הנאום הריק

11 במארס 1990

חלמתי שאני צלם ושאני מתהלך בהתלהבות מצד לצד ובידי מצלמה. הייתי במקום גדול, מין חנות כולבו או מחסן, אף שהמקום גם יכול היה להיות מבואה של מלון מפואר, וחיפשתי את הזווית המתאימה כדי לצלם שתי לסביות באופן כזה שבתמונה — אף על פי שהאחת נמצאה במרחק ניכר מהאחרת, בחלל הגדול, וגם במפלס שונה (אולי במעלה מדרגות) — באופן כזה שבתמונה אצמיד בין שפתיהן כדי שייראו כמתנשקות. הקרובה למצלמה מבין השתיים הייתה בפרופיל; האחרת הייתה בגובה, במבט חזיתי.

אחר כך אני יושב באוטובוס קומתיים ענקי; אני על הגג, או במקום לא מקורה בקומה העליונה. אני מצלם, או מסריט, תמונות מחיי עיר גדולה. עד מהרה יש המולה, משהו שקורה במרחק, כמו גלים שמזנקים מעל גורדי שחקים. אומרים לי שזה סוף העולם. אני מצלם את כל הכאוס הזה, המטושטש ועדיין רחוק, בעליצות, בהתלהבות. אני מתעורר בדפיקות לב.

כשאני חוזר לישון, מישהו מספר סיפור (ואני רואה את הסיפור), או שאולי אני צופה בסרט, אף על פי שאיכשהו אני שותף לעלילה, שבה ארנב בצבע ערמוני נקבר מתחת לשלג והוא חופר מחילות מתחת לשלג, זז במהירות מצד לצד. מתעורר בי חשש שהוא ייתקל במשהו, עץ או אבן, כי הוא מגשש באפלה; אבל אחר כך אני מבין שהוא למד לתקשר, באמצעות מערכת שמוסברת בחלום בפרטי פרטים, עם יונה שמתעופפת מעל ראשו, מעל השלג, והיא מנחה אותו במסלולו.

חלק ראשון

1. תרגילים

10 בספטמבר 1990

היום אני מתחיל בטיפול עצמי גרפולוגי. השיטה הזאת (חבר משוגע הציע לי אותה לפני זמן מה) מתבססת על ההנחה — הלוא היא הנחת היסוד של הגרפולוגיה — שיש קשר עמוק בין כתב היד לתכונות האופי, ועל ההנחה מתורת הפסיכולוגיה ההתנהגותית ששינויים בהתנהגות יכולים להוליד שינויים ברמה הנפשית. על כן, אם נשנה את ההתנהגות הנצפית בכתב היד, ההשערה היא שנוכל לשנות גם דברים אחרים באדם.

בשלב זה של הניסוי הטיפולי, היעדים שלי צנועים יותר. ראשית, בכוונתי לאמן את כתב היד — בלא שום יומרה להגיע לכתיבה קליגרפית; לנסות לפחות להשיג כתב יד שכל אדם יוכל לקרוא, ואני בכלל זה, כי כתב היד שלי גרוע עד כדי כך שלפעמים אפילו אני לא מצליח לפענח אותו.

מטרה ראשונית נוספת היא לנסות ולהקפיד על כתב גדול יותר, נוח, במקום האותיות הכמעט מיקרוסקופיות שהתחלתי לכתוב בשנים האחרונות. ומטרה נוספת, שאפתנית מהקודמת, היא להאחיד את הכתב, כי פיתחתי סגנון שמשלב באופן שרירותי בין כתב יד לדפוס. אנסה להיזכר בצורתה הכתובה של כל אות, בערך כפי שלימדו אותי בבית הספר. אנסה להשיג מין כתב מחובר, ״בלי להרים את העיפרון״ בתוך המילה, ואני מאמין שכך אוכל לשפר את תשומת הלב ואת המשכיות המחשבה, שני נושאים שכיום הם מפוזרים למדי.

11 בספטמבר

יום שני לטיפול הגרפולוגי. אתמול הופתעתי מאוד כשנתתי לאליסיה לקרוא את מה שכתבתי, והיא הצליחה לקרוא בלי שום קושי. היום אחתור לשלושה דברים: 1) לשמור על גודל הכתב הראוי; 2) לשחזר את כתב היד ה אמיתי, בלי העירוב השגור של אותיות דפוס; 3) לנסות לא להרים את העיפרון, כלומר, להוסיף את הנקודה שמעל לאַיי, את הקו החוצה את הטִי וכן הלאה רק אחרי שסיימתי לכתוב את המילה בשלמותה. אפשר שהמטרה האחרונה תהיה קשה יותר, אף שגם כתב היד ה״טהור״ — יש בו קשיים משלו.

במבט ראשון, כשאני מסתכל על מה שכתבתי עד עכשיו ומשווה לאתמול, יש התקדמות. ועם זאת, הכתב היום — אף שהוא גדול וקריא יותר — משקף מתיחות מסוימת; ובאמת אני כותב מהר יותר מאתמול. אבל אני שם לב גם שהאותיות ״מסויגות״ יותר זו מזו, מרווחות יותר בתוך המילים, דבוקות פחות משהיו. כאילו כל אות זכתה מחדש בזהותה. בקיצור, העבודה הזאת שאני עושה היום, והעדות להתקדמות לעומת אתמול, מסבות לי סיפוק רב. אני יודע שאני עדיין רחוק מהשגת היעדים שלי, אפילו הראשוניים ביותר; אני יודע שעוד לא חזר אליי הידע איך משרטטים כמה מהאותיות הגדולות וכמה מהקטנות. אבל כל דבר יושג בעיתו.

24 בספטמבר

אני חוזר לטיפול הגרפולוגי אחרי הפסקה ארוכה; אימי עברה שבץ מוחי והדבר הרחיק אותי מהבית. אין ספק שבמהלך התקופה הזאת התגעגעתי לא מעט למשמעת היומית הזאת אשר, אף שהתחילה לפני זמן קצר, כבר רכשה אופי של הרגל חיובי כל כולו, שלא לומר נעים, ועזרה במידה לא מעטה למרכז את האני שלי ולהכין אותי לקראת יום שיש בו יותר סדר, רצון ושיווי משקל.

ממש עכשיו באה הפרעה חיצונית, בדמות גברת קטנה ועצבנית, שקוראת לי בקול נוזף המעיד בבירור על חוסר סבלנות; עם זאת, אני מנסה לא לאבד את קצב הכתיבה האיטי, המדוד, המהורהר, כי אני בטוח שהתרגול היום־יומי הזה יתרום לשיפור בריאותי ואופיי, ישנה במידה ניכרת מספר התנהגויות שליליות וישלח אותי בנועם לכיוון חיים מלאי אושר, שמחה, כסף, הצלחה בענייני נשים ובשאר משחקי לוח. לא אוסיף ואיפרד מעצמי לשלום עד מחר באותה השעה, או מוקדם מזה, במידת האפשר.

25 בספטמבר

הטיפול הגרפולוגי שלי נמשך. אתמול, הגורם שנוהג לעבור על הדפים האלה העיר שקריאוּת הכתב הידרדרה קצת אחרי ההפסקה הארוכה. אני חושב שהדבר קשור לשתי עובדות לפחות: האחת, מטבע הדברים, היא חוסר האימון, והאחרת, שמעניין לנתח אותה, היא העובדה שבשונה ממה שקרה בסיבוב הראשון, אתמול היה לי חשוב לומר משהו והאופן שאומר אותו (ספרות, בקיצור) יותר מאשר תרגיל הקליגרפיה כשלעצמו.

בסדר. שוב אני סוטה מהמסלול, מקדיש תשומת לב מעטה לכתב ורַבָּה לתוכן, וזה דבר אנטי־טיפולי, לפחות בהקשר הטיפולי הזה שבחרתי. אין לי ספק שבהקשר טיפולי אחר, הסטייה האמורה היא רצויה וחיובית; אבל אסור לי לערבב בין תחומי העבודה, ועליי לדבוק במה שתכננתי, כלומר, במין כתיבה חסרת תוכן אך קריאה.

אני מאמין שהיום הכתב שלי ברור משהיה אתמול. נראה מה יחשוב הגורם שנוהג לעבור על העבודות האלה.

26 בספטמבר

גם היום אני עושה את התרגיל. כבר בקווים הראשונים ניכר שאני שפוף, חסר חשק; אין בי רצון להפעיל את כוח הרצון. אולי איזה וירוס דוגר בי, משהו שקיבלתי מחואן איגנסיו או מהכלב פונגו, שגם מצבו קצת ירוד היום. ייתכן גם שמשהו במזג האוויר מטריד את כולנו. ועוד ייתכן, וזה ההסבר הסביר מכול, שהמצב שלי הוא תוצאה של חלום שחלמתי הלילה — ערמות של עכברושים מתים, מגואלים בדם, מרקיבים; וסבתא שלי. החלום בתורו הוא בוודאי תוצאה של האירועים שחוויתי בימים שעברו (בין 12 בחודש ל־21 בו): דמותה של סבתא שלי, בחלום, ודאי מסמלת את אימי במציאות, כי פעמים רבות, בתקופה שנשארתי לצד אימי בימים האלה, מצאתי את עצמי חושב עליה כעל סבתא שלי, עד כדי כך נעשתה אימי דומה לאימהּ שלה בזקנתה; יתרה מזו, אני חושב שרק ברגעים מעטים מאוד בימים האלה הייתה לי מודעות ברורה שאני נמצא לצד אמא שלי: הרגשתי, באותו שכנוע עמוק וספונטני שבא מעמקי ההוויה, שהיא סבתא שלי.

בחלום שחלמתי הלילה, סבתא שלי חייתה בבית שגם אני התגוררתי בו באותו זמן, כמו בדרך למקום אחר, אולי עיירת קיט. בחדר שלי הופיעו ערמות של עכברושים מתים, ואחר כך ראיתי אותם גם במקומות אחרים בבית, בייחוד במטבח. אמרתי שצריך ״לדבר עם העירייה או המשטרה״, ועצרה בעדי השעה המאוחרת, ויותר מכול ההשלמה, מצד סבתא שלי, שהתייחסה אל המצב הזה, החריג בעיניי, כאל דבר רגיל.

27 בספטמבר

צריך להשקיע הרבה סבלנות ותשומת לב; לנסות עד כמה שאפשר לשרטט אות ועוד אות, בלי לחשוב על המשמעות של המילים הנוצרות — פעולה שהיא כמעט מנוגדת לפעולת הספרות (בייחוד מכיוון שצריך לעצור את המחשבה, שתמיד — כי היא מורגלת למכונת הכתיבה — מבקשת להתקדם, לספר רעיונות חדשים, ליצור קשרים חדשים בין רעיונות ותמונות, והיא טרודה — אולי זה הרגל מגונה מקצועי — בהמשכיות הטקסט ובלכידותו).

על כן עליי להתחיל להגביל את עצמי למשפטים פשוטים, גם אם יישמעו לי ריקים וחסרי משקל; ברגע שאני מתחיל להפנות את תשומת הלב לתוכן, אני מאבד את מהות העבודה הטיפולית הזאת, שרטוט כל אות ואות.

ברגעים האלה, חואן איגנסיו מציק, מנסה למשוך את תשומת הלב של אמא שלו, שהרשתה לעצמה רגע נדיר של מנוחה והיא צופה בסרט וידאו שהמלצתי לה עליו. ניכר לעין עד כמה איגנסיו חונך לא לסבול בטלה או שעשוע או אפילו מחלה מצד אימו; בזמנים כאלה הוא נעשה תובעני מהרגיל, ומפתח מצב רוח רע ואווירת שעמום בלתי נסבל. בבית, בתפקוד הבית, יש שיווי משקל מזיק, תולדה של אוסף הרגלים או תבניות התנהגות שגויות מאוד, שהשתרשו מכוח ״המקרה והצורך״; ועצם הרעיון לשנות משהו מהתבניות האלה מפיק אי־שקט, אי־נוחות ואפילו משבר בכל אחד מהמרכיבים הבסיסיים של התא המשפחתי.

28 בספטמבר

אולי אני צריך למצוא סדרה של צירופי מילים שייצרו ״שורות״, כמו אלה ששימשו אותי כשלמדתי להדפיס במכונת כתיבה: ״פרוק וטרוק״, ״פרפר ארור״ ״אם רק קרון״, ״שיח דגלייך״, ״צמה בת נס״. אבל עבודה חדגונית כזאת משעממת אותי; אני מעדיף להתקדם לאט יותר, כלומר, להתקדם ולסגת, לתת לכתב שיצטמק או יתעוות לעיתים קרובות מאוד כשהיד דוהרת בניסיון מטורף להשיג את המחשבה. כי אני לא סובל עבודות שגרתיות, חוזרות על עצמן, ולפחות במה שקשור לכתיבה — לא לחיים — אני אוהב חוויות שיש בהן משהו מן החידוש, משהו לא צפוי, הרפתקני — כמו למשל עבודת המחקר שאני מנהל על מחשב שמדריך השימוש בו לא שלם.

לפני כמה ימים, ואחרי הרבה שעות והרבה ימים של עבודת מחקר, ואחרי כמה כישלונות צורמים (צורמים תרתי משמע), הצלחתי להפיק צלילים מהמכונה, ואחר כך הצלחתי לעשות זאת בביטחון רב, בידיעה מה אני עושה, עד שלבסוף אתמול הצלחתי ליצור מוזיקה (מנגינה קטנטנה, עלובה ובסיסית, אבל מוזיקה). כל זה בלי שתופיע במדריך למשתמש שום מילה בנושא צלילים. הצלחתי לעשות זאת בזכות תוכנית כתובה בשפת בייסיק, שהצלחתי ״לפתוח״ ו״להציג״, שהיו בה כמה שניות של מוזיקה. העבודה הקשה ביותר הייתה לנתח את התוכנית הארוכה מאוד, למצוא בה את הקטע הקטן שמתייחס למוזיקה, לפענח את פשרה של סדרת משפטים ארוכה שבתחילתם מילים מסתוריות.

29 בספטמבר

היום לא הספקתי לעסוק בתרגילים האלה (כמו כל תרגיל, מן הראוי לעשותם מדי יום) בשעה הרגילה, בסביבות שתים־עשרה בצהריים — באדיקות, הפעילות הראשונה של היום אחרי ארוחת הצהריים — למעשה אני ניגש לתרגיל בשלושים בחודש, בשלוש לפנות בוקר. על כן, דומני, מובן שהתוצאה לא תהיה טובה במידה הרצויה. אני עוסק בתרגיל עכשיו כי אחרי שסיימתי את המחויבויות שמנעו ממני לעסוק בו בשעה הרגילה, שכחתי ממנו, והתחלתי לעבוד על המחשב, להמשיך במחקר הצליל שלי. לבסוף הצלחתי להפיק סדרה מעניינת של ציוצים, כמו של ציפורים, והקלטתי אותם, אף שעדיין איני בטוח איך הפקתי אותם. קודם לכן, ובשיטה דומה, או זהה — אני לא זוכר את הצעדים המדויקים — הצלחתי להפיק צליל דמוי גיטרה או מנדולינה; שלא שמרתי אותו, והוא אבד לי, לפחות לפי שעה.

עדיין לא ברור לי לגמרי איך הצליל נוצר; אני יודע איך לחולל צליל, אבל לא צליל מסוים, כי בהפקה של כל צליל שותפים שלושה ערכים — ארבעה, אם נחשיב את ערך המֶשֶך. המטריד ביותר הוא שהשינוי באחד הערכים האלה מפיק לפעמים את אותה תוצאה כמו השינוי בערך אחר. אני חוקר; המחקר נמשך. בינתיים יש לי ציוצים.

30 בספטמבר

היום אני מתחיל מוקדם קצת יותר מאתמול: 22:25. אבל אני מבחין שהאותיות יוצאות לי קצת קטנות מדי. נראה: ניסיון הגדלה קטן. עכשיו טוב יותר. זהירות לא לקטון. יפה. עכשיו, להתרכז בציור כל אות. ציור כל אות. בלי חיפזון. אבל איך לכל הרוחות כותבים אס גדולה? S.‏ L. §. &. לא הולך. אני לא מצליח לזכור. A B C D E F G H I J K L M N O P Q R S T U V W X Y Z. לסיכום: אני לא זוכר את הקיי הגדולה ולא את האס הגדולה, ואני גם לא ממש בטוח לגבי הקיו. (אשתי באה לנזוף בי. היא נורא מקנאה בבדידות שלי; בכל פעם שהיא רואה אותי מתרכז במשהו שלא קשור אליה היא מנסה לשבור את הריכוז שלי איכשהו, לקטוע את חוט המחשבה שלי, את האווירה, לשפוך את מיצי המוח שלי לכל הכיוונים. מניסיוני, זהו חוק כללי. גם מניסיונם של כמה גברים שאני מכיר. אבל זה דבר שאני לא מצליח להבין היטב, והוא מפריע לי לא מעט בחיים. לאמיתו של דבר, התרגילים האלה שאני עושה כדי לייצב את האופי שלי הם תחליף עלוב לספרות. חשבתי שאוכל לכתוב דף כזה מדי יום בלי בעיות — אבל לא כשאשתי בבית.)

1 באוקטובר

ובכן, נמשיך בטיפול הגרפולוגי. עליי להודות שכבר ראיתי כמה תוצאות נפשיות חיוביות, או לפחות כך אני מאמין; כולן קשורות לאישור העצמי במובנים שונים. בכל אופן, אפילו אם האמונה הזאת שלי שגויה, לי זה מועיל (לאמיתו של דבר, אני לא מכיר שום אמונה אותנטית, כלומר כזו שהולמת את המציאות, אשר מפיקה תוצאות שימושיות מעניינות. אף על פי שכל אמונה היא שגויה, כלומר, אינה הולמת את המציאות העובדתית, במובן זה שאמונה היא דבר מגביל, דל, שאינו מסוגל להכיל את כל המגוון העשיר של היקום ואת כל ממדיו; אבל דווקא משום כך, דווקא מכיוון שהיא מגבילה, כל עוד אינה הוזה מעבר לכל שיעור — ולפעמים למרות היותה כזאת — האמונה מולידה השפעה יעילה מעין כמותה, מרוכזת, בכל פעולה. כך שכדי לנצח בחיים צריך להאמין במשהו, כלומר, מעצם ההגדרה, לטעות).

המשך בספר המלא