בין שני חדרי הלב

גווילין נשרפים ואותיות פורחות.

מיום שנפל יהונתן אני כותב.

נפתחו מעיינות הכתיבה.

כן, כתבתי גם לפני.

כתבתי מחזות, כתבתי פוסטים,

כתבתי מאמרים.

אבל שום דבר לא פגש אותי במקום חשוף כל כך,

ובכתיבה אישית כל כך כמו אחרי מות בני יהונתן.

 

ומאז, כמעט מדי בוקר אני יושב בעליית הגג שלי

בה ישבתי כשהמודיעים עמדו בפתח.

יושב וכותב

כותב את עצמי

כותב מתוך געגוע,

מתוך תקווה,

מתוך פחד.

כל מנעד הרגשות קיים בי ואני כותב אותו ואליו.

כותב, ומשום מה המקלדת נענית לי יותר מפעם.

כותב ומוסיף

כותב ומוחק

כותב ומשאיר.

 

ולוחץ על שתף.

כי אולי מישהו יזדהה, יוסיף כוח,

אולי למישהו הכתיבה שלי תעשה טוב,

ואולי גם תוליד בו צורך לעשות ולפעול.

לפני יום הזיכרון ביקשתי לאסוף את אשר כתבתי

מאז פרוץ המלחמה.

דובי איכנולד מידיעות ספרים נענה לי בנפש חפצה

עמיחי ברהולץ מידיעות יהדות לקח אחריות.

מרים גולן ערכה את החומר ביד אמונה ובוטחת.

קרן טייב מסטודיו דוסה עיצבה בכישרון רב

ונעמה רבקה רובין עימדה והגיהה במקצועיות ובמסירות אין קץ.

יעמדו על הברכה כולם.

שנדע שמחה.

ואהבה.

כל חיינו.

לבכות קדיש.
אב על בנו.

 

(עוד רגע הוא מגיע. קדיש יתום. אני לא יתום. אולי בעצם כן. הפעם אל תבכה באמצע. אנשים נבוכים. וממהרים. תשלוט בעצמך. תהיה גבר.
יהיה בסדר הפעם.

 

בטוח?

לגמרי לא.

 

לך ליד הבימה שישמעו אותך לפחות.

הפעם אגיע לסוף הקדיש בלי הצרידות הזאת. בלי דמעות. אני חייב. בשביל יהונתן.

לא. לא. רק אל תחשוב על יהונתן. אחרת לא תוכל לסיים.

 

אז על מה לחשוב הפעם?

תחשוב על הסדק בספסל של בית הכנסת, אתה רואה אותו?

רואה.

לא צריך לכוון במילים?

אתה לא.

אתה צריך רק להגיד. עד הסוף.

אוי לא, אני אומר קדיש לבד היום. אין קולות להיבלע בהם.

קדימה. מחכים לך. תתחיל.)

 

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא, בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ.

 

(הוא ברא כרצונו, ברצונו נתן ילד מתוק וברצונו לקח.

די.

תמשיך. תסתכל על הסדק

הסדק הארור הזה בספסל, למה לא מתקנים אותו כבר)

 

...וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.

 

(כשיבוא המשיח מתים יקומו לתחייה, נכון? ואז יהונתן....

לא, לא יהונתן. רק לא לחשוב עליו, על הפנים היפות שלו.

סדק. תחשוב על הסדק.

הוא בצורה של וי.

כנראה נשבר מתישהו)

 

בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.

 

(הפסקה קטנה. בלע דמעות. קח נשימה עמוקה)

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח.

(ישתבח הבורא, ככה הוא אהב לומר, יהונתן.

לא.

סדק.

אין סיכוי.

תנמיך את הקול. זה עוזר)

 

לְעֵלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא

 

(אין סיכוי שנוכל להבין את ה'. הרי יהונתן כל כך אהב אותו, אז למה?.

די.)

 

וְנֶחָמָתָא (תמשיך)

 

דַאֲמִירָן (תמשיך)

 

בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. (אל תתחיל לבכות. מסיימים עוד רגע)

 

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא

 

(פירוש: אלוקים תן לי כוח לעבור את היום הזה)

 

ְוחַיִּים טובים עָלֵינוּ

 

(הלוואי)

 

וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל

 

(בבקשה שלא יהיו יותר הרוגים, בבקשה, שהורים לא יעברו את מה שאני עובר עכשיו.

סדק.

יהונתן

סדק.

 

יהונתן)

 

עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ

 

(עוד רגע מסתיים)

 

וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל

 

(זהו. זהו)

 

וְאִמְרוּ אָמֵן.

 

(עד הפעם הבאה.

פעם הבאה יהיה בשטף)

 

ואמרו אמן.

כ"ג תשרי
8 באוקטובר

קחו אותי.

אני רוצה להיות חלק מהמאמץ למיגור הרוע המפלצתי.

אני מוכן לנקות שירותים של חיילים, לקלף תפוחי אדמה, לבשל.

הייתי נהג אמבולנס, אולי אתם צריכים?

אני שחקן, זה יכול לעזור במשהו?

רק קחו אותי.

כמו שלקחתם את ארבעת הבנים שלי ואת שני חתניי.

אם מישהו מכיר דרך לתרום את חלקי למלחמה. בבקשה ידעו אותי.

בעזרת ה' ננצח.

כ"ג תשרי
8 באוקטובר

בואו נפנק את חיילי צה"ל.

הבן שלי שגוייס בצו שמונה אמר לי שצה"ל מצליח לתת להם לאכול רק אוכל קר,

מקופסאות שימורים. ("וזה בסדר אבא, אל תדאג")

פניתי לחברה של הבת שלי לאה ביתן Leale Foodtruck שיש לה פוד־טראק, והיא נענתה בשמחה לרדת מחר לדרום ולבשל לחיילים כמו שצריך.

עלות של מנה מפנקת כולל שתייה 27 שקלים.

מי שרוצה לאמץ כמה חיילים מוזמן להשתתף ולהעביר בביט או בפייבוקס.

אני התחלתי בלהעביר לחמישה חיילים.

מוזמנים.

חגי לובר,

אב לארבעה חיילים, ועוד שני חתנים מגוייסים.

כ"ד תשרי
9 באוקטובר

זה הבן שלי.

אני אוהב אותו מאד ובכל זאת, את שיחות הטלפון שלנו (המעטות כל כך) אני לא מסיים בביטוי השגור והמובן מאליו 'שמור על עצמך'. במקום זה אני אומר לו ולאחיו ולחתניי הלוחמים:

השמד את אויבינו האכזריים, הרוג בהם ובכך תהפוך את העולם למקום נקי יותר מרוע חייתי.

השמד כמה שיותר מחבלים, בני. הרוג בהם ונקום נקמת הדם השפוך וההתעללות בילדינו,

בבנותינו ובזקנינו.

 

אמן.

כ"ה תשרי
10 באוקטובר

זכיתם וזכינו להאכיל חיילי צה"ל אי שם ליד בארי.

ביום שני בערב מרגישים שחייבים לעשות משהו. אני מפרסם פוסט על הרצון שלנו להאכיל חיילים במנת אוכל חמה. ומפרסם מספר טלפון לתרומות. אנחנו נדהמים מהתגובות. תוך שעה נאסף בחשבון 25,000 שקל והתרומות לא מפסיקות להגיע.

מתקשר חייל מהדרום, קרא את הפוסט, אומר לנו שהם רעבים ומבקש שנגיע מחר.

אנחנו נרגשים מהזכות והוא שולח קישור למיקום שלהם בווטסאפ.

 

קובעים בצוהריים עם לאה ביתן בעלת הפוד־טראק "לאל'ה". נפגשים איתה בגבעת אסף. לאה מגיעה עם שני אחיה ועוד חבר. מחברים את הפוד־טראק לרכב שלי ויורדים לפי הקישור המדובר.

באמצע הדרך אנחנו מגלים שאנחנו למעשה נוסעים לבארי. שם מצמרר בנסיבות הנוכחיות. החבר של האח מקבל הוראה מאמא שלו לחזור הביתה ולא לנסוע איתנו. הוא יורד בצומת לטרון.

ממשיכים לנסוע, פרפרים בבטן לצד תחושת שליחות. החיילים רעבים.

מגיעים לנתיבות.

הווייז מוביל אותנו משום מה דרך שבילי עפר. הפוד־טראק מתנדנד במהמורות השביל המשובש. כמעט נתקעים בדרך. מולנו עזה בוערת בענן שחור ואנחנו מתברברים. סוריאליסטי למדי.

נעצרים ליד שער צהוב סגור של יישוב, מגיעים חיילים, אסור להם להכניס אותנו.

מסבירים לנו על דרכים עוקפות ושוב אנחנו בדרך. מוצאים קצין שמופתע לראות אותנו ומסביר לנו איך להגיע. עולים על כביש ובבת אחת התמונות מהתקשורת מקבלות חיים. גופות מחבלים, מכוניות שרופות בצידי הדרך, עשן מעל עזה וקולות הפצצה בלתי פוסקת.

 

סוף סוף מגיעים.

חיילים מופתעים, תוך שניות נוצר תוך ארוך של חיילים רעבים.

לאה לוקחת פיקוד ותוך עשר דקות יש חלה בשניצל. רני ולירון מהתיאטרון, שחקניות ביום יום, שואלות כל חייל מה לשים לו בחלה. שני אחים של לאה חותכים ירקות, צולים שניצלים. חייל מוציא ארנק לשלם, אנחנו מסבירים לו ולעומדים בתור שמדובר בתרומות של אנשים טובים.

ואנחנו רק השליחים.

החיילים מתרגשים אומרים תודה. אנחנו אומרים להם תודה, כמעט ריב מי תורם יותר.

עוד ועוד חיילים מגיעים, סגני אלופים עם טוראים, כולם עומדים בתור שלא נגמר.

מזהים את יועז הנדל שר התקשורת לשעבר עומד כאחרון החיילים בתור, מבקש רק שתייה לחבר'ה שלו.

כולם שואלים מאיפה אתם, אומרים להם מבית אל, מהר ברכה ומקיבוץ מירב.

ניגש אליי חייל מבקש בנימוס אם הוא יכול שיחת טלפון לאמא, נגמרה לו הבטריה ואין לו איך להטעין.

נותן לו את הטלפון שלי ואומר לו שהוא יכול לדבר כמה שהוא רוצה. ויכול גם לקחת את הטלפון לעצמו.

מגיעים אנשי זק"א וזיהוי חללים מהצבא ביניהם חתני. מספרים בקול חרישי על הזוועות שהם ראו בבארי.

אני לוקח כמה דקות מאחורי הפוד־טראק לנשום אוויר וחוזר לחתוך חלות.

אחרי ארבע שעות ואלף מנות של שניצל בפיתה אנחנו מאושרים ונופלים מהרגליים. החיילים מתפזרים למשימות.

מקפלים הכל ומתחילים את הנהיגה חזרה. בקיבוץ סעד יש מחסום שמורה לנו להסתובב ולנסוע בדרך חלופית. שעה אחר כך ינהלו שם כוחותינו קרב עם מחבל.

בקושי מחזיקים את העיניים פתוחות.

מגיעים לבית אל בשתיים בלילה.

קשה להירדם.

תחושת השתתפות איכשהו במאמץ המלחמתי.

היום הפוד־טראק יאכיל חיילים בגזרת השומרון, ואני מתחיל פרוייקט חדש של הצגות למפוני הדרום והצפון, לילדי רופאים ולכל מי שהצגה יכולה לרומם את רוחו בימים אלו.

בעזרת ה' ננצח בקרוב.

ב' חשוון
17 באוקטובר

מעוניין מחר ללכת ללווייה ולניחום אבלים לאנשים שאני לא מכיר.

מישהו יודע איך מבררים איפה ומתי?