

קיץ


זה היה אחד מהפלוצים האלה שמסריחים כל כך עד שאפשר ממש לטעום אותם. אחד מאלה שמעלים דמעות בעיניים ומכריחים לתקוע את הראש מתחת לצווארון של החולצה. הוא בטח יצא חם ומהביל, כי אין שום הסבר אחר לסירחון המחריד שלו. אני יודע, הוא נשמע כמו נאד שקט וקטלני קלאסי - הוא לא היה כזה. הפלוץ שלה הרעיש כמו קפצון כשהוא יצא. בדיוק - זה לא הייתי אני! זאת הייתה לֶקְסִי!
היא הטילה את פצצת הסירחון שלה באחד הימים בקיץ, כשעזרנו למורה טי להעביר את הכיתה הישנה שלנו לאגף של כיתות ו'. אחרי השנה שעברה רציתי לבלות כל רגע עם המורה טי. לא רציתי שיעבור אפילו יום אחד בלי להיות איתו. בגלל זה הלכתי לעזור לו במעבר בחופשה. חוץ מזה, אמא ואבא לא היו בסביבה. הם עבדו כל הזמן - אפילו בקיץ, העסק היה מחייב. ואחי הגדול, ריצ'רד, הלך לעשות מה שבא לו, שזה להיות די־ג'יי. היה לו ציוד משלו והוא ערך מסיבות קטנות, בעיקר ימי הולדת. זה לא כאילו שהיינו צריכים את הכסף, ואמא ואבא לא הכריחו אותו למצוא עבודה, אבל זה מה שהוא עשה. הוא אמר שזה עוזר לו להשיג בנות.
לֶקסי ואני לא היינו היחידים שבחרנו להסתובב עם המורה טי. גם אנה והמורָה ניוּבֶּרִי עזרו הרבה, וגם ג'פרי בא לפעמים. בהתחלה לא היו הרבה אנשים אחרים בבית הספר, רק הַשָּׁרָתִים שלנו, הצוות של המשרד והמנהלת, גברת וִילִיַאמְס.
בוקר אחד הייתי בדרך לכיתה ונעצרתי להשתין לפני שעליתי למעלה. מעבר לפינה מהמשרד יש שירותים שאף אחד לא משתמש בהם אף פעם, שירותים קטנים עם משתֵנה אחת ותא אחד. אני לא יודע מה נכנס בי, אבל תמיד אהבתי להשתולל בשירותים. קשה להיפטר מהרגלים ישנים. נכנסתי פנימה והדלת של התא החזירה לי מבט עם הבעה מוזרה על הפנים.
"הִי־יָא!" צעקתי, רצתי, צברתי תנופה ודפקתי בעיטת קראטה במטרה שלי. אני לא באמת יודע אומנויות לחימה, אבל ראיתי את המהלך הזה בטלוויזיה. הדלת נפתחה בחבטה ואחרי שניתזה מהקיר נטרקה בחזרה.
"אההה!" צרח מישהו.
הא! לא ציפיתי שיהיה שם מישהו. כמו שאמרתי, אף אחד אף פעם לא משתמש בשירותים האלה.
"פִּיטֶר, אני אהרוג אותך!" ג'פרי התפרץ החוצה מהתא. בהחלט הבהלתי אותו כל כך עד שהוא השתין על עצמו - ראיתי את זה. הוא בטח השפריץ לכל הכיוונים. כל המכנסיים שלו היו מלאים בכתמים רטובים. רציתי לצחוק, אבל ג'פרי הסתכל עליי במבט זועם.
נרתעתי לכיוון הדלת. "אני - אני לא ידעתי שאתה שם בפנים. אני נשבע."
"אז כדאי שתגדֵל עיניים מאחורה," הוא הזהיר אותי.
פתחתי את הדלת ומיהרתי לעלות כשג'פרי נשאר שם, כנראה כדי לייבש את המכנסיים שלו. התחלתי לעזור למורה טי.
אם עברתם פעם דירה אתם יודעים שהכול קשור בקרטונים. לארוז קרטונים, להרים קרטונים ולפרוק קרטונים. קרטונים, קרטונים ועוד קרטונים. אחרי כמה זמן נמאס לי מהם אז ניסיתי לדחוס לתוך אחד מהם כמה שיכולתי, במחשבה שאם יהיו יותר דברים בכל קרטון, בסופו של דבר יהיו פחות קרטונים. לוּק, הגאון של הכיתה, היה יכול להיות גאה בהברקה שלי. הבעיה הייתה ששכחתי שצריך להרים את הקרטון אחרי שדחסתי לתוכו מלא ספרים וכל דבר אחר שהצלחתי להכניס פנימה.
"פיטר, יש לך יותר מדי שם בפנים," הזהירה אנה, "אתה צריך להוציא כמה דברים."
אני מחבב את אנה והכול, אבל לא הייתי מוכן להקשיב לבת. הצלחתי להרים את הקרטון אחרי שכמעט נהיה לי קילֶה, אבל אז התחתית המטופשת נפלה החוצה. עמדתי שם כמו אידיוט כשאני מחזיק קרטון ריק וכל מיני דברים מפוזרים לי מסביב לרגליים. המורה טי והמורָה ניוּבֶּרִי זכו לצחקוק נחמד, ואני יודע שאנה נאלצה לנשוך את הלשון.
אחרי ששיטת הקרטון הכבד במיוחד נכשלה, החלטתי שאקח שני קרטונים בגודל רגיל ואערום אותם אחד על השני. הרעיון שלי היה שאם אני אקח שניים יחד יהיו פחות מסעות עם הקרטונים. לוּק שוב היה יכול להיות גאה. הבעיה הפעם לא הייתה שהם היו כבדים מדי, אלא שלא יכולתי לראות טוב. הצלחתי להרים את שני הקרטונים והתחלתי ללכת, אבל לא הגעתי רחוק עד שנתקלתי באחר משולחנות הכתיבה של הכיתה. הפינה פגעה לי בדיוק באתם־יודעים־מה. הפלתי את הקרטונים, התקפלתי על הרצפה, נאנקתי והחזקתי את המה־שְׁמָם שלי. הייתם יכולים לחשוב שבן יקבל קצת אהדה ממורה זכר אחרי פגיעה כזאת, אבל למורה טי הייתה דרך מוזרה להראות שאכפת לו.
"אוי, בחייך. אתה בסדר גמור, פיטר," הוא אמר, "זאת סתם פגיעה פעוטה בפונפונים."
למרות הפציעה שלי הוא גרם לי לחייך. ברור שכל האחרים חשבו שזה נורא מצחיק, במיוחד לֶקסי.
"אוּה, הפונפונים הפעוטים של פיטר הפתטי," היא זימרה, "הֵיי, זה שובר שיניים. הפונפונים הפעוטים של פיטר הפתטי. הפונפונים הפעוטים של פיטר - "
"מספיק, לֶקסי," אמר המורה טי.
היא חשבה שזה מצחיק בטירוף. היא לא הייתה מסוגלת להפסיק לצחוק. ואז היא צחקה כל כך חזק עד שנפלט לה הפלוץ - ממש בקול! סירחון אמיתי! זה הגיע לה. הפנים של לֶקסי האדימו לגמרי. לא התכוונתי להעמיד פנים שלא קרה שום דבר ולתת לה לצאת מזה בקלות.
"אוי אלוהים!" צעקתי.
"מה עכשיו?" שאל המורה טי שהרים את מבטו מהקרטון שהוא חזר לארוז.
"פיטר הפליץ," מיהרה לֶקסי להגיד.
"מה! אין מצב! זאת היית את!" הייתי מוכן לחנוק אותה.
"זה הטיוח הקלאסי, פיטר," היא אמרה, "להאשים מישהו אחר."
"השתגעת?! איזה פתפותי ביצים!"
"אנחנו יודעים שחטפת מכה בביצים," היא אמרה, "אנחנו מצטערים."
"זה מספיק, שניכם," אמר המורה טי, "מישהו הפליץ. לא אכפת לי מי, רק אל תעשו את זה שוב. זה מסריח." הוא כיסה את האף שלו בחולצה וכך עשתה גם המורָה ניוּבֶּרִי הצוחקת.
לֶקסי הבזיקה אליי את החיוך השטני שלה.
"כדאי שתלכי לבדוק את התחתונים שלך אחרי הפלוץ הזה," לחשתי. הדבר הטוב היחיד בפלוץ שלה היה שאיכשהו הוא גרם לי לשכוח מהכאב של המה־שמם שלי.
וכך עברה עליי חופשת הקיץ: נזהרתי מג'פרי, התמודדתי עם לֶקסי והסתובבתי עם המורה טי. היה לי כיף.

הקיץ היה די מגניב. החלק הרע היחיד היה שאמא עוד מלצרה מהצהריים עד שעת הסגירה בכל יום, ולכן ברוב הבקרים היא ישנה. אז כאילו הייתי די לבד. אבל זה לא נורא —ככה זה כבר די הרבה זמן.
בהתחלה נסעתי הרבה באופניים שלי לבית ספר ועזרתי לטְרַפְּטִי להעביר את הכיתה. אהבתי לעשות את זה. היה מגניב להסתובב עם טרַפּטי אחרי כל כך הרבה זמן בלעדיו. אני לא הייתי היחידה שם. ג'סיקה הלכה לאיזה משהו של כתיבה ולוּק נסע לאיזה מקום, אבל אנה וג'פרי היו הרבה בכיתה, ודניאל הייתה עסוקה בחווה שלה אבל בכל זאת באה לעיתים קרובות. המורָה ניוּבֶּרי הייתה שם כל יום, חייכה וגרמה לטרַפּטי לחייך, וברור שגם פיטר היה שם. אהבתי להתגרות בפיטר. הוא ניסה להחזיר לי, אבל אני תמיד ניצחתי, והוא הפסיד בכבוד. הכול היה בכיף, לא כמו אצל בנות ביצ'יות. ואני בטח יודעת. כך שבמשך כמה זמן זה מה שעשיתי בחופשת הקיץ שלי. אני בחיים לא אתלונן על זמן שאני מבלה עם טרַפּטי. לא אחרי כל מה שעבר על כולנו.
אבל אז יום אחד, כשרכבתי הביתה מהבית ספר, שמעתי קולות בוקעים מהבית הנטוש ברחוב אוֹלְד ווּדְס. עברתי על יד הבית הזה כל יום. כבר ביקרתי בו פעם. הוא היה יכול להיות זוּלָה די מגניבה, אבל הוא גם היה סוג של מפחיד. אבק וקורי עכביש, זכוכית סדוקה בחלונות, רצפה חורקת, לוחות נופלים ומסמרים חלודים - המקום הזה היה עתיק. ממש עתיק, ובטח די מסוכן. אבל כאילו, רציתי לראות מי נמצא שם.
אחרי שהשארתי את האופניים שלי על הדשא חציתי את מרפסת הכניסה והתגנבתי לחזית של הבית, שהיה בה פתח אבל לא הייתה בו דלת. ניסיתי ללכת בשקט בזמן שריגלתי, אבל הקרשים השמיעו רעש מתחת לכפות הרגליים שלי. לא שמעתי אותן מגיעות מאחורה.
"מי את?"
"אההה!" צרחתי, כי נבהלתי בטירוף. הסתובבתי במהירות וראיתי שני פרצופים.
"מצטערת," אמרה הבת הראשונה.
"מה את עושה פה, פרחחית קטנה?" אמרה הבת השנייה.
הן היו יותר מבוגרות ממני. תלמידות תיכון, היה אפשר לראות. קודם כול הן היו יותר גדולות ממני, וכאילו הן כבר היו צריכות חזיות ולי עוד היה חזה שטוח.
"תפסיקי, רינה," אמרה הבת הראשונה, "את תפחידי אותה."
"אני סתם צוחקת. רדי ממני." רינה הסתכלה עליי, "אל תדאגי. את יכולה להסתלבט כאן, פרחחית קטנה." היא הסתובבה והלכה משם. "אני אהיה מאחורה," היא קראה מעבר לכתף.
"אני ליסה," אמרה הבת הראשונה, "איך קוראים לך?"
"אלכּסיה, אבל החברים שלי קוראים לי לֶקסי."
"בואי, לֶקסי." היא כרכה סביבי את הזרוע שלה ועשתה לי סיור בזוּלָה שלהן. המקום כבר לא היה מלוכלך ומפחיד. הן ניקו אותו, במיוחד את החדר האחורי. הן שמו כמה חתיכות של שטיח ישן על הרצפה, מה שהיה הרבה יותר טוב מהקרשים החורקים עם המסמרים החלודים. היו שם ספה ירוקה וכורסה חומה ועוד כמה רהיטי גינה. באמצע החדר הן הניחו לוח דיקט על כמה לבֵנים בתור שולחן. והן תלו כמה שמיכות על החלונות בשביל קצת פרטיות - או סודיות.
ליסה הייתה ממש יפה. היה לה שיער כהה עם תלתלים הדוקים בתספורת קצוצה. זה נראה טוב, במיוחד עם השפתון האדום הכהה שלה. היה לה גוף נחמד שהיא השוויצה בו במכנסיים קצרים ובגופייה.
"תתפסי לך מקום, לֶקסי. את יכולה להסתלבט איתנו," אמרה ליסה.
קיבלתי את ההזמנה שלה, כי לא רציתי להיות לא מנומסת ולא רציתי להרגיז אותן. התיישבתי על הכורסה החומה. רינה כבר ישבה על הספה, ומשהו אמר לי לא לשבת על ידה. בהיתי ברצפה כי לא ידעתי מה עוד לעשות.
"הֵיי, חזרתָ," אמרה ליסה.
הרמתי את העיניים וראיתי אותה ניגשת אל הבן המזיע שהגיע הרגע כדי לנשק אותו.
"מי זאת?" הוא שאל והניד את הראש לעברי.
"אלכּסיה," אמרה ליסה, "אבל החברים שלה קוראים לה לֶקסי."
"הֵיי, אלכּסיה," אמר הבן, "אני בְּרֶנְדוֹן." הוא הניד ראש לעבר הספה, "וזאתי שם רינה."
"בְּרֶנְדוֹן הוא שחקן פוטבול גדול וחזק ומתאבק," עקצה אותו רינה.
הוא עשה לה פרצוף. "זה נכון," הוא אמר, "זה מה שאני. הרגע סיימתי ריצה." עכשיו הוא הסתכל עליי. "אני מתחיל להתאמן."
"אה," אמרתי. הוא בהחלט נראה גדול וחזק.
כשהסתכלתי על רינה הייתה לה סיגריה בין השפתיים. היא הייתה יפה כמו ליסה, אבל היא עשתה אותי עצבנית.
"הֵיי, לֶקסי. רוצה אחת?" אמרה רינה והושיטה לי סיגריה אחרת. "או שאת ילדה קטנה וטובה של אמא'לה?"

פֵייד־אִין: צילום מרחוק של ג'סיקה יושבת בכיתה עם כמה ילדים אחרים. ילדים שאף פעם לא ראינו לפני כן, חלקם מבוגרים יותר, חלקם באותו גיל. ברור שזאת כיתה שמוקדשת לכתיבה. יש ספרים לכל אורך הקירות, שפע של מחשבים ומגוון של ניירות, עפרונות, עטים ומדגשים. כל התלמידים עובדים. חלקם כותבים, אחרים עורכים, ואחד מתייעץ עם המדריך.
קריינות רקע בקולה של ג'סיקה
את רוב חופשת הקיץ שלי ביליתי בעיר ניו יורק באוניברסיטת קולומביה, בהשתתפות במחנה כתיבה. אמא נסעה העירה ברכבת מנְיוּ הֵייבֶן כמה פעמים בשבוע. היא עבדה על הכתיבה שלה עצמה בזמן שהייתי במחנה, ואחר כך בילינו יחד את שעות אחרי הצהריים והערב. המחנה היה מדהים. כשהגשתי מועמדות הייתי צריכה להגיש יצירה, ועל סמך זה התקבלתי. כתבתי על המורה טִירַפְּטְסוֹן. זה היה קל. הוא האדם הכי טוב בעולם. יש לי מזל שהוא יהיה שוב המורה שלי ושנבחרתי לתוכנית הכתיבה. החלק שהכי אהבתי במחנה היה יחידת הלימוד שהקדשנו לתסריטאות.
פֵייד־אָאוּט.