מסע הציפור השחורה

חלק ראשון

שלום!

למה שלא תיכנסו.

שבו.

אל תפחדו. הרי הסיפור הזה חשוב מאין כמותו, ואתם לא צריכים לחשוש לשמוע אותו. זהו סיפור עתיק. סיפור מלפני אלף שנים! באותם ימים נהגו להתחיל סיפורים כך: היה אחד, לא היה אף אחד. וכך אתחיל גם אני.

היה אחד. אחת, ילדה. זִיוָה בַּת לֵאָה, בתו של שופט ואחות של נביא.

לא היה אף אחד. אף אחד שיאמין שזיוה יכולה לעשות את הדברים שביקשה לעשות, כמו למצוא תרופה למחלתו של אחיה, או לשלוט בשֵׁד, או להשפיע על מלאך המוות.

זיוה עשתה שניים מהדברים האלה, מאזינים יקרים.

אילו שני דברים?

ובכן.

היה אחד, לא היה אף אחד. ועל חופי בָּר אֶל־כָּזָר, שאתם מכנים הים הכספי, זיוה בת לאה, אשר עדיין לא ידעה דבר על תרופה או על שֵׁד או על מלאך המוות, התעוררה ביום הולדתה השנים־עשר בעיר איטיל, והמחשבה הראשונה שעלתה על דעתה היתה -

אחת

אני חייבת לכרות את האצבע של פֶּסַח היום.

זיוה שכבה על רצפת החדר של אחיה התאום ובהתה בתקרה. היא הקשיבה בתשומת לב, ניסתה לשמוע את הנשימות הרטובות והכבדות של פסח ששכב במיטתו מעליה, ופלטה אנחת רווחה משלה כששמעה אותו נושם. אף שהנשימה של אחיה נשמעה נורא, והיא היתה כזאת כבר שבועות. היא לא רצתה לקום, אבל היה עליה לעשות זאת לפני שמישהו ייכנס לחדרה לבדוק מה איתה.

היא קמה בשקט ככל האפשר, כדי שלא תעיר אותו, קיפלה את הסדין ותחבה אותו מתחת למיטה של פסח יחד עם מזרן הקש הדק, וחשבה על דברים. על כך שמלאו לה בדיוק שתים־עשרה שנים. המשמעות היתה שמעכשיו היא אחראית למעשיה. אם זיוה תפר חוק או כלל, הוריה כבר לא יהיו אלה שיישאו באחריות לכך.

כמו הכלל שאסר עליה לישון עם פסח בחדר שלו. אח של בָּאבָּא, הדוד סַבְּרִיאֵל, היה רופא בסַמְקַרְשׁ, וכשפסח חלה, היה הדוד סבריאל מגיע אל איטיל מדי כמה חודשים כדי לבדוק אותו. באביב הקודם הוא המליץ להעביר את פסח מהחדר שחלק עם זיוה לחדר משלו. המחלה של פסח עלולה להתפשט, אמר הדוד סבריאל. אבל זיוה ופסח גרו באותו חדר במשך שנתיים בזמן שפסח היה חולה, וזיוה לא פיתחה אף אחד מהנגעים או מהכתמים הלבנים שכיסו את גופו של אחיה. אף על פי שציינה זאת באוזני כולם, העבירו את פסח לחדר הסמוך לשלה. האחים גרו בחדרים נפרדים, אבל עדיין ישנו בצמוד לקיר משותף, והם היו מקישים זה לזה על הקיר כששכבו לישון.

ואז באביב הזה, דוד סבריאל אמר שצריך להעביר את פסח למבנה נפרד משלו. לכן אחד מהגנים ניטע מחדש במקום אחר והקרקע שימשה למבנה חדש שפסח יוכל לגור בו. זה היה יותר מדי. רחוק מדי. לא משנה כמה זיוה הקישה על הקיר, פסח לא היה יכול להקיש בחזרה. אז היא התחילה להתגנב לבית שלו אחרי רדת החשיכה, וסידרה לעצמה מיטה מאולתרת על הרצפה.

אם תיתפס עכשיו, אף שהיתה בטוחה שהיא חסינה מפני מה שגורם לפסח לחלות, האם תסתבך עוד יותר?

טוב, היא גם היתה ממונה על הסרת התחבושות העדינות של פסח וראתה איך המחלה שלו אוכלת אותו אט־אט. והיא נשאה באחריות על אצבעותיו ועל בהונותיו כשאלה נכנעו למחלה. משרתים היו אמורים לטפל בו, אבל הם לא עשו זאת כראוי. לכן זיוה היא שהיתה אחראית לכך. ואם כך הדבר, הרי שהיא ראויה להקלות כלשהן. נכון?

לפני שיצאה, לקחה זיוה את הסיכה האהובה עליה מהשולחן שליד המיטה של פסח, שם הניחה אותה אמש. אמא שלה קנתה לה אותה, אף שזיוה היתה בטוחה שאמה קנתה את הסיכה רק מפני שחשבה שהיא יפה, ולא מפני שזיהתה את החשיבות הרבה שטמונה בה. סיכת עץ דקל מברזל שארבע אבני חן סגולות משובצות בה במקום שבו צומחים תמרים על עץ אמיתי. מרגע שקיבלה אותה לא הלכה לשום מקום בלעדיה.

עם סיכת הנוי ביד אחת פתחה זיוה את דלת החדר של פסח והציצה החוצה אל הבוקר האפרורי שאפף את הגן, נזהרת שלא להיתפס יוצאת מביתו של פסח. איש לא היה בסביבה, ולכן היא חמקה החוצה ומיהרה אל הבית הראשי ובחזרה אל חדרה. בפנים הבחינה בסדינים הסתורים מהלילה הקודם לפני שחמקה החוצה, ואז סידרה את המיטה כלאחר יד. ילדת בת מצווה אחראית לסדר את המיטה שלה, נכון?

כן. ברגע שהוריה ימצאו אותה תהיה עבורה רשימה של תחומי אחריות חדשים. גרוע מכך, עכשיו נערים בכפר צפויים לחזר אחריה, נערים כמו ראובן בן כהן. היא חרצה לשון אל הסדינים המקומטים שעל המיטה. איכס.

לפסח היתה עוד שנה. אף על פי שגם הוא היה בן שתים־עשרה. נערים צריכים עוד זמן לפני שיתבגרו, שיערה זיוה.

הדלת נפתחה והיא הסתובבה לעברה. סַטארָה, המשרתת של אמה, הציצה פנימה ושרה חרישית, "טַבָּלוֹדֵט מוֹבּוֹרֵק!"

סטארה היתה מפָּרָס, מדרום לים הכּוּזָרִי, וזיוה ידעה פרסית מספיק כדי להבין מה סטארה אומרת: יום הולדת שמח!

"תודה, סטארה." זיוה אמרה זאת בלב פועם. אילו חזרה חמש דקות מאוחר יותר, היתה סטארה תופסת אותה מתגנבת חזרה פנימה.

"תתלבשי מהר," אמרה סטארה. "לאמא שלך יש מתנה נפלאה בשבילך."

זיוה היססה. אמא שלה. "יש לה מתנה נפלאה גם בשביל פסח?"

סטארה נאנחה, וזאת היתה תשובה מספקת.

סטארה יצאה, וזיוה מיהרה אל ארון הבגדים שלה. היא החליפה את כתונת הלילה בכַּפְתָן האהוב עליה, בצבע אדום ושמנת עם כפתורי ברונזה שמגולפים כמו פרחים, והיא נעצה את סיכת עץ הדקל שלה באזור החזה. אחר כך סירקה את שערה הכהה, קלעה בו צמה ארוכה וקשרה אותה בסרט אדום. אמה קנתה לה בבִּיזַנְטְיוֹן את קישוטי השיער החדישים ביותר - סיכות שיער משובצות אבני חן ופסלוני שנהב מגולפים שהוצמדו לחלקן העליון - אבל זיוה שמה אותם במגירה ומעולם לא השתמשה בהם. היא לא היתה ילדה ביזנטית. היא היתה כוזרית, ובכָּזָרִיה ילדות לא הצמידו לשערן סיכות מהודרות.

כשבחנה שוב את דמותה בראי הירהרה בכך שבכזריה ילדות גם לא כרתו לאחיהן את האצבעות.

טוב, היא לא תעשה זאת עוד זמן רב. בקרוב מאוד היא ופסח ימצאו תרופה. אחיה המבריק ימציא תרופה למחלתו, ירפא את עצמו ואז ירפא בעזרתה גם את כל החולים האחרים. היא הרגישה בעצמותיה שזה עומד לקרות.

שתיים

בדרכה לבית של פסח, הקיפה זיוה את החצר הקדמית וחיפשה חלוקי נחל שיוכלו לשמש אבני הקפצה טובות. לפני שהמחלה של פסח מנעה ממנו את היכולת להשתמש בידיים הם בילו שעות בהקפצת אבנים בנהר. הם יעשו זאת שוב, ידעה זיוה, והתכוונה להיות מוכנה ליום הזה.

הנה! היא לקחה אבן אחת ובחנה את המשטח החלק השטוח שלה. מושלמת. היא הסירה ממנה מעט אבק לפני שהפילה אותה לתוך הכיס, וכשהאבן התמקמה שם, צמוד לרגלה, נכנס מישהו לחצר. שליח, לפי המראה שלו. הוא נראה עייף מהדרך ומלוכלך, ולמראה זיוה, פלט אנחת רווחה והתקרב אליה.

הוא קד קידה. "בוקר טוב. האם את גבירה של הבית הזה?"

זיוה החזירה בקידה משלה והיססה לרגע. "אכן כן."

הוא פתח את התיק הצמוד למותנו והושיט לה מגילת קלף. "מכתב מסמקרש."

לרגע התעודדה. הדוד סבריאל היה האדם היחיד שהכירה שגר בסמקרש, והיא חייכה כשלקחה את המכתב מהשליח. הוא כנראה כתב כדי לברך את זיוה ואת פסח לכבוד יום הולדתם, וכדי להודיע על הביקור הבא שלו בחופשה השנתית. היא מיהרה לפתוח את המגילה המגולגלת, עוד לפני שחשבה לשלם לשליח, ועמדה להרים את המבט מהמגילה ולהתנצל כשעיניה נחתו על משפט שזיעזע אותה עד כדי כך שהחיוך נמחק מפניה כליל:

- דרך הפעולה הטובה ביותר תהיה להעביר את פסח אל מחוץ לאיטיל ואל סמקרש תכף ומיד - זיוה פערה את פיה, המומה מכדי לקרוא אפילו את השורה הבאה, עד שהשליח כיחכח בגרונו. היא הרימה אליו את ראשה, בלסת שמוטה מרוב הלם, ואז הבינה.

"אוי." היא חיטטה בכיסים בחיפוש אחר מטבעות שתוכל לתת לו. הדוד סבריאל שילם את עיקר עלות המשלוח, אבל היה מצופה לתת לאיש משהו על כך שהעביר להם את המכתב בבטחה. היא מצאה כמה מטבעות והושיטה לו אותם. "סליחה. הנה. תודה."

השליח לקח את הכסף, הודה לה והלך. זיוה עמדה לבדה בחצר עם המגילה בין אצבעותיה.

להעביר את פסח מחוץ לאיטיל.

להעביר את פסח מחוץ לאיטיל?

אל סמקרש, ממש בצד השני של החָ'אנוּת.

היא פתחה שוב את המגילה.

היא קראה את המשך המשפט:

נוכח שיחותינו הקודמות על אודות ההחמרה בבריאותו של פסח, אני מאמין כעת שדרך הפעולה הטובה ביותר תהיה להעביר את פסח אל מחוץ לאיטיל ואל סמקרש תכף ומיד, דבר שאני יכול לעשות בעצמי כשאגיע בראש השנה.

זיוה הניחה לזרועותיה להישמט, המגילה המגולגלת למחצה עדיין בידיה. הם רוצים להרחיק ממנה את פסח כי מחלתו החמירה. אבל למה הם לא מתאמצים יותר למצוא לו תרופה?

היא ניענעה בראשה בזמן שגילגלה היטב את המגילה. לא. הם לא ייקחו את פסח. היא לא תרשה להם. היא תמצא תרופה עוד קודם, וכולם יראו שפסח בסדר, והוא יישאר באיטיל עם זיוה. היא זינקה לתוך הבית ומסרה למשרתת הראשונה שנתקלה בה את המגילה המגולגלת מחדש, ואז הלכה מהר ככל שיכלה אל ביתו של פסח.

בזמן שזיוה נעדרה התעורר פסח והתיישב ליד החלון. כשראה אותה מתקרבת, התעודד ונופף בידו. היא נופפה בחזרה. באותו רגע החליטה שלא תספר לו על המכתב, וכשנכנסה לבית שלו התכופפה לחבק אותו בכיסאו ואמרה, "מזל טוב כפול."

"מזל כפול טוב," הוא אמר בתגובה, ועשה כמיטב יכולתו לכרוך סביבה את זרועותיו. קולו, שהיה עמום בגלל התחבושות שעטפו את פניו, נשמע רטוב. הוא השתעל כשהתרחק מזיוה. גם השיעול נשמע רטוב.

הוא סבל מהשיעול הזה יותר מדי זמן.

זיוה שמרה את הדאגה הזאת לעצמה. "תראה מה מצאתי." היא הראתה לו את חלוק הנחל.

"זאת אבן ממש טובה," אמר פסח.

זיוה חצתה את החדר אל מדף הספרים הגדול ביותר והניחה את האבן במקום פנוי. המדפים היו מלאים באבנים שהיו מפוזרות בין ספרים וכתבי עת ודברים אחרים שמניחים על מדפי ספרים. "לימים שבהם תרגיש יותר טוב." היא טפחה על המדף.

פסח חייך אליה. "בקרוב ייגמר לך כל המקום על המדפים."

זיוה הגיבה במשיכת כתף. "אנחנו צריכים להשלים הרבה הקפצות אבנים, אתה יודע. עכשיו סגור את החלון כדי שאוכל להסתכל על העור שלך."

פסח אמר, "אני בסדר, זיוה." הוא תמיד אמר את זה. אבל הפעם הוסיף, "חוץ מזה, אִירְבִּיס בדיוק הלך. הוא החליף לי את התחבושות."

פניה של זיוה קדרו כשהיא משכה את הווילונות הדקים על החלונות, מסתירה את פסח מפני כל מי שעשוי לעבור ליד הבית, אבל משאירה אור שיספיק כדי לראות. "איזה תחבושות?"

"בידיים," אמר פסח והרים אותן כדי להראות לה.

"אני מעדיפה לבדוק בעצמי," אמרה זיוה, בידיעה שאירביס עשה מה שההורים שלה אמרו לו לעשות, אבל הוא לא יכול לטפל בפסח טוב יותר מזיוה.

פסח צחק. "טוב, דוקטור."

זיוה זייפה פרצוף זועף. "אתה יודע שאני לא רוצה להיות רופאה. זה מה שאתה תהיה."

"טוב, שופטת לא תחבוש פצעים של אף אחד," אמר פסח. "אז אני לא יכול להגיד, 'טוב, גברתי השופטת'."

זיוה משכה בכתפיה. "זאת אומרת... אתה יכול."

פסח צחק, וזיוה הלכה למעבדה המאולתרת שהיא ופסח הכינו באביב. הם רקחו משחות שירפאו את המחלה של פסח, אבל לפני שבועיים זיוה לא היתה זהירה ופסח נכווה באצבע. הוא אפילו לא הרגיש את זה. אירביס החליף את התחבושות של פסח, אבל הוא לא ידע על הכווייה. הוא לא ידע שכל פצע בגוף של פסח משחיר עם הזמן.

במעבדה זיוה הושיטה יד אל דלי קטן. בפנים היו מספריים ענקיים חדים מאוד ובוהקים. הדוד סבריאל נתן להם את המספריים והראה לבאבא איך להשתמש בהם כדי לקטוע את האצבעות והבהונות הנגועות של פסח. גם זיוה הסתכלה כשהשתהתה ליד הדלת. ועכשיו, כשהדוד סבריאל חזר לסמקרש, ובאבא לא היה יכול לשאת את מראה הדם, ואמא של זיוה התנהגה כאילו פסח הוא כבר רוח רפאים, האחריות לכל הקטיעות של פסח הוטלה על זיוה.

ארון המצעים היה מלא בערימות של גזה נקייה, וזיוה הביאה מספיק מהן כדי לכסות את הזרועות, את הרגליים ואת הפנים של פסח. רק אתמול חבשה את החזה שלו, והחזה שלו אף פעם לא היה במצב רע כמו שאר חלקי הגוף.

זיוה משכה שרפרף ואחרי שהתיישבה מול פסח התחילה לטפל ברגליו ובכפות רגליו. המחלה עיוותה את עצמותיו של פסח, כופפה את קרסוליו, וכפות הרגליים התנפחו כל כך שהוא התקשה לשאת את משקל גופו. כשנודע על כך לדוד סבריאל, הוא הביא כיסא נצרים על גלגלים כדי שיהיה אפשר לדחוף את פסח ממקום למקום בקלות. הכיסא איפשר לזיוה לקחת את פסח לסיבוב ברחבי המתחם ובגנים, אף שהוא תמיד אמר שלא אכפת לו להישאר בחדר.

פסח לא הסתכל ולא ראה מה זיוה עושה. על הברכיים שלו היתה מונחת חוברת רפואית מביזנטיון - מתנה מהדוד סבריאל - והוא קרא אותה בזמן שזיוה בדקה את הפצעים. היא הציצה פעם אחת בחוברת ונחרה בלגלוג. החוברת היתה ביוונית, ואף שזיוה ידעה לכתוב את שמה ביוונית, היא לא הבינה את השפה. פסח הבין. גם לטינית הוא הבין. והוא היה טוב במתמטיקה, ידע לפתור משוואות ארוכות בראש. הוא למד בעל פה כל ספר שהיה בבית. כשעוד היה יכול להשתמש בידיו הוא צייר תרשימים של המצאות מדהימות אבל מטופשות, כמו דוושה בעגלת הסוסים שתעצור את הגלגלים מלהסתובב, או מכונה שתסובב בתוכה בגדים כדי לייבש אותם אחרי שכובסו. התרשימים עדיין היו בחדרו, תחובים באחד ממדפי הספרים. זיוה היתה מוטרדת מכך שהוא מעולם לא הוציא את הספרים כדי להסתכל בסקיצות הישנות שלו, אף על פי שהציעה לעשות זאת בשבילו. היא חשבה שהיא יודעת מדוע. אפילו פסח החכם והשקול התעצב כשהזכירו לו את הדברים שאינו יכול לעשות עוד.

כל זה ישתנה כשהם ימצאו תרופה. היא ידעה זאת. בתוך זמן קצר הוא כבר ישרטט המצאות מגוחכות חדשות.

זיוה השליכה את הגזה הישנה לדלי ובחנה את הנגעים ברגליים. העור בהן היה מוכתם בכתמים כהים יותר שהקיפו בליטות אדמדמות או גושים לבנים. היא השתמשה באצבע עטופה בגזה כדי ללחוץ בחוזקה על אחד מהם.

פסח נראה כאילו לא הרגיש שהיא נוגעת בו בכלל.

"פסח," אמרה זיוה.

הוא הסתכל עליה. "הממ?"

"זה כואב?"

"מה כואב?" ואז הביט במקום שבו היא לחצה על אחד הגושים, מיצמץ ואמר, "אני לא מרגיש שום דבר."

"זה טוב, אני מניחה," אמרה זיוה בשקט. אותם גושים היו גם על הפנים של פסח, על ידיו ועל כפות רגליו, אפילו גרועים יותר מאלה שעל הזרועות, על הרגליים ועל החזה. הם נראו נורא, אבל לפחות לא כאבו.

למרבה המזל, באותו היום לא נראו הרגליים במצב גרוע יותר. זיוה לא הבחינה בשום גושים, שינויי צבע או זיהומים חדשים. היא חבשה את רגליו ואת כפות רגליו של פסח בגזה נקייה.

"תשמעי משהו, זיוה," פסח אמר והצביע בראשו על החוברת שעל ברכיו. "אלכימאים בצפון פיתחו משחה שאמורה למנוע התכהות של פצעים."

זיוה הזדקפה, המכתב של הדוד סבריאל הבזיק בראשה. "תרופה?"

פסח משך בכתפיים. "אולי? יש כאן מתכון, אבל בהערות כתוב -"

המילים שאמר נבלעו בשיעול רטוב ומייסר. הוא הפנה את ראשו מזיוה, וכל גופו הזדעזע מעוצמת השיעול, מבקש לפלוט את תוכן הריאות. זיוה קמה, שיפשפה קלות את גבו, וייחלה שתוכל לעשות משהו למענו, כל דבר.

הוא פלט בשיעול צליל חנוק אחרון, התנשם נשימות רטובות וצורבות, ואז אמר, "סליחה." הוא כיחכח כדי לסלק את הליחה מגרונו ואמר, "אממ, בהערות כתוב שהמשחה לא מושלמת. אבל זאת התחלה!"

זיוה חזרה לשרפרף שלה. "כן," היא אמרה. "זאת התחלה."

היא הסירה את התחבושות מזרועותיו ומידיו.

הזרועות נראו כמו הרגליים: מוכתמות, כהות ומכוסות גושים ובליטות. זיוה ראתה אותן ורצתה לצרוח בתסכול. ארבע מהאצבעות שלו כבר אינן, נכנעו לזיהום, והחמישית, האמה בידו השמאלית, היתה נפוחה ומבריקה, וצבעה האדום התכהה, כמו חבּורה.

הריח שנדף מהאצבע היה זהה לריח בשאר האצבעות. הדוד סבריאל אמר שכשפצע מדיף ריח כזה ומתחיל להשחיר, אפשר לעשות רק דבר אחד. משהו שאירביס והמשרתים האחרים לא היו מוכנים לעשות. ולכן הוטלה המלאכה על זיוה.

"מה צריך בשביל המתכון?" שאלה זיוה והרימה את המספריים הגדולים. היה עליה לדבר בלי הפסקה, כדי שלא תצטרך לחשוב על מה שהיא עומדת לעשות. זאת תהיה האצבע השלישית שלו שהיא כורתת - דוד סבריאל כרת את השתיים הראשונות - אבל הידיים שלה עדיין ירעדו אם תחשוב על כך יותר מדי.

פסח חזר לקרוא בחוברת. "המתכון מצריך... כרֵישת חנית, שאני לא יודע מה זה. ופּרָסָה. שגם אני לא יודע מה זה. שני סוגים של כרישה. אנחנו יכולים לשאול בשוק."

זיוה החזיקה את האצבע המזוהמת שלו ישר, הרחק מהאצבעות האחרות, והציבה את להבי המספריים במרחק קטן מהמקום שבו הסתיים שינוי הצבע לשחור, כמו שהִנחה אותה הדוד סבריאל. היא לא רצתה לקטוע את האצבע ולהשאיר בטעות חלק מהזיהום. הוא איבד את האצבע הזאת ממש מעל המפרק השני שלה, וזה לא היה גרוע כמו באצבעות האחרות. אלה נחתכו ממש מהחיבור בין האצבעות.

היא הרגישה שמסתכלים עליה, וכשהרימה את הראש, העיניים הכחולות של פסח היו נעוצות בה. האם נראה מודאג? מפוחד? חרד?

התחבושות שעל פניו התרוממו מעט וקמטים נראו בזוויות עיניו. הוא חייך.

מובן שהוא חייך. פסח ידע מה צריך לעשות. מישהו עם פחות ידע על זיהומים היה מתחנן שלא יחתכו לו את האצבעות, אבל פסח הבין טוב יותר מזיוה את ההשלכות אם האצבע תישאר.

"אל תדאגי, זיוה," הוא אמר, והביטחון שלו נתן לה את הכוח הנחוץ כדי לסגור את להבי המספריים במהירות ובתנועה חדה. האצבע המזוהמת נפלה לתוך הדלי ואבדה בתוך הגזה. פסח לא הניד עפעף. "נחשוב כבר על משהו."