לפני הגשמים

דלהי, הודו — 23 בדצמבר 1912

אנה פרייזר עמדה והמתינה במרפסת המעוטרת של אחד מבתי ההָאוֵולִי המפוארים שתחמו את הרחוב. באחת־עשרה בבוקר כבר נשטפו הרחובות ורוססו בשמן, אבל האבק שהרוח ערבלה בכל זאת הציק לעיניהם של המתקהלים. שורות עצי האזדרכת והפיקוס רחבי הצמרת שלאורך מרכז צַ'אנְדְנִי צ'וֹק העתיק התנועעו בפראות, כמו בהתרסה, ובתוך כך הוסיפו עורבים את קולותיהם כשקרקרו וקראו גבוה מעל הסמטאות הצרות שנפרשו כמניפה מכל עבריה של הכיכר המרכזית.

אנה הרימה את שמשייתה הלבנה והשקיפה מטה בעצבנות על המוכרים שמכרו הכול, החל משרבט טרי ועד לדגים מטוגנים בצ'ילי. היו שם פירות משונים למראה, תלבושות סארי מבד שיפון, ספרים ותכשיטים, ומאחורי חלונות נאים חסומים בסבכות איבדו נשים את מאור עיניהן כשרקמו צעיפי משי עדינים. במקום שבו ריח עץ האלגום מילא את האוויר, גרפו בתי מרקחת הון עתק משמנים ומשיקויים בצבעים משונים. שמן נחשים, קרא להם דיוויד, אף שאנה למדה שכמה מהם הופקו מלטאות כתושות והצבע היה של רימון. אמרו שכל מה שהלב חפץ בו יימצא כאן, בלב העיר.

כל מה שהלב חפץ בו! אה, האירוניה שבכך, חשבה.

היא נפנתה לעבר המקום שהמשנֶה למלך יופיע בו בעוד שעה קלה רכוב על פיל, מלווה ברעייתו המשנָה למלך. דיוויד בעלה, שכיהן כעוזר לקצין המחוז, התפקע מגאווה כשבישר לה שגם הוא ירכב על פיל, כאחד מחמישים ושלושה האנשים שנבחרו לרכוב מיד אחרי המשנה למלך שבראש התהלוכה. דלהי נועדה לתפוס את מקומה של כלכותה כמרכז הממשל הבריטי, ויום זה נקבע לחתימת העסקה בכניסה חגיגית של המשנה למלך, לורד הרדינג, אל בין חומות העיר העתיקה בתהלוכה שתצא מתחנת הרכבת המרכזית של דלהי שברחוב קווינס.

אנה זיהתה את ציוצי הקנרים והזמירים שבקעו מעשרות הכלובים שנתלו לעיטור החזיתות של החנויות שלמטה, והלאה משם את הרעש הצורם של כמה חשמליות שעדיין היו בתנועה. אחר כך השפילה את מבטה לעבר המהומה בשלל צבעי המזרח כשההמון המשיך לזרום. היא קראה לבתה אלייזה.

"בואי עכשיו, יקירה. הם יגיעו בעוד כמה דקות."

אלייזה, שישבה בשקט וקראה ספר כדי להעביר את הזמן, נחפזה החוצה לשמע קולה של אמה.

"איפה, איפה?"

"את יושבת על קוצים? שוב, סבלנות," אמרה אנה והציצה בשעונה. אחת־עשרה וחצי.

אלייזה נענעה בראשה. היא חיכתה זמן רב מאוד, ובאווירה זו של התרגשות חסרת תקדים היה קשה לבת העשר להתאפק.

"עכשיו כבר כמעט צריך לראות את אבא," אמרה.

אנה נאנחה. "תראי אותך. השמלה שלך כבר מקומטת."

אלייזה השפילה את מבטה אל שמלתה הלבנה המעוטרת בגדילים, שנתפרה במיוחד ליום זה. היא השתדלה ככל יכולתה לשמור עליה, אבל היא ושמלות, משום מה, לא ממש הסתדרו. לא שהיא לא השתדלה לשמור על ניקיונן, אבל תמיד היו דברים מעניינים כל כך לעשות. לאביה, למזלה, לא הפריע כלל אם בסוף היום היתה מלוכלכת ומרושלת למראה. היא אהבה אותו בכל לבה, את האיש יפה התואר והמשעשע, שתמיד היו לו בשבילה חיבוק וממתק עטוף שהציץ מכיס חולצתו.

מאחורי המקומיים, הבריטים ישבו בבגדי כותנה ופשתן בהירים במקומותיהם על יציעים לאורך הרחוב ונראו חסרי צבע בהשוואה אליהם. חרף ההוד וההדר של היום אנה לא יכלה להימנע מהרושם שנדמה שרבים מההודים אדישים למתרחש, אם כי ייתכן שהרוח הקפואה שנשבה מההימלאיה היתה הסיבה לכך. הבריטים על כל פנים נראו נרגשים כמתבקש. היא עיקמה את אפה לריחות הזנגוויל והגִי שעמדו באוויר, תופפה באצבעותיה על מעקה המרפסת והמשיכה להמתין. דיוויד הבטיח כל כך הרבה כשהציע שתבוא איתו להודו, אבל בכל שנה שחלפה הלך והתפוגג הקסם. ברחוב למטה החלו ילדים חסרי מנוח לפרוק עול. זאטוט חרג מהשורה ופרץ לנתיב שהתהלוכה עמדה לעבור בו בדרכה אל המבצר.

אנה ניסתה לזהות מי עשויה להיות אמו של הילד. איזו רשלנות מצד האם להרשות לילד קטן כזה להתרחק ממנה כל כך, אמרה בלבה. היא הבחינה באישה לבושה בחצאית ירוקה בהירה עם צעיף תואם, שנראתה שקועה במחשבות בעודה בוהה מעלה אל המרפסת, ועלה על דעתה שייתכן שהיא האם. מבטיהן נפגשו, כמעט כאילו האישה הישירה אליה מבט. אנה הרימה יד כדי להתרות על הסכנה שהילד נקלע אליה. בדיוק באותו רגע הסיטה האישה את מבטה ויצאה למשוך בחזרה את בנה הסורר אל מקום המבטחים שבהמון.

בשעה שהתבוננה בהמון הזורם מתחת שמחה אנה שהיא אינה חלק מהערב רב הזה של זקנות חסרות שיניים שפניהן וראשן מכוסים, קבצנים בודדים עטופים בשמיכות בלויות, הסוחרים השונים וילדיהם, ואיתם גם תושבי הסביבה העטופים בצעיפים, שכולם כמדומה דיברו זה עם זה בצעקות. בזמן שחתולים שוטטו ברחוב בראשים מורמים והתבוננו ביונים המתקבצות על ענפי העצים, המשיכו גברים בגיל העמידה להסתכל סביבם ברוב חשיבות ומדי פעם בפעם העיפו מבט ברקדניות. על רקע קולות הילדים השרים התעודדה מעט רוחה של אנה.

היא לא יכלה לגרש את המחשבות על העבר שחלשו על כל סנטימטר של הכיכר ההיסטורית וחלחלו אפילו אל תוך עצמותיהם של הבניינים. הכול ידעו שזה המקום שתהלוכות הקיסרים התקיימו בו, המקום שבו הנסיכים המוגולים קיפצו על סוסיהם המרקדים ושהבריטים הופיעו בו ונופפו בתוכניותיהם לבנות דלהי אימפריאלית חדשה וחזקה. מאז בואו של המלך לדלהי בשנה שעברה ניצח השלום בלי שום רצח פוליטי, ולכן נראה מיותר לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים לאבטחת האירוע.

היא שמעה את הרעש הגדול של ירי התותחים שבישר את בואו הקרוב של המשנֶה למלך. התותחים רעמו שוב ושאגה רמה עלתה מההמון. אנשים נתלו עכשיו על חלונות ועל מרפסות, וראשים נפנו לעבר קולות הירי החוזרים ונשנים. אנה חשה טלטלה פנימית לא צפויה, כמעט תחושת בטן, כפי שחשבה אחרי האירוע, אך לפי שעה רק נענעה בראשה. היא הציצה שוב בשעונה ואחר כך העיפה מבט בפיל הגדול ביותר שראתה מעודה, שנשא אפריון המכונה הָאוּדָה, או כס כבוד, וממנו השקיפו לורד הרדינג ורעייתו על החיזיון. הפיל האפור־כחול היה מעוטר בסגנון המקומי המצועצע, נצבע בדוגמאות בשלל צבעים וכוסה ביריעות קטיפה וזהב. התהלוכה כבר עברה דרך קווינס גארדנס, שם נאסרה כל התקהלות, וכאשר נכנסו לצ'אנדני צ'וק הגיעו התשואות לשיאן.

"אני עדיין לא רואה את אבא," ניסתה אלייזה לצעוק מעל המהומה. "הוא כאן, לא?"

"באמת! אל תגידי לי שאת הילדה הכי חסרת סבלנות בעולם!"

אלייזה הביטה מטה ברחוב, שם ניסו עשרות ילדים לדהור קדימה. היא הרימה את גבותיה. "אני לא חושבת. תראי אותם שם למטה, והאבות שלהם בכלל לא משתתפים בתהלוכה."

היא רכנה החוצה ככל שרק העזה, הצמידה את ידה אל המעקה וקפצה על מקומה, ובשעה שטור הפילים הארוך התקרב בהדרגה אל שדה הראייה שלה, היא התקשתה מאוד לכבוש את שמחתה.

"תיזהרי," גערה בה אמה. "אם תתעקשי לקפץ ככה, את תיפלי למטה."

מאחורי המשנה למלך רכבו שני קצינים מחוזיים נבחרים, ואחריהם הגיעו נסיכי רַגְ'פּוּטָנָה ופַּנְגַ'אבּ רכובים על פילים עטורי קישוטים מסובכים אף יותר. הם היו מוקפים בחיילים המקומיים שלהם, נשאו חרבות ורמחים ועטו את השריון הרגיל, ומאחוריהם היו צפויים להתקדם נציגי ממשלת בריטניה על פילים מקושטים פחות. אביה הסביר לה כל רגע ביום, והיא התעקשה שהוא ייעצר ויישא את מבטו למעלה כדי לנופף לה לשלום כשהפיל שלו יגיע למקום שמתחת למרפסת. הרוח שככה עתה והשמש יצאה ועשתה את הבוקר מושלם. הרגע הגיע סוף־סוף.

אנה שוב העיפה מבט בשעונה. אחת־עשרה ארבעים וחמש. בדיוק בזמן. מעבר לרחוב החזיקה עתה האישה בירוק את הפעוט בזרועותיה כדי שיוכל לראות. כך ראוי יותר, אמרה בלבה.

תשואות רמות פרצו מצד הבריטים, מלוות בצעקות הידד! ואל, נצור את המלך! לורד הרדינג הצדיע בתגובה. אלייזה הבחינה באביה. היא נופפה אליו בהתרגשות, ובשעה שהפיל של המשנה למלך התקדם בצעדים אחדים, תומרנה החיה של דיוויד פרייזר לעצירה כדי שיוכל למלא את משאלתה של בתו. כשנשא את מבטו אל המרפסת כדי לנופף אליה בחזרה, הִשתיקה את ההמון התפוצצות אדירה, בדיוק כמו רעם עז של תותח. הבניינים רעדו והתהלוכה כולה נעצרה בפתאומיות מעוררת חלחלה. אנה ואלייזה בהו בהלם בעוד חלקיקים מתעופפים באוויר ועשן מתפזר לכל הכיוונים. בתחושה של מי שספגה מהלומת אגרוף בחזה, אלייזה ניגבה את עיניה הדומעות והתרחקה מהמעקה. היא לא יכלה לראות מה קרה, אבל כשהאוויר רעד והעשן התפזר מעט ראתה את אמה משתנקת, מתקשה לנשום.

"אמא, מה קרה?" קראה. "מה קורה פה?"

שום תשובה.

"אמא!"

אבל היא כנראה לא שמעה. כל מה שאלייזה ידעה הוא שמשהו עף באוויר ועכשיו היא לא היה לה מושג מה לעשות. היא הביטה מבולבלת בהמון ההמום. למה אמה אינה עונה לה? היא הפשילה את השרוול של אמה וראתה שמפרקי אצבעותיה לבנים מלפיתת המעקה.

למטה החל ההמון לשעוט קדימה, ומבעד לענן האבק היא ראתה חיילים רצים מכל עבר אל המשנה למלך. ריח נורא של מתכת שרופה ומשהו כימי הקשה את הנשימה. היא השתעלה ואחר כך הפשילה שוב את השרוול של אמה.

"אמא!" צווחה אלייזה.

אבל אמה בהתה, חיוורת כסיד, פעורת עיניים, קפואה לגמרי.

אנה, במצב מוזר של חִיות מושעית, היתה כמדומה ערה רק לכך שהאישה בירוק שמעבר לרחוב התעלפה. גם אלייזה ראתה אותה, אך לא ידעה מדוע אמה שבה והצביעה עליה. היא ידעה רק שתחושה איומה רחשה בקרבה ועוררה בה רצון לבכות.

"אבא בסדר, נכון, אמא?"

לבסוף אנה שמה לב אליה. "אני לא יודעת, יקירה."

ואף שהיה נדמה כאילו מבטה נתון רק לאישה שמעבר לרחוב, אנה ראתה את בעלה מתנודד במושבו ואחר כך מתכופף. לרגע היה נדמה שהוא מזדקף ואף מחייך אל אלייזה, אבל אחר כך צנח שוב קדימה והפעם נשאר ללא ניע. גם המשרת שהחזיק את השמשייה הרשמית למשנה למלך נפל הצדה והיה תלוי עכשיו על חבלי כס הכבוד.

את אלייזה העסיקה בינתיים מחשבה אחת בלבד: דאגה לאביה. הוא בריא ושלם. הוא חייב להיות בריא ושלם. לפתע ידעה מה לעשות. היא הניחה לאמה, התרוממה, ירדה בריצה במדרגות ויצאה החוצה אל הרחוב, שם נתקלה בנער הודי שלא נראה מבוגר ממנה בהרבה. המילים נעתקו מפיה והיא נעצה בו את מבטה כלא מאמינה. "אבא שלי," לחשה.

הנער אחז בידה. "לכי מפה. את לא יכולה לעשות שום דבר."

אבל אלייזה היתה חייבת לראות את אביה. היא התרחקה מהנער ופילסה את דרכה בהמון. כשהגיעה אל השורה הראשונה, קפאה על מקומה. הפיל היה מבוהל כל כך שהוא סירב לכרוע, ואלייזה התבוננה בחרדה גמורה כשקצין אנגלי אחר העמיד סולם על ארגז שהביא מחנות סמוכה כדי שיהיה אפשר להוריד את אביה מהפיל. לאחר שעשו זאת, הניחו אותו על המדרכה. תחילה נראה גופו ללא פגע, אם כי פניו היו שקופות למחצה כמו קרח ועיניו היו פקוחות לרווחה בהלם. אלייזה מעדה וכמעט נפלה כשרצה לכרוע ברך לידו. היא הביטה בו באימה. אחר כך חיבקה אותו ושמלתה נספגה בדם שקלח מהנפש היחידה בעולם שאהבה יותר מכול.

"אני חושש שלא היה לו סיכוי, מסכן," אמר מישהו. "ברגים, מסמרים, מחטי גרמופון, שברי זכוכית. בדברים האלה השתמשו המנוולים שהרכיבו את הפצצה. משהו נכנס לו ישר לחזה. כמעט יד המקרה, הייתי אומר. אבל נתפוס את קבוצת החירות הקיקיונית שעשתה את זה, גם אם נצטרך להרוס את צ'אנדני צ'וק עד היסוד."

אחר כך, מעל הרחש הגובר שנשמע מההמון, דיבר הנער ברוך. "בבקשה, מיס. תרשי לי לעזור לך לקום. הוא כבר איננו."

וכשנשאה אליו את מבטה, היה לאלייזה נדמה שהכול נעשה לא מציאותי.

חלק א

"הרחק מאיתנו בחלומות ובזמן, שייכת הודו למזרח הקדום של נשמתנו".

אנדרה מאלרו, "אנטי־זיכרונות" (1967)

1

נסיכות ג'וּראיפּוֹר, רַגְ'פּוּטָנָה, באימפריה ההודית

נובמבר 1930

לרגע אחד בלבד הבחינה אלייזה בחזית הטירה. היא הזדעזעה כשהבליחה מולה — חזיון תעתועים שעלה מאובך המדבר, זר ומפחיד מעט. הרוח גמגמה ואחר כך תפסה שוב תאוצה, ולרגע היא עצמה את עיניה כדי להדוף את שלוחת החול הרועדת שנשלחה לעברה. רחוקה מהבית ככל שהיתה ובלי שמץ של מושג איך יסתיים העניין, דרך חזרה לא היתה עוד, והיא חשה את הפחד רוחש עמוק בקרבה. היא היתה בת עשרים ותשע, וזאת היתה הזמנת העבודה הגדולה ביותר שקיבלה מאז החלה את עבודתה כצלמת מקצועית, אם כי היא עדיין לא הבינה מדוע קליפורד סולטר בחר בה. אבל הוא הסביר שהבחירה בה לצלם את נשות הטירה עדיפה, כי רבות מהן עדיין חשות אי־נוחות בחברת זרים, בייחוד גברים. והמשנה למלך ביקש במפורש צלם בריטי כדי למנוע תופעות של נאמנויות סותרות. שכרה יהיה חודשי, והשלמה מוצלחת של המשימה תזכה אותה גם במענק נאה.

היא פקחה את עיניה אל אוויר סמיך מבוהק של חול ואבק ונוכחה שהטירה שוב נסתרת מעין רואה, ומעליה שמים כחולים ללא רבב, לוהטים בחום חסר רחמים. המלווה שהוביל אותה אל העיר הסתובב ואמר לה להזדרז. היא הרכינה את ראשה מפני הצריבה ועלתה שוב על העגלה הרתומה לגמל. את המצלמה החזיקה קרוב לחזה. היא ידעה כי מעל לכול עליה להגן על מטענה היקר מפגיעתו של חול.

כשהיו קרובים יותר אל יעדם, נשאה את עיניה וראתה טירה פרושה לרוחב פסגה של הר, כמו בחלום. מאה ציפורים פילחו את האופק הסגלגל, וחוטים של ענן ורוד יצרו דוגמאות עדינות גבוה מעליהן. בחום הכבד ועל סף עילפון היא נאבקה לא ליפול קורבן לקסם שנגלה לעיניה, ככלות הכול היא היתה פה כדי לעבוד. אבל אם הרוח לא העלתה את העבר הרחוק כשהתכווצה מולה, עשו זאת הזיכרונות המאוחרים יותר שלה.

כשאנה פרייזר פנתה אל קליפורד סולטר, בן סנדקאות עשיר של בעלה, היא חשבה שבאמצעות קשריו אולי ימצא לבתה משרה כפקידה במשרד עורכי דין בסַיירֶנסֶסטר או משהו מסוג זה. היא קיוותה שהדבר ימנע מבתה לנסות לפלס את דרכה כצלמת. כי כפי שנהגה לומר, מי בכלל רוצה אישה צלמת? אבל מישהו רצה, והמישהו הזה היה קליפורד, שאמר שהיא תהיה מושלמת לתפקיד ותתאים לגמרי למטרותיו. אנה לא יכלה להתנגד. הוא הרי היה נציג הכתר הבריטי ואמור למסור דין וחשבון רק לציר המדיני הראשי ברג'פוטנה, שהיה למעשה השליט בפועל של כל עשרים ושתיים הנסיכויות. הוא, התושבים והנציגים המדיניים הזוטרים מהמדינות הקטנות יותר השתייכו כולם למחלקה המדינית, שהיתה כפופה ישירות למשנה למלך.

אם כן, עכשיו ציפתה לאלייזה שנה במתחם הטירה, שם לא הכירה איש. משימתה היתה לצלם את החיים בנסיכות לצורך ארכיון חדש שינציח את המעבר המיוחל של מושב ממשלת בריטניה מכלכותה לדלהי. בנייתה של ניו דלהי נמשכה זמן רב בהרבה מהמתוכנן והמלחמה עיכבה הכול, אבל עכשיו הגיע הזמן סוף כל סוף.

היא שמעה את אזהרותיה של אמה על סבלו של העם וראתה שמחוץ לחומות הענקיות של הטירה שיחקו ילדי רחוב באבק ובלכלוך. היא הבחינה בקבצנית שישבה ברגליים משוכלות ליד פרה ישנה ובהתה לפניה בעיניים ריקות. פיגום במבוק רעוע שנשען על חומה גבוהה לידה התנודד ברוח, ושני לוחות העץ שמעליו החלו להשתחרר ממקומם בדיוק מעל ילד עירום שכרע על הקרקע מתחת.

"עצור," קראה, והעגלה עצרה בשקשוק גלגלים. היא קפצה החוצה בדיוק כשלוחות העץ החלו להשתחרר מרצועות החיבור. בלב הולם הגיעה אל הילד ומשכה אותו מאזור הסכנה. לוחות העץ נפלו ארצה ונשברו לכמה חלקים. הילד הסתלק במרוצה והעגלון משך בכתפיו. לא אכפת להם? תהתה כשעלו על הרמפה.

דקות אחדות אחרי כן עמד העגלון והתווכח עם הזקיפים שמחוץ למבצר. הם לא שיתפו פעולה, אף על פי שהראה להם את המסמכים הדרושים. אלייזה נשאה את עיניה אל החזית האימתנית ובה שער הכניסה הענקי על שתי כנפיו, שהיה רחב דיו למעבר של צבא שלם: גמלים, סוסים וגם כרכרות. היא אפילו שמעה שלשליט יש כמה מכוניות. אצלה, הרכב שנסעה בו התקלקל, ואת סופו של המסע נאלצה לעשות על גמל. כך הגיעה אל היעד עייפה, צמאה ומכוסה אבק. היא הרגישה זאת בעיניה הצורבות ובקרקפתה המעקצצת. היא לא הצליחה להשתלט על הדחף לגרד, אף שזה רק החריף את המצב.

לבסוף הגיעה אישה אל השער, צעיף דק וארוך כיסה את פניה וחשף רק את עיניה הכהות.

"שמך?"

אלייזה אמרה לה את שמה ומי היא ובתוך כך הצלה על עיניה מפני שמש אחר הצהריים היוקדת.

"אחרי."

האישה הנהנה אל הזקיפים, והם החמיצו פנים אבל הרשו לשתיהן לעבור. שמונה־עשרה שנה עברו מאז עזבו היא ואמה את הודו וחזרו לאנגליה. שמונה־עשרה שנה של אפשרויות הולכות ופוחתות לאנה פרייזר. אבל אלייזה החליטה להיות חופשייה. בעיניה נראה הדבר כמו לידה מחדש, כאילו יד נעלמה החזירה אותה, אף שבקליפורד סולטר לא היה כמובן שום דבר נעלם. הוא היה יכול להיות מושך יותר אילו היה בו משהו נעלם, אבל אדם רגיל ממנו היה קשה למצוא. שיער דליל בגון החול ועיניים כחולות לחות וקצרות רואי חיזקו את הרושם של אפרוריות, אבל היא בכל זאת חבה לו את המשרה הזאת בארצם של הרג'פוטים — בני המלך, שבטים של לוחמים אצילים במקבץ הזה של נסיכויות האזור המדברי של האימפריה.

לפני שעברה בשורה של מעברים מרהיבים הברישה אלייזה את האבק מבגדיה ככל יכולתה. סריס הוביל אותה במבוך של חדרים ומסדרונות מחופים באריחים אל מבואה קטנה. היא שמעה על הגברים המסורסים האלה בבגדי נשים ועכשיו נרעדה. על משמר המבואה עמדו נשים, והמבטים הרושפים שנתנו בה חסמו את דרכה אל פתח דלת כפולה עשויה מעץ האלגום ומשובצת בשנהב. אחרי הסבר קצר שמסר הסריס, הן הרשו לה לבסוף לעבור והשאירו אותה לבדה. היא הביטה סביבה בחדר, שכל סנטימטר בו היה צבוע בכחול־תכול ומעוטר בדוגמאות מעוצבות בזהב. פרחים, עלים וסלילים רקומים בחוטי זהב טיפסו מעלה על הקירות והקיפו את התקרה. רצפת האבן היתה מכוסה בשטיח בצבע כחול תואם. אף שהצבע היה עז, יופי עדין אפיין את הרושם הכללי. כשהיתה עטופה כך בתכלכלות הזאת הרגישה כמעט כחלק מהשמים.

האם היתה אמורה להכריז איכשהו על בואה? להשתעל בנימוס? לקרוא למישהו? היא ניגבה את כפות ידיה הדביקות במכנסיה והניחה את התיק הכבד של ציוד הצילום. אחר כך, כעבור רגע של חוסר ודאות, הרימה אותו שוב. השיער שהסתבך על עורפה ומכנסי החאקי הפשוטים והחולצה הלבנה המעומלנת, שהיו עכשיו רפויים, רק חיזקו אצלה את התחושה שהיא אינה במקומה. היא לעולם לא תסתגל לרקע של דוגמאות וצבע מפתים כל כך. רוב חייה העמידה פנים שהיא חלק טבעי מסביבתה, דיברה על דברים חסרי חשיבות, גילתה עניין מעושה באנשים שלא אהבה. השתדלה כל כך לדמות לנערות אחרות ואחר כך לנשים אחרות. ולמרות זאת, התחושה של חוסר שייכות לא הרפתה ממנה גם לאחר שנישאה לאוליבר.

בחדר כתום זוהר, מעבר למבואה הכחולה, זרמו קרני שמש מחלון מלבני קטן והאירו חלקיקי אבק שריחפו באוויר. מעבר להם יכלה לראות פינה של חדר אחר בצבע אדום עמוק. שם החל הזֵנָאנָה — אגף הנשים — עצמו. היא ידעה שהכניסה לאגפי הנשים בארמונות המלכותיים ברג'פוטנה היתה אסורה זה כבר לגברים שאינם ממשפחת המלוכה. קליפורד הסביר שאגפי הנשים האלה — הוא כינה אותם הרמונות — ספוגי מסתורין ותככים. מקומות של מזימות ורכילות וארוטיקה שלוחת רסן, אמר, מקום שכל הנשים בו הוכשרו ב"שש־עשרה האמנויות שאישה אמיתית נדרשת לשלוט בהן". המקום שוקק הזדווגויות עם יותר משני בני זוג וניוון מוסרי, הוסיף בקריצה, אפילו עם הכוהנים, או שאולי בייחוד עם הכוהנים, אם כי פקידי השלטון הבריטי שקדמו לו פעלו למיגור הפרקטיקות המיניות האפלות יותר שבזנאנה.

אלייזה תהתה מה הן אותן שש־עשרה אמנויות. אילו ידעה מה הן, אולי היו נישואיה מצליחים יותר, חשבה, אבל כשנזכרה בבדידות שבחייה עם אוליבר, דחתה את המחשבה בביטול.

ניחוח עז של בושם מזרחי, שללא ספק הכיל קינמון ואולי זנגוויל ועוד משהו בעל מתיקות משכרת, נישא מהחדר האדום ואישר את כל מה ששמעה על הזנאנה. הריח עטף אותה מכל עבר והיא הרגישה לכודה בו והשתוקקה לגשת אל החלון, לפתוח את הווילון הלבן, לרכון החוצה ולנשום אוויר צח.

ידיה התחילו לכאוב והיא התכופפה והניחה את מטענה הכבד על השטיח, הפעם בצמוד אל הקיר, שם מנורה בצורת טווס ניצבה ברומו של עמוד שיש. לשמע שיעול עמוק נשאה את מבטה ואחר כך הזדקפה במהירות והחליקה את קווצות השיער שחמקו מאחיזתן של סיכות הראש שנעצה בקפידה בשערה. קרב ארוך שנים ניטש בינה לבין רעמת שערה העבות, שנטה להסתלסל. היא כבשה הבזק של חרדה למראה גבר גבוה מאוד שעמד בצללית מול החלון.

"את בריטית?" אמר הבחור, והיא לטשה בו את עיניה בהשתאות ממבטאו האנגלי המושלם.

כשהתקדם, נפל האור על פניו והיא ראתה אותן. הוא היה הודי ונראה חזק להדהים. בגדיו היו מכוסים באבק אדום וכתום ועל מרפק ימינו נחה ציפור גדולה.

"אתה אמור להיות כאן?" שאלה, "זאת לא הכניסה לזנאנה?"

היא הביטה בעיניים השקועות שבצבע הענבר, מוקפות ריסים שחורים משחור, ותהתה מדוע אינו חובש טורבן. האם לא כל הגברים הרג'פוטים חובשים טורבן? עורו הכהה בהק ושער האגוז המבריק שלו היה משוך לאחור מפניו בגל רופף.

"אני חושבת שכדאי שתחפש את הכניסה לסוחרים," הוסיפה ורצתה שילך, במחשבה שהוא כנראה סוחר כלשהו, אם כי האמת היתה שהוא נראה צועני או זמר נודד. אגלי זיעה גלשו בבתי שחייה, ועתה לא רק בידיה חשה את הדביקות.

באותו רגע נכנסה לחדר הודית מבוגרת בתלבושת מסורתית — חצאית ארוכה ועתירת בד הידועה בשם גְהַאגְרָה, עם חולצה נאה וצעיף עתיר בד, דוּפָּאטָה, שריחף סביבה כשזזה, בעירוב מרתק של אדום, ירוק ובורדו שזורים בחוטי זהב, שלמרבה הפלא השתלבו יפה זה בזה. עננה של ריח עץ האלגום נישאה באוויר סביבה, והתנהלותה הקרינה שלווה מהוסה. במשיכת חוט מאחורי עמוד השיש, מנורת הטווס ניעורה לחיים באחת והפיצה אור כחול וירוק שנצנץ על ידיה. אחר כך היא התקדמה בצעדים אחדים אל אלייזה, קדה קלות בכפות ידיים צמודות ובאצבעות ענודות עשרות טבעות משובצות אבני חן ובציפורניים משוחות בלק כסוף.

"נָמַסְקָאר, אני לַקסְמי. את הצלמת, מיס..."

"אני... אני אלייזה פרייזר." היא קדה בראשה ולא היתה בטוחה אם קידה היא מחווה הולמת עכשיו. האישה הזאת היא בכל זאת מָהָרָאנִי, או מלכה, ואמו של שליט ג'וראיפּור. קליפורד סיפר לה שיופייה ותבונתה של האישה הזאת היו לשם דבר, ויחד עם בעלה המנוח, המהרג'ה הזקן, היא היתה אחראית למודרניזציה של רבים ממנהגי המדינה. שערה היה קלוע ומלופף לפקעת על עורפה הארוך והאצילי, היו לה עצמות לחיים בולטות, ועיניה הכהות נצצו. אלייזה נוכחה שלמוניטין שיצא לאישה כיפהפייה היה בסיס. עכשיו הֵצרה על שלא ביקשה מקליפורד להסביר לה יותר על כללי הפרוטוקול. כל מה שאמר הוא לפקוח עין ולהיזהר מעש ומנמלים לבנות. העש יאכל את בגדיה והנמלים את הרהיטים.

לקסמי נפנתה אל הבחור. "ואתה? אני רואה ששוב הכנסת לכאן את הציפור."

הוא משך בכתפיו והרים שתי גבות כהות עבות בהבעה של קרבה.

"את מתכוונת לגודפרי," אמר.

"איזה מין שם זה לנץ?" שאלה האישה.

הבחור צחק וקרץ לאלייזה. "למרצה שלי ללימודים קלאסיים באיטון קראו גודפרי, והוא היה בחור טוב."

"איטון?" אמרה אלייזה בהפתעה.

לקסמי נאנחה עמוקות. "הכירי בבקשה את בני השני והסורר מאוד, ג'איינט סינג' ראתור."

"בנך?"

"את רק חוזרת על דברים שנאמרים לך, מיס פרייזר?" שאלה לקסמי ונתנה בה מבט מתחת לגבות מורמות. אבל אחר כך חייכה. "את קצת מתוחה, ולכן אפשר להבין זאת. אני שמחה שבאת לצלם את חיינו, לטובת ארכיון חדש בדלהי, כפי שנאמר לי."

לאזכור עבודתה ניעורה אלייזה לחיים ודיברה ביתר נמרצות. "כן. קליפורד סולטר רוצה תמונות של מעמדים לא רשמיים כדי להראות את טיבם האמיתי של החיים כאן. רבים כל כך מוקסמים מהודו, ואני מקווה שכמה תמונות שלי יתקבלו לפרסום בשבועוני הצילום הטובים יותר. 'הפוטוגרפיק טיימס' או 'הפוטוגרפיק ג'ורנל' יהיו מושלמים."

"אני מבינה."

"מדריך שלם לחיים בנסיכות במשך שנה שלמה. אני שמחה כל כך שאני פה. תודה שהזמנתם אותי. אני מבטיחה לא להפריע. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לראות והאור פה מדהים. כל העסק הזה הוא בעניין של אור וצל. את יודעת, הקיארוֹסקוּרוֹ, ואני מקווה שאוכל..."

"כן, כן, אני בטוחה. ואשר לבני, את תיווכחי שברגע שינקה מבגדיו את אבק המדבר, הוא ייראה פחות מפחיד מכפי שהוא נראה עכשיו." היא צחקה. "תודי. חשבת שהוא צועני, נכון?"

אלייזה הרגישה את הסומק מטפס בצווארה לנוכח ההופעה המאובקת שלה עצמה, ואף שלא היתה זו העונה החמה ביותר, גל חום הציף אותה.

"אל תדאגי, אחרי שהות של ימים על גבי ימים במדבר זה מה שכולם חושבים עליו." היא אִנפפה. "בן שלושים, מכור לסכנות ופראי לגמרי בעינינו בני התרבות. ולפיכך אין פלא שהוא עדיין רווק."

"אמא," הוא אמר, ואלייזה שמעה צליל של אזהרה בקולו. אחר כך פתח את הווילון ונשען על החלון בהבעה עצלה של חוסר עניין.

תסכולה של לקסמי מהתנהגותו של בנה נחשף ברטט שעבר בסנטרה, אבל היא התעשתה במהירות ופנתה אל אלייזה. "עכשיו, הציוד שלך?"

"זה חלק ממנו. השאר יגיע בעגלה." היא נופפה לכיוון המקום שבו הניחה שהעגלה יכולה להיות.

"אדאג שהוא יגיע לחדרייך. את תתארחי כאן, במקום שנוכל לפקוח עלייך עין."

אלייזה נתקפה לפתע חשש וכנראה הסגירה את חרדתה, כי האישה צחקה שוב. "אני מקניטה אותך, יקירתי. את תהיי חופשייה לבוא וללכת בטירה כרצונך. מילאנו את בקשות הצירוּת כלשונן."

"נחמד מאוד מצדכם."

"ממש לא. לנו עצמנו יש עניין למלא את משאלותיה של ממשלת בריטניה אם זה רק אפשרי. בעבר היחסים היו מסובכים, אני מודה, אבל אני משתדלת להפעיל את השפעתי על פלגים מסוימים בתחום הטירה. אבל די לדבר עלינו. יש לך כאן חדר חושך עם חיבור למים, כמבוקש, ואת תיווכחי שהחדרים הפרטיים שיועדו לך נוחים מאוד ומשקיפים אל חצר יפה ומשופעת בעציצי דקלים."

המשך העלילה בספר המלא