זרים מעבר לדלת

1

״... הנני מצהיר בזאת שהיורש לצוואתי המפורטת להלן הוא מר אליהו פרוינד בני יחידי,״ קרא פויגלמן, וליבו של אליהו ניתר, שכן נדמה שאביו דיבר מתוך גרונו של עורך הדין, מבטא את היחידי במלעיל כפי שנהג אבא לעשות כשרצה להקניט אותו. נחמץ ליבו, כי תמיד חשב שרק לאוזניו אמר כך, והנה מתברר שגם לאוזניו של עורך דין פויגלמן, שהיה חברו הטוב ביותר של אביו ושותף לכל התחבטויותיו. עכשיו, ללא היסוס, ניכס לעצמו במין פטרונות את כינוי החיבה ששימש את אביו. הוא הרגיש נבגד. מה גם שמעולם לא סבל את פויגלמן.

בתחילת הפגישה, לפני שהחל להקריא לו את הצוואה, שאל אותו איך בבית הספר, ואליהו ענה בפשטות: ״בסדר.״ ״אתה מנהל, לא?״ שאל פויגלמן, ואליהו השיב: ״לא, אני מורה.״ ופויגלמן כיווץ את מצחו ומלמל שחשב שאבא אמר מנהל, בוודאי התבלבל.

״אני מורה למדעים,״ אמר אליהו, ופויגלמן הנהן: ״יפה,״ וכנזכר הוסיף בחיוך קטן: ״ובעסקים כבר לא מתעסק, כן?״ ואליהו שתק. גם בפרטי הפרטים של התרסקותו העסקית פויגלמן בקיא, בגלל פטפוטו של אביו.

״... גם את שארית חשבון הפיקדון על שמי בבנק מרכנתיל לאחר ניקוי הוצאות קבורתי והוצאות אחרות אני מוריש בזאת לאליהו פרוינד בני יחידי...״

אליהו שאל את עצמו אם ההוצאות האחרות כוללות את שכר טרחתו של פויגלמן, או שאלו כבר שולמו, כדאי שיבדוק את זה, ותמה על הנוסח המפולפל והמנופח של צוואה פשוטה לכל הדעות. פויגלמן בוודאי הכביר מילים ושעות וגבה על הכול תשלום ביד קלה, בעוד אביו הנֶבֶּךְ נוהה אחריו כרגיל.

זיכרון ילדות עלה בו, ארוחת שישי חורפית. אבא מוזג לעצמו עוד כוסית מבקבוק שטוק 84. כבר אז החל להקריח, ומצחו הגבוה והשזוף נחרץ קמטים. פויגלמן, שחזר מכנס באמריקה, מוזג מבקבוק מובחר שהביא מהדיוטי פרי. ״איך אתה שותה את הזבל הזה?״ הוא מרעים בחיוך, ״חבל לבזבז עליך כסף,״ ופונה אל אימו שהתיישבה לשולחן: ״יין שרוף של שודדי ים, זה מה ששותה בעלך.״ אבא מספר כטוב ליבו בברנדי על איזו עגלת עץ עם גלגלי אופניים ישנים שהוא ופויגלמן בנו כשהיו ילדים. ״למעשה פויגלמן שרטט ואני בניתי, אפילו הסכם חתמנו שזו עגלה של שנינו בשיתוף מלא, בקיצור לקחנו אותה לנסיעת מבחן ואז, מאיזו סיבה...״

״אנחנו יודעים את הסיבה,״ נכנס פויגלמן לדבריו, ״אתה לא חיברת נכון את הצירים.״

אבא החווה בידו תנועת ביטול וגם חייך חיוך סלחני והמשיך לספר איך גלשו בירידה סמוך לוואדי כלשהו, ״צורחים כמו משיגענעס״, ובדיוק כשלקחו סיבוב נשבר הציר, הגלגלים הקדמיים טסו באוויר, והעגלה הסתובבה כמו סביבון וגלשה למצוק שלפני הוואדי.

״פויגלמן יושב לפניי, ושנייה לפני שאנחנו נופלים לתהום אני קופץ ותופס אותו פה,״ והדגים ביד אחת על עורפו, ״בצווארון של המעיל ומושך אותו החוצה.״ העגלה התרסקה לוואדי, והם התגלגלו והשתטחו סנטימטרים מהמצוק. זה היה מבצע הצלה של ממש, אמר אביו, הוא בכלל לא רוצה לחשוב מה היה יכול לקרות.

״מה שלא עשית עם מוח עשית עם כוח,״ סיכם פויגלמן.

אביו היה סמוק משתייה, עיניו מחויכות וערניות, זרועותיו נחות ברפיון על השולחן. למה הוא לא עונה לו לעזאזל? זעם עליו אליהו.

״איך בבית ספר, יינגלע?״ פנה אליו פתאום פויגלמן, ואביו מיהר לענות במקומו: ״תלמיד מצוין, הכול טוב מאודים.״

בהלוויה של אבא התפלפל פויגלמן בנאום מייגע וגם ציטט אי־אלו פסוקים מהתנ״ך, ובאליהו חלפה אז המחשבה שתכף יתפוצץ מרוב זחיחות במין בום על־קולי שיישמע ברחבי הארץ. פיסות פויגלמניות יינשאו עם זרמי אוויר לארבע רוחות השמיים וירחפו מטה כמו פתיתי שלג. כמה מהן אולי ינחתו על גג חנותו הישנה של אבא המרוחקת קילומטרים משם.

תניח לזה, נזף בעצמו. שיגמור כבר להקריא את הצוואה, ושלום על ישראל.

״... את קופסת התכשיטים של אשתי האהובה תרצה עליה השלום, שנעולה בתא 216 בכספת של בית האבות עטרת חיים על כל תכולתה המפורטת ברשימת מצאי נפרדת, הנני מוריש לבני יחידי...״

אליהו העביר את מבטו על פני קירות המשרד, שאיימו להתמוטט תחת משקלם של ציורי השמן ותעודות ההוקרה. מתוך האנדרלמוסיה שעל הקיר זקפה את ראשה איזו כבשה קדישמנית. משום־מה הזכירה לו קצת את אבא שלו.

פעם סיפר לו שאחרי שהשתחררו מהשירות הצבאי — פויגלמן היה קצין קשר, ואבא היה סמל קשר — פתחו משרד קטן להדפסת מסמכים, אבל כעבור שנה פויגלמן החליט פתאום להתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית. ההכנסות עדיין לא אפשרו לשכור עובד אחר במקומו, ואבא כרע תחת הנטל, ולבסוף נאלץ לסגור את העסק הקטן ולחזור למקצוע החשמלאות שלמד בנעוריו. כמה שנים אחר כך עקר מירושלים לרמת גן ופתח שם חנות למוצרי חשמל, ובה נשאר כל חייו. ״יועזר אביזרי חשמל״ נדחקה ברחוב ביאליק כמו נוסע בקרון צפוף והתקיימה אך בקושי בין פרצי ההזמנות שהגיעו ממשרדו המתרחב של פויגלמן בירושלים. ככל שנוספו שם עוד חדרים ועובדים, נדרשו להם עוד שעוני קיר, תנורי חימום, מאווררים. ״מגיעה עוד הזמנה מפויגלמן,״ צהל אביו, ״שיהיה בריא.״ תכף ירקוד את ריקוד הגשם, גיחך אז אליהו בליבו. פויגלמן היה שולח מירושלים טנדר מסחרי לאסוף את הסחורה, והשליח שלו היה מעמיס עם אביו את הציוד. ״אולי תשים יד,״ נזף בו אבא, כשעמד בצד במורת רוח. ״בזהירות!״ היה צועק עליו, ״זה יקר!״ אחרי שהעמיסו חמק אליהו בחזרה לחנות ומלמל בשטנה את משפטו הקבוע של אבא: ״תמסור לפויגלמן תודה רבה מקרב לב.״

״מה אתה יושב, יום מנוחה?״ פרצה דמותו הזורחת והנמרצת של אביו לחנות, ממששת בחדווה את ההמחאות הדחויות בגון חרדל, שנרשם עליהן בנק ירושלים פויגלמן ושות'. ״תטפל בשואב אבק של הדסה,״ פקד, ״אני רץ להפקיד.״

ההזמנות מפויגלמן שחררו מעט את כיסו של אבא, ובחדרו של אליהו צצו תשורות מאוחרות: נעלי כדורגל פקקים של אדידס, סקייטבורד עם גלגלי קריפטוניקס. בתחילה חשב לסרב לקבלן, אבל אחר כך נכנע להן ושנא את עצמו על כך.

ומה יעשו בלי החסדים של פויגלמן? נדאג בליבו, אמנם לקוחות נכנסים מדי פעם לחנות, אבל לא מספיק.

בבית הספר התייצב אצל מלכה המנהלת וביקש לשוחח איתה כמה רגעים שיחה אישית. מלכה הייתה אישה תמירה תכולת עיניים, תווי פניה חזקים ועורה צח. היא נהגה לכסות את שערה במטפחת וללבוש מקטורן גברי למדי בצבע כחול מזעזע. הוא התיישב מולה, פוכר את ידיו בעצבנות.

״כן אליהו, במה אני יכולה לעזור לך?״ נימת הקול החמימה שלה בלבלה אותו.

הוא כחכח בגרונו. ״פשוט נורא קר בכיתה,״ אמר, ״תלמידים אחרים גם אומרים. ונורות הנאון לא מפסיקות לרצד, וכל זה מאוד מקשה על הריכוז.״ והוא בטוח שקשה גם למורות ולא רק לתלמידים, ואולי אפשר לעשות משהו בנידון, כי זה כבר המון זמן ככה, ושלום אב הבית, שאותו הוא מאוד מכבד, לא ממש מצליח להשתלט על זה. אז הוא פשוט רוצה להציע, אבא שלו הוא חשמלאי ויכול לתקן כל דבר במחירים מצוינים וגם להשיג להם תנורים לכיתות ומֵחם חדש לחדר המורים, כי שמע מורות מתלוננות שהישן עושה קצרים, ואיך אפשר בלי קפה בבוקר לפני שהן נכנסות ללמד בכיתה.

אחרי שסיים את המונולוג הסיט את מבטו אל תנור הלהט שעמד על הרצפה בפינה ובהק בכתום מחליד, ונדמה שבקושי חימם.

״אני מבינה,״ אמרה, ״אכן זו בעיה מתמשכת.״

והסבירה לו שהם משתמשים בקניין אזורי של משרד החינוך, ואין להם מספיק תקציב שנתי לצייד את הכיתות בתנורים ובנורות נאון חדשות. הוא מלמל שהוא מבין וכבר קם ללכת משם, נבוך ונכלם, אבל היא סימנה לו שישב רגע, ונתנה בו מבט בוחן ושאלה אם הכול בסדר בבית.

הוא ניעור מהרהוריו וחזר לשמוע את קולו הכבד והצרוד של פויגלמן:

״הנני מוריש את הדירה שבבעלותי, דירה מספר חמש בבניין מספר 142 ברחוב מסילת ישרים שבתל אביב, לבני יחידי אליהו...״

הוא נדרך. הוא לא ידע שום דבר על דירה בתל אביב. הוא כבש את סערת רוחו והקפיד לשמור על ארשת פנים חתומה. דירה בתל אביב. איפה בדיוק זה מסילת ישרים. כמה חדרים. על איזה שטח. בוודאי דירה קטנה. אחרי הכול, מדובר באבא שלו. ובכל זאת, הפתעה. נעימה מאוד, הוא חייב לציין.

את הדירה הישנה ברמת גן מכר אבא לפני שנים, כשעבר לבית האבות.

הוא התאכזב אז מהחלטתו של אבא למכור. הרי שוק הנדל״ן עולה, ניסה אז לשכנע, ובינתיים אפשר להשכיר את הדירה בתשואה נאה. אבל אבא התעקש למכור. טען ששכר הדירה לא יוכל לכסות את העלות החודשית של בית האבות, שאכן היה יקר. מפתיע, כי אבא שלו תמיד היה חסכן כזה ופתאום החליט לעבור לבית אבות יוקרתי. ובכלל, מה לאבא שלו ולבית אבות, הרי מצבו הבריאותי היה תקין. נכון, הוא היה לבדו בדירה הישנה ההיא ברמת גן, ואליהו, עד כמה שקשה להודות, ביקר אותו רק לעיתים רחוקות, אפילו שהייתה מרוחקת רק קילומטרים אחדים מביתו. כבר לא הייתה לאבא החנות להתעסק בה, ואולי בבית האבות תהיה לו פעילות חברתית כלשהי, והוא דווקא אמור לשמוח שאבא שלו סוף־סוף מפנק את עצמו. אמנם מבזבז ככה את חסכונותיו. שוד לאור יום, בתי האבות האלה, שואבי כסף.

אבל אליהו נאלץ להרפות. אחרי הכול, זה לא היה כסף שלו. והנה עכשיו צצה הדירה הזו, שעליה לא ידע כלום. למה הסתיר ממנו את קיומה? הוא יכול לשער למה, פשוט לא מצא טעם לסמוך עליו אחרי מה שקרה. עזוב, אמר לעצמו, אין מה להיעלב עכשיו.

סוף־סוף נכס בצוואה שיכול להציל אותו.

השוק מצוין עכשיו. יעמיד אותה למכירה. ישלם את חובותיו. אולי אפילו יוכל לפדות את עצמו ולחזור לאשתו, שלא סלחה לו על ״הפנטזיה המטורפת שהרסה לנו את החיים.״ וחמור יותר, על כך שהסתיר ממנה, לקח כספים בלי ידיעתה. יותר גרוע מבגידה עם אישה אחרת, הטיחה בו.

״על פי בקשתי בצוואה זו תישאר הדירה האמורה מושכרת לשוכר העכשווי מר מוריס קרטס ללא שינוי בתנאי השכירות שנקבעו מראש,״ הקריא פויגלמן, ״ורק עם פטירתו של זה, או מעברו מרצון למקום אחר, תהיה הדירה חופשייה להימכר.״

אליהו התאבן בכיסאו. עמוק בתוך ראשו הופיע זמזום מטריד. מחשבותיו התרוצצו בראשו כמו להקת יונים שהוחרדו מאבן שנזרקה לעברן.

״לצורך ביצוע צוואתי זו, הריני ממנה בזאת את עורך הדין שמעון פויגלמן להיות מנהל עיזבוני ומבצע צוואתי באופן שיפעל לבדו או מי מטעמו בכל הקשור לעיזבון, ניהולו, הטיפול בו, מכירתו, חלוקתו וקיום הצוואה, ללא צורך בהפקדת ערובה, ועליו יהיה לפעול בהתאם להוראות צוואתי זו כמפורט לעיל.״

פויגלמן סיים להקריא והניח את הצוואה על שולחנו.

״יש שאלות, יינגלע?״

אליהו הישיר מבט אל פויגלמן.

״לא הבנתי, אז אי אפשר להעמיד אותה למכירה?״

״לא, כל עוד הדייר מתגורר שם.״

״אבל מה הסיפור עם הדייר הזה?״ שאל וניסה להשתלט על הרעד בקולו.

״אני לא מצוי בפרטים,״ אמר פויגלמן בנחת. ״אני מציע שניפגש כולנו בדירה מחר.״

2

הדירה הייתה בבניין צהוב ברחוב מסילת ישרים, ליד התחנה המרכזית בתל אביב. המעלית לא פעלה, והם נאלצו להעפיל במדרגות. הוא הלך בצייתנות אחרי פויגלמן, שהתנשף בכבדות בחליפתו הקמוטה הרפויה וגרר את רגליו ממדרגה למדרגה. פתאום חמל קצת על הזקן החזק והתמיר הזה. באור הקלוש של חדר המדרגות דמיין שאביו הולך לפניו ולא פויגלמן.

בקומה השלישית נעצר פויגלמן מול דלת עץ עירומה ונקש עליה.

מעבר לדלת אווששו נעלי בית. אישה פיליפינית פתחה מעט את הדלת והציצה מהמרווח הצר. פויגלמן בירך אותה בלבביות, הציג את עצמו והזכיר לה שדיברו בטלפון. כן, נזכרה, ופתחה את הדלת לרווחה. היא סימנה להם להמתין במבואה ונעלמה. ריח טחב עמד שם, מעורב בניחוחות תבשילים עשירים בתבלינים. ממעמקי הדירה נשמע קולה המתנגן המבשר על בואם, ואחר כך קול הדחת אסלה, מי ברז זורמים, נקישות, טריקת דלת. אחרי רגעים ארוכים הופיעה הפיליפינית שוב וסימנה להם להיכנס.

קשיש על כיסא גלגלים התגלגל לקראתם. ״זה מוריס השוכר שלך,״ אמר לו פויגלמן בנימה כבושה. ״שלום מוריס,״ בירך פויגלמן את הקשיש בהדרת כבוד, ״מה שלומך?״ הזקן הביט בהם בחשדנות והנהן בלי להשיב. אחר כך פנה אל הפיליפינית. ״אני רעב,״ התלונן, והיא השיבה: ״מוכן, מוכן,״ ואמרה להם בהתנצלות שמוריס צריך לאכול עכשיו, וסימנה להם בידה שהם חופשיים להסתובב בדירה. אחר כך הושיבה את הזקן לשולחן האוכל במטבחון, פתחה וסגרה בנקישות חדות את דלתות ארון הפורמייקה הירקרק, ולבסוף מצאה את הקערה שחיפשה ויצקה לתוכה תבשיל חם מן הסיר שעל הכיריים.

דירת שלושה חדרים פונקציונלית. דחוקה מעט, החלל בסלון נעים יחסית. חלון גדול השקיף על ענפיו של העץ שצמח בודד בחצר האחורית, ומפני שהיה יבש ועני בעלווה, לא חסם את האור. ספה ישנה אפורה עם פסים שחורים דקים. שולחן קפה מזכוכית עבה. טלוויזיה צמודה לקיר. שידה חומה־אדמדמה נדחקה סמוך לפתח המסדרון.

פגעי רטיבות נראו פה ושם על הקירות, ובכניסה למסדרון נחשף הטיח. הוא הניח שכיסא הגלגלים התחכך שם. פויגלמן כחכח בגרונו והלך אחריו כשנכנס למסדרון. בקצהו נראה חדר אמבטיה קטן, ושם על האסלה מושב שהגביה אותה עם מאחז מיוחד, והכול דחוק מול אמבטיה קטנה בגון חלמון. שני חדרי שינה בצידו הימני של המסדרון, ובגדול שבהם מוקמה מיטה סיעודית רחבה, מיטתו של הזקן, שנראתה כמו מיטת בית חולים. על הקיר מעליה ציור שמן דהוי של ספינת מפרש בים כחול שקט, וניכר שצויר ביד חובבנית אם כי במסירות רבה. אולי הזקן צייר, חשב, אף שלפי מצבו נראה שהוא לא יכול לאחוז במכחול ביד בוטחת. לצד המיטה כיסא עץ מרופד באדום.

חדר השינה הקטן שימש בוודאי את הפיליפינית. שם נדחקה מיטה ספרטנית צרה וצחורת סדינים, ועליהם שמיכת פיקה מקופלת סמוך לכרית. הייתה שם גם ארונית בגדים חסרת דלתות, ושם נדחסו ערימות בגדים מקופלים בדקדקנות.

כשחזרו לפינת האוכל התנצל פויגלמן ואמר שהם חייבים להפריע עוד רגע לפני האוכל כיוון שמוריס צריך לחתום על חוזה השכירות המעודכן מול בעל הדירה החדש, והחווה בידו על אליהו. הוא שאל את הפיליפינית, נלי שמה, אם הספיקה להכין את ההמחאות. אחר כך הוציא מתיקו את חוזה השכירות המעודכן, הסביר לזקן שמעכשיו בעל הדירה הרשום הוא אליהו, בנו של הבעלים הקודמים, אבל חוץ מזה הכול נשאר אותו דבר. ידו של הזקן האוחזת בעט נשלחה לחתום כאילו מעצמה ובהיסח הדעת.

אליהו ניגש אל החלון הגדול שבסלון והביט אל החצר האחורית ואל עץ השקמה החשוף ששלח ענפים לעברו. מדוע הוא עירום כל כך. אולי הוא חולה, חשב, או כבר מת. מאחוריו שמע את פויגלמן ונלי מחליפים דברים. היא כבר חזרה עם ההמחאות החדשות. ״את הישנות שרשמת עבור יועזר פרוינד גרסתי,״ הדגיש בפניה פויגלמן. הפיליפינית כיווצה את מצחה, ופויגלמן חייך בסלחנות: ״כלומר התכוונתי, הישנות כבר לא תקפות, השמדתי אותן,״ אבל זה היה סתום אף יותר באוזני הפיליפינית, והיא משכה בכתפיה ופויגלמן צחקק, ״מכל מקום...״

שמו של יועזר אביו, שעוד הדהד בחלל הדירה, כיווץ את ליבו. ופתאום עלה על דעתו שהוא לא הספיק כלל להיעצב. הכול אירע מהר כל כך.

הוא לא רצה לחשוב על זה עכשיו. סב מהחלון והצטרף אל פויגלמן והפיליפינית והזקן בפינת האוכל. ״בתיאבון,״ בירך את הזקן.

פויגלמן סיים את כל ההסדרים עם הפיליפינית והושיט לו מעטפה חומה פתוחה ובה חוזה השכירות המעודכן על שמו וההמחאות החדשות. אליהו הוציא באצבעות רוטטות את ההמחאות החודשיות.

אלף שקל לחודש? מה זו, מהתלת 1 באפריל? תהה ובאמת, נזכר, היום 1 באפריל. בוודאי חלה טעות. הוא נשא את מבטו, פתח את פיו להעיר בעניין, אבל פויגלמן הקדים אותו: ״זה הסכום המצוין בחוזה המקורי, ולפי הצוואה בלתי ניתן לשינוי,״ וכבר החווה בידו לעבר הדלת.

זכויותיו של השוכר הזקן בדירה, שעוגנו בחוזה ואושררו ונחתמו בצוואה, ולא פחות מהן שכר הדירה המגוחך, הטריפו אותו. נכון, הרגיע את עצמו, כל מה שהוא צריך לעשות הוא לחכות ולשרוד. ובכל זאת ההסדר הזה שאביו התעקש לקבע גם מעבר לקבר לא נתן לו מנוח. הוא ניסה עוד פעם אחת לגשש אצל פויגלמן, אבל הלה טען שמעולם לא שמע על מוריס קרטס לפני שיועזר קנה את הדירה, ושכל מה שהוא יודע עכשיו זה רצונו הפשוט של אביו, שאותו ביטא בבהירות בצוואתו. ואז נזכר שיועזר אמר משהו על כך שהשוכר הוא ניצול שואה.

ייתכן שבזה העניין. אבא שלו היה רחמן בן רחמן. אבל מה זה ניצול שואה היום? חשב במרמור, פעם נחשבו ניצולים רק אלו ששרדו מן המחנות, אלו שראו את עשן המשרפות במו עיניהם והציגו את המספר המקועקע כמין תעודת הכשר. אחר כך כולם קפצו על הרכבת שהשלט ״ניצולי שואה״ מתנוסס עליה, גם אלו שלא היו ברכבות. ניצולי שואה אמיתיים חיים המון זמן, הרי לא היו שורדים אם לא היה להם מנגנון חיות מפותח. דרוויניזם קלסי. אם הקשיש הוא ניצול כזה, חזקה עליו שיאריך ימים ובסוף עוד יקבור את אליהו יחד עם חובותיו. לעזאזל איתו, שיהיה לו בריא. אבל הוא חייב לדבר איתו, אולי יבין את מהותו של ההסכם הזה, שהשאיר אותו, היורש, בעל דירה אבל עני, מי יודע עד מתי.

בביקורו הבא בדירה, הפעם לבד, לחץ בחמימות את ידו של מוריס והבזיק מבט בוחן אל אמותיו של הקשיש, שחשפו השרוולים המקופלים של הסווטשרט. הוא לא הצליח לראות שום מספר, וכשהחזיר את מבטו נתקל בעיניו של הזקן, שזיק משועשע ניצת בהן. אולי המספר דהה, או שהסתתר מאחורי קיפול השרוול, ואולי לא היה שום מספר.

״אבא שלי,״ פתח, ״הוא זה שהשכיר לך את הדירה לפני הרבה שנים.״

״זה אבא שלך?״ שאל הזקן ואליהו נחפז לומר: ״כן, אתה זוכר אותו?״

הזקן משך בכתפיו והחריש.

״הוא נפטר, אבא שלי,״ המשיך אליהו.

הזקן המהם וגירד באפו.

״הוא היה צעיר ממך,״ אמר, ״בסך הכול בן שבעים ושש.״

נלי נעמדה מאחוריהם. ״רציתי להראות לך משהו באמבטיה,״ אמרה. אליהו סימן לה שתמתין רגע. הזקן ניעור, ועיניו הבליחו כאילו נזכר במשהו. ״כן, אמבטיה,״ אמר, ״קשה,״ ונלי הנהנה אליו בחיוך וסימנה לאליהו לבוא איתה. אליהו נכנע והלך בעקבותיה במסדרון העגמומי. על מפתן חדר האמבטיה נעצרה והצביעה על כיסא הרחצה שבתוך האמבט. ״קשה להעביר מוריס לתוך אמבטיה,״ הסבירה, והוא הנהן בחוסר סבלנות. לפני כמה שבועות, המשיכה, מוריס נפל וכמעט שבר משהו. הוא לא הבין מה היא רוצה לומר. ״אז אולי צריך לקחת מטפל גבר,״ הציע, ״שיהיה לו יותר קל לסחוב אותו.״ נחישותה התערערה לרגע, אבל מיד היא התעשתה. אולי אפשר לסלק אותה, אמרה, את האמבטיה. הוא כיווץ את מצחו. אפשר לשים במקום אמבטיה מקלחון עם דלת רחבה, הסבירה, כדי שהיא תוכל להעביר את מוריס בקלות לכיסא הרחצה. בעיני רוחו ראה את הפיליפינית נושאת את הזקן העירום והכחוש לתוך האמבט ומקלחת אותו. הוא שאל אותה אם היא יודעת שמוריס הוא ניצול שואה.

״ניצול שואה?״ אמרה והוא אמר: ״כן, הולוקוסט.״ אה, הנהנה בחיוך, היא מכירה הולוקוסט.

המשך הפרק בספר המלא