אורות הפנסים האחרונים

חלק ראשון

(1)

אני עוצם את העיניים ושברי אותיות וחצאי מילים מתעופפים באוויר כמו כתמי אור זעירים, כאלה שרואים כשמסתכלים על השמיים בימים מסוימים בקיץ. ופעם בכמה זמן עובר שם משפט קוהרנטי: מזוקק. ופעם בכמה זמן אני מצליח לתפוס אחד כזה. איזה רגע נפלא זה. ואם יש אחד ממש טוב אני יכול לקחת אותו ללב, לשמוע אותו בפנים ולהתרווח בתוך האדריכלות המושלמת של הנוסח. ולומר אותו בקול רם; להרגיש אותו נמס על הלשון ונמרח על החיך העליון, כמו שוקולד.

דרושה סבלנות. לצאת החוצה עם רשת פרפרים ולמקם דלי בבוא הגשם. צריך להתבונן, לאסוף שברים של מילים, וגם חתיכות של מילים שבכלל לא קיימות, לאסוף נקודות ופסיקים, סימני שאלה וסימני קריאה, ופה ושם איזה נקודה-פסיק; ככה, בשביל הפוזה. ורק מי שחופר ונובר והולך וחוזר וגוזר, מדביק ושומר כזאת קופסת ענק של מילים מודחקות מתחת לכרית, רק הוא יוכל להבין מהו משפט טוב באמת. לתפוס אותו. ולקחת אותו ללב.

מאידך, יש להפגין זהירות ושיקול דעת, משום שכל משפט מוצלח עלול בנקל להתגלות כשטות גמורה. והרי כל ילד יודע שלא כל שטות צריך לקחת ללב. גם כן הלב הזה, מי ישמע, כולה משאבה קטנה ואומללה שעלולה להתייאש בכל רגע. ואף על פי כן אנשים ממשיכים להתעקש ולהעמיס עליו עוד ועוד דימויים ומטבעות לשון וזיוני-שכל. כואב הלב. איזה כואב! נשבר. נקרע ונכמר, נחמץ. ואני אומר את זה בלב שלם. כבד, אבל שלם. או שאולי, כמו כל דבר אחר, גם זה סוג של סימן לחולשה שלי. הלב שלי, כמו הטחול וכמו הכבד, עייף וזועף, מאיים להיכחד.

אחרי שנפרדנו כבר ממש מצאתי את עצמי אומר: "אין לי לב לדברים האלה יותר." היא הורידה עליי פטיש שש מאות קילו בדמותו היאפּית של החבר החדש שלה, ובאותו רגע לבי החסיר פעימה. אני לא מתכוון באופן מטפורי, הוא ממש נשנק לכמה שניות טובות, הכול ירד לרגליים. אני מדבר על אי-ספיקה. אז ספקתי כפיי, והלכתי לשירותים - להקיא או משהו. ואז ראיתי את הכוס הסגולה עם מברשת השיניים שלה. עצרתי והתבוננתי בה, עומדת שם עזובה ועלובה כמו ילדה שנשכחה בגן, ובינתיים היא כבר בת חמש-עשרה ועדיין צמודה לשער עם בגדים של ילדה בת חמש, כולה מפגרת ומריירת על עצמה. ומשום מה לא יכולתי להרגיש כלפיה שום דבר חוץ מזעם מתנשא. אף לא צל של חמלה. ובאמת שכל כך רציתי לרחם עליה – עומדת שם בתוך כוס מלוכלכת, כל כך מיותרת ולא נחוצה לאף אחד בעולם. כל כך רציתי לבכות עליה. להיות עצוב זה הרבה יותר נוח מלהיות כועס. אבל לא יצא לי. רק העלבון המשיך לטפס במעלה מחזור הדם שלי, והגבות המשיכו להתקרב זו אל זו עוד ועוד, ומשכו איתן את העיניים ואת המצח ואת הקרקפת לכיוון מרכז הפנים. ואין סימן לדמעה. נזכרתי במימרה "אין בוכים על חלב שנשפך", ואמרתי לעצמי: זין בעין. בוכים גם בוכים, ופה זה לא פולניה. ובכלל, אני אומר: אומללי כל העם התאחדו, התאחדו ובכו! תבכו על החלב שנשפך, על הכבוד שנמעך. תבכו על מברשות שיניים יתומות. לכן החלטתי לנעוץ בה את מבטי. וגם הפעם אני לא מדבר במטפורות. הבטתי בה בריכוז גבוה בלי למצמץ, עד שהתחלתי להרגיש דקירה, כמו מחט דקיקה ומזוהמת שמוחדרת לי לאט לאט אל אמצע האישון. נעצתי ונעצתי, גייסתי את אצבעות הפסנתרן שלי כדי שיחזיקו את העפעפיים פקוחים. ואחרי כמה דקות כאלה הן הגיעו בצעדים נשרכים. ארבע דמעות קטנות ומעליבות שעשו טובה לזלוג מחוץ לעין. אבל הקאתי. הקאתי את נשמתי (חבל שלא אומרים 'הקאתי את ליבי'.) ומבעד לקיא הדליל והערמוני שלי עולה קול ממעמקי האסלה ואומר לי: "הַשְלֵךְ!"

ואני מתוך רפלקס מותנה מתמקח: "אפשר לקבור?"

והוא אומר: "לא לקבור, להשליך."

אז אני ממהר להתנצל: "מצטער, אבל אין לי לב לזרוק את המברשת שיניים שלה."

והוא מתעצבן וצועק ומשפריץ חתיכות של אוכל חצי מעוכל: "מה זה הביטוי האידיוטי הזה? כבר שמעתי אנשים אומרים שאין להם זין לשטויות האלה, זה ניחא, אבל להגיד שאין לך לב? מי שאין לו לב היה זורק אותה ביום שלמחרת. יש לך לב, הרבה לב. אם כבר, יש לך לב גדול מדי, רחב ביחס למידותיך הצנומות. אבל גם לחשוב שהלב שלך גדול או רחב זה דימוי, ואפילו דימוי די טיפשי, ובעיקר מטעה. כי אם תמשיך להעמיס על הלב שלך כל כך הרבה מילים וביטויים ומשחקי מילים הוא יקרוס, יתפוצץ! ושתדע לך גם ש---"

אני מוריד את המים. אין לי זין לשטויות האלה. ואני מוציא את מברשת השיניים שלי מהכוס האפורה השמאלית, ומורח עליה יותר משחה ממה שבאמת צריך, חושב לעצמי שאולי 'אין לי לב' רוצה לומר: אין לי לב מספיק...? חזק, חזק זאת המילה שחסרה שם: אין לי לב מספיק חזק בשביל לזרוק את המברשת שיניים שלה. זה הסיפור. הסיפור עוסק בחולשה. ומה עם מברשת השיניים המחורבנת? אחרי שמונה חודשים שהיא ישבה בתוך הכוס עם שאריות המים המעופשים, היא העלתה עובש ונקרמה עליה פטרייה מחרידה בסירחונה, ובליבה חומה ועיירת תולעים שחורות זוחלות ומתגפפות.

והרומנטיקה מתה.

ומאז אני לא משתמש יותר בביטוי המטומטם הזה. משתדל לא להעמיס על הלב יותר מדי.

(2)

אני לוקה בלוקמיה

אני קמל כמו קמומיל

איך אמצא את האמצע

בין שרירים ושירים?

אני חייב להפסיק להקדיש שורה שלמה לכל משפט. יומרני לכתוב משפט אחד, לעצור, להתפעל ממנו ולהעריץ אותו. ככה אני לא אכתוב את הספר שלי בחיים. ומה אם ככה באמת כותבים ספר? מה אם הזמן שייקח לי לכתוב את הספר שלי הוא "הזמן שלוקח לכתוב משפט טוב" כפול "מספר המשפטים שיש בספר"? ואולי זה אפילו יותר מזה? כי צריך לעשות עוד הגהות אחר כך. אני בצרות צרורות, צרות גדולות נצורות. אולי אני צריך לחתוך לשירה כבר עכשיו ולהציל את עצמי. או לכתוב ספר ילדים. מספיקה מטפורה טובה אחת ויש לך ספר ילדים. אבל זה לא יעבוד: ספר שירה ימכור במקרה הטוב שלוש מאות חתיכות, וספר ילדים כל שמוק שהשריץ שני זבי חוטם מרשה לעצמו לפרסם.

אני רוצה ספר, ספר אמיתי שיצא בסדרת פרוזה צעירה פלצנית; כזה שקונים ברשתות המובחרות במחיר מומלץ של שמונים וארבעה שקלים חלשים, ושכל המתרגלים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב כותבים עליו בעיתון הארץ ואומרים שיש בו קול אותנטי.

אבל כמה אידיוטי לשבת פה מול המסך הניאוני בתוך הפיג'מה המסריחה ולצַפות שהספר שלי יתחיל לקרות. מֵ-עַכ-שיו. אין לי שמץ של מושג איך עושים ספר. לא רומן ולא קובץ סיפורים. אני מזיין את השכל כבר שנים לכל מי שרק מוכן להקשיב: אני אדם כותב! בנאדם של מילים! אני הומולינגוס, זן מיוחד ונדיר שרק לאחרונה פוצח הקוד הגנטי שלו על ידי אנתרופולוגים במדינת מרילנד שבארה"ב (של אמריקה), אנחנו צאצאיו הישירים של שלמה המלך ואחת הפילגשות שלו, שהייתה מזל דגים. ואני מאכיל את עצמי לוקשים עם הרבה קטשופ על ספרי הראשון שיסעיר רוחות ויכה גלים וירעיד אמות סיפים ויעלה שאלות מטרידות ויערער על קונוונציות ויעורר פולמוס. וכל זאת עוד בטרם מלאו לי עשרים ואחת. עשרים ושלוש. עשרים וחמש. שלושים - זו ההצעה האחרונה שלי, ואם לא - אני הולך.

אבל האמת העירומה שדופה וחיוורת ממש כמו הגוף של הילד-בן-ארבע-עשרה שלי. מה לי ולספרים? לא כתבתי מעולם משהו עם התחלה, אמצע וסוף. אף פעם. סליחה, בתיכון, פעם אחת, וזה היה סיפור של שלושה עמודים לשיעור ספרות. וכולם הגישו והמחנכת שלי, שהיה לה שיער כסוף וקול של מעשנת, אפילו שהיא לא עישנה סיגריה אחת, אמרה שהיא רוצה להקריא שני קטעים בעילום שם. היא קראה את של מישהו אחר וזה היה כלום, ערימה של אותיות. ואז היא קראה את שלי וזה היה עוצר נשימה. חשמל. פיות פעורים. וכשהרגשת את הדבר הזה - שמישהו אחר קורא את המילים שלך ומשהו בבטן שלו זז - חשבתי שאני מתפוצץ, שהלב שלי גומר וממלא לי את כל חלל הבטן בנוזל חם וסמיך כמו חלב תינוקות. עכשיו אוכל להירדם, חשבתי. באותו רגע הצלחתי להרפות את הכבד ואת הטחול ואת השחלות שלי כמו שאומרים לעשות בשָׁוואסאנה. עזבתי הכול.

מאותו יום ידעתי שברצוני להיות סופר עברי. ומאז, אני מקדיש את חיי לכתיבת ספרי הראשון. אני מבלה את ימיי ומכלה את לילותיי במחשבה מעמיקה על הספר שאני צריך להתחיל לכתוב כבר הערב, כי הרי סגרנו על סופר עברי. לימים גיליתי שש"י עגנון כתב קודם כל סיפורים קצרים ורק אז רומנים, ורק חמישה, ואת האחרון הוא לא סיים בכלל. ובורחס בכלל לא כתב רומן. ומצאתי בזה נחמה. אבל גם אז המשכתי להקפיד לחשוב היטב על הספר שאני צריך להתחיל לכתוב עוד הערב, רק שזה אולי לא כל כך נורא אם מדובר בקובץ סיפורים קצרים ונובלה אחת. כי סיפורים קצרים אפשר לתפור גם לאור נרות.

ובכן, מה אגיד ומה אומר, לא קלים הם חייו של הסופר העברי. שבע שנים חלפו, שבע כפול שלוש מאות שישים וחמש שווה אלפיים חמש מאות חמישים וחמישה ימים, שבהם לא כתבתי עמוד אחד בספרי הראשון. אפילו לא סיפור עלוב אחד עם התחלה, אמצע וסוף. רק חצאי פרקים, הצהרות של כוונות, הנחות יסוד, רעיונות לדמויות, רעיונות לעלילה, רעיונות לסיטואציות, רעיונות לפתיחה, לסיום, משימות לתחקיר, סוגיות לבדיקה במקורות היהודיים, סוגיות לבדיקה פילולוגית, חרוזים חסרי בית, דיאלוגים חסרי דוברים, משפטי מחץ, משפטי לחץ, משפטים אמפיריים, ציטוטים מספרים שהפסקתי לקרוא כעבור ארבעים עמודי עברית, אנגלית, צרפתית, סנסקריט, בולשיט, דברים שהתחלתי ועזבתי, שאהבתי ואז שנאתי, ושִכתבתי, שאהבתי שוב ואז שנאתי שוב, ואז כבר לא יכולתי לשכתב עוד פעם, ונאלצתי להפנותם אל גרדום ה'סל מיחזור' כי הם כבר היו כל כך מעושים ומאוסים וחסרי תקנה. ובעיקר כותרות, יותר מח"י אלפים.

(3)

אני שומע את השומר מגיע והוא מה זה עצבני (שמו המלא הוא השומר 11, והוא גם המנהל עבודה והטבח ועוד שבע מאות אלף דברים אחרים. אבל יש לו תחפושות מהממות). אני מתקפל על הריצפה כמו מוכה כולרה וממהר לתפוס מחסה מתחת לשולחן הכתיבה, ממלא את הריאות בעשן ועוצר את נשימתי. יש לו נעליים גדולות וסמכותיות ואני מזהה את הצליל שלהן ממרחקים – מגפי ענק עם אבזמים גסים ומרשרשים ועקבים עם פרסה ממתכת, דופקים על רצפת העץ בחשיבות עצמית, כאילו ההאנגר העצום והמסריח הזה שאין בו כלום חוץ משולחן הכתיבה שלי, וחלון שפונה לכיוון צפון כדי שלא יסנוור מוקדם בבוקר וגם לא ייכנס חום אחרי-הצהריים, הוא מינימום תיאטרון הבימה. כל יום הוא בא, וכל יום אני שומע את הצעדים האלה, ועם כל צעד שמגיע לאוזניי אני נבהל ומתכווץ ומת לשלשל, ממש כמו בפעם הראשונה. אני חושב שאני מכור לאדרנלין הזה של האימה ממנו, מין תסביך של פיצוי יתר מהופך ומשוכפל על זה שאבא שלי לא נתן לי כאפה אחת כל החיים שלי, גם כשהייתי ממש ממש רע מאוד. אפילו סטירה לא נתן. הבן-זונה הזה הולך תמיד באותו קצב ומגיע מהדלת לשולחן הכתיבה שלי, תמיד בעשרים ואחד צעדים. בדיוק.

- למה אתה לא כותב?

- אני בהפסקת עישון.

- אמרנו שתנסה להפסיק.

- כן, ניסיתי. לא הסתייע.

- כתבת משהו היום?

- חשבתי המון.

- וכתבת את מה שחשבת?

- לא, זה בא לי בדיוק כשהייתי בהפסקת עישון, ואז אתה הגעת ואתה יודע שאחרי כמה זמן שאתה נמצא לידי... כך שעושה רושם שאני לא אספיק עוד לכתוב הרבה היום, אם בכלל.

- אתה אידיוט.

- אידיוט? או שמא דווקא גאון?

- לא משעשע אותי. פחדן-עצלן אתה.

- אתה מניאק ואמא שלך זונה. ואתה לא מבין כלום באמנות ועוד פחות מזה בפסיכולוגיה. מילא שאתה שופט אותי, אבל איזה גסות שכל. אלוהים ישמור, אפילו פרויד לא קראת.

- אני לא יודע מי הוא אותו גרמני שאתה מתייחס אליו.

- אתה יודע שבתור סוכן הסדר הטוב פה, אתה לא יכול לעשות שימוש רשלני במונח כמו 'גרמני', על כל הקונוטציות המורכבות והקשות שיש למילה הזו בחברה הישראלית, על אחת כמה וכמה כשאתה נמצא בתוך מרחב ספרותי שבו מתקיימים בקשר שלנו אלמנטים כמעט מובהקים של סוהר ואסיר. אז קצת רגישות. וזה שניסית להתחכם ולהגיד גרמאני, עם א', כאילו במקום להגיד 'אשכנזי', בשביל ללכת הפוך על הפוך כי אתה יודע שאסור לכם להגיד 'אשכנזי' יותר כי זה גזעני, אז דע לך שזה נלוז בעיניי, ואני כבר לא מפחד יותר להגיד אשכנזי ושיזדיינו כל המקופחים. וגם המקופחות.

- אנחנו צריכים להתחיל לסיים.

- היה כיף.

- זוועה. אתה חתיכת כישלון, הכי גרוע שאי פעם היה לי.

וכמו בכל לילה, גם הלילה אני מבקש מהשומר 11 שאולי, הערב, באופן חד-פעמי, הוא יכבה את האור המזוין הזה שדולק פה מאז שהתחלתי להגיד בָּה-בָּה דָה-דָה, הוא הרי יודע שאני אעשה כל מה שהוא יגיד לי בשביל לישון לילה אחד בחושך אמיתי. לישון טוב, עמוק, מתוק, כמו אז כשמצצתי שדיים והייתי נרדם תוך כדי שאני אוכל, והבטן מלאה מלאה בחלב חם וסמיך, ואז אפשר לעזוב הכול, את הלב ואת הכבד ואת הטחול.

כל הקטע הזה עם האור הוא משחק. אני נמצא פה כבר מספיק זמן בשביל לדעת שפה לא מוצצים שדיים, שפה הולכים לישון באור עם בטן ריקה שכמעט נדבקת לגב, וביניהם רק רווח קטן, תעלת ביוב שרגשות אשם צפים בה כמו דגים מתים, מתחמצנים ומתפרקים בתמיסה חלודה של קולה וחשיש. אבל חלק מהקטע שלי ושל השומר 11 זה הטקסים. גם הוא בסך הכול לא רוצה להיות פה יותר ממני. גם לו יש משפחה וחברים שאוהבים אותו ומתגעגעים אליו ומחכים שהוא יהיה שלהם שוב. אני מרגיש אשם בגללם, באמת. זה הורס אותי.

אז כמו בכל לילה, אני אומר לשומר 11 "תעשה לי חושך" והוא אומר "טוב, בסדר, הרי זו זכותך האנושית על פי אמנת ז'נבה." ואז אני עוצם עיניים ושומע אותו פותח את הרוכסן של המכנסיים ומפשיל אותם. ואני מתמסר לחושך המוחלט, ולשקט המושלם, ולניתוק של כל החושים וכל עזרי ההחייאה. הטמפרטורה עולה שם מהר מאוד לאיזור החמש מאות, שזה לא דבר של מה בכך, ואחרי כמה שניות, רפלקס השאיפה נכנס לפעולה. אני שואב בכל הכוח מהפה ומהאף אבל כלום לא נכנס. שואב גם מהחורים של העיניים, של האוזניים, אבל הכול סגור. אטום הרמטית. אני נותן עוד פּוּש אחרון בשאיבה, שזה אומר כל השרירים שלי וכל רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי, ואז (כך למדתי רק בדיעבד מעדויותיו של השומר 11) אני מאבד הכרה.

כולי דביק.

המשך הפרק בספר המלא