סטנלי פישר, הנגיד השמיני של בנק ישראל

פרק ראשון:פרק א'

דברי רקע
סטנלי פישר מונה לנגיד השמיני של בנק ישראל בשנת 2005. הוא סיים את כהונתו בתום כשמונה שנים, בשנת 2013. להבדיל מקודמיו, הוא ירש בנק מרכזי עצמאי שאינו תלוי בהחלטותיו בממשלה בכלל ובשר האוצר בפרט. עד תקופתו של הנגיד הרביעי, משה מנדלבאום (1982-1986), ועד בכלל תפקד בנק ישראל למעשה כאילו היה אגף במשרד האוצר. בתקופה זו ביצע בנק ישראל משימות שונות בשליחותו של משרד האוצר, ולא יכול היה לנהל מדיניות מוניטרית עצמאית. התוצאה הייתה, שהחל מתחילת שנות השבעים עלתה האינפלציה בהתמדה, תחילה באטיות ואחר-כך במהירות (ראו תרשים 1– קצב האינפלציה ממריא), מקצב שנתי של 4% לקצב תלת-ספרתי של מאות אחוזים עד אמצע שנות השמונים. הקצב הואץ במיוחד בעקבות "המהפך הכלכלי" שהתרחש בשנת 1977, כאשר ממשלתם של מנחם בגין ושל שר האוצר שמחה ארליך הסירה באחת את הפיקוח על מטבע-החוץ (בניסיון להפוך את ישראל ל"שווייץ של המזרח התיכון", כדברי שר האוצר) בלי שננקטו צעדי הריסון הנדרשים בתקציב המדינה. בנק ישראל ניצב כסטטיסט חסר-אונים מול צעדים אלה.

עם זאת, בתקופתו של מנדלבאום ובתמיכתו הפעילה של ויקטור מדינה, מנהל המחלקה המוניטרית, הונח אחד היסודות החיוניים לעצמאות הבנק. על רקע המשבר החמור, שבא לידי ביטוי באינפלציה תלת-ספרתית שהשתוללה ללא רסן במחצית הראשונה של שנות השמונים, הועבר תיקון לחוק בנק ישראל, אשר אסר על הבנק לתת הלוואות לממשלה למימון הוצאותיה (תיקון הידוע כ"חוק אי-הדפסה"). עד אז יכלה הממשלה לממן את הוצאותיה גם על-ידי הלוואות מבנק ישראל, כלומר באמצעות הדפסת כסף. את ההלוואות הללו לא הייתה אפילו צריכה לבקש, והן ניתנו בתנאים שנקבעו רק בדיעבד. חוק בנק ישראל חייב את הממשלה להחזיק חשבון עו"ש בבנק ישראל. לחשבון זה תועלו כל הכנסותיה וממנו נמשכו כל הוצאותיה. שלא כמו לקוח פרטי בבנק מסחרי, בנק ישראל לא העז שלא לכבד הוראות תשלום של הממשלה, גם במקרה שלא היה להן כיסוי. הוא יכול היה להעיר, להתמרמר, למחות – אבל לא יכול היה לסגור את החשבון ובכך, למשל, לעצור את תשלום המשכורות לעובדי המדינה. הממשלה הייתה במצב של משיכת יתר קבועה – תופעה שזכתה לכינוי "הדפסת כסף". זו הייתה הסיבה המרכזית לאינפלציה הגואה ולאוזלת ידו של בנק ישראל בהתמודדות עם האינפלציה. כדאי לזכור, כי הייתה זו עדיין תקופה שמקובל היה בה להניח שממשלות אינן יכולות לפשוט רגל. עם הזמן הסתבר, כי "חוק אי-הדפסה" היה יסוד הכרחי לביסוס עצמאותו של בנק ישראל, אבל רחוק מלהיות מספק.
עם זאת, גם בתקופת הנגיד החמישי, מיכאל ברונו (1986-1991), לא חל שינוי במעמדו של בנק ישראל בהיבט של היחסים בינו ובין משרד האוצר. למעשה, הנגיד עצמו פיתח תפיסה, שלפיה ניהול המשק יכול להתבצע רק במצב שבו המדיניות מתואמת בין משרד האוצר לבנק ישראל. היה זה הרי סוד ההצלחה הדרמטית של תוכנית הייצוב, אשר שילבה את צמצום הגירעון בתקציב עם ייצוב שער החליפין ופיקוח הדוק על מטבע-החוץ, יחד עם ריבית ריאלית גבוהה ועם מדיניות "הטרודוקסית", כלומר – מדיניות של פיקוח על שכר ומחירים. מדיניות זו כללה גם הכוונה ממשלתית של הסכמי השכר לסוגיהם, לא רק במגזר הציבורי אלא גם במגזר הפרטי, במסגרת מה שנקרא "עסקות חבילה". יתר על כן, הנגיד עצמו כבל את ידיו של בנק ישראל בכך ששיתף פעולה עם משרד האוצר בהטלת מגבלות מרחיקות לכת על חופש הפעולה של מערכת הבנקאות ועל המעט שנקרא אז "שוק ההון". הפרק הבא בחיבור זה מתאר בהרחבה תפיסה זו, אשר נכשלה כישלון חרוץ. אחת הסיבות לכך, אם כי לא הסיבה היחידה, הייתה סירובו של שר האוצר משה ניסים לשתף עמה פעולה. כתוצאה מכך היה הנגיד מתוסכל בעליל. האינפלציה, מבחנו העיקרי של הבנק, נותרה בעקשנות ברמה של 16%-21% לשנה במשך חמש שנות כהונתו. במהלך התקופה הזאת לא ניכרה בה ולו מגמה קלה ביותר של נטייה לרדת.
הנגיד השישי, יעקב פרנקל (1991-1999), עלה מיד בראשית כהונתו על המוקש הראשון שהשאיר קודמו: הצירוף של שער חליפין קבוע ואינפלציה דו-ספרתית. פרנקל, אשר העריך שפתרונו של ברונו לסתירה זו אינו פתרון בר-קיימא, העדיף לקדם פתרון משלו, אשר היו לו כבר תקדימים בעולם. הוא ביקש להמיר את שער החליפין הקבוע – המלווה בפיחותים תקופתיים ניכרים – במשטר של שער חליפין העובר פיחותים יומיים זעירים. שיטה זו מתבטאת ברצועת ניוד אלכסונית, אשר קובעת את גבולות התנודות האפשריות בשער החליפין. כך החלה תקופה של שינוי מתמשך במשטר שער החליפין, כאשר ברבות הימים שמנו לנו למטרה לרוקן מתוכן את הרצועה באמצעות ניצול כל הזדמנות להגדיל את המרחק בין גבולותיה. המטרה הייתה להעביר בהדרגה את הקביעה היומית של שער החליפין אל השוק. הפרק שלהלן מתאר שינוי זה, אשר ראשיתו בשנת 1991 וסופו בשנת 2005, כאשר רצועת שער החליפין בוטלה רשמית. זאת, לאחר שבמשך שמונה שנים, מאז 1997, חדלה להיות אפקטיבית בשיעור הולך וגדל. כבר בשנת 1994 החליט הבנק להפסיק את קביעת שער החליפין היומית, כפי שעשה במשך שנים, ולהעביר את קביעתו של שער החליפין לשוק מטבע החוץ. בשנת 1997 נרשמה ההתערבות האחרונה של הבנק בשוק מטבע-החוץ. אז רכש הבנק מטבע חוץ כדי למנוע חריגה של שער החליפין מהגבול התחתון של רצועת הניוד. מאז ועד מחיקתה הרשמית של הרצועה בשנת 2005, נקבע שער החליפין מדי יום בשוק מטבע החוץ בתוך גבולות הרצועה וללא התערבות הבנק.
שלושת הפרקים הבאים יתארו ביתר פירוט את הכבלים אשר הפכו את בנק ישראל לשלוחה של משרד האוצר, ולאחר מכן את המסלול שהיה עלינו לעבור, בתקופת הנגידים השישי והשביעי, עד להסרתם של כבלים אלה לחלוטין. הפרק שלאחר מכן יתייחס למסלול שעברנו, תוך ניצול גובר של העצמאות שרכשנו, להדברת האינפלציה, המשימה שהיוותה את יעד המדיניות העיקרי של הבנק.