בטון ואדמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בטון ואדמה
5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

דניאלה ג'וליה טראוב

דניאלה ג'וליה טראוב היא דוקטורנית ליחסים בינלאומיים המתמחה בקשרי הנורמליזציה בין ישראל למדינות מוסלמיות, סופרת ומרצה. 
ספרה השני, "מרלין האדומה", ראה אור ב-2023 ומספר את סיפור כיבוש ישראל על ידי איראן.
כיום היא עובד בתחום השיווק והעסקים בהייטק ובעבר שירתה כסגנית שגריר באירלנד ועוזרת נספח צבאי באיטליה. 

ראיון "ראש בראש"

נושאים

תקציר

אישה מהרהרת ביחסיה עם בן זוגה לשעבר, וכיצד הפציעה הצבאית שלו הובילה לפרידתם. הסיפור עוסק באהבה, אובדן וזיכרונות מתמשכים.

פרק ראשון

איתן סיפר לי על ילדים שרצים במדשאות בלתי נגמרות ועל קיץ בבריכה של הקיבוץ ועל איך שאסף, חבר שלו, כמעט הטביע אותו פעם אחת. צחקתי וניסיתי ללכוד כמה שיותר מילים. 
בעברית השבורה שלי, סיפרתי לו על ניו יורק, על המוניות ועל הבניינים הבלתי נגמרים. על החנויות הקטנות שהן קסם, חלונות ראווה של חלום. סיפרתי לו על הברים ואלכוהול, על הכסף ועל חנות קטנה של בדים.
"אני אוהב ללכת לאיבוד." אמר איתן וסיפר שהיה הולך עם האחים שלו אל היערות מסביב לקיבוץ, מטפסים על העצים וקוראים תיגר על ענף כזה או אחר. שעות בתוך המבוכים של השדות הבלתי נגמרים, החיטה, הכותנה. הר הכותנה שהיו קופצים לתוכו, לא מודאגים כלל מנחשים וסכנות אחרות שבדרך.
"לי היה בטון." אמרתי, מעידה על העיר שלי.

דניאלה ג'וליה טראוב היא דוקטורנית ליחסים בינלאומיים המתמחה בקשרי הנורמליזציה בין ישראל למדינות מוסלמיות, סופרת ומרצה. 
ספרה השני, "מרלין האדומה", ראה אור ב-2023 ומספר את סיפור כיבוש ישראל על ידי איראן.
כיום היא עובד בתחום השיווק והעסקים בהייטק ובעבר שירתה כסגנית שגריר באירלנד ועוזרת נספח צבאי באיטליה. 

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

נושאים

בטון ואדמה דניאלה ג'וליה טראוב

איתן סיפר לי על ילדים שרצים במדשאות בלתי נגמרות ועל קיץ בבריכה של הקיבוץ ועל איך שאסף, חבר שלו, כמעט הטביע אותו פעם אחת. צחקתי וניסיתי ללכוד כמה שיותר מילים. 
בעברית השבורה שלי, סיפרתי לו על ניו יורק, על המוניות ועל הבניינים הבלתי נגמרים. על החנויות הקטנות שהן קסם, חלונות ראווה של חלום. סיפרתי לו על הברים ואלכוהול, על הכסף ועל חנות קטנה של בדים.
"אני אוהב ללכת לאיבוד." אמר איתן וסיפר שהיה הולך עם האחים שלו אל היערות מסביב לקיבוץ, מטפסים על העצים וקוראים תיגר על ענף כזה או אחר. שעות בתוך המבוכים של השדות הבלתי נגמרים, החיטה, הכותנה. הר הכותנה שהיו קופצים לתוכו, לא מודאגים כלל מנחשים וסכנות אחרות שבדרך.
"לי היה בטון." אמרתי, מעידה על העיר שלי.