייה של החיים לא תהיה מאכזבת, אלא אף שמחה ומשמעותית יותר מהמחצית הראשונה.

אבל הבנתי די מהר שלא מספיק טוב ליצור תוכנית חיים לעצמי, ושאני חייב לחלוק אותה עם אחרים. הסודות שגיליתי נגישים לכל מי שרוצה לחיות חיים של שמחה ומשמעות — ומוכן להתאמץ כדי להשיג אותם. בניגוד לניסיון לכבוש את העולם בשלב מוקדם יותר בחיים, כאן אין תחרות על המקום הראשון. כולם יכולים להצליח ולהיות מאושרים יותר. ולכן כתבתי את הספר הזה עבורכם, אחי ואחיותי השאפתנים.

מעצם העובדה שבחרתם לקחת את הספר הזה בידיים אני יודע שכנראה נחלתם הצלחה הודות לעבודה קשה, להקרבה עצומה ולמצוינות בלתי מתפשרת (ואם נהיה כנים — כנראה גם בעזרת לא מעט מזל). אתם ראויים להרבה הוקרה והערכה וכנראה גם זכיתם בהן. אבל אתם גם יודעים שלא תוכלו להמשיך לחגוג לנצח, ואולי אתם כבר רואים באופק את סוף המסיבה. לרוע המזל, אף פעם לא הקדשתם יותר מדי מחשבה לסיום המסיבה, ולכן יש לכם בעצם רק אסטרטגיה אחת: לגרום לה להימשך. להתכחש לשינוי ולעבוד קשה יותר.

אבל זאת הדרך הבטוחה לאומללות. בכלכלה, שהיא התחום שלי, יש לנו את חוק שטיין, על שם הרברט שטיין, הכלכלן המפורסם משנות השבעים: "אם משהו לא יכול להימשך לנצח, הוא יסתיים."¹

מובן מאליו, נכון? ובכן, כשמדובר בחיים שלנו, אנחנו מתעלמים מהחוק הזה כל הזמן. אם אתם מתעלמים ממנו בחייכם המקצועיים, אתם עלולים לשאת בתוצאות ולגלות שאתם משתרכים יותר ויותר מאחור ומניפים אגרוף נואש אל השמים.

אבל יש דרך אחרת: במקום להתכחש לשינוי ביכולותינו, אפשר לראות בו עצמו מקור של כוח. במקום לנסות למנוע את הדעיכה, אפשר להתעלות ולמצוא הצלחה מסוג חדש וטוב יותר ממה שהעולם הבטיח לנו. מדובר בהצלחה שאינה מקור להפרעות נפשיות ולהתמכרויות, בצורה עמוקה יותר של שמחה מזאת שחווינו קודם. תוך כדי כך ייתכן שנמצא גם משמעות אמיתית בחיים — אולי בפעם הראשונה. את התהליך הזה אביא לפניכם כאן. הוא שינה את חיי והוא עשוי לשנות גם את חייכם.

אזהרה קטנה: במסע הזה יש ללכת נגד רבים מהאינסטינקטים שפיתחנו כבני אדם שאפתנים. אני עומד לבקש מכם לא להתכחש לחולשות שלכם אלא לאמץ אותן בלי מגננות. לשחרר דברים שעבדתם קשה כדי להשיג — אבל כעת מגבילים אתכם. לאמץ צדדים בחיים שיעשו אתכם מאושרים, אבל לא מיוחדים. להישיר פנים אל הדעיכה — ואפילו אל המוות. באומץ ובביטחון. לחזור ולבנות את מערכות היחסים שהזנחתם בדרך הארוכה אל ההצלחה הגשמית. ולצלול אל תוך אי־הוודאות של השינוי שהתאמצתם כל כך למנוע.

כל זה לא קל — קשה ללמד תרגילים חדשים לזקנים שאפתנים! נדרש מאמץ רב כדי לקבל רעיונות שאולי נשמעו מטורפים בימים שהפכנו עולמות כדי להיות הכי טובים שרק אפשר בעיסוק הגשמי שלנו. אבל אני מבטיח לכם שהתמורה משתלמת. אני — וגם אתן ואתם — מסוגלים להיות מאושרים יותר משנה לשנה.

אנחנו מסוגלים ללכת מחיל אל חיל ולהיות בצמיחה מתמדת.

פרק 1

הדעיכה המקצועית תתחיל מוקדם (הרבה יותר) מהצפוי

מי הם חמשת המדענים הגדולים בכל הזמנים? השאלה הזאת ושאלות נוספות מסוגה מעוררות ויכוחים אינסופיים באזורים מסוימים באינטרנט, שאתם כנראה לא מגיעים אליהם, ואני לא מתכוון לקחת אתכם לשם. אבל בין שאתם יודעים הרבה על עולם המדע ובין שמעט, צ'רלס דרווין בטח נמצא ברשימה שלכם. הוא נחשב היום למי שחולל מהפכה מוחלטת בדרך שבה אנחנו תופסים את הביולוגיה. ההשפעה שלו עמוקה עד כדי כך שהמוניטין שלו לא התערער מאז מותו ב-1882.

ועדיין, דרווין מת במחשבה שהקריירה שלו היתה מאכזבת.

בואו ניקח צעד אחורה. הוריו של דרווין רצו שיהיה כומר, משלח יד שלא היו לו שום תשוקה כלפיו ושום כישורים בו. לא מפתיע, אם כן, שהוא לא היה סטודנט מזהיר. האהבה האמיתית שלו היתה נתונה למדע, שגרם לו להרגיש מאושר ומלא חיים. לכן ב-1831, כאשר היה בן 22 והוזמן להצטרף להפלגה של אונייה בשם בִּיגל במשלחת מחקר שהפליגה ברחבי העולם, הוא ראה בכך הזדמנות של פעם בחיים — "ללא ספק האירוע החשוב ביותר בחיי", כפי שסיפר מאוחר יותר. בחמש השנים הבאות הוא שט בעולם, אסף דוגמאות אקזוטיות של חי וצומח ושלח אותן לאנגליה, שם הן הקסימו וריתקו מדענים ואת הציבור כולו.

כל זה היה מרשים, ודרווין נהפך לאדם ידוע למדי. אך כששב הביתה בגיל 27 הוא עורר סערה אינטלקטואלית: הוא פיתח את תיאוריית הברירה הטבעית, שאומרת שלאורך הדורות, מינים עוברים שינויים ומסתגלים לתנאים בסביבתם, וכך נוצר המגוון של הצומח והחי שאנו רואים אחרי מאות מיליוני שנים. במשך שלושים שנים הוא שכלל את התיאוריה ופרסם אותה בספרים ובמאמרים, והמוניטין שלו הלך וגדל בהדרגה. ב-1859, בגיל חמישים, הוא פרסם את ספר המופת "מוצא המינים", שהיה לרב־מכר ונחשב גולת הכותרת של הישגיו. דרווין הסביר בו את תורת האבולוציה שפיתח, ששינתה לנצח את המדע וקנתה לו שם עולמי.

אבל בשלב הזה הוא נתקל במחסום יצירתי ולא הצליח להגיע לפריצות דרך חדשות. בערך באותו הזמן גילה נזיר צ'כי בשם גרגור מנדל את מה שדרווין היה צריך כדי להמשיך בעבודתו: תיאוריית הגנטיקה. לרוע המזל, עבודתו של מנדל התפרסמה בכתב עת גרמני לא מוכר ודרווין מעולם לא קרא אותה. בכל מקרה, לדרווין (שכזכור, היה סטודנט חסר מוטיבציה) לא היו הרקע המתמטי או הידע הלשוני כדי להבין אותה. אף שכתב עוד ספרים רבים לאחר מכן, עבודתו בהמשך לא חידשה כמעט דבר.

בשנותיו האחרונות עדיין היה דרווין מפורסם מאוד — הוא נקבר כגיבור לאומי במנזר וסטמינסטר — אך הוא שמח פחות ופחות בחייו וראה את עבודתו כלא מספקת, לא משביעת רצון ולא מקורית. "בגילי, לבי וכוחי לא עומדים לי לפתוח במחקר שיארך שנים, וזה הדבר היחיד שאני אוהב לעשות," התוודה באוזני חבר. "יש לי כל מה שצריך כדי להרגיש שמחה ונחת, אך החיים נעשו מייגעים מאוד בעיני."²

דרווין הצליח בקנה מידה עולמי, אבל בעיני עצמו הוא היה גמור. הוא ידע שמכל היבט אפשרי לא חסר לו דבר כדי להרגיש "שמחה ונחת", אבל התוודה שהתהילה וההצלחה נראות לו כעת הבל הבלים. רק התקדמות והצלחות חדשות כמו אלה שידע בעבר יוכלו לשפר את מצב רוחו, אך הן היו כעת מעבר לכוחו. הוא נידון לחיות באומללות בעוד יכולותיו דועכות. ככל שידוע, המרה השחורה ששקע בה לא התפוגגה עד מותו בגיל 73.

הלוואי שיכולתי לספר לכם שדעיכתו ואומללותו של דרווין בימי זקנתו נדירות כמו הישגיו, אבל האמת שונה. למעשה דעיכתו המקצועית היתה דבר שגרתי לחלוטין והתרחשה בזמן הצפוי. אם אתם, כמו דרווין, עובדים קשה כדי להצטיין, צפוי לכם כמעט בוודאות דפוס דומה של דעיכה ואכזבה — וזה יקרה מוקדם הרבה יותר מכפי שאתם מצפים.

מפתיע כמה מוקדם מתחילה הדעיכה

אלא אם כן אימצתם את הנוסחה של ג'יימס דין — "לחיות מהר, למות צעירים ולהותיר מאחור גופה שנראית נפלא" — ברור לכם שאי־אפשר להימנע מהדעיכה המקצועית, הגופנית והמנטלית הצפויה. כנראה אתם פשוט חושבים שהיא תתחיל בעתיד הרחוק מאוד.

אם כך, אתם לא לבד. רובנו מאמינים, בלי לדבר על כך מפורשות, שהגיל והשלכותיו על הביצועים המקצועיים שלנו הם משהו שנרגיש רק בעתיד הרחוק. הגישה הזאת מסבירה כל מיני תוצאות מצחיקות בסקרים. למשל, בסקר שנערך בארצות הברית ב-2009 נשאלו אנשים מה המשמעות של "להיות זקן", והתשובה הנפוצה ביותר היתה "להגיע לגיל 85."³ במילים אחרות, האמריקאי הממוצע (שחי עד גיל 79) מת שש שנים לפני גיל הזקנה.

המציאות היא שבכל מקצוע שדורש יכולות גבוהות, הדעיכה מתחילה מתישהו בין סוף שנות השלושים לחיים לתחילת שנות החמישים. מצטער, אני יודע שזה מכאיב. וגרוע מכך: ככל שאדם מצטיין יותר בשיאו, הדעיכה בולטת יותר ברגע שהיא מתחילה.

כמובן, אי־אפשר להסתמך רק על המילה שלי בעניין הזה, אז בואו נבחן את העובדות.

נתחיל בדעיכה המוקדמת ביותר, שהיא גם המובנת מאליה ביותר: דעיכה של ספורטאים. ספורטאים שצריכים כוח מתפרץ או שנדרשים לרוץ מהר מגיעים לשיאם בין גיל 20 ל-27, ואילו ספורטאי סיבולת מגיעים לשיא מעט מאוחר יותר, אך עדיין כמבוגרים צעירים.⁴ אין כאן הפתעה — אף אחד לא מצפה מספורטאים רציניים להתחרות עד גיל 60, ורוב הספורטאים שדיברתי איתם בזמן העבודה על הספר (אין אף סקר ששואל מתי אנשים מצפים לחוות ירידה ביכולות הגופניות, ולכן התחלתי לשאול בעצמי באופן בלתי פורמלי) חשבו שיצטרכו לחפש תחום עיסוק חדש סביב גיל 30. הם לא אהבו את זה, אבל הכירו במציאות.

הסיפור שונה לגמרי אצל אנשים שנהוג לכנות כיום "עובדי ידע" — אני מניח שרוב הקוראים והקוראות של הספר נמנים עמם. בקרב אנשים במקצועות שדורשים חשיבה יצירתית ואינטלקטואלית, לעומת כישורים ספורטיביים וכוח פיזי, כמעט אף אחד לא מודה שהוא מצפה לדעיכה לפני גיל 70, ואף אחריו. בשונה מספורטאים, האנשים האלה לא מתמודדים עם המציאות.

בואו ניקח מדענים כדוגמה. בנג'מין ג'ונס, מרצה לאסטרטגיה וליזמות בבית הספר קלוג למנהל עסקים באוניברסיטת נורת'ווסטרן, חקר במשך שנים באיזה גיל קיימת הסבירות הגדולה ביותר לגלות תגליות מדעיות שמזכות בפרסים ולהמציא המצאות פורצות דרך. הוא בחן ממציאים בולטים וזוכי נובל לאורך יותר ממאה שנים ומצא שהגיל הנפוץ ביותר לתגלית משמעותית הוא סוף העשור הרביעי לחיים. הוא הראה שהסבירות לגלות תגלית משמעותית גדלה בהדרגה לאורך שנות העשרים והשלושים לחיים, ולאחר מכן צונחת משמעותית בגילי ארבעים, חמישים ושישים. יש חריגים, כמובן, אבל ההסתברות שאדם יפיק תוצר חדשני משמעותי בגיל שבעים היא בערך כמו ההסתברות שדבר כזה יקרה בגיל עשרים — אפסית.⁵

העובדה הזאת ללא ספק עוררה השראה בפול דיראק, חתן פרס נובל לפיזיקה, שהחליט לכתוב שיר קצר ונוגה על כך שהגיל הוא הקללה של כל פיזיקאי. הוא מסתיים בשתי השורות הבאות:

עדיף שהיה כבר מת ולא בין החיים

ברגע שבו עבר את שנתו השלושים.

דיראק זכה בנובל בגיל 31, על מחקר שערך באמצע שנות העשרים לחייו. עד יום הולדתו השלושים הוא הספיק לפתח תיאוריה כללית על פיזיקת הקוונטים, התחום שבו קיבל את תואר הדוקטור שלו בקיימברידג' (בגיל 24). בגיל 28 הוא כתב את ספר הלימוד The Principles of Quantum Mechanics, שנמצא בשימוש עד היום. בגיל 30 הוא כבר היה פרופסור מן המניין בקיימברידג'. ואחר כך? הוא היה איש אקדמיה פעיל והגיע לכמה פריצות דרך, אבל אף אחת מהן לא השתוותה להישגיו בשנים הקודמות. ומכאן השיר.

מובן שייתכנו הבדלים בין זוכי פרס נובל לבין מדענים רגילים. ג'ונס ושותפו למחקר התעמקו בנתונים על מדענים בתחומי הפיזיקה, הכימיה והרפואה שמרבים לצטט את מחקריהם, שרשמו בעצמם פטנטים ושזכו בפרסים שונים. הם גילו ששיא הביצועים מגיע בגיל מבוגר יותר מאשר בעבר, בעיקר משום שהידע הנדרש כדי להפיק עבודה חדשנית גדל כל כך במשך השנים. ובכל זאת, מאז 1985 הישגי השיא אינם נרשמים בגיל זקנה: בפיזיקה הם נרשמים בגיל 50, בכימיה בגיל 46, וברפואה — בגיל 45. לאחר מכן חלה ירידה חדה בחדשנות.

הדפוס די דומה גם בתחומי ידע אחרים. עבור כותבים, הירידה ביכולות מתחילה בין גיל 40 ל-55.‏⁶ אנשי כספים מגיעים לשיא הביצועים בין גיל 36 ל-40.‏⁷ אשר לרופאות ורופאים, נראה שהם מגיעים לשיאם בשנות השלושים לחייהם, ולאחר מכן חלה ירידה תלולה ביכולות עם הזמן.⁸ אנשים בגילי אולי מרגישים בידיים טובות יותר אם הרופא שלהם מבוגר מהם, אבל מחקר קנדי שהתפרסם לאחרונה בחן שמונים אחוז מהרופאים המרדימים במדינה ואת התביעות שהגישו נגדם מטופלים בפרק זמן של עשר שנים. מהמחקר עולה שרופאות ורופאים מעל גיל 65 עלולים להימצא אשמים ברשלנות בסבירות גדולה בחמישים אחוז מרופאות ורופאים צעירים (מתחת לגיל 41).

יזמים ויזמיות הם מקרה מעניין בכל הקשור לגיל השיא. מקימי חברות הייטק זוכים לעתים קרובות להצלחה ולפרסום בשנות העשרים לחייהם, אבל בגיל שלושים כבר חלה אצל רבים מהם דעיכה ביצירתיות. במגזין Harvard Business Review דווח שמקימי מיזמים שמגייסים מיליארד דולר או יותר מקרנות הון־סיכון נוטים להתקבץ בטווח הגילים שבין 20 ל-34. רק מעטים, הם גילו, מבוגרים יותר. מחקרים אחרים מפריכים את הממצא הזה ומראים שהגיל הממוצע של מקימי הסטארט־אפים הצומחים ביותר הוא למעשה 45.‏⁹ אבל המסקנה לא משתנה: בגיל העמידה כישורי היזמות כבר דועכים. גם לפי ההערכות האופטימיות ביותר, רק חמישה אחוזים ממקימי החברות הם מעל גיל 60.

הדפוס הזה אינו מוגבל רק לעובדי ידע. גם בתחומים שדורשים הכשרה, משיטור ועד סיעוד, אפשר להרגיש דעיכה עקב הגיל מוקדם ממה שחושבים. הביצועים מגיעים לשיא בין גיל 35 לגיל 44 אצל מהנדסי ציוד ושירות ואצל עובדי משרד, ובגילים 54-45 אצל בעלי הכשרה חלקית שעובדים בהרכבת מוצרים ובמיון דואר.¹⁰ הדעיכה עקב הגיל אצל פקחי טיסה היא חדה כל כך — וחומרת ההשלכות של הטעויות גדולה כל כך — עד שקיימת חובת פרישה בגיל 56.‏¹¹

הירידה ביכולות צפויה כל כך, עד שגובש מודל שחוזה אותה בדיוק מצמרר במקצועות מסוימים. דין קית סימונטון מאוניברסיטת קליפורניה בדיוויס חקר את דפוסי הדעיכה המקצועית בתחומים היצירתיים ופיתח מודל שמעריך את צורת הקריירה של אדם ממוצע. הוא בדק את ההתאמה של נתונים לעקומות שונות ויצר גרף שנראה כמו תרשים 1.

תרשים 1. תפוקה ממוצעת בעבודה מרגע תחילת הקריירה בתחומים יצירתיים ואקדמיים¹²

בממוצע, שיא הקריירה בתחומים יצירתיים מגיע כעשרים שנה מרגע תחילתה, ומכאן הממצא שהדעיכה מתחילה מתישהו בין גיל 35 לגיל 50. עם זאת, יש כאן מיצוע על טווח רחב של תחומי עיסוק, וסימונטון מצא לא מעט שונות. למשל, הוא בחן את זמן מחצית החיים בתחומי עיסוק רבים — הכוונה לגיל שבו אדם מפיק את מחצית עבודתו הכוללת. זמן זה מתאים פחות או יותר לזמן בנקודת השיא של הגרף. מי שזמן מחצית החיים שלהם תואם במדויק את משך הזמן של עשרים שנה הם סופרים, שבאופן כללי עושים מחצית מעבודתם בתוך 20.4 שנה מרגע תחילת קריירת הכתיבה ומחצית ממנה בתוך פרק זמן זהה לאחר מכן. קרובים לכך המתמטיקאים, שזמן מחצית החיים שלהם הוא 21.7 שנה. המשוררים מקדימים מעט ומגיעים לזמן מחצית החיים אחרי 15.4 שנה. הגיאולוגים מאחרים מעט, עם 28.9 שנה.

בואו נחשוב לרגע על המשמעות של כל זה. נניח שאתם עובדים במקצוע כמותני — למשל כמנתחי נתונים. אם התחלתם את הקריירה עם סיום הלימודים, בגיל 22, תגיעו בממוצע לשיא המקצועי בגיל 44 ואז תתחילו להרגיש ירידה ביכולות. כעת נניח שאתם משוררים וזה עתה יצאתם משערי האוניברסיטה עם תואר באמנות בגיל 25. לפי הנתונים של סימונטון, תסיימו להפיק מחצית מעבודת חייכם בערך בגיל 40 ולאחר מכן התפוקה שלכם תלך ותקטן. לעומת זאת, אם אתם גיאולוגים, כנראה תגיעו לשיא לקראת גיל 54.

דעיכה מוקדמת נוגעת לי באופן אישי

כשהתחלתי במחקר שעליו מבוסס הספר הזה, היה לי חשוב במיוחד להבין אם דפוסי הדעיכה נוגעים גם למוזיקאים, במיוחד בתחום המוזיקה הקלאסית. יש כמה מקרים מפורסמים של מוזיקאים קלאסיים שהמשיכו עוד ועוד והופיעו גם בגיל מבוגר. ב-1945 הצטרפה נגנית הקונטרבס ג'יין ליטל לתזמורת הסימפונית של אטלנטה בגיל 16 הפעוט. היא פרשה אחרי 71 שנה, בגיל 87 (טוב, היא לא בדיוק פרשה: למעשה, היא מתה על הבמה בזמן קונצרט תוך נגינת "There's No Business Like Show Business").¹³

עם זאת, גברת ליטל לא מעידה על הכלל. רוב הנגנים פורשים מוקדם הרבה יותר, ואפשר לטעון שגם הם פורשים מאוחר מדי. בסקרים, מוזיקאים קלאסיים מדווחים שהביצועים שלהם מגיעים לשיא כשהם בשנות השלושים לחייהם. נגנים צעירים יותר רוטנים לעתים קרובות על התפקידים המרכזיים שתופסים הנגנים המבוגרים עם הקביעות — בתזמורות יש קביעות בדיוק כמו באוניברסיטה. הם אומרים שהם נשארים בתפקידם הרבה אחרי שאיבדו את החדות. הבעיה היא שהנגנים המבוגרים האלה לא מסוגלים להודות אפילו בפני עצמם שהיכולות שלהם בדעיכה. "קשה מאוד להודות שהגיע הזמן," אמר נגן קרן יער בן 58 בתזמורת הסימפונית של פיטסבורג. "אנחנו מומחים בהכחשה. הצלחנו משום שסירבנו לקבל את הסיכויים הקלושים להצליח במקצוע שלנו, כך שבתחילת דרכנו הכחשה היא דבר חיובי."¹⁴

לא אני הייתי נגן הקרן שאמר את הדברים האלה. אבל בחיים אחרים יכולתי לומר אותם.

בילדות היתה לי מטרה אחת בלבד: להיות נגן קרן היער הטוב בעולם. התאמנתי בנגינה שעות על גבי שעות מדי יום ביומו כמו עבד נרצע. ניגנתי בכל הרכב מוזיקלי שמצאתי. תליתי תצלומים של נגני קרן מפורסמים על הקיר בחדר בתור השראה. פקדתי את כל פסטיבלי המוזיקה הטובים ביותר ולמדתי אצל טובי המורים שיכולתי למצוא כילד מהמעמד הבינוני־נמוך בסיאטל. תמיד הייתי הנגן הטוב ביותר וקיבלתי את תפקיד נגן הקרן הראשון בתזמורת.

היתה תקופה שחשבתי שחלום הילדות שלי עשוי להתגשם. בגיל 19 עזבתי את הלימודים בקולג' לטובת עבודה כנגן מקצועי בהרכב קאמרי נודד. הופענו בקצב של מאה קונצרטים בשנה ונסענו ברחבי הארץ ברכב מסחרי גדול. לא היה לי ביטוח בריאות ולקראת יום התשלום החודשי של שכר הדירה תמיד התעוררה בי חרדה, אבל בגיל 21 כבר ביקרתי בכל אחת מחמישים המדינות של ארצות הברית וב-15 מדינות בחו"ל והקלטתי אלבומים שזכיתי לשמוע מדי פעם ברדיו. החלום שלי היה להתקדם בשורות ההרכבים המוזיקליים בשנות העשרים לחיי, להצטרף לאחת התזמורות הסימפוניות הטובות בתוך כמה שנים ולאחר מכן להיות נגן סולו — התפקיד הנחשק ביותר למוזיקאים קלאסיים.

אבל בשלב הזה, בתחילת שנות העשרים לחיי, קרה דבר מוזר: היכולות שלי התחילו להידרדר. עד עצם היום הזה אין לי מושג למה. הטכניקה שלי נפגעה, ולא היה לי שום הסבר לכך. שום דבר לא עזר. נעזרתי במורים מפורסמים והתאמנתי עוד ועוד, אבל לא הצלחתי לחזור לרמה שהייתי בה. יצירות שניגנתי בקלות נעשו קשות עבורי. יצירות שהיו קשות נעשו בלתי אפשריות.

רגע השפל בקריירה הקצרה אך המדשדשת שלי התרחש כנראה בקרנגי הול בניו יורק. אמרתי כמה מילים על היצירה שאני עומד לנגן ופסעתי קדימה, ואז איבדתי שיווי משקל ונפלתי מהבמה על הקהל. בדרך הביתה מהקונצרט התבדחתי במרירות שהאירוע הזה הוא מסר ברור מאלוהים.

בין שהמסר הגיע מאלוהים ובין שלא, לא הקשבתי לו. לא יכולתי לחשוב על עצמי במונחים אחרים מלבד "נגן קרן נפלא". העדפתי למות ולא להרים ידיים.

המשכתי לקרטע כך עוד תשע שנים. בגיל 25 התקבלתי לתזמורת העירונית של ברצלונה, שם התאמנתי אפילו יותר, אבל הנגינה שלי המשיכה להידרדר. אחרי כמה שנים מצאתי משרה כמורה לנגינה בקונסרבטוריון קטן בפלורידה, בתקווה שבדרך נס יחול מפנה, אך הוא מעולם לא הגיע.

הבנתי שאולי כדאי לי לצמצם נזקים, ובלי לשתף בכך איש מלבד אשתי (התביישתי), חזרתי לקולג' באמצעות למידה מרחוק. בלי לפגוש פנים אל פנים אף מרצה ובלי שכף רגלי דרכה בכיתה, קיבלתי תואר ראשון בכלכלה חודש לפני שמלאו לי 30. עבורי, יום סיום הלימודים היה היום שבו צעדתי בנעלי בית לתיבת הדואר ושלפתי ממנה את תעודת הגמר. על המעטפה היה כתוב בהדגשה "נא לא לקפל". היא היתה מקופלת.

המשכתי ללמוד בחשאי בלילות וקיבלתי תואר שני כעבור שנה. המשכתי להתאמן ולהתפרנס כמוזיקאי במשך כל אותה תקופה, בתקווה נואשת שהיכולות שלי יחזרו לעצמן.

זה לא קרה. וכך, בגיל 31 הכרתי בתבוסה: לעולם לא אצליח להחיות את הקריירה המדשדשת שלי כמוזיקאי. אבל מה עוד יכולתי לעשות עם החיים שלי? נכנסתי באי־רצון לעסק המשפחתי. אבי היה איש אקדמיה, וכך גם אביו. זנחתי אפוא את השאיפות שלי בתחום המוזיקה ונרשמתי ללימודי דוקטורט.

החיים נמשכים, נכון? אפשר לומר. אחרי סיום הלימודים התמניתי למרצה באוניברסיטה בתחום מדעי החברה, לימדתי וחקרתי — ושאבתי מכך הנאה רבה. אבל עדיין חשבתי בכל יום על המקצוע הראשון שאהבתי, המקצוע האמיתי שלי. אפילו כיום אני חולם באופן קבוע שאני על הבמה. אני מסוגל לשמוע את התזמורת ולראות את הקהל. אני מאושר בתוך המרחב הזה של זרימה מוזיקלית, אני מנגן טוב מתמיד... ואז אני מתעורר ונזכר ששאיפות הילדות שלי התפוגגו והשאירו אחריהן רק תעתועי דמיון.

האמת היא שהתמזל מזלי. היום אני יודע שהדעיכה שלי היתה צפויה ופשוט הקדימה בעשור או שניים את מה שקורה בדרך כלל. כך הייתי מסוגל להתמודד איתה מספיק מוקדם ולנתב את חיי למסלול חדש של עבודה אינטלקטואלית. ובכל זאת, עד עצם היום הזה, טעם ההחמצה של הדעיכה המוקדמת ההיא מקשה עלי לכתוב את המילים האלה. נשבעתי לעצמי שלא אעבור שוב חוויה כזאת.

אבל הנתונים כמובן לא משקרים: אני בהחלט אעבור שוב חוויה כזאת.

המשך הפרק בספר המלא