חרטום- תקומה

7.10.2023

שש וחצי בבוקר. שבת וחג. במקריות לא אופיינית ננטשתי לבד בחג. אזעקת צבע אדום מעירה אותי. אני מתורגלת, אני רצה לממ"ד ומחכה. בדרך כלל זה לוקח פחות מדקה — יש בום ונגמר. לא הפעם.

שש וחצי בבוקר. עוד לא השתנתי הבוקר. אני נוגעת בידית הדלת כדי לצאת לשירותים — ושוב צבע אדום. אולי הידית של הדלת מפעילה את האזעקה?

שבע. עדיין צבע אדום, גם כשאני לא נוגעת בדלת. אני משכלת רגליים חזק, להחזיק את השלפוחית, מקווה שהיא לא תתפוצץ. פיצוצים לא חסרים לי עכשיו.

שבע וחצי. שרון מתקשרת מאור הנר.

"אימא, אנחנו מתפנים. תתפני!"

"אני ממש חייבת להתפנות, אבל אי אפשר לצאת לשירותים עכשיו!"

היא לא צוחקת.

"נבוא לקחת אותך."

"לא מתפנה, תרתי משמע."

שמונה וחצי. אני מקבלת החלטה להתפנות ויהי מה, רצה לשירותים ומשתינה. איזו הקלה. שני מתקשרת.

"סבתא, מה קורה?"

"יותר טוב. התפניתי. אבל החשמל נפל."

"איפה את?"

"בסלון."

"תיכנסי לממ"ד."

"לא. חם שם. אין מזגן."

"ובסלון יש?"

"לא, אבל החלונות פתוחים."

שני שותקת. כמה מוזר, אני שומעת נשק קל יורה לעבר הבית.

"סבתא! תיכנסי לממ"ד!"

"אם יהיה שוב צבע אדום אכנס."

שני מנתקת.

אלעד כותב לי: "אימא, מה את שומעת?"

הוא היה בצבא אז אני כותבת לו: "נק"ל."

"אימא, תיכנסי לממ"ד! תנעלי את הבית!"

היריות נמשכות, הן נשמעות סמוכות לבית ממש. אני מציצה דרך החלון ולא רואה אף אחד. חוץ מהצבע האדום והיריות הכול שקט.

אחת־עשרה וחצי. החשמל חזר. אני מדליקה את המזגן בממ"ד ומשאירה את הדלת פתוחה. בסלון יותר טוב. לפחות רואים מה קורה.

שתים־עשרה וחצי. אני רואה חיילים. הם מגיעים ונפרשים לאורך הגדר. עוד יריות נשמעות, אבל הן הולכות ומתרחקות. שוב משתררת דממה. אלעד שוב על הקו.

"מזל שיש מלחמה, לפחות אתה מתקשר."

הוא לא צוחק.

אני נזכרת שלפני ארבעה ימים חזרתי מאיסטנבול עם טובה מכפר עזה. אני כותבת לה: "מה קורה?" היא לא עונה. בטח אין קליטה אצלה בממ"ד, כמו אצלי.

עד הערב לא קורה כמעט כלום. מודיעים שלא הייתה חדירה לניר עם. בינתיים החשמל חזר. אני הולכת לישון בממ"ד, עם מזגן. אני לא מצליחה להירדם. כל הלילה שומעים צבע אדום, ולפעמים גם תותחים שלנו. את חיל האוויר אני לא שומעת.

8.10.2023

שש־וחצי בבוקר. כבר שתיתי קפה. דפיקה עדינה בדלת. אני לא פותחת.

"מי זה?"

"צבא!"

אני לא פותחת.

הם משכנעים אותי.

אני מנסה לפתוח, ומגלה שבכלל שכחתי לסגור.

שלושה חיילים בדלת, עם נשק וחגור מלא.

"גברת, צריכה להתפנות."

"בינינו? הבוקר כבר התפניתי…"

"את צריכה לצאת מכאן."

"לא רוצה!"

"את נמצאת בשטח צבאי סגור! יש לך חצי שעה! יש לך לאן ללכת?"

אני מתלבטת.

"ואם לא?"

"אז תתפני למשמרת הנגב וקחי איתך את אינדיו." אינדיו הוא השכן שלי.

"במחשבה שנייה אני אתפנה לאחותי. לאינדיו אין מה לעשות שם."

אני אורזת את המזוודה הקטנה שנשארה בחוץ עוד מהטיול לאיסטנבול.

שבע. אני יוצאת מהבית. אין בחוץ נפש חיה פרט לאינדיו כנראה. כולם התפנו כבר בלילה. אותי שכחו בבית.

אני נכנסת לאוטו ויוצאת לדרך. הווייז לא עובד. ביציאה הרמזור אדום. בכניסה לשדרות עומדות שתי ניידות משטרה. אני פוחדת לעבור באדום מול המשטרה, אבל האדום לא מתחלף, ורק נוסף לו צבע אדום בכריזה. אני עוברת באדום. אין אף אחד בניידת. אין אף אחד על הכביש. רק אני באוטו אדום. מזל, אפשר לתת גז. רכבים נטושים בצד הדרך. מי משאיר מכוניות ככה. הן נראות שלמות, ובחלקן הדלתות פתוחות. מוזר. אחרי אשקלון אני רואה מכונית נוסעת ונצמדת אליה.

שמונה ורבע. אני בכפר רות. אחותי שרון והנכדות מחבקות ומנשקות אותי. אני מאבדת שליטה ומתחילה להתייפח. שרון אומרת: "היא כנראה סוף־סוף הבינה."

9.10.2023

היא טועה. לא הבנתי כלום.