הקדמה
בספרו "מחשבות על הצילום" טוען רולאן בארת שהצילום הוא הנצחה לעדי עד של משהו (אובייקט, אדם) שאירע פעם אחת ויחידה ושאינו יכול לחזור שוב לעולם בממשות. המצולם הוא הפרט המוחלט, ה"זה", כאשר האובייקט או האדם המצולמים נעשים רוחות רפאים, מושאים שנחנטים באמצעות פעולתו של הצלם.
אני עצמי צלמת. צלמת אמנות המציגה בתערוכות וגם צלמת פורנזית, שעיקר עבודתה הוא צילום גופות בחדר הנתיחות וקטלוג של התמונות הללו במחשב. בין השנים 2014 ל-2019 עבדתי כצלמת של המכון לרפואה משפטית, עבודה אשר במסגרתה נשללה ממני החירות לטובת התיעוד המוקפד והמדויק של הממצאים שהתגלו על המתים. צילמתי אלפי גופות וחקקתי במצלמתי את המוות המוחשי, לא המטאפורי, פעולה צילומית שהיא במובן מסוים טאוטולוגית: המתת המת על מנת שיוכלו הרופאות והרופאים לנתח את גופתו פעם נוספת, אחרי הנתיחה.
הצילום הפורנזי עומד בסתירה לצילום האמנותי, אשר מאפשר חשיפה וחופש יצירתי. מטרתו לתעד בדיוק מרבי את הראיות המוצגות לפני הצלם על מנת שהתצלומים ישמשו עדויות פורנזיות או חומרים בידי הרופאות והרופאים בבואם לכתוב את הדוחות הבאים אחרי הנתיחות.
בספרי הקצרצר, המצלמה והמוות, אדבר על תולדות הצילום הפורנזי ועל חשיבותו ככלי לפענוח של מקרי רצח, והן על ניסיוני האישי ועל הגישה שלי למוות בתור צלמת גופות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
