בום המוני

הקדמה

השנה היא 2006. אני שכיר במשרד גדול בתל אביב. עורך דין צעיר, רווק, לא באמת יודע עדיין מה אני רוצה לעשות בחיים. ממרומי הקומה ה-43 בעזריאלי, חמוש בטלפון נוקיה 9110 מהמשרד ובהרבה אמביציות, הרגשתי על גג העולם.

זה לא כבר עברתי לתל אביב, אחרי שנים שגרתי עם שותפים ליד האוניברסיטה.

מכירים את זה שבוקר אחד אתה מתעורר ומגלה שכל החברים שלך, עד האחרון שבהם, התחתנו? בצבא זה נקרא "בום המוני" – מין תרגולת "קרייסס" כזאת למצב חירום שבו כולם מסביבך נופלים פצועים או מתים והכול כאוס. בקיצור, הפעלתי את התרגולת. התוכנית שלי ליום שאחרי הייתה פשוטה – הכול ממש סבבה. אין לחץ בכלל. אני אשכור דירה בתל אביב, רצוי דירת סטודיו קרובה לפארק, עם פלייסטיישן והכול, ואספר לעצמי שהחיים יפים. צימר ביודָמכבי.

גרסת המציאות לא הייתה מאוד רחוקה מתוכנית המגירה. כלומר לא אם מביאים בחשבון שדירת הסטודיו הנחשקת התבררה כלא יותר מאשר דירה מחולקת לשלוש, כל "דירה" בגודל קופסת נעליים, והדיירת השכנה שלי בכל הקוקפיט הזה היא העובדת הזרה של בעל הבית המחולק. הלו "מיסטל" אבישי, וולקאם.

בתקופה הזאת יצאתי עם אדוה. סטודנטית מגבעתיים, רוק אנד רול סטייל כזאת, מנגנת בגיטרה חשמלית. מהאלה שיש להם הרכב והם נפגשים מדי פעם לעבוד על חומרים. הכרתי אותה שנתיים קודם לכן כשעבדתי כסטודנט בחנות מפעל של חברה לייצור תיקים. היא הגיעה עם חברה והן חיפשו מוצ'ילה לטיול הגדול בדרום אמריקה. היא בג'ינס צמוד וחולצת טריקו לבנה, שיער שחור אסוף בקוקו כסת"ח כזה ועיניים ירוקות שלא נגמרות. משהו בדרך הילוכה, ביציבה ובאדמומיות הקלה שפשטה במעלה הצוואר שלה כשהיא מחייכת, הסגיר את העובדה שהיא דתייה. מזהים את זה מרחוק. ביקשתי ממנה שתרשום לי את מספר הנייד שלה "בשביל לחייב את האשראי", ושמרתי אצלי את הפתק ליום פקודה. היא הספיקה לטייל שנה ולחזור, ובשלב כלשהו נפלתי עליה והתקשרתי. "זה מהחנות של התיקים", אמרתי, "אנחנו עושים בקרת חוויית לקוח". "המוצ'ילה פח", היא אמרה, "אבל המוכר היה הורס". מאז התחלנו לצאת.

הפער הזה שבין העדינות והתום של בוגרת האולפנה, לבין הרוקסטארית היצרית ומשוללת הרסן שדמיינתי שהיא הופכת להיות כשהיא עם הגיטרה בזון שלה – הפער הזה, ובכן, הדיר שינה מעיניי. באותה נקודת זמן לא היה לי ספק – אדוה היא החיים עצמם. הייתי בעננים. לרגע אחד נראה שכל הכוכבים הסתדרו בשמיים. הנה אני, מתקלט על דירת סטודיו בתל אביב, יוצא לרוץ בפארק, כל החיים לפניי. בערב בטח נשב למטה בבר, אדוה ואני, ונגלגל שיחה על ג'ימי הנדריקס ועל כמה שהוא הקדים את זמנו. אחח הנדריקס, הוא גדול מהחיים. תמיד היה.

יום המעבר הגדול הגיע. לצורך המעבר, שכלל שינוע מורכב של שלושה ארגזים ובסיס עץ של מיטת פוטון, גייסתי חבר טוב שנרתם למשימה בשמחה. סיימנו לפרוק והתיישבנו על הארגזים בדירה לחגוג את הבום ההמוני, על פיתה שווארמה נוטפת עמבה. תוכנית המגירה הושלמה עד הפרט האחרון, הנשר נחת. אני זוכר תחושה חזקה של אאוריקה בגוף, הארה של ממש.

ואז משום מקום, טלפון.

על הקו הרוקרית. "אתה שומע... יצא לי קצת לחשוב על זה בזמן האחרון ואני לא בטוחה אם זאת ממש התקופה לצאת עכשיו עם מישהו... כאילו, אני מרגישה שאני לא יודעת ואני לא רוצה לשים אותך במקום של..."

משם דוקטור, אני זוכר הכול במעומעם. זה לא קורההה... ברגע אחד הכול קרס כמו מגדל קלפים. תוכנית המגירה, הצימר ביוּדָמכבי, הפלייסטיישן, הפארק, ג'ימי הנדריקס, הכול נראה פתאום חסר חשיבות ופתטי להפליא. חרא על החיים שלי.

"בום המוני" עאלק.

וזה, חברים, זה היה הצעד הראשון שלי בעולם הנדל"ן בתל אביב. דירה מחולקת מדי, יהודה מכבי, ונערת רוק אחת ששלחה אותי לעלות לשנה הבאה, אבל לא בבית ספרה. לב מחולק.

אחרי כישלון קונספציית הבום ההמוני שקרסה באחת בקול שאון של גיטרה חשמלית לא מכוונת, הייתי חייב לחשוב על נקודת פריצה.

חייבת להיות Plan B.

פרק 1:

קריאת השכמה

אתם ודאי מכירים את התופעה שבה אחת לשנה לערך נוחתת עליכם יועצת פנסיונית מטעם מקום העבודה. אקרא לה "עליזה מהפנסיה". היא בהסדר עם המשרד ומטפלת בתיקים של כולם, והנה מגיע היום הגדול הזה בשנה שבו אתם, ובכן, "עוברים על התיק". אתם מתיישבים לפגישת עבודה "סו קולד" מקצועית, ואז משום מקום היא יורה עליכם, בכינון ישיר ובלי כל הכנה מוקדמת, מושגים כמו "מקדם פנסיוני", "קצבה" ו"איזון אקטוארי". למשמע מילות הקוד "קצבה" ו"מקדם", המוח שלי נכנס אוטומטית לניוטרל, והכול מתחיל להסתחרר סביבי כמו במסלקה פנסיונית אכזרית במיוחד. אני ממשיך להנהן באופן לא רצוני אבל הראש כבר מזמן לא שם, הרכבת עזבה את התחנה. הנה אני שרוע באיזון אקטוארי מושלם על ערסל בביר סוויר בקאמפ של יוסוף, כולו תמאם! אבל עליזה בשלה. אני זוכר שהיא יושבת ומראה לי באקסלים – השנה אתה מרוויח ככה ואתה עוד צעיר ובטח עוד שנתיים המשכורת תעלה נגיד ב-1,000 ₪, ואם תצבור ותק תוכל להגיע למשכורת גבוהה יותר ואז ההפרשה לתיק תגדל בהתאם... זה נראה לי מייאש מאוד וסיזיפי להחריד. המחשבה על כך שבעשור או שניים הקרובים אני אמור להיכנס בכל בוקר למגדל משרדים גנרי ולכלות בו את ימיי בציפייה למשכורת שתעלה ליניארית משנה לשנה – הייתה מחשבה עוכרת שלווה של ממש.

זאת הייתה קריאת השכמה עבורי. רציתי לצעוק: היי, אני לא בנוי לזה!

ההורים שלנו עבדו 30‏-40 שנה באותו מקום עבודה ואז יצאו לפנסיה. הם היו יוצאים בשמונה וחוזרים בחמש. עובדים כי צריך. הבסיס הכלכלי של המשפחה באותם ימים נשען באופן כמעט אבסולוטי על מקום העבודה, וזו הסיבה שמושגים כמו ותק וקביעות תפסו מקום מרכזי כל כך. הם סימנו את ההגעה ליעד, את חוף המבטחים, אך מאז העולם השתנה. שוק העבודה של היום הוא תזזיתי ומשתנה ללא הרף, וסביר להניח כי עובד ממוצע יחליף מקום עבודה כל שנתיים-שלוש. במקביל השתנו גם דפוסי העבודה: את מודל העבודה המסורתי החליף מודל העבודה ההיברידי, והתברר כי העבודה יכולה להתבצע באותה מידה מהמשרד או מהבית; מהפכת "מי טו" פרצה את תקרת הזכוכית ויצרה סביבת עבודה שוויונית ומכבדת יותר עבור נשים; יותר עובדים מחפשים להגדיר מחדש את האיזון בין עבודה לפנאי ובילוי עם הילדים ובכלל, אנשים מחפשים יותר. והיותר הזה הוא לאו דווקא במובן החומרי. יש כאן שינוי תפיסה רוחבי והשלמה של תנועת המטוטלת, במעבר מהתפיסה המצומצמת שמקדשת את היציבות במקום העבודה כערך עליון, לתפיסה הוליסטית יותר, שרואה במקום העבודה מרכיב אחד מני רבים, שיש לתת לו את המשקל הראוי בתוך קונטקסט רחב יותר. השינוי הזה מקבל ביטוי, בין היתר, ברצון להתנתק מהתלות המסורתית במקום העבודה מחד, ומאידך בהבנה כי כדי לאפשר לנו את אותו חופש פעולה, אנחנו נדרשים לייצר לעצמנו מקורות הכנסה אלטרנטיביים, שבאמצעותם נוכל להתקדם לעצמאות פיננסית.

בשלב הזה עוד לא תכננתי לעזוב את המשרד. אהבתי מאוד את האנשים והייתי צריך עדיין לבסס את עצמי מקצועית. הכרתי בעובדה שיהיה עליי למשוך עוד שנה-שנתיים לפני שאוכל לצאת לעצמאות, ובכל זאת השיחה עם עליזה לא נתנה לי מנוח. שאלתי את עצמי: איך שוברים את המעגל הזה? איזו פעולה אני צריך לעשות שתקדם אותי צעד אחד לעבר חופש כלכלי? איך אני מייצר לעצמי את אותה תודעת שפע היום, בתוך המסגרת והאילוצים שאני נמצא בהם?

אומרים שמזל הוא הדבר הזה שקורה לך כשהזדמנות פוגשת מוכנות. כמה חודשים מאוחר יותר פנתה אליי יוספה, מנהלת החשבונות המיתולוגית של המשרד, אישה לבבית ומאירת עיניים. "תשמע", היא אמרה, "בבניין של ההורים שלי ביפו מוכרים דירה מכונס נכסים. אני יודעת שאתה מחפש משהו, זה יכול לעניין אותך?"

פאסט פורוורד לשבוע אחרי, ואנחנו עומדים מתחת לבניין ביפו. אימא שלי ואני ומסכמים בינינו את האסטרטגיה הכל-ישראלית למו"מ מול המוכר – אנחנו אומרים לו 600K ואם לא, אנחנו הולכים. חמושים בתובנה הזאת ובטוחים בצדקת דרכנו, עלינו לדירה להיפגש עם המוכר. התנהל מו"מ לא פשוט, קרב איתנים של ממש, שבסיומו נסגר המחיר על דרך הפשרה – תחזיקו חזק – 620K. כלומר הפעלנו את "האסטרטגיה", הוא צחק המון, ובאופן פלאי – נשארנו. "אני יכול להגיד לאחים שלי שהדירה נמכרה?" הוא שאל. "כן", שמעתי את עצמי אומר בביטחון. לא באמת הבנתי כלום מהחיים שלי, אבל משהו בסיטואציה הרגיש לי נכון.

הגענו ליום מסירת המפתח וקבלת הדירה. מדובר היה בדירת יורשים שנמכרה במסגרת כינוס נכסים. נכנסתי לדירה וחשכו עיניי – כל החפצים בדירה נותרו בדיוק כפי שהשאירו אותם המורישים המנוחים, הוריו של המוכר, טרם לכתם. הזמן עצר. כלי הפורצלן בארונות הוויטרינה, מכונת הכתיבה של זינגר, לוח השנה על המקרר בתאריך העזיבה שלהם... התקשרתי למוכר וביקשתי ממנו לפנות את החפצים והריהוט. "תעשה לי טובה", הוא אמר ספק בתחינה, "תזרוק הכול". לקחתי יום חופש ובמשך יום שלם פיניתי את הדירה, ארזתי עשרות שקיות מלאות בחפצים ובבגדים והורדתי הכול למטה. בין לבין נתקלתי גם בכל מיני חפצים אישיים של ההורים, תמונות בשחור לבן מאירועים משפחתיים, מכתבים, ושוב התקשרתי למוכר. "תשמע", אמרתי, "יש כאן כל מיני חפצים אישיים ומזכרות שאני לא יכול לזרוק..." "שמעת אותי?!" הוא אמר, "תזרוק הכול!"

בסוף היום ארזתי את כל החפצים האישיים ולקחתי אותם איתי. למוחרת שלחתי אותם לעורך הדין של המוכר עם שליח בצירוף פתק: "רפי יקר. תודה על הכול. אני לא יכול לזרוק את זה. אם אתה רוצה, תזרוק אתה".

עשיתי רענון קל בדירה, שכלל בעיקר קצת צבע והחלפת תריסים, פרסמתי ביד2 מודעה לשכירות והתחילו הטלפונים. קטע, אנשים רוצים לגור בדירה שלי! פגשתי זוג חמוד וסגרתי איתם חוזה לשנה. זהו, הדירה עובדת. זה היה קצת מוזר וחדש לי. נחמד כזה. לא חושב שהתמכרתי או משהו... אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה! :)

מטרת הספר הזה היא להנגיש לכל אחד ואחת מכם את עולם ההשקעות בנדל"ן, בשפה בהירה ולא מאוד מסובכת. לא תמצאו כאן נוסחאות וטבלאות שפיצר לחישוב ריביות, זה לא ספר עזרה עצמית מסוג חשוב ופעל, ואין כאן גם הבטחה או מטרה להפוך אתכם לטייקוני נדל"ן. כלומר זה נחמד וגם אפשרי בתנאים מסוימים, אבל לא לשם כך התכנסנו. נבחר אם כן מטרה צנועה יותר, ואם תרצו – בת השגה:

אנחנו רוצים להגדיל את עמודת הנכסים שלנו, וכפועל יוצא את האיתנות הפיננסית שלנו ואת היכולת שלנו להגיע לעצמאות כלכלית – בלי להסתמך רק על מקור פרנסה אחד.

עד כאן האג'נדה.