אהבת חיי

חלק I:
ליאוֹ ואֶמה

פרולוג

הלכנו צפונה כשמצעי אצות ובריכות סלע מעלות־אדוות מפרידים בינינו ובין רצועת החוף העיקרית. הים היה שדה פסגות לבנות מקציפות, והעננים הלבנים המעטים בשמים התקדמו במהירות, מטילים צללים לולייניים על החול.

זאת היתה תחושה טובה להימצא שם יחד, במָקום הזה שעל הסף, שמדף היבשה חודר בו אל הים. הממלכה הזאת לא היתה שלנו. היא היתה שייכת לכוכבי הים והצדפות, שושני הים וסרטני הנזיר. איש לא הבחין בַּבְּיַחד שלנו; לאיש לא היה אכפת.

במשך זמן־מה ירד גשם. ישבנו בצריף חבוי בין הדיונות ואכלנו כריכים. בפינות נערמו גללי כבשים יבשים, והגשם תופף על הגג כמו יריות רובה. זה היה המסתור המושלם. מקום רק לנו.

דיברנו בנינוחות שעה שמערכות מזג האוויר קרעו הלוך ושוב את החוף למרגלותינו. בלבי צמחה תקווה.

איתרנו את שלד הסרטן בקצה החוף זמן קצר אחרי הפיקניק בצהריים. בינוני בגודלו, מת, לבדו על קו הקצף בין שרידי עץ סחוף ועשבי־ים חומים יבשים. שברי צדפים חדים כתער דבוקים לבטנו, קצה מולבן של רשת דיג מעוקל סביב המחוש חסר־החיים, ונקודות אדומות כהות ייחודיות על הגוף והצבתות.

הייתי עייפה עכשיו, לכן התיישבתי לבחון אותו כהלכה. השריון נחצה בארבע שדרות מובחנות. הצבתות היו מכוסות זיפים.

הסתכלתי אל תוך עיניו הסומות וניסיתי לדמיין מאין היה יכול להגיע. קראתי שסרטנים צפים למרחקים ארוכים על כל מיני כלי שיט: פיסות פלסטיק, גופי אצות גדולים, אפילו שדרות ספינות מצופות בלוטי־ים. היתה בהחלט אפשרות שהיצור הזה הגיע מפולינזיה לאחר ששרד אלפי קילומטרים, רק כדי שתהיה לו הזדמנות למות לחופי נוֹרת'מבּרִיָה.

כדאי שאֲצלֵם כמה תמונות. המדריכים שלי יֵדעו מה זה.

אבל בזמן שהכנסתי יד לתיק להוציא את המצלמה, ראייתי נטתה פתאום הצדה. סחרחורת ירדה עליי כמו ערפל ימי, וקפאתי במקומי, רכונה, בלי ניע, עד שעברה.

"לחץ דם נמוך," אמרתי כשעלה בידי לשוב ולהזדקף. "זה ככה אצלי מילדוּת."

חזרנו אל הסרטן. התרוממתי על ידיי וברכיי וצילמתי אותו מכל זווית אפשרית.

כשהחזרתי את המצלמה למקומה, חזרה הסחרחורת, אבל הפעם היא באה בגלים, כמו גאות. כאב החל להצטבר בגבי, מלווה תחושה אפלה וחזקה יותר סמוך לצלעות. כרעתי שוב עם הידיים בין ברכיי, והסחרחורת התנחשלה.

ספרתי עד עשר. בראשי התרוצצו מלמולי מילות דאגה שזורים בפחד. הרוח שינתה כיוון.

כששבתי ופקחתי את עיניי, היה דם על ידִי.

בחנתי אותו בזהירות. דם, בלי ספק. טרי, רטוב, על כף ידי הימנית.

"זה בסדר," שמעתי את עצמי אומרת. "אין מה לדאוג."

הבהלה גברה עם הגאוּת.

1.
לֵיאוֹ

לא פעם ריסיה רטובים כשהיא מתעוררת, כאילו שחתה בים של חלומות עצובים. "סתם משהו שקשור לשינה," כך אמרה תמיד. "אין לי סיוטים." אחרי פיהוק שאין לו סוף היא תנגב את העיניים ותצא מהמיטה לבדוק אם רוּבּי חיה ונושמת. זה הרגל שאינה מסוגלת לקטוע, אף על פי שרובי בת שלוש.

"ליאו!" היא תגיד כשתחזור. "קום כבר! תנשק אותי!"

יעברו רגעים בעודי גולש אל תוך היום ממעמקיי האיטיים. השחר יתפזר מן המזרח בצללים ענבריים, ושנינו נתכרבל זה אל זה, אֶמָה תדבר בלי הפסקה — אך מפעם לפעם תעצור באמצע השטף כדי לנשק אותי. ב־06:45 נבדוק ב־Wikideaths אם מישהו מת הלילה, וב־07:00 היא תשחרר נפיחה ותאשים איזה טוסטוס שעבר ברחוב.

איני זוכר כמה זמן מתחילת הקשר בינינו היא התחילה לעשות את זה: לא מספיק, כנראה. אבל היא בטח כבר ידעה אז שאני שלה, שאין סיכוי שאצמיח כנפיים ואעוף ממנה.

אם בתנו עדיין לא נכנסה אל המיטה שלנו עד כה, אנחנו נכנסים לשלה. חדרה מתוק וחם, ושיחות הבוקר המוקדמות שלנו על ברווז הן מן הרגעים המאושרים שלבי מכיר. לברווז, שהיא מאמצת אליה בחוזקה כל הלילה, מיוחסות הרפתקאות ליליות מופלאות.

בדרך כלל אני מלביש את רוּבּי, ואֶמה "יורדת להכין ארוחת בוקר", אבל ברוב הימים היא נבלעת בנתונים הימיים שנאספו במהלך הלילה במעבדתה, ורובי ואני דואגים לאוכל. אשתי איחרה בארבעים דקות לחתונה שלנו מפני שנעצרה לצלם — בשמלת הכלה שלה — את קו הקצף שהותירה הגאות בנחל רֶסטרוֹנגֶט. איש מלבד הרַשם לא היה מופתע.

אֶמה היא אקולוגית של רצועת החוף בין סימני הגאות והשפל, ופירושו של דבר שהיא חוקרת את המקומות והיצורים שנמצאים מתחת למים בגאות ומחוצה להם בשפל. המערכת האקולוגית המופלאה והמרגשת ביותר על פני כדור הארץ, לדבריה: היא מסתובבת בין בריכות סלע מאז ילדותה; זה בדמה. תחום המחקר העיקרי שלה הוא סרטנים ממין מסוים, אבל נדמה לי שרוב הסרטנאים נחשבים לגיטימיים. ברגע זה יש לה אוסף של חבר'ה קטנים שנקראים Hemigrapsus takanoi במכלֵי מי־ים מיוחדים בעבודה. אני יודע שהם מין פולש, והיא בוחנת משהו מסוים במורפולוגיה שלהם שהיא מנסה לשים עליו את האצבע כבר שנים, אבל שם פחות או יותר נגמרת ההבנה שלי. פחות משליש מן המילים שביולוגים משתמשים בהן עשויות להיות מוּבָנות לאדם הממוצע; למצוא את עצמך לכוד בתוך קבוצה של ביולוגים במסיבה זה סיוט.

כשרובי ואני נכנסים למטבח הבוקר, אֶמה שרה לג'וֹן קִיטס. השמש מזדגזגת על הדלפקים, ודגני הבוקר שלנו מתקשים בקעריותיהם. הלפטופ שלה, שמוצג בו דף של מילים ושרבוטים מרשימים, מנגן רצועה ששמה Killermuffin. כשהצלנו את ג'ון קיטס ממקלט הכלבים, אמרו לנו שג'אנגל בעוצמת קול נמוכה מרגיע את עצביו, וכך נעשתה המוזיקה הזאת לפסקול חיינו. היום כבר התרגלתי אליה, אבל זה לקח זמן.

אני עומד בפתח, רובי ישובה על מותני, ומביט באשתי שרה לכלב שיר נטול מנגינה. למרות קבוצה של מוזיקאים שנמנית עם אבותיה, אמה אינה מסוגלת לשיר אפילו "היום יום הולדת" בלי לזייף, אבל זה מעולם לא עצר בעדה. זה אחד מהרבה דברים שאני אוהב באשתי.

היא קולטת אותנו ורוקדת לעברנו, עדיין שרה בצורה מזעזעת. "שני האנשים האהובים עליי!" היא אומרת, נושקת לשנינו ומחלצת את רובי מזרועותיי. היא מסתחררת עם בתנו, והשירה האיומה מתחזקת.

רובי יודעת שאמא היתה חולה; היא ראתה אותה מאבדת את שערה בשל התרופה המיוחדת שהיא מקבלת בבית החולים, אבל היא חושבת שמצבה של אֶמה כבר טוב יותר עכשיו. לאמיתו של דבר, אנחנו לא יודעים. אמה עשתה סריקת PET אתמול, בתום הטיפולים, ונקבע לנו תור לשבוע הבא לדון בתוצאות. אנחנו מקווים, אנחנו מפחדים. אף אחד משנינו אינו ישן טוב.

כעבור ריקוד קצר עם אִמהּ, כשברווז מסתחרר מעל לראשיהן, רובי נחלצת לטפל באיזה עניין דחוף.

"תחזרי!" צועקת אֶמה. "אני רוצה לחבק אותך!"

"אני עסוקה מדי," אומרת רובי בצער. ואחר כך, "הַיי," היא לוחשת לצמח שהיא קיבלה מהגנון לטפל בו. "אני הולכת לתת לך לשתות."

"יש משהו?" אני שואל ומחווה בסנטרי על המחשב. לפני כמה שנים הגישה אמה סדרה על חיות־בר בבי־בי־סי, והיא ממשיכה לקבל הודעות מגברים מוזרים, אף על פי שמאז לא הופיעה בטלוויזיה. אבל לאחרונה שידרו שוב את הסדרה שלה, וכתוצאה מכך גבר זרם ההודעות. על פי רוב הן מצחיקות אותנו, אבל אתמול בערב היא הודתה שבזמן האחרון הגיעו כמה מטרידות יותר.

"עוד שתיים. אחת עדינה, השנייה פחות. אבל חסמתי אותו."

אני מביט בה מקרוב כשהיא ממלאת את כוסותינו מים, אך היא לא נראית מוטרדת. נראה לי שיהיה הוגן לומר, שההודעות האלה מטרידות אותי הרבה יותר מאשר אותה. ניסיתי לשכנע אותה לסגור את דף הפייסבוק הפומבי שלה, אך היא לא מוכנה לעשות זאת. מתברר שאנשים עדיין מעלים פוסטים על חיות בר שהם עוקבים אחריהן, והיא אינה מוכנה לסגור את המשאב "רק בגלל כמה גברים בודדים".

אני מקווה שהם רק בודדים.

"אני מתה על מה שכתבת על קנת' דֶלוויץ'," אמה אומרת לי ושמה עין על רובי, שמטפסת אל הכיור עם פחית ההשקיה ביד. העיתון שלי מונח על השולחן, פתוח בהודעות הפטירה.

אני ניגש אל ג'ון קיטס, מקפל את אחת מאוזניו המשייות סביב אצבעותיי ומחכה לאֲבָל. הכלב מדיף ריח מזון יבש ופרווה חרוכה לאחר מפגש לא נעים עם מגהץ.

"אבל?" אני דוחק.

היא נעצרת משנתפסה. "בלי אבל."

"אוי בחייך, אמה."

מקץ רגע היא צוחקת. "בסדר. אני באמת מתה על הקטע, אבל החלק הכי הורס זה הקטע עם הכּוֹמרָה. היי, רובי, מספיק עם המים."

ג'ון קיטס נאנח עמוקות כשאני נרכן לבחון את הכתבות שלי. קנת' דלוויץ', עמית למקצוע שיצא לו מוניטין על אורגיות אגדתיות שאירח ביקב שלו בסאסקס, חולק את דף ההספדים עם נווט מפיקוד המפציצים וכומרה שחטפה התקף לב במהלך טקס חתונה שניהלה בשבוע שעבר. "אתה במיטבך כשאתה לקוני," אומרת אמה. היא מכניסה לחם למצנם. "השחקן ההוא בשבוע שעבר — הסקוטי, איך קראו לו? רובי, אל תטביעי אותו, בבקשה..."

"דיוויד ביילי?"

"דיוויד ביילי. כן. מושלם."

אני שב וקורא את ההודעה על קנת' דלוויץ' בזמן שאמה מתעסקת בגלישה הבלתי נמנעת של מים ואדמה מן העציץ של רובי. היא צודקת, כמובן. הכומרה, שהודעת הפטירה שלה קצרה בהרבה, טובה יותר.

למרבה הצער, במקרים רבים אמה צודקת. העורך שלי, שאני חושד שמאוהב באשתי, מתלוצץ לא פעם שהיה מפטר אותי ושוכר אותה במקומי, אילו החליטה לעזוב את הביולוגיה הימית. האמת היא שזה די פוגע בעיניי, מפני שאין לו על מה להסתמך מעבר לרשימה אחת שכתבה ב"האפינגטון פוסט", אלא אם הוא קרא בסתר את המאמרים המדעיים שלה.

אמה היא עמיתת מחקר בחברה הביולוגית הימית בפלימות', עבודה שהיא מקדישה לה יומיים בשבוע, ואחר כך חוזרת אלינו ללונדון ללמד שימור שפכי נהרות ביוניברסיטי קולג'. היא כותבת מצוינת, בעלת אינסטינקטים שתכופות טובים משלי, והיא באמת ובתמים אוהבת לבקר ב־Wikideaths, אבל זה בעיקר מתוך אהבתה לסיפור טוב, ולא מתוך רצון לגנוב את עבודתי. אינני חושב שיש לה תוכניות לעשוק אותי.

רובי וג'ון קיטס יוצאים החוצה לחצר, שהשמש מתגנבת אליה מבעד למרווחים בעץ הדולב הגדל אצל השכנים ומנמרת בזהוב את המדשאה הזעירה שלנו. ריחו של קיץ עירוני מוקדם מתגלגל ונכנס מבעד לדלת: דשא מבריק עדיין, יערה, אספלט מתחמם.

אני מנסה להשיב את הנוזלים אל דגני הבוקר שלנו שעה שבחוץ הכלב מתרוצץ סביב הבריכה ונובח. היא מלאה תינוקות צפרדעים כעת, ונדמה שזה לא מקובל עליו. "ג'ון קיטס, אתה מוכן להירגע?" שואלת אמה מהפתח. הכלב אינו מתייחס אליה. "יש לנו שכנים."

"ג'ון!" צועקת רובי. "יש לנו שכנים!"

"ששש, רובי..."

אני מוצא כמה כפות ויוצא עם ארוחת הבוקר שלנו לחצר.

"סליחה," אומרת אמה ומחזיקה למעני את הדלת הפתוחה. "אני יודעת שלא ביקשת לשמוע על העבודה שלך. זה בטח מעצבן."

"נכון." אנחנו יושבים לשולחן בחצר, שעדיין זרוע טל. "אבל בדרך כלל את מנומסת. הבעיה האמיתית היא שלא פעם את צודקת."

היא מחייכת. "אני חושבת שאתה כותב מבריק, ליאו. אני קוראת את הודעות הפטירה שלך עוד לפני שאני בכלל פותחת את האימיילים בעבודה בבוקר."

"מממ." אני פוקח עין על רובי, שטיפ־טיפה קרובה מדי לבריכה.

"באמת! כתיבה היא אחד הנכסים הכי סקסיים שלך."

"אוי, בחייך, אמה, מספיק."

אמה מכניסה לפיה כף מלאה דגני בוקר. "ברצינות, אני לא צוחקת. אתה הכותב הכי טוב בדסק הזה. נקודה."

למרבה המבוכה, איני מסוגל להפסיק לקרון. "תודה," אני אומר בסופו של דבר, כי אני יודע שהיא מתכוונת לזה. "אבל את עדיין מעצבנת."

היא נאנחת. "אוף, אני יודעת."

"מהרבה מאוד סיבות," אני מוסיף, והיא אינה יכולה לעצור בצחוקה. "יש לך הרבה יותר מדי דעות על הרבה יותר מדי דברים."

היא מחליקה את ידה על פני השולחן וסוחטת את אגודלי ואומרת לי שאני הפֵייבוֹריט שלה, ואני מוצא את עצמי צוחק איתה — וזה המקצב שלנו. זה אנחנו. אנחנו נשואים שבע שנים; יחד כמעט עשר, ואני מכיר כל חלק בה.

נדמה לי שקֶנֶדי הוא זה שאמר, שאנחנו קשורים אל הים — שכאשר אנחנו חוזרים אליו, לספורט, לבילוי או לכל דבר שהוא, אנחנו חוזרים אל המקום שבאנו ממנו. כך אני מרגיש לגבינו. להיות ליד אשתי, ליד אמה, זה לחזור למקור.

כשייוודע לי אפוא בימים שיבואו לאחר הבוקר הזה — הבוקר התמים והשגרתי הזה, עם כלבים וצפרדעים וקפה וכמרות מתות — שאין לי מושג מי האישה הזאת, זה ישבור אותי.

2.
אמה

כעבור שבוע

"אני הולכת להיות בסדר," אני חוזרת ואומרת אל תוך אפלת חדר השינה שלנו. איבדתי את תחושת הזמן. השעות ניתכו ונטפו זו על זו, וכשליאו אינו עונה, אני קולטת שהוא אפילו לא במיטה. בטח התנמנמתי.

אני מסתכלת בשעון: 03:47. סוף כל סוף הגיע יום הפגישה בבית החולים.

אני מחכה לצלילי הדחת המים באסלה ולוחות הרצפה הקקופוניים שלנו, אבל שום דבר אינו מגיע. ליאו כמעט בוודאות למטה, אוכל משהו בזוהרו הצהוב של המקרר הפתוח. מן הסתם מנת חירום של נקניק: הוא אמר שאם הכימותרפיה שלי לא תעבוד, הוא יהפוך לטבעוני כדי לתמוך בי. לפני ארבע שנים, אחרי הדיאגנוזה, נהייתי טבעונית, אבל קרה יותר מפעם שאכלתי את הצ'דר ישר מהחפיסה כבר במגרש החנייה של "סיינסברי" בקַמדֶן.

הוא איננו בשירותים, אז אני יורדת למטבח. אני מעבירה את ידי על הקיר תוך כדי ירידה, הוא עבה ומלא גבשושיות אחרי עשרות שנות צביעה על גבי צביעה. אני שרה בלחש את Survivor.

אני מתקדמת לאיטי על פני ערימה גבוהה של ספרים. על הערימה מונחת קערת אמייל עם דברים שלעולם איננו משתמשים בהם — מפתחות למנעולים עלומים, אטבים משרדיים, מארז חיסכון של סרט הדבקה. ליאו מזיז את הערימה שוב ושוב אל מרכז המסדרון כדי שאתייחס אליה, ואני מזיזה אותה בחזרה. הפתרון הוא עוד מדפים, אבל אני לא טובה במדפים.

הבעיה היא שגם ליאו לא טוב במדפים, אז אנחנו תקועים במבוי סתום.

"ליאו?" אני לוחשת.

שום דבר. רק חריקה כמעט־תיאטרלית של המדרגות, שמערערת שמרטפיות עד כדי כך, שאף אחת מהן אינה חוזרת.

ירשתי את הבית הזה מסבתי. נוסף על היותה חברת פרלמנט וכנרת חובבת, היא פיתחה אגרנות מסדר גודל בינוני, ובעשור האחרון לחייה לא הוציאה דבר מהבית. ליאו חושב שכל הסימנים מעידים על כך, שירשתי ממנה את הבעיה; מה שמדאיג הוא, שהמטפלת שלי מסכימה איתו. אם חווינו אובדן גדול מכפי שאנו מסוגלים לשאת, אנחנו נאחזים בכול, היא אומרת.

הבית הוא חלק משורה זעירה של בתי־רכבת ג'ורג'יאניים בסמטה צדדית היוצאת מראש רחוב הית', היכן שהַמסטֶד וילג' מפנה את מקומו למרחביו הנהדרים של ההית'. הוא מתפורר ודחוס להחריד, והאמת היא שבטח היינו מרוויחים הון קטן אילו מכרנו אותו. אבל ארבעת הקירות האלה מהווים חלק מהותי כל כך מן הסיפור שלי, מההישרדות שלי, שאינני מסוגלת להביא את עצמי לעזוב.

בשבוע שעבר ליאו הראה לי את פרטיו של בית־רכבת של ארבעה חדרים בטאפנֶל פּארק. "תראי את הגודל של חדרי השינה האלה!" הוא לחש ופניו קרנו בתקווה. "יהיה לנו עוד חדר! ושירותים למטה!"

הרגשתי רע. אבל מה אני יכולה לעשות? למכור את המקום האחד הבטוח שלי בשביל שירותים למטה?

ליאו לא במטבח. הוא גם לא בחדרון העבודה הזעיר שלנו, ויש בכך הקלה. לרגע חשבתי שאולי הוא יושב שם וכותב את הודעת הפטירה שלי מבעוד מועד, מה שכמובן בלתי נסבל. בכל עיתון בעולם יש סטוֹק של הודעות פטירה כתובות־מראש לידוענים: העורכים שלהם חיים בחשש מפני מוות משמעותי שיתפוס אותם לא מוכנים. ואף על פי שאינני ידוענית, יש להניח שאהיה ראויה להודעת פטירה בעיתון שלו.

אני ממשיכה לשיר את Survivor ובודקת בפינת האוכל הקטנה, אף על פי ששנינו לא נכנסים אליה. היא פחות או יותר בלתי ניתנת לשימוש, מלאה בערימות השפוכת של סבתא ובדפי תווים ישנים לכינור, אבל הבטחתי לליאו למיין אותם ברגע שאגמור לבדוק את עבודות המאסטר שהוגשו לי השנה.

"ליאו?" קולי נשמע בדיוק כמו תמיד. שום זכר לסרטן. אני מדמה לעצמי את האפשרות שממאירוּת מוסיפה לזרום בגופי כמו יין זול, אבל זה לא מצלצל לי נכון.

פתאום מתערפל בי פחד משום מקום: מה אם גם רובי נעלמה? אני רצה למעלה, מהר כל כך שאני מועדת ונוחתת על כפות ידיי, אבל היא שם.

ברור שהיא שם. וברור, כשאני בודקת, שהיא נושמת.

אני מחפשת את ליאו בארון האוויר, בדלת היציאה למרפסת הגג הלא־בטוחה שלנו. אין לו זכר.

חרדה מתחילה לעקצץ. מה אם לאחד מאותם גברים מוזרים מהאינטרנט נמאס מכך שאני חוסמת אותו, והוא החליט להעניש את בעלי?

מגוחך, אני אומרת לעצמי, אבל הרעיון נתקע בראשי. ליאו פותח את הדלת, ומישהו מפיל אותו ארצה. ליאו מוציא את ג'ון קיטס להתרוקנות מאוחרת ומוכה למוות באַלה בידי איזה מטורף בודד, שחושב שאני שייכת לו מפני שהוא אוהב לראות אותי מדברת עם טַבלָנִים בטלוויזיה.

זה לא רע עד כדי כך, כמובן, אבל זה גרוע מכפי שהסגרתי. חלק מהם מתעצבנים אם אני לא עונה. אני חוסמת את כולם, אבל חלקם פשוט ממציאים פרופילים חדשים כדי שיוכלו לחזור ולצעוק עליי עוד קצת. זמן רב הצלחתי להתנער מזה, אבל לאחרונה הגעתי לקצה. אני לא מפחדת כל כך, פשוט נמאס לי מזה.

אבל נדמה לי שמישהו ממש חיכה לי כשיצאתי מהמעבדה בפלימות' בשבוע שעבר. איזה גבר ישב על תלולית העשב שגובלת בכביש הגישה, ומה שמוזר זה שהוא ישב בגבו לים. מי הולך לבהות בחניה פרטית באחר צהריים שטוף שמש, כשממש מאחוריו נשקף נוף מושלם של מצר פלימות' המתנוצץ? גם לא כל כך אהבתי את זה שהוא משך מצחיית כובע בייסבול נמוך על הפנים בזמן שהלכתי לחניה והפנה את הפנים הצדה כשעברתי.

זה בטח שום דבר, אבל זה הטריד אותי.

אני מתיישבת על המיטה ומנסה להתמקד. בראש סדר העדיפויות שלי ברגע זה: למצוא את בעלי הנעדר.

אני בודקת את הודעות הטקסט שלי. לעתים רחוקות מאוד, אם מת מישהו חשוב בטירוף, ליאו נאלץ להדליק את הלפטופ באמצע הלילה. אולי קרה משהו ענקי, למשל שהמלכה או ראש הממשלה מתו? אולי הוא באמת הלך לעבודה?

אין לי הודעות ממנו בטלפון. רק החיפוש שלי בגוגל אחרי גבר שלא הייתי צריכה לחפש; הדבר האחרון שעשיתי לפני שנרדמתי קודם.

זכר שיחת־הטלפון הבוקר מחלחל אליי שוב, כמו מי שיטפונות מתחת לדלת. אני רק רוצה לדבר איתך, הוא אמר לבסוף. תיפגשי איתי. פנים אל פנים.

הנחתי את הטלפון מידי כשהוא אמר זאת.

"ליאו?" אני לוחשת. שום דבר. "ליאו!" אני חוזרת, חזק יותר הפעם. "עדיין עלול להיות לי סרטן! אתה לא יכול לנטוש אותי עכשיו!"

ואז, מקץ שהות קלה. "אני אוהבת אותך. איפה אתה?"

אין תשובה. האיש פשוט התפוגג.

בסופו של דבר אני מוצאת אותו במחסן בחצר. לפני חמש שנים בערך הוא התעצבן כל כך על מצב הבית, ששילמתי לתיקונצ'יק שירוקן את המחסן. הוספנו לו בידוד ומתחנו אליו כבל חשמל עמיד לכל מזג אוויר, כדי שליאו יוכל לעבוד שם אם ירצה. הכנסתי פנימה ספה ושטיח וכוננית ספרים, והבטחתי שלעולם לא אשים בו דברים "רק כדי למיין". ליאו התאהב בו, ומהר מאוד לאחר מכן שכח לגמרי מקיומו.

אבל עכשיו הוא ישב בפנים והשתעל עשן סיגריה.

"ליאו." אני עומדת בפתח. "מה אתה עושה?"

הוא נראה מבויש. "מעשן סיגריית חירום." יש לידו חפיסת סיגריות, פתוחה בגסות. בקרבת מקום, מצית הפלסטיק הארוך שאנו מדליקים בו את הכיריים.

הכלב, שיצא בעקבותיי, מביט בליאו ואחר כך בי כאומר, אבל הוא בכלל לא מעשן. "אבל אתה בכלל לא מעשן," אני אומרת.

"אני יודע." הוא לוקח את מצית הכיריים ולוחץ על כפתור ההצתה. להבה כחולה־כתומה מאירה את פניו העייפות והמפוחדות, ואף על פי שזה שובר את לבי, אני מוצאת את עצמי צוחקת. בעלי מעשן סיגריית חירום במחסן, ומדליק אותה במה שהוא למעשה להביור ביתי.

"אל תצחקי עליי," הוא אומר וצוחק קצת בעצמו. "אני פוחד."

אני מפסיקה לצחוק. חשבתי על כך לעתים קרובות לאורך המחלה שלי, האפשרות שאמות לגבר שכל הנוף הרגשי שלו התעצב סביב אובדן. פחדתי על עצמי, כמובן, והצער שאני מדמיינת אצל רובי קשה מנשוא, אבל במובנים רבים ליאו הוא זה שאני דואגת לו יותר מכול. נראה לי שרוב האנשים רואים בבעלי גבר בטוח בעצמו, חד־תפיסה וחכם, אבל זאת רק השכבה העליונה.

המשפחה הקטנה שלנו היא המקום הראשון שבו הוא הרגיש באמת שייך.

"אוי, ליאו..." אני אומרת. "אהוב שלי, לא יכולת לשתות ויסקי?"

הוא מניד את ראשו. "הבטחתי לך לוותר על אלכוהול. אני אדם שעומד במילה שלו."

אני מתיישבת לידו על הספה, שענן אבק קטן עולה ממנה, ואוחזת בידו בזמן שהוא מודה שלקח איתו את ג'ון קיטס לחנות הנוחות לקנות סיגריות. הוא גם קנה איזה שוקולד נטול חלב.

"הוא היה מגעיל," הוא אומר באומללות.

אני שוזרת את זרועי בזרועו. גופו המסכן דרוך, כאילו הוא מתכונן להתקפה. "אתה עדיין לא צריך לוותר על אלכוהול," אני אומרת לו. "או בשר, או דברי חלב." שערו נעשה די פרוע. קמטים עמוקים נחרצו תחת עיניו, והוא זקוק לגילוח, אבל אלוהים, כמה שהוא יפה.

אני מביטה בו ומשתוקקת לשדר לו איכשהו עד כמה עמוקה ושלמה האהבה שלי אליו. עד כמה אני רוצה לגונן עליו מפני מה שעלול לקרות לי.

ג'ון קיטס מתמקם לרגלי ליאו ורוטן.

"אני הולכת להיות בסדר," אני אומרת. "אנחנו הולכים להיכנס לפגישה, ודוקטור מוֹרוּ הולך להגיד לי שאני נקייה, ואתה הולך לשבת שם ולהאשים אותו, בינך ובינך, שהוא מאוהב בי —"

"כי זה נכון."

"זה לא נכון. הנקודה היא שהוא הולך להגיד לי שהסרטן נעלם, ושאנחנו יכולים להמשיך בחיינו. ואז נלך לאסוף את רובי מהגנון וניקח אותה לנדנדות ומשם נחזור הביתה ונשכיב אותה לישון ואז נאכל ארוחת ערב ויין ואולי סקס. רק דברים טובים מצפים לנו."

שתיקה. "אולי אני אפילו ארוקן קצת את הבית," אני אומרת. "אבל יהיה הגיוני מצדך לא להתלהב יותר מדי."

הוא שב ומדליק את מצית הכיריים כדי להביט בפניי. אני מלטפת את לחיו באצבעי, והוא מושך אותי אליו.

"אני מצטער," הוא אומר. "הרגשתי די בטוח לקראת מחר, אבל אז נכנסת למיטה ופשוט..." קולו מתרחק.

"לא היה נכון מצדי ללכת על נקניק, או ויסקי," הוא אומר לבסוף. "הבטחתי לך."

"שוקולד טבעוני וניקוטין עד הסוף," אני מסכימה. "אבל הבטחת להתנזר רק אם הבשורות מחר יהיו רעות. זה אומר שאתה יודע משהו שאני לא יודעת?"

הוא מחייך קצרות. "לא, אֶמה, זה לא אומר. זה רק אומר שרציתי... אני לא יודע. לכבד אותך."

הוא בוחן אותי זמן־מה ואחר מנשק אותי. יש לו הבל פה נוראי של מעשן, אבל פה, במחסן הקר הזה, כשעתידנו צפון בתיקיות שירות הבריאות הממלכתי, לא אכפת לי בכלל. בעלי הוא נשקן אמן. עשר שנים והוא עדיין מעלה בי עקצוצים.

"אני אוהב אותך," הוא אומר. "ואני מצטער שנלחצתי. זה לא עוזר."

אני מניחה את ראשי על כתפו, ורק עכשיו מבחינה עד כמה אני עייפה. עייפות עמוקה, קטלנית; עייפות מהסוג שהרגשתי כשהייתי בשבוע השמיני להיריון ויכולתי לישון על פומפייה.

אני רושמת בעיני רוחי: עייפות קיצונית. במהלך ארבע השנים האחרונות, מאז בישרה לי מזכירה מתנצלת שיש לי סרטן שנקרא לימפומת מאלְט חוץ־בּלוּטית, אני חוקרת את גופי כפי שביולוגית ימית חוקרת מיקרואורגניזם במעבדה. ובכל פעם שאני רושמת לעצמי משהו חדש או שונה, נפער בי אותו פחד קטן באזור האגן.

הסרטן סווג תחילה בדרגה נמוכה, נמוכה כל כך שאמרו לי שאין "שום תועלת קלינית" לטפל בי. בתקופה ההיא כבר ניסינו ליאו ואני להיכנס להיריון במשך שלוש שנים, ובדיוק התחלתנו סבב הפריה מלאכותית. צוות הסרטן שלי אישר לנו להמשיך בטיפול הפריון; נאמר לי שאם לא נצליח, יבדקו אותי שוב כעבור שנה.

בטחתי בהם כשהם אמרו, שאין שום סיבה לטפל בי בינתיים. שיעברו שנים לפני שיהיה צורך בכימותרפיה, שצילום רנטגן של החזה פעם ברבעון יקלוט כל שינויים מבעוד מועד — אבל הפחד נשאר כמו מכת־שמש במוח. הרגשתי מפורקת קוגניטיבית, מעורערת.

מחשבות ותשוקות ששכבו בי רדומות זה זמן רב, החלו לארוב לי. שכבתי ערה בלילה, מלאת דמיונות פרועים וחרטות על ימַיי הסטודנטיאליים; שנות העשרים לחיי.

וכמובן עליו.

התחלתי לחלום חלומות חיים, אמיתיים כמו תמונות, על שנינו נפגשים, על מגע עורו, על ריח שערו. ולכן כשעלתה המחשבה בראשי — אני רוצה להתקשר — לא התנערתי ממנה מיד.

היא חזרה שוב ושוב. אני צריכה שהוא יֵדע שאני חולה. אני צריכה לראות אותו.

ימים ספורים אחרי הדיאגנוזה נכנעתי והתקשרתי.

שתי הפגישות הראשונות התקיימו בבית מלון במרחק קילומטרים מלונדון. השלישית, במזללה שומנית ליד אוקספורד סירקס. שיקשקתי בתוך ענן של צורך והורמוני פוריות שהזרקתי לעצמי יום־יום. בכל אחת מהפעמים אמרתי לעצמי שזה בסדר; שאף אחד לא ייפגע. זה היה, בפשטות, המשך של שיחה שמתנהלת זה תשע־עשרה שנה. אבל מובן שזה לא היה בסדר. לא היה שום פתרון שאינו כרוך בחורבן משפחה.

בסופו של דבר הסכמתי לנתק שוב את הקשר.

כעבור שישה שבועות החזקתי בידי בדיקת היריון חיובית. הראיתי אותה לליאו, ואיש משנינו לא ידע מה לומר. למחרת עשיתי בדיקה נוספת, ואז עוד אחת ועוד אחת, עד שעלה על דעתי שהבדיקות אינן טועות. קשה מספיק להרהר במחזור החיים אחרי שניסית שנים להיכנס להיריון בלי הצלחה, אבל כשאת בוחנת אותו מבעד לפריזמה של סרטן, זה כמעט בלתי אפשרי.

זה היה לפני ארבע שנים. תחילתה של רובי.

המחלה נותרה סטטית במהלך ההיריון והמלחמה של אימהוּת מוקדמת. בדיקות הרנטגן של החזה שלי המשיכו לחזור צלולות, וכל השאר היה נורמלי. ליאו ואני היינו עסוקים כל כך בניסיון להחזיק ילדה קטנה בחיים, שתכופות שכחנו שיש לי סרטן דם.

אבל זה לא היה יכול להימשך לנצח. בשנה שעברה, כשרובי היתה בת שנתיים וחצי, התחלתי לרדת במשקל ולסבול מכאבי בטן. אחרי דימום קיבתי עברתי סריקות, וימים אחדים לאחר מכן הראו לי תמונה של כיב ממאיר שאורב לי בקיבה.

"המחלה התקדמה לצערי," אמר לי ד"ר מוֹרוּ, ההמטולוג שלי, וחיוכו השגור נעדר מפניו. התברר שעכשיו יש לי סוג אגרסיבי של לימפומה שאינה הודג'קין, והייתי מוכרחה להתחיל בטיפולים ללא דיחוי.

"ניסינו להיכנס להיריון שני," התחלתי, אבל הוא הרים את ידו.

"תוכלי לחשוב על זה כשלא תעמדי פנים אל פנים מול המוות."

על פי רוב הוא אינו אדם חמור סבר.

כעת, חודשים אחדים לאחר מכן, כשסבב הטיפולים נגמר סוף־סוף אגב תפילות לרֶמיסיה, התשישות היא שמפחידה אותי יותר מכול. המשיכה העזה שלה כלפי מטה, האפלה הדוממת במעמקים.

המשך הפרק בספר המלא