בעלך מרשה לך?

מבוא

הכל היה מוכן. העורך, רמי טל, סיים לעבור איתי על התיקונים האחרונים לספר שאותו כתבתי בעצמי (ללא סופר צללים). היינו כבר אחרי העריכה הלשונית וההגהות. תמונות, נגיעות אחרונות, ואפשר לצאת לדרך.

ואז התהפך העולם. השבעה באוקטובר 2023.

מי יכול היה לדמיין. תחת שלטונו של נתניהו, שבמשך שנים האכיל במזוודות של כסף קטארי את המפלצת החמאסית, קרה לנו האסון הנורא מכל מאז קום המדינה, יש האומרים - מאז השואה.

אלפי חמאסניקים מיחידת הרצח נוח'בה, פלשו בבוקר שבת, שמחת תורה תשפ"ד, 7.10.2023, בשעה 06.29, לקיבוצי ולמושבי הנגב המערבי, לשדרות, לאופקים ולנתיבות, ולמסיבת "נובה" סמוך לקיבוץ רעים, בה השתתפו אלפי חוגגים.

הם התעללו באזרחים במיטותיהם, אנסו נשים תוך שהם מבצעים בהן פשעי מין מזוויעים, ערפו ראשים, שרפו תינוקות, ירו באנשים, שרפו בתים על יושביהם אחרי שאזקו אותם, חטפו לתוך עזה כ-240 תינוקות, ילדים, נשים, גברים וקשישים ללא נעליים, בפיג'מות, חלקם פצועים ומדממים. 1,400 איש ואישה, ילד וילדה, נרצחו באותה שבת נוראה.

חלק מן הזוועות הללו תועדו ב"סרט הזוועות", סרט קשה לצפייה אך רב ערך להסברה, שערך ופרסם דובר צה"ל.

אנשים זעקו לעזרה מתוך הממ"דים בהם ניסו להתבצר. התחננו. התקשרו לעיתונאים, באין מענה מהצבא ומהמשטרה. לשווא. איש לא הגיע לחלץ אותם. צה"ל היה משותק. נכון לכתיבת שורות אלה, עדיין לא נערך תחקיר, ועדיין אין מענה לשאלה מדוע הצבא לא תפקד לאורך שעות כה רבות.

אחר כך התברר שהייתה התרעה מוקדמת בלילה. "סימנים חלשים" קראו לזה. איש לא התייחס. התצפיתניות, שכמעט כולן נרצחו או נחטפו, התריעו שבועות ארוכים קודם לכן. בדרגים הבכירים לא שעו לאזהרותיהן.

ראשי הדרג הצבאי והביטחוני לקחו מיד על עצמם אחריות, ויצאו להילחם בגבורה ובמקצועיות באויבינו בכל החזיתות.

הדרג המדיני, ובראשו ראש הממשלה ב-14 השנים האחרונות (למעט כשנה וחצי בתקופת ממשלת השינוי), בנימין נתניהו, סירב לקבל על עצמו כל אחריות, כאילו כל אותן שנים הוא בילה על המאדים, למרות שהוא ולא אחר היה מי שהוביל את הקונספציה שעל פיה "החמאס מורתע", וככל שנעביר להם יותר כסף מזומן ונכניס אלינו יותר פועלים, זה יקנה לנו יותר שקט.

נתניהו התנער מכל אחריות. בראיונות לרשתות זרות בסוף ינואר שיקר ללא בושה, וטען שהוא זיהה את הסכנה הטמוננה בחמאס, אלא שבציבור הישראלי לא היה קונסנסוס להילחם... הוא גם סירב להתחייב שיקים ועדת חקירה באמתלה "שקט יורים". "במלחמה לא עושים פוליטיקה," נזף במבקרים אותו ובאופוזיציה, כשבה בעת, הוא עצמו - יחד עם גורמים המקורבים אליו - עושים פוליטיקה. ועוד איך. ביניהם בלט בנו יאיר, אשר בתחילת המלחמה בתקופה הקשה ביותר, בילה במיאמי, מלווה בשני מאבטחי שב"כ ועם רכב צמוד על חשבון המדינה, נדם תחילה, אך מהר מאוד שב לצייץ נגד "בוגדי קפלן", נגד כל מי שהשמיע בדל ביקורת נגד אביו, ולא נמנע מלרטווט תיאוריות קונספירציה שונות.

ה"שקט יורים", לא הפריע לנתניהו להעניק מיליארדים מכספי תקציב המדינה לחרדים האשכנזים, אלה שחוץ ממיעוט קטן בהם בכלל פטורים מלשרת בצבא או משירות אזרחי כלשהו, ולעוד קבוצות בהן חפצה נפשם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. האינטרס העליון של נתניהו היה ברור: לשַמֵּר את קואליציית ה-64 הימין־ימין שלו, לבל ינשור ממנה איש.

אז הוא חילק לזה ולזה, ולמי לא נשאר? נכון. למפונים, למילואימניקים שעסקיהם קרסו אחרי 5, 6 או 7 חודשי מילואים, לתקציבי בריאות, רווחה, לספריות הציבוריות שקוצצו, לתנועות הנוער שנחתכו.

שרי הליכוד וחברי הכנסת שלו המשיכו לשתוק. חבורת פחדנים. והוא? ירד מהפסים.

דאג להסית נגד משפחות החטופים. קיים מעין הצהרות לתקשורת שכללו שאלות מהעיתונאים. סוף־סוף. אחרי שנים. תחילה עם גנץ וגלנט, אחרי שהמחנה הממלכתי הצטרף לממשלה ללא תנאים כדי לשמור על נתניהו מקרוב, ובעיקר לוודא שלא יתקבלו החלטות נמהרות וחסרות אחריות בהשפעת בן גביר וסמוטריץ'. די מהר סירבו גלנט וגנץ להשתתף איתו במסיבות העיתונאים, וקיימו תדרוכים נפרדים.

נתניהו ליהג דברים חסרי כל ערך, בירבר על "ניצחון מוחלט", מפעם לפעם שינה את המונחים, והשתלח בפראות בעיתונאים שהעזו לשאול שאלות ענייניות. ואז חדל והחל לשגר רק סרטונים מהונדסים. לא הופיע כלל בפני הציבור. הוא סירב לקיים דיונים על "היום שאחרי", למרות דרישת ממשל ביידן שנהג כלפינו בנדיבות שלא הייתה כמותה, בזמן שהיינו זקוקים לה יותר מכל.

הוא התעלם כמעט כליל מהחטופים שלנו שבעסקה הראשונה עם החמאס הוחזרו למעלה ממאה מהם, אך 136 נשארו בידי החמאס, מצבם בשבי הלך והחמיר, וקשה היה לדעת כמה מהם נותרו חיים. לעיתים תכופות הודיעו על חטופים נוספים שנרצחו כבר ב-7 באוקטובר או לאחר מכן וגופותיהם נמצאות בשבי החמאס.

מאות אלפי צעירים גויסו. חלקם נחפזו לחזור מחופשות בחו"ל ואף מירח דבש. שיעור המתנדבים למילואים מבלי שנקראו היה חסר תקדים. בין המתנדבים היו רבים שמזמן עברו את גיל השירות. התחושה הייתה שנלחמים על הבית, נלחמים להחזיר כל אחד מהחטופים. הלוחמים לחמו עם אמונה אמיתית בצדקת הדרך. גיבורים. נועזים. מאמינים. מלחמת אין ברירה. איש לא נעדר. אישה לא נעדרה. הנשים הוכיחו את עצמן במלחמה הזו בקו הראשון כלוחמות נועזות, גם ביחידות העילית. כרופאות בשדה הקרב, כפראמדיקיות, טייסות, טנקיסטיות, רבש"ציות. כל הוויכוחים בנושא נראו לפתע אבסורדיים, מגוחכים. הנשים הוכיחו אומץ שלא נפל מזה של כל גבר.

חשתי גאווה עצומה כאישה, כמי שהובילה תהליכים לשיוויון מגדרי. נשים יכולות לעשות הכל. שרק לא יפריעו להן.

ובינתיים, בתוך המלחמה, נתניהו שיסה את מקורביו ברמטכ"ל בישיבות הקבינט. מירי רגב ודודי אמסלם שכלל לא היה חבר קבינט, אבל ביבי הזמין אותו לישיבות על תקן כלב תקיפה, ואחרים, התנפלו על הרמטכ"ל ועל ראשי זרועות הביטחון, ראש השב"כ וראש המוסד. ונתניהו? לא רק שלא היסה אותם. להפך. בערוץ 12 נחשפה הקלטה בה הוא שיבח את מירי רגב לאחר הישיבה שבה תקפה בגסות את הרמטכ"ל ואמר לה: "כל הכבוד, מירי. עבודה טובה."

ואולי הנורא מכל - הוא דאג להפיץ בעזרת מקורביו תיאוריות קונספירציה שעל פיהן היה, כביכול, שיתוף פעולה מתוך הצבא, המודיעין וגורמי השב"כ והמוסד עם החמאס ערב הטבח בשבעה באוקטובר. מקורבתו ח"כ טלי גוטליב, שאותה נתניהו שריין ברשימת הליכוד לכנסת והכניס כחברה לוועדת חוץ וביטחון, חשפה מה שאסור לה על פי חוק, שבן־זוגה של הפיסיקאית פרופ' שקמה ברסלר, ממובילי תנועת המחאה נגד ההפיכה המשטרית, הוא איש שב"כ, וטענה שערב הטבח הוא שוחח, כביכול, עם יחיא סינוואר, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס ומנהיגו העליון של ארגון הטרור בעזה. הטענה הוכחשה מיידית ובצורה נחרצת על ידי ראש השב"כ וראש המוסד. ברסלר דרשה מגוטליב להסיר את חסינותה, על מנת שתוכל להגיש נגדה תביעת דיבה. גוטליב העדיפה להסתתר תחת החסינות.

ונתניהו? שתק. במקום להשתיק את גוטליב, להוציאה מוועדת החוץ והביטחון, ולפנות ליועצת המשפטית לממשלה בדרישה להעמידה לדין, הוא איפשר לה להמשיך. גוטליב אף הצהירה שיש לה גיבוי מנתניהו. הוא נדרש להכחיש ואמר בלשון רפה, "משרדי כבר הכחיש", רוצה לומר שראש השב"כ וראש המוסד [הכפופים ישירות לראש הממשלה] כבר הכחישו מכל וכל. אבל הוא עצמו? לא הכחיש, ובוודאי שלא גינה.

בקיץ הוא, רעייתו, ואולי הבן שיגיע לחופשה קצרה מפלורידה, יוכלו להשתכשך בבריכה בביתו הפרטי בקיסריה, שעבור כל ההוצאות הכרוכות בהחזקתו השיג נתניהו בשלהי 2024 מימון מלא ממשרדו, כלומר מהמדינה, מכיסי האזרחים. חשב המשרד השתולל. זה לא עזר לו. הוא הודיע לחשב הכללי באוצר שהוא מבקש לעזוב את תפקידו, ואכן מונה חשב חדש. בינתיים גם החשב הכללי התקרנף. כך כולם. או שאתה עף, או שאתה קרנף.

בעזה, בצפון, הלוחמים נלחמים יחד כתף אל כתף. ללא הבדל דעות פוליטיות. הם גיבורים. חשבנו שהם דור הטיק־טוק, שראשם רק במסכים, אבל הם התגלו כדור לא פחות אמיץ, ציוני, מוכן לחרף את נפשו, מדור תש"ח.

הם ראויים להערצה, להערכה. במקום זה, המילואימניקים, שרבים מהם איבדו את העסקים שלהם, זוכים לפרוטות מהממשלה, ותמיד באיחור. העסקים הקטנים של רבים מהם - נסגרו. רבים פוטרו. המגזר האזרחי, "אחים לנשק", ואחרים, התגייסו לסייע ועשו עבודה מדהימה, אבל הממשלה, שלאחר ה-7.10 כלל לא תיפקדה לא הייתה מסוגלת לתת מענה לאזרחים.

לראשונה בהיסטוריה, כל יישובי הצפון פונו מיושביהם, על פי החלטת הממשלה. עשרות אלפי משפחות ממטולה, קריית שמונה וכל היישובים מסביב הפכו לפליטים בארצם.

ובדרום? היישובים והקיבוצים ההרוסים, שדרות הנטושה, גם באופקים ובנתיבות, עשרות אלפים נאלצו לעזוב את בתיהם ולחכות לימים טובים יותר, מי־יודע־מתי. גם הם, פליטים בארצם.

ותוך כדי כל אלה התבשרנו שמשה לייטר הי"ד, בנו בכורו המקסים של מי שהיה ראש המטה שלי, וסמנכ"ל משרד החינוך, יחיאל לייטר, וכיהן אחר כך כראש המטה של נתניהו כשר אוצר, נפל בקרב בעזה. הרבה בשורות קשות ידענו בתקופה הזו. האווירה בארץ קשה, מדוכדכת. גם נתניהו עצמו נראה רע. עייף. הזדקן לפתע, למרות שכבות האיפור הרבות של המאפרת שהגיעה אליו מדי יום, כמו גם הספר הקבוע. הוא כבר לא נראה כמו נתניהו העולץ אך ניסה לשדר מנהיגות, לאותת שהוא כאן איתנו לעוד הרבה שנים.

הסקרים שידרו אחרת. הציבור לא רצה בו עוד. הליכוד בראשותו צנח במספר המנדטים. בני גנץ זינק. זו הייתה תקופה קשה מאוד. איני זוכרת כמוה. סקרי דעת הקהל מצביעים באופן ברור על כך שרוב הציבור רוצה בחירות עכשיו, אבל איך אפשר להקדים את הבחירות בשעה שהלחימה בדרום נמשכת, בצפון עלולה לפרוץ מלחמה בכל רגע ובאיו"ש הזירה רותחת? המיאוס הציבורי מראש הממשלה שהביאנו עד הלום, שכבר אי אפשר להאמין לאף מילה שלו. רק חברי הכת שלו, כת הביביסטים, מעריצים אותו בצורה עיוורת ומאמינים לכל מילה היוצאת מפיו. ביבי לא יהיה ראש ממשלת ישראל לאורך זמן. לו ולשרה רעייתו קשה להפנים זאת. הם התרגלו לחשוב על עצמם כזוג מלכותי, שהכל מותר להם.

את מבנה האישיות של נתניהו שהביא אותו עד לכאן, את ההתנהלות, יוכל לראות כל מי שיקרא את ספרי. לאורך כל הדרך ניתן היה להבחין בבירור באותן תכונות אופי של מי שמבטיח ואינו מקיים, כפוי טובה, שהבטיח לבדוק, לברר, לתקן, לסדר - ומעולם לא קיים.

כתבתי אוטוביוגרפיה המשלבת את קורותיה של התקופה עם קורות חיי. בתוך אלה, כמובן שכתבתי גם על נתניהו שהיה מנהיג הליכוד וראש הממשלה, שבממשלתו כיהנתי כשרה שנים ארוכות.

לא יכולתי שלא להתייחס לתקופה האחרונה הזו. "השבעה באוקטובר" יהיה לנצח חרוט בדברי ימי מדינת ישראל, כיום הנורא ביותר שידענו.

בנימין נתניהו, איש חכם מאוד, כריזמטי, כמה דרגות מעל כל האחרים, יכול היה לסיים את תפקידו כראש ממשלה עטור הישגים. הוא החליט אחרת. זה היה חזק ממנו.

הוא, ושרה שלו, כבר לא רצו להיות ראש ממשלת ישראל ורעייתו. הם רצו למשול על הנתינים, עלינו, כמו היו מלך ומלכה. ו"הנתינים" התמרדו.

תקף אותו סוג של שיגעון גדלות. לכן דאג שסביבו לא יהיו אנשים טובים, אלא רדודים. ואכן, הממשלה היום רדודה. סיעת הליכוד מביכה. כך הוא רצה. את האחרים דאג לסלק מעליו.

הכרתיו היטב, זיהיתי את התהליכים, את השינוי שחל לאורך הדרך, ולא רציתי להיות שם יותר. הודעתי על פרישה בסוף 2014. ואולי צריכה הייתי לעשות זאת קודם?

מעולם לא קיבלתי החלטה טובה יותר, נכונה יותר.

אבל מדינת ישראל - מה עליה?

פתח דבר

כשהייתי ילדה נשאלתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. לא ידעתי מה לענות. ידעתי מה אני לא רוצה להיות. ידעתי שאני לא רוצה להיות מורה, גננת, אחות, תופרת, כל המקצועות שנחשבו "נשיים".

רק אחרי שנים רבות מאוד, הבנתי שנולדתי לשליחות הציבורית, הציונית. השליחות הזו, שזרמה בדמי ובליבי מיום היוולדי, נבעה ממשפחות הורי, והדרך לממשה החלה בהצטרפות לתנועת החרות עוד כסטודנטית באוניברסיטת תל אביב, מיד עם שחרורי מהצבא בסוף שנת 1970, שבע שנים לפני ה"מהפך" ב-1977 בו נבחר בגין לראשונה לראשות ממשלת ישראל.

לא תכננתי לעשות קריירה פוליטית ולא חלמתי להיות חברת כנסת או שרה. פעילותי הציבורית מבטאת אפוא צורך ורצון לתרום למדינה הזאת, לאדמה הזאת אשר בני עמי ובני משפחתי, דורות לפנַי, קשרו בה את גורלם ואת חייהם. את השרשרת הזו ראיתי לעצמי חובה להמשיך. מהשורשים האלה, שניטעו עמוק באדמת הארץ, הרבה לפני שנולדתי, ינקתי, ומבית הורי, אבי עזריאל, לוחם בלח"י, ואמי שולמית, אלחוטאית בליווי שיירות לירושלים בפלמ"ח, אשר לחמו למען קום המדינה, מהתבנית הזו יצוקים תבנית נוף חיי, תפיסותי ואמונותי.

המסלול הפוליטי היה בעיני כלי, אמצעי. אמנם אין פוליטיקאי שעיניו אינן נשואות להתקדם, אך בתוך הסערות הפוליטיות השתדלתי לדבוק באמת שלי. לנגד עיני היה משפט שאמרה מי שהיתה ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, אישה שהיתה לי למודל:

I am not a consensus leader, I am a conviction leader. (בתרגום חופשי: אינני מנהיגה השואפת לקונסנסוס; אני מנהיגה המוּנעת מאמונה.)

נבחרתי לראשונה לכנסת בשנת 1992, כשהייתי כבר בת 42. המינוי הראשון שלי כשרה היה ב-1996, בממשלת נתניהו הראשונה, ומאז כיהנתי כשרה 14 שנים, במשך חמש קדנציות. אחרי 23 שנים, כשראיתי איך תנועתי הולכת ומשתנה לנגד עיני, החלטתי שדי לי. דקות אחדות אחרי הודעתו של נתניהו, בסוף שנת 2014, על הקדמת הבחירות, הודעתי שלא אתמודד שוב על מקום בכנסת, ועל פרישתי מהחיים הפוליטיים. החלטה זו התבשלה אצלי עוד קודם לכן, וגמלה בליבי סופית בבחירות 2012. מיציתי. מעולם אפילו לא הרהרתי באפשרות של חזרה, גם לא כשהקלפים נטרפו ועורבבו מחדש בבחירות 2021. אז החלטתי להיפרד מהתנועה בה הייתי חברה במרוצת כל חיי הבוגרים, וביטלתי את חברותי בליכוד.

הספר הזה, אותו התחלתי לכתוב כחמש וחצי שנים אחרי שפרשתי, בתוך כאוס שלטוני וממשלי, מספר את קורותיה של תקופה, ואת קורותי שלי בתוכה. הוא מנסה לתאר את ההידרדרות שחלה, ואיך קרה שחיה פוליטית כמוני העדיפה לשבת מן הצד, לכתוב טורי פרשנות שבועיים ב"ידיעות אחרונות" ולהופיע בטלוויזיה כפרשנית, פשוט כי לא יכולתי עוד...

▪▪▪

אופטימיות

עם צאתו של ספר זה לאור, אנו נמצאים בתקופה אפלה, התקופה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. בניגוד לכל מה שידענו והכרנו ב-76 שנות קיומה של ישראל - ההנהגה שלנו לא מוכיחה אפילו יכולת מינימלית להתגבר על הקשיים, המסכנים את עצם קיומה של המדינה.

ולמרות זאת, דווקא בגלל זאת, היום, יותר מתמיד, אנו זקוקים לאופטימיות. לתפילות. לכל מילה בשירה של המשוררת לאה גולדברג: "תפילה", מתוך "שירי סוף הדרך", שאני תמיד נושאת עמי.

תפילה - לאה גולדברג

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.¹

ועוד משהו.

אני תמיד זוכרת, שלפני עשרים שנה, החלקתי במסיבת פורים, ונפגעתי בעצב שמאל בלחי שמאל.

הייתי עלולה לצאת מהפציעה הזו עם עיוות קשה בפנים, אבל חלפו חודשים וכך נולדה גומת החן המפורסמת שלי.

תודות

לילדי האהובים יאיר ושיר תודה וגם סליחה על שנים בהן הייתי פחות נוכחת.

לאילן, כבן לי.

לאהובי, מיקי ירושלמי.

למנכ"ל ידיעות ספרים, דובי איכנולד, שהאמין בי ונתן לי את הדחיפה לכתוב.

לעורך, רמי טל, שידו המנוסה ועצותיו הטובות סייעו לי רבות.

למפיק המנוסה, קותי טפר, שהוציא לפועל שיגיונותי. סליחה ותודה.

לצוות שלי בכל תפקידי לאורך השנים, שליווה אותי במסירות ובנאמנות, גם בימים קשים.

לאנשי "מחנה לבנת" המופלאים, שרצו איתי, האמינו בי ונלחמו איתי - בלעדיכם לא יכולתי להצליח ואין בפי מספיק מילים להודות לכולכם.

לחברי, לחברותי.

אוהבת את כולכם.

פרק ראשון

שורשים

הייתי ילדה, ואני זוכרת את עצמי מדפדפת וקוראת, בהתרגשות ובעניין, בספר שדפיו הצהיבו עם השנים וכריכתו התרפטה והתפרקה, עד שנאלצתי להדביקה שוב ושוב בנייר דבק. שם הספר: "בשעריך ירושלֵם", וכתב אותו סבא רבא שלי מצד אבי, ר' יודא אהרן סג"ל וייס.

הספר היה מוכן כבר ב-1948, אבל בפיצוץ הגדול בירושלים ברחוב בן יהודה בי"ב באדר א' תש"ח, נהרס גם דפוס וייס ברובו, הדפוס שלו שהקים בתרס"ב בו הודפסו ספרים רבים, חשובים ויקרי ערך. כתב היד נשאר שלם למרבה המזל, ורק לאחר שסודר מחדש בסְדָר העופרת של הימים ההם, הודפס "בשעריך ירושלֵם" בשנת 1949, וכפי שכתב סבא רבא: "הנה השעה הגדולה הגיעה, בעז"ה ובזכות אבותי, זכיתי לסיים היום את ספרי, שעות מעטות לאחר פתיחת הכנסת, ואף זכיתי כבר לקבל את תעודת הזדהותי כאזרח במדינת ישראל".

לסבא רבא שלי קראנו כולנו "הסבא הזקן". הייתי נינתו הבכורה, ואני זוכרת אותו היטב על זקנו הארוך והלבן, כיפתו הגדולה והשחורה, ואני, ילדה קטנה, יושבת על ברכיו. עוד אני זוכרת שהמשפחה המורחבת נהגה לחגוג ליל סדר בביתו, שהיו בו רצפת שיש מצוירת ותקרה גבוהה. מדי פעם נסעתי עם אבי לבקרו, באוטובוס מחיפה לירושלים.

כשעלה "הסבא הזקן" לארץ עם אביו מזיבנבירגן (שבע ערים בגרמנית, אזור בטרנסילבניה), בשנת תרמ"ח, 1888, הוא היה רק בן 11. אביו לקח את בני משפחתו מסלונים, עיר מגוריו ברוסיה, כדי לשמוע את דברי החת"ם סופר בהונגריה. החת"ם סופר השפיע עליו עמוקות בכל הנוגע לכיסופים לארץ ישראל ולעלייה אליה. ואכן, בשנת תרמ"ז, 1887, הוא החליט להשאיר את אשתו וילדיו מאחור, מעשה קשה שהיום, מן הסתם, היה נתקל בביקורת חריפה מאוד, הבטיח לחזור לקחת אותם אליו לארץ ישראל, לקח עימו את צעיר בניו, סבא רבא שלי, יודא אהרן סג"ל, והתחיל לקיים מצוות עלייה לרגל לארץ ישראל. כן, ברגל. האב ובנו הרך צעדו מכפר לכפר ומעיר לעיר בבחינת "וייסעו ויחנו", ישנו אצל יהודים טובים, בבתי רבנים, ספגו תורה ודברי עידוד, תוך טלטולים אינסופיים לאורך שנה שלמה, והכֹּל בשל דבקות עיקשת במטרה: לעלות ברגל לארץ ישראל.

מדי פעם נסעו בעגלה עד שעלו לספינה בה הפליגו לטריאסט שעל חוף הים האדריאטי, בה עלו על אונייה שהפליגה לאלכסנדריה ומשם המשיכה ליפו. אבי סבי מספר בספרו איך הוא ואביו הגיעו ליפו, בתרמ"ח, 1888, התנפלו על אדמת ארץ הקודש ולא חדלו מלנשקה, כשהם בוכים.

כעבור כארבע שנים בלבד, כשסבא רבא שלי רק בן ט"ו שנים, הלך אביו לעולמו בשל דלקת ריאות, והוא נשאר לבדו בירושלים, "ללא קרוב וללא גואל מלבד תלמידיו", כפי שכתב. והוא מביא בספרו את צוואתו של אביו שהיא המהות של ישיבתנו בארץ, והיא פשר דבקותנו, שלי ושל בני משפחתנו, באדמתה.

אין פלא אפוא שבריאיון שנתתי ל"הארץ" ב-1986, שש שנים לפני שנבחרתי לראשונה לכנסת, ו-15 שנים לפני שאריאל שרון נבחר לראשות הממשלה, אמרתי כך: "כשאני שומעת מישהו אומר שאם שרון יעלה לשלטון הוא יעזוב את הארץ, אני אומרת לעצמי שזה ההבדל בינינו. אני לא אלך מכאן בשום תנאי. גם אם השמאל יהיה בשלטון. גם אם מיעארי (מוחמד, אז ח"כ קיצוני מאוד ב'רשימה המתקדמת לשלום', ולפני כן פעיל בתנועת אל־ארד שנפסלה מלרוץ לכנסת) יהיה בשלטון. אני אילחם בכל כוחי, אבל לא אלך מכאן. זה ההבדל בין 'אנחנו' ו'אתם'".

וכך ציווה אביו של אבי סבי בשנת 1892 על בנו: שלא יצא מארץ ישראל כדי להשתקע בחו"ל. "אך", הוא אמר לי, "אם לימים יגברו געגועי לבני הבית, הרי רשאי אהיה לנסוע לשם, אך לא יותר מי"ב חודש. צוואה זו מסר לי בכל חום ליבו ובדעה צלולה, וביקשני שלא לזלזל בדבריו האחרונים".

ואמנם, אבי סבי יצא מהארץ, כעבור שנים מעטות מעלייתו, רק כדי לבקר את אמו, ורק כעבור 33 שנים הוא יצא עוד פעם, כדי להביא את אמו, אחיו ויתר בני משפחתו שנותרו בהונגריה. בשתי פעמים אלה הקפיד לא לשהות שם יותר מי"ב חודשים, כמצוות אביו, ושב לירושלים.

כשנה לאחר שאביו הלך לעולמו, שידכו ליודא אהרן סג"ל וייס, והוא כבן 16 בלבד, את פייגע־ציפורה, סבתו של אבי, בת למשפחה מכובדת מאוד בירושלים, משפחת משה ליליענטל שנקרא בפי כל "המדפיס הירושלמי", שמוצא משפחת אמהּ מסתעף לעלייה החסידית מצפת. הם באו בברית הנישואים ב-1893. סבתה של פייגע־ציפורה ניצלה, בהיותה בת שבע, מבין ההריסות בעת רעש האדמה הגדול בצפת ב-1837, וכך אנו, אני ובני דודַי במשפחת וייס, למעשה, דור שישי בארץ מצד סבתא רבתא שלי הצפתית.

"הסבא הזקן" היה לרב ולשוחט, ומרובים היו ידידיו בין נכבדי התקופה, כמו המשורר ח"נ ביאליק, פרופ' יואל יוסף ריבלין, אביו של מי שיהיה לימים נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, הרב צבי פסח פרנק, רבה הראשי של ירושלים, ורבים אחרים.

"הסבא הזקן" החל בפעילות ציבורית. בשנת 1910 ייסד שבועון בלשון העברית בשם "מוריה" שמטרתו היתה "לפנות ליהדות החרדית באופן המבטא חופש ביטוי ואובייקטיביות", כך כתב. השבועון הפך לעיתון יומי, ונסגר בפקודת השלטון העות'מאני ב-1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. היום יש רחוב על שם העיתון "מוריה", בשכונת רוממה בירושלים.

"הסבא הזקן" היה מהיוזמים ומהמקימים של ועד העיר הראשון בירושלים בשנת תרע"א, 1910. הוא וחבריו הלכו מבית לבית לאסוף דמי חבר, בעיקר כדי שיוכלו לייצג אותם מול השלטונות, אך אז, כפי שכתב בעיתונו "מוריה", פרצה שערורייה בבחירות לוועד העיר, שהביאה לערעור בגינו נערכו בחירות נוספות, שגם הן עמדו בפני פיצוץ, והוא משתמש במילים "אינטריגות שפלות", ועוד כהנה וכהנה פנינים המביאות לידי ביטוי את הפוליטיקה של אז ביישוב היהודי הקטן בירושלים.

מי שסבור ש"אינטריגות שפלות", ושאר ביטויים כגון דא, הם המצאה של הפוליטיקה של ימינו, אינו אלא טועה. היום אולי "האינטריגות השפלות" שפלות יותר, וגם נאמרות בשפה רדודה יותר, אך היו כאלה כבר אז, בשנים 1911-1910, לפני למעלה מ-100 שנה. ומסתבר שגם בלי מרכז הליכוד, ובלי חיסול המנהיגים במפלגת העבודה בזה אחר זה, ובלי כָּלַנתֶריזם וקניית קולות, סכסוכים ועימותים - היו גם היו. לאמור: ציונות, יהדות - זה היעד, זו השאיפה, זה החלום, אבל פוליטיקה עם אינטריגות נכנסת לכל מקום.

ועוד, איני יכולה להימנע מלחשוב שאין זה מקרה שפניתי לשירות הציבורי וש"החיידק הפוליטי" דבק בי במשך עשרות שנים. אז אולי אין זו הגנטיקה, אבל ודאי משהו בשושלת, במורשת, בחינוך, בספר הזה שקראתי פעמים כה רבות, בדרך בה הלכו אחר כך הורַי - שהוביל אותי לחיים הפוליטיים.

אמי, שולמית, הגיעה לארץ כשהיתה בת שבע. סבי יהודה אדלר נולד בפולין, משפחתו ברחה לווינה שם למד עברית על בוריה, היה ציוני בהכרה, והאמין כבר אז שמקומם של היהודים הוא בארץ ישראל. סבתי, קלרה, התגוררה בעיר קטנה בשם שניאטין על גדות הנהר פרוט בפולין. כמעט כל בני משפחתה נספו בשואה. סבי וסבתי נישאו בווינה, שם נולדה אמי, והזוג הציוני עלה לארץ ישראל עם הילדה בת השבע, אמא שלי, בשנת 1936.

סבי, מנהל חשבונות במקצועו, עבד בתנובה. פעם לקח חופשה כדי לבקר את אחיו שהתגורר בארצות הברית, ומשחזר מצא שאת מקומו תפס מישהו שבניגוד לו היה בעליו של "פנקס אדום", כלומר חבר ההסתדרות הכללית. לסבא שלי לא היה פנקס כזה, והוא איבד את מקום עבודתו. כך היה נהוג אז ב"חיפה האדומה".

אמא היתה חברה בתנועת מכבי הצעיר, ובמסגרתה התגייסה בגיל 17 ל"הכשרה המגויסת" - כלומר הפלמ"ח - בקיבוצים גבעת חיים ומעלה החמישה. אחר כך הצטרפה, כאלחוטאית, לליווי שיירות לירושלים. היא נודעה גם ביופיה וגם בקולה ובשירתה היפה. באחד הימים ישבה בקפה "כסית" בתל אביב, בו נהגו לשבת גדולי המשוררים של התקופה כמו נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן, לאה גולדברג ואחרים. חיים חפר, איש הפלמ"ח, מייסדה ומפקדה של להקת הצ'יזבטרון, ניגש לשולחנה. מישהו סיפר לו ששולמית אדלר "שרה יפה", והוא הציע לה להצטרף לצ'יזבטרון. אמא נענתה להצעה, הצטרפה לצ'יזבטרון ואחר כך ללהקת חיל הים, שם שירת גם אבי שאף לו היו כישורי משחק. הם נפגשו עוד קודם לכן באקראי, ברחוב בחיפה, ומכל זה כבר יצאה מהר מאוד חתונה.

כפלמ"חניקית, אמא שלי לא ידעה הרבה על הלח"י, והיכרותה עם שירי המחתרות היתה קלושה. אולם באמצעות סיפוריו של אבי על אודות הלח"י, על מעצרו והגלייתו לאפריקה, היא התוודעה לנושא, על אף שמיעט לספר והקפיד לשמור סוד ועל כך עוד אספר בהמשך. לרגל עשור לשובם של הגולים מאפריקה נערך בהיכל התרבות בתל אביב אירוע גדול בהשתתפות שושנה דמארי, יהורם גאון, שמעון ישראלי ואמי, שולמית לבנת, שלקראתו למדו הזמרים במיוחד את שירי המחתרות והגלות. מאז, ומתוך הזדהות אידיאולוגית, המשיכה אמי לשיר אותם בכינוסים ובעצרות. בכל שנה, בכ"ה בשבט, יום הזיכרון למפקד הלח"י, אברהם ("יאיר") שטרן, היתה שרה את המנון הלח"י, "חיילים אלמונים", שנכתב על ידי "יאיר", בטקס האזכרה הנערך בבית העלמין בנחלת יצחק. היא נודעה לכֹּל בכינויה המיתולוגי, "זמרת המחתרות".

השירים האלה והמילים האלה היו שגורים על פי מגיל צעיר מאוד.

המשך בספר המלא