אישיות ושלטון

הקדמה

כמה מנהיגים פוליטיים, דמוקרטים ורודנים כאחד, כל אחד מהם בעל אישיות יוצאת דופן, הטביעו בלי ספק את חותמם על ההיסטוריה. אבל מה גורם לבעלי אישיות חזקה להעפיל אל פסגות השלטון? ומה מקדם — או מגביל — את השימוש שלהם בכוח השלטון הזה? אילו תנאים חברתיים ופוליטיים מכתיבים את סוג השלטון שהם מגלמים וקובעים אם מנהיגים סמכותניים או דמוקרטים הם שיעשו חיל? עד כמה חשובה האישיות כשהיא לעצמה הן בשלב תפיסת השלטון הן בשלב הפעלתו? הטלוויזיה, הרשתות החברתיות והעיתונות בכללותה, כולם מעלים על נס את חלקה של האישיות בתור דבר־מה קרוב לכוח יסוד פוליטי חסר מגבלות, שכופה שינוי בכוח הרצון האישי. אבל הייתכן שמנהיגים, ויהיו בעלי עוצמה ככל שיהיו, אינם מוגבלים בידי כוחות שמחוץ לשליטתם?

אלה שאלות יסוד בכל ניתוח היסטורי. אבל ניסיון הזמן האחרון, בעקבות מנהיגותם של דונלד טראמפּ, ולדימיר פּוּטין, שי ג'ינפּינג, רֵגֶ'פּ טאיפּ אֶרדואן ומנהיגים חזקים אחרים, מקנה להן רלוונטיות חדשה.

אפשר לומר שזמנים מיוחדים מולידים מנהיגים מיוחדים, שעושים דברים יוצאי דופן, לא פעם נוראים. משבר מערכתי הוא הגורם המשותף לכולם. מקרי הבוחן של המנהיגים האירופים שהובאו בספר הזה, מקצתם רודנים ומקצתם דמוקרטים, היו כולם — חוץ מאחד — מנהיגים יוצאי דופן כאלה, תולדת תנאים יוצאי דופן שהעלו אותם לשלטון. הֶלמוּט קוֹהל, המנהיג היחיד שנידון כאן ואינו מתאים לדפוס הזה, זכה בייחודו כשבעקבות קריסתו הלא צפויה של הגוש הסובייטי נוצרה הזדמנות לשוב ולאחד את גרמניה. עד אז היה קוהל מנהיג דמוקרטי חסר ייחוד. הדוגמה שלו אולי מלמדת שבימים כתיקונם, כשאין משבר מערכתי, המנהיגים הפוליטיים כמעט אינם משפיעים על מנוף השינוי ההיסטורי, מפני שמניעים אותם שיקולים של מציאת חן בעיני ציבור בוחרים וכוחות רחבים של תמורות בכלכלה, בחברה ובתרבות, שממילא שליטתם בהם חלקית בלבד, ונוח להם שלא להתמודד איתם. מקרי הבוחן שבחרתי מתמקדים ביוצא דופן ואינם בוחנים את מעשיהם הלא מרהיבים — גם אם היו טובים ומועילים — של המנהיגים הפוליטיים באירופה של המאה העשרים שהשינוי שחוללו היה חלקי או מדורג. אילו בחרתי במנהיגים ״נורמלים״ יותר, חריגים פחות, הייתה התוצאה ספר אחר. אבל הייתי חייב לבחור. וקשה להכחיש שהמנהיגים שבחרתי לכלול בספר הזה שינו את פני ההיסטוריה של אירופה שינוי חשוב וממשי, לא פעם שלילי עד מאוד.

הספר בנוי אפוא ממאמרי פרשנות על כמה אישים פוליטיים בולטים. הוא בוחן את דרכם אל השררה ואיך השתמשו בסמכותם. יש להדגיש שהמאמרים אינם מיני־ביוגרפיות. על כל אחד מן המנהיגים שבחרתי, בשל חשיבותם והשפעתם העצומה, כבר נכתבו ביוגרפיות רבות, שהתבססו על מחקרים היסטוריים רחבי היקף. אני הסתמכתי על הביוגרפיות האלה ועל עבודות מחקר חשובות אחרות שנעשו על האישים האלה. איני מתיימר לטעון שעשיתי מחקר ראשוני משלי על המנהיגים האלה, למעט בפרק על היטלר, שבו נעזרתי במחקר מפורט שעשיתי לפני כמה שנים.

הפרקים בנויים במתכונת דומה. תחילה אני מתבונן בתכונות האישיות ובתנאים המוקדמים שנתנו עדיפות לסוג אישיות מסוים ופתחו לפני המנהיג את האפשרות להגיע לשלטון. אחר כך אני בוחן צדדים נבחרים שבהם השתמש המנהיג בכוחו ובסמכותו ואת המבנים שאפשרו אותם. כל פרק מסתיים בהערכת המורשת של המנהיג הנדון. המבוא מפרט את מסגרת החקירה ומציג הנחות כלליות על התנאים ועל הפעלת הכוח, ואלה נדונים אחר כך דיון משווה בדברי הסיכום. השתדלתי להמעיט ככל האפשר בהערות ובמראי מקום.

זהו ספר על היסטוריה, גם אם היסטוריה קרובה ולפעמים עדיין מכאיבה. אירופה כבר התקדמה והתרחקה מן הזמנים המתוארים כאן, ולמרות כל הקשיים המטרידים של ההווה זוהי התקדמות חיובית ביותר, בייחוד לנוכח הזוועות שאירעו במחצית הראשונה של המאה העשרים. מאורעות מן הזמן האחרון זרעו אור על נושאים חברתיים ופוליטיים — גזענות, אימפריאליזם, עבדות, סוגיות של מגדר וזהות — שלבשו צורות ביטוי חדשות, ועל כל פנים שונות משהיו להם במאה הקודמת. והפוליטיקה שוב אינה עולם גברי בלעדי כמו שהייתה בעבר, וגם זו תופעה ראויה לשבח. רק אחד ממקרי הבוחן בספר הזה עוסק באישה, וזה מעיד עד כמה הייתה הפוליטיקה במאה העשרים נחלתם של גברים בלבד. אין בו גם שום אדם שאינו לבן, וזו תזכורת לעובדה שהפוליטיקה במאה העשרים לא הייתה רק עולם של גברים אלא של גברים לבנים בלבד. השינויים שאירעו בימינו מעידים שכוחות חזקים יותר משל כל מנהיג בעל עוצמה מחוללים תמורות חברתיות ארוכות טווח.

ההיסטוריה אינה מציעה לנו הנחיות משכנעות רבות, אם בכלל, איך לנהוג בעתיד, אבל עולה ממנה שפוליטיקה הנתונה בידיהם של אישים חזקים, שמתיימרים להציע פתרון גורף לחוליי ההווה באמצעות שינויים מרחיקי לכת שיביאו לידי שיפור קיצוני, פוליטיקה כזאת כמעט לעולם אינה רצויה. ״היזהר במה שאתה מייחל לו״ הוא עצה טובה בכל פעם שאנחנו בוחנים את טענותיו של מנהיג פוליטי. אני עצמי הייתי שמח להימנע מאישים ״כריזמטיים״, ואני מעדיף מנהיגים צבעוניים פחות, אבל כאלה המסוגלים לקיים ממשל יעיל ותכליתי המבוסס על שיקול דעת קיבוצי ועל החלטות רציונליות, מעוגנות היטב במציאות, שנועדו לשפר את חייהם של כל האזרחים. אבל אולי אין זו אלא הגדרה אחרת של אוטופיה.

איאן קרשו

מנצ'סטר, אוקטובר 2021

מבוא: היחיד והשינוי ההיסטורי

באיזו מידה קבעה פעילותם של מנהיגים פוליטיים את ההיסטוריה הסוערת של אירופה במאה העשרים? האם המנהיגים האלה הם ש״יצרו״ את אירופה במאה העשרים? ואולי אירופה היא שיצרה אותם? השאלות האלה הן חלק מסוגיה רחבה יותר: מה חשיבותם של בני אדם יחידים בעיצוב ההיסטוריה? האם הם משנים את מסלולה מן היסוד? או שמא לכל היותר הם מסיטים את זרימתה אל אפיקים חדשים, ארעיים? לא פעם אנחנו מניחים בלי מחשבה ובלי פקפוק שמנהיגים פוליטיים היו אמונים על קביעת הנתיב שההיסטוריה הלכה בו, ובמרומז אפילו נדמה לפעמים שהם עשו זאת לבדם. אבל מדוע דווקא הם היו בעמדה שאפשרה להם לפעול כמו שפעלו ואיך זה קרה? אילו אילוצים עמדו לפניהם? אילו לחצים פעלו עליהם? איזו תמיכה והתנגדות התנו את פעולותיהם? באילו נסיבות עשו חיל המנהיגים של מערכות פוליטיות שונות לחלוטין? ואיזו חשיבות נודעה לאישיותם? עד כמה השפיעה אישיותם על החלטות מדיניות מכריעות ואפילו הכתיבה אותן? באיזו מידה חוללו מנהיגים פוליטיים, באמצעות החלטות רצוניות וחופשיות, את התמורות ששמם נקשר בהן? השאלות האלה כוחן יפה למנהיגים דמוקרטים וסמכותניים גם יחד.¹

סוגיית השפעתו של היחיד על השינוי ההיסטורי העסיקה את ההיסטוריונים שוב ושוב פעמים רבות.² אבל לא רק היסטוריונים התעסקו בה: לב טולסטוי ייחד עמודים רבים ביצירתו האפית מלחמה ושלום משנת 1869 להגיגים פילוסופיים על תפקידו של רצון היחיד בעיצוב מאורעות היסטוריים, ובאמצעות המושג ״גורל״ ביקש להזים את הטענה שהם נקבעים בידי ״אישים דגולים״.³ לאמיתו של דבר השאלה מונחת סמוך למרכז המחקר ההיסטורי מראשית הימים שבהם נעשתה ההיסטוריה תחום חקר מקצועי במאה התשע־עשרה. ואף על פי שהשאלה הועלתה פעמים רבות בתור סוגיה תאורטית או פילוסופית, כמעט איש לא התמודד איתה במישרין ובשיטות אמפיריות.

בשנות השבעים של המאה העשרים עסק ההיסטוריון הגרמני עמנואל גייס בהכללה בסוגיית האישיות בהיסטוריה בתקופה שבה שררה בגרמניה הסתייגות רבה מן ההיסטוריה הנזקפת לזכותו של אדם. ההסתייגות הזאת הייתה במידת־מה תגובת נגד על מסורת קודמת שרווחה בקרב היסטוריונים גרמנים, שהעלתה על נס את תפקידם של יחידים רבי־עוצמה, לא פעם בעלי חזון, בקביעת גורלה של גרמניה. אבל בעיקר נבעה ההסתייגות הזאת מן האסון שפקד את גרמניה כמה עשרות שנים קודם לכן, שבמרומז או במפורש יוחס לפועלו של אדם אחד — אדולף היטלר. פולחן המנהיג של הרייך השלישי, שזקף את כל ה״הישגים״ לזכות ״גדולתו״ של המנהיג, והגישה ההפוכה אחרי 1945 שהטילה על היטלר אשמה אישית בכל האסונות שפקדו את גרמניה, הניבו בשנות השישים שלילה כמעט גמורה של תפקיד האישיות בהיסטוריה. כך היה בגרמניה המערבית, ששם שלטו בכיפה צורות של היסטוריה סטרוקטורלית, ובאורח קיצוני גם בגרמניה המזרחית (לנוכח הדגש על עליונות הכלכלה בתפיסה המרקסיסטית־לניניסטית). גייס חיפש את דרך האמצע, בין ההפרזה בחשיבות האישיות ובין שלילתה המוחלטת, אבל הוא לא הרחיק לכת מדיון מופשט, וגם הוא אינו בהיר ביותר. ״האישיות בעלת החשיבות״, פסק גייס, ״אינה יוצרת את ההיסטוריה אלא מאפשרת לה להיות מוכרת יותר באמצעות התווך של האינדיווידואליות... אישיות דגולה לכל היותר מטביעה את חותמה האישי על תקופתה״. שאלת תפקידה של האישיות (הדגולה) בהיסטוריה, הוסיף גייס, מביאה אותנו ״בהכרח אל שאלת האפשרויות והמגבלות החברתיות, כלומר הקיבוציות, הכרוכות בסוגיית החירות והכפייה בחברה האנושית״.⁴

בשל ההדגשה החזקה של הגורמים המבניים הקובעים את השינוי ההיסטורי ואת הפיחות בחשיבותו של היחיד, לא נודעה לביוגרפיה — מרכיב מקובל בכתיבה ההיסטורית האנגלית־האמריקנית — חשיבות רבה בגרמניה בתור אמצעי להבנת העבר. אבל אחרי נפילת מסך הברזל החלו הדברים להשתנות בגרמניה ובמקומות אחרים. היחלשות ההשפעה האינטלקטואלית המרקסיסטית בעקבות נפילת הגוש הסובייטי והתפשטותה של ״ההיסטוריה התרבותית״ החדשה, שביטלה כל ״נרטיב שליט״ או אישיות דגולה כגורמים אפשריים לשינוי היסטורי, הביאו עימן פיצול שאין בו דפוס יסוד ולא משמעות שאפשר לעמוד עליה ועודדו התמקדות חדשה ברצונם, בפעולותיהם ובהשפעתם של יחידים. היו מי שציינו ש״התרחקות כללית מן המופשט והתקרבות אל המוחשי״ עודדו את המעבר ״ממערכתיות וממבניות אל הסובייקט, אל הייחודי והאישי״.⁵

משהתקרב האלף השני לסיומו כתב אחד ההיסטוריונים הנודעים בגרמניה הנס־פטר שוורץ ״גלריה של פורטרטים״ ארכנית ומסוגננת של המאה העשרים, חיבור שלא היה עולה על הדעת בגרמניה דור אחד לפני כן. באמצעות ״צורת האמנות של המסה הביוגרפית״ השווה שוורץ את ספרו ל״הליכה במוזאון של ההיסטוריה... שבו מוצגים דיוקנותיהם של האישים הדגולים ביותר במאה העשרים: פניה של המאה בתור רצף של פנים״. לדברי שוורץ, ״גורם האישיות אינו אלא גורם אחד מרבים״, אבל ״מי יעז לחלוק בכובד ראש על חשיבותה?״⁶

תדמיות המנהיגות הפוליטית לא היו קבועות, כמובן. אפילו התומכים ב״מנהיגים חזקים״ בימינו רק לעיתים רחוקות מייחסים למנהיגים האלה תכונות ״הרואיות״ של ״אנשי גורל״, שמעשיהם עיצבו את גורלן של אומותיהם, כמו שנתפסו המנהיגים הפוליטיים של המאה התשע עשרה, שאז צמחה האמונה ב״איש הדגול״ מתוך רוח הרומנטיציזם של התקופה.⁷ שש ההרצאות המפורסמות שנשא תומס קַרלַייל בשנת 1840 הושפעו מאוד מהתפשטותן של אמונות כאלה. סדרת ההרצאות הזאת, שכותרתה ״על גיבורים, עבודת גיבורים ומידת הגבורה בדברי הימים״, סייעה לבסס את תפיסת ״האיש הדגול״ (נשים לא נחשבו כלל) בהיסטוריה. ההיסטוריה, לדעת קרלייל, ״היא ביסודו של דבר תולדותיהם של האישים הדגולים שפעלו כאן... כל הדברים שעינינו רואות שעומדים וקיימים בעולם הם בעצם התוצאה החיצונית המוחשית, ההתממשות וההתגלמות המעשית, של מחשבות שהגו האישים הדגולים שנשלחו אל העולם״. כל האישים הדגולים היו דמויות חיוביות לחלוטין, גרס קרלייל. האיש הדגול אינו אלא ״מבוע אור חי, שטוב ונעים להיות בקרבתו... מקור טבעי לתובנה מקורית, לגבריות ולאצילות הרואית״.⁸

רוב ה״גיבורים״ של קרלייל נלקחו מתחום הדת (כגון מוחמד ולותר) או מן הספרות (דנטה, שקספיר), אבל בהרצאתו האחרונה פנה קרלייל אל הפוליטיקה והעלה על נס את קרומוֶול ואת נפולאון, ששיקמו את הסדר מתוך התוהו ובוהו של המהפכה. ״בעידנים מרדניים, כשדומה שהמלוכה עצמה בטלה ומתה, חזרו והופיעו קרומוול ונפולאון בתור מלכים״, כתב קרלייל.⁹ המסר שביסוד הדברים הוא ש״הגיבור״ או ״האיש הדגול״ עיצבו את ההיסטוריה בכוח רצונם. אין פלא שמאה שנים לאחר מכן היה היטלר מעריץ מושבע של קרלייל — ואין פלא שכיום כמעט אין איש קורא את כתביו.¹⁰

יעקב בּוּרקהַרט, היסטוריון התרבות השוויצרי הנודע בן המאה התשע עשרה, עסק גם הוא בשאלת ״הגדוּלה ההיסטורית״ במאמר שראה אור רק ב־1905, אחרי מותו, והתבסס על הרצאותיו משנת 1870. אמנם בורקהרט הודה ש״גדולה אמיתית היא חידה״ אבל טען שאנחנו ״נמשכים בעל כורחנו לראות את הגדולה במי שמעשיהם בעבר ובהווה שולטים בקיומנו המיוחד״.¹¹ ״האיש הדגול״, קבע בורקהרט, היה מיוחד במינו וחסר תחליף.¹² עיסוקו העיקרי של בורקהרט היה ב״גדולה״ בתחום התרבות (בייחוד בקרב אמנים, משוררים ופילוסופים) ובקרב דמויות דתיות חשובות (גם הוא ייחד את הדיבור על מוחמד ולותר). בתחום הפוליטיקה ביקש בורקהרט להבדיל בין ״גדולה״ ובין ״כוח בלבד״, ולא הצליח למצוא שום ״גדולה״ במי שתיאר במילים ״מחריבים אדירים ותו לא״ ("die bloßen kräftigen Ruinierer").¹³ מי שהרסו אבל לא יצרו דבר הפסידו את זכותם לגדולה. ״אישים דגולים״, בעיני בורקהרט, הם מי שמסוגלים לשנות את ההיסטוריה באמצעות שחרור החברה מ״צורות חיים מתות״.¹⁴ לפי אמת המידה שלו לגדולה אין די בהפעלת כוח רצון אישי, אלא היא תלויה באופן שרצונו של היחיד משקף את רצון האל, את רצון האומה או את רצון התקופה, תלוי בהשקפה.¹⁵ לא ברור מדבריו איך הדברים האלה מוגדרים.

גם קרלייל וגם בורקהרט חיפשו את הגדולה באישיות, אבל הגדרות הגדולה שלהם נותרו מעורפלות. אולי אפשר לנסח הגדרות אובייקטיביות לגאונות או לגדולה באמנות ובתרבות; אולי יש היגיון אובייקטיבי באמירה שמיכלאנג'לו או מוצרט או שקספיר היו אמנים ״דגולים״, מפני שההערכות האסתטיות של המומחים על גאונותם ועל איכות היצירה האמנותית שלהם מלמדות עד כמה הם נישאים על בני דורם. בורקהרט טען שהגדולה של אמנים, משוררים ופילוסופים טמונה ביכולתם לבטא את רוח התקופה, אבל גם ליצור תשתית פרשנית שאינה תלויה בזמן ותאפשר את הבנתם של בני הדורות הבאים.¹⁶ במישור אחר שבו אפשר למדוד הישגים בדייקנות, אפשר לדבר גם על ספורטאים דגולים, גברים ונשים, שהישגיהם נישאים הרחק מעל כל האחרים. אבל כל זה רחוק מאוד מ״גדולה״ פוליטית.

לוסי ריאל, מומחית לתולדות איטליה בעת החדשה, חזרה ובחנה זה לא כבר את המושג ״גדולה היסטורית״. היא ראתה בו רעיון פוליטי ותרבותי ויישמה את הגישה הזאת בביוגרפיה שכתבה על גריבלדי.¹⁷ ״בעיני איטלקים ולא איטלקים כאחד״, טענה ריאל, ״גריבלדי היה ועודנו הגדולה בהתגלמותה״.¹⁸ אבל היא מבהירה שמדובר ברעיון סכמטי, ב״המצאה״ של החברה האיטלקית, שגריבלדי עצמו תרם לה תרומה נכבדה. ״ביוגרף פוליטי שחוקר את מושג הגדולה יכול לחשוף את התהליך שבאמצעותו הגדוּלה נקנית, מתומרנת ומנוצלת, ואולי למצוא הסבר לצורך שלנו בגיבורים״, כתבה ריאל.¹⁹ לא רבים יכחישו שיש ערך רב בבדיקת הסיבות מדוע בזמנים מסוימים היו חברות — או חלקים מהן — שהיו מוכנות לייחס גדולה למנהיגיהן הפוליטיים (ואלה בוודאי שמחו לראותה בעצמם). ומובן מאליו שחשוב להבין איך הצליחו משטרים מסוימים לתמרן ולנצל השקפות כאלה. אבל בחינת התנאים שבהם פולחני מנהיגים צומחים ומשגשגים אין בה כדי להשיב על השאלה לפי אילו אמות מידה אפשר להגדיר מנהיג פוליטי מסוים בתור אישיות דגולה.

הניסיון לנסח הגדרה אובייקטיבית לגדולה בעולם הפוליטיקה נראה לי בסופו של דבר מאמץ סרק. מהן אמות המידה? בורקהרט היה מוכן לייחס ״גדולה״ לג'ינגיס ח'אן מפני שהפך עם של נוודים ל״כובשי עולם״ אבל מנע את התואר מטימוּר לאנג (טָמֶרליין), יורשו של ג'ינגיס ח'אן מטעם עצמו, שהיה לדעתו ״מחריב אדיר״, ומצבם של המונגולים אחריו היה רע משהיה לפניו. האם אפשר לראות בהבחנה הזאת בין שני השליטים האלה משהו מלבד שיפוט סובייקטיבי? שניהם הטילו אימה על מיליונים, וצבאותיהם בזזו והרסו שטחים עצומים שכבשו והניחו אחריהם אלפים רבים מספור של הרוגים. מן הבחינה המוסרית היו שניהם דוגמאות מבחילות של אכזריות תהומית. אבל שיפוט מוסרי לא מילא שום תפקיד בשיקוליו של בורקהרט על ״גדולתם״ של שני המנהיגים האלה, ודומה שהם התבססו בעיקר על יעילות הכיבוש שלהם (מבחינת הכובשים, לא הנכבשים). נראה אפוא שהגדולה היא בעיניהם של מתבוננים מסוימים מאוד; וממילא לא יעזור הדבר להבין טוב יותר איך השיגו השניים את כוחם ואיך השתמשו בו אם יוגדרו ג'ינגיס ח'אן או טימור לאנג בתור מנהיגים גדולים או חסרי גדולה.

כשמדובר בעבר הרחוק אולי אפשר להוציא את המוסר מן המשוואה. המוסריות בתור אמת מידה לשיפוט נמוגה עם הזמן עד שהיא נעלמת לחלוטין. אולי לא כך אמורים הדברים להיות, אבל כך הם. לא רבים נותנים את הדעת על היקף ההרג כשהם שופטים את הישגיהם של כובשים מלפני מאות שנים. אבל מה אשר לימינו? השלטון הפוליטי בימינו כופה על המנהיג לעשות בחירות מוסריות ולבחון עמדות אידאולוגיות כל העת, והבחירה הזאת מביאה בהכרח לידי ניכור וגם מעוררת הערצה. איזו דרגה של שפלות מוסרית תמנע ממנהיג להיחשב דגול? אפשר לומר שהמנהיג הפוליטי המשוקץ ביותר בעת החדשה הוא היטלר. מעטים בלבד בימינו ישתמשו במילה ״דגול״ כדי לתאר את המחולל העיקרי של מלחמת העולם, השואה וחורבן ארצו שלו. ואף על פי כן היו מי שהציעו לייחס לו ״גדולה שלילית״.²⁰ לפי התפיסה הזאת המיאוס המוסרי שקול כנגד השפעתו האדירה (והרת האסון) של האיש וחשיבותו ההיסטורית, שאינה מוטלת בספק. גם אם נתעלם לרגע ממה שעשוי להיראות כהצטדקות מרומזת, אולי לא מכוונת, נעמוד שוב לנוכח הריקנות של רעיון ״הגדולה ההיסטורית״. גם אם תימצא לה הגדרה הולמת היא מצמצמת צמצום קיצוני את השינוי ההיסטורי למעשיהם של יחידים. משמעות הדבר היא פרסונליזציה של ההיסטוריה, ואם לא תוטמע בתוך מסגרת נסיבתית עמוקה יותר, תאבד את כוח ההסבר שלה.

הגדרת ״הגדולה״ הפוליטית נתקלת בעוד קושי. מדובר במושג עמום, ולא זו בלבד אלא הוא אף חשוף לתנודות בערכים. אין כמעט מנהיג פוליטי בעולם המערבי בימינו שיוחסה לו גדולה יותר מווינסטון צ'רצ'יל.²¹ מנהיגותו בימי מלחמת העולם השנייה נחשבת, בצדק, גורם מכריע שתרם לניצחון בעלות הברית המערביות ולניצחון החירות על הרודנות במערב. אבל הטוענים בזכות גדולתו נאלצו להתמודד עם העובדה שדעותיו בענייני גזע ובענייני האימפריה הקולוניאלית עוררו עם הזמן שאט נפש רבה, עד כדי כך שהיה צורך להגן על פסלו בווסטמינסטר מפני מפגינים בתקופת המחאה של ״חיי שחורים נחשבים״, שראו בצ'רצ'יל אימפריאליסט גזען. תפיסת העליונות הלבנה שלו לעומת האוכלוסיות הילידיות של מושבות בריטניה אפיינה את חוגי העילית השלטת באותו הזמן (והייתה מקובלת גם על רבים אחרים). צ'רצ'יל העיר הערות רבות, ולימים הן נתפסו כמתועבות, אף על פי שבשעתן היו נפוצות ומקובלות (אבל ההאשמה שהוא היה אחראי לרעב הנורא בבֶּנגל בשנים 1944-1943 רחוקה מאוד מן המציאות. השאלה אם היה בידו לעשות יותר כדי להקל את הסבל הנורא עודנה שנויה במחלוקת, אבל ברור שצורכי הצבא בעיצומה של מלחמת עולם הטילו מגבלות מובנות על אפשרויות ההספקה).²² בעידן שאחריו גישתו של צ'רצ'יל לענייני גזע מעוררת מיאוס, כמו יחסו החיובי לאיגֵניקה (אבל שלא כרבים מבני דורו רחש צ'רצ'יל בדרך כלל אהדה ליהודים, תמך בהצהרת בלפור ולא היה נגוע באנטישמיות). כל הדברים האלה אינם ממעיטים מגודל הישגיו של צ'רצ'יל, אבל הם מעמידים שיקולי מוסר שיש לבחון בזהירות ולהעריך הערכה סובייקטיבית כדי להגיע לכלל פסיקה על ״גדולתו״ של פוליטיקאי.

לדעתי מוטב לזנוח את החיפוש אחר ״גדולה״ בקרב מנהיגים פוליטיים. השאלה אינה אם מנהיג היה ״דגול״ או לא לפי הגדרה מעורפלת כלשהי. תחת זאת עלינו להתמקד בהשפעתו ובמורשתו ההיסטורית. השיפוט המוסרי — אם ראוי למנהיג ״דגול״ להיות כוח שפועל למען הטוב או אם ״גדולה שלילית״ אפשרית כל עיקר — ייעלם אם נלך בדרך הזאת (אם כי השימוש של ההיסטוריונים במילים עמוס בהכרח בנימות מוסריות). כל זה אינו פותר כמובן את שאלת תפקידו של היחיד בהיסטוריה.

הסיבה שיחידים מסוימים מתבלטים ועולים לגדולה, כובשים את השלטון ומסוגלים להפעילו כדי לחולל שינוי פוליטי, אמנם קשורה קשר הדוק לתכונות מסוימות באישיותם, שנתפסות כאופי חזק וכיכולת גבוהה. מקובל לומר שאדם כזה הוא ״כריזמטי״. כשהוא לעצמו כל זה אומר בדרך כלל שאותו אדם ניחן בכוח משיכה כלשהו, שבדרך כלל קשה לעמוד עליו. אבל מה שמושך ומצודד בעיני בני אדם אחדים מעורר לא פעם דחייה באחרים; ולמה תכונות אופיו של אדם מסוים מעוררות אהדה פוליטית בזמן כלשהו ודחייה עזה בתקופה אחרת? ברור אפוא שיש להביא בחשבון את ההקשר המסוים או את התנאים שבהם האדם נתפס כבעל ״כריזמה״, ואלה תורמים לא פעם תרומה נכבדה לביצועיו הפוליטיים המוצלחים.

הדרך שבה עסק הסוציולוג הגרמני מקס וֶבֶּר (1920-1864) במושג ״כריזמה״ יכולה להועיל לקשור בין תפקידו של היחיד ובין המסגרת החברתית והפוליטית שבה אישיותו יעילה ביותר. ובר לא התכוון לומר שאדם בעל כריזמה ניחן בהכרח בתכונות אובייקטיביות יוצאות דופן שכולן יחד מסתכמות בכריזמה, גם אם כמה מנהיגים פוליטיים באמת הציגו כישרונות כגון יכולת לנאום או ניחנו בתכונות אישיות מצודדות לכאורה. הוא הדגיש דווקא את אמונתה של עדת ״חסידיו״ של המנהיג (״הקהילה הכריזמטית״) בקיומן של התכונות המיוחדות האלה. במובן הזה החסידים עצמם יוצרים את הכריזמה שהם מוצאים ב״נבחר״ שלהם ומייחסים לו גבורה או גדולה או ״שליחות״ (או מסר אידאולוגי) שמוצאים חן בעיניהם.²³ בפוליטיקה המודרנית הכריזמה מיוצרת תמיד באמצעות כלי התקשורת שבשליטת המדינה ומפלגות ההמון, וכך מה שנתפס ככריזמה הוא במידה רבה תוצר מלאכותי של פעילות ה״שיווק״ שנעשית באמצעות תנועה פוליטית, תיוג בתקשורת או תעמולה גלויה. רודנים מייחדים זמן רב ומאמצים גדולים לטיפוח פולחן אישיות, שלצד מנגנון דיכוי חזק משמש אותם לכבוש את השלטון ולהחזיק בו.²⁴ הערצת ההמונים למנהיג במשטרים דיקטטוריים מיוצרת בדרכים מלאכותיות ואינה משקפת תכונות אישיות אמיתיות של המנהיג.

מובן שדמויות ״כריזמטיות״ עלולות גם לאבד את ההילה המיוחדת שלהן, בדרך כלל בעקבות כישלון — לפעמים כישלון הרה אסון — או מפני שלא הגשימו את מה שציפו מהן. לטענתו של הפוליטיקאי השמרן הימני הבריטי אינוק פּאוֶול ש״כל קריירה פוליטית מסתיימת בכישלון״ יש יוצאים מן הכלל ידועים לכול. אבל היקף הכישלונות של מנהיגים פוליטיים, שנחשבו בעבר מצליחים ביותר ואחר כך סר חינם, מעיד גם הוא על תפקידם הארעי של יחידים ועל הכוחות שמחוץ לשליטתם המכתיבים את יכולת הפעולה שלהם ואת אופיו הרחב של השינוי ההיסטורי. כל בחינה של תפקיד היחיד בקביעת מהלך ההיסטוריה חייבת להתחיל אפוא בהתבוננות בראש ובראשונה לא באישיות בלבד אלא גם בתנאים שמכתיבים את תרומתו של היחיד.

גישה שעשויה להיות מועילה, שהייתה אנטיתזה לתורת ״האיש הדגול״, הציג קרל מרקס בשורות הראשונות של המסה הקצרה שלו ״שמונה עשר בבּרימֶר של לואי בּונַפּרטה״ מראשית 1852. ״בני האדם עושים את ההיסטוריה שלהם״, קבע מרקס באחת מאמירותיו הידועות, ״אבל לא ככל העולה בדמיונם, לא בנסיבות שבחרו לעצמם אלא בנסיבות שמצאו לפניהם במישרין, נסיבות נתונות שנמסרו להם בירושה״.²⁵ אין צורך להיות מרקסיסט (ולא הייתי מרקסיסט מימיי) כדי להבין את ההשלכות של האמירה הזאת על הבנת השינוי ההיסטורי. מרקס אינו בוחן כלל את ״הגדולה״ ההיסטורית אלא מנסה להסביר איך הצליח אדם חדל אישים, אפילו מוקיון (כך נראה בעיניו לואי בונפרט, הוא נפולאון השלישי) לחולל הפיכה בדצמבר 1851 ולתפוס את השלטון ולכונן דיקטטורה. מרקס מצא את התשובה ביחסי הכוחות בין המעמדות: אף אחד מן המעמדות לא הצליח לכפות את מרותו על החברה הצרפתית בזמנו — מצב חריג וארעי בהכרח, לדעתו. מעמד הפועלים הובס במהפכת 1848, ואילו הבורגנות הייתה מפוצלת ולקתה בחולשה פוליטית. חולשת הפרולטריון והבורגנות גם יחד אפשרה ללואי בונפרט, שמרקס מכנה אותו בבוז ״ליצן רציני״ שצמח מתוך ״קריירה של נווד הרפתקן״,²⁶ להשתלט על הרשות המבצעת של המדינה ולשחד, לפתות ולתמרן את פועלי שכונות העוני והאיכרים הזעירים לתמוך תמיכה עממית במשטר העריצות שלו.

יכולתו של לואי נפולאון להפעיל את שלטונו האישי הייתה תלויה בשיווי המשקל שבין הכוחות החברתיים והפוליטיים שסיפקו לו מלכתחילה את המסגרת המבנית לתפיסת השלטון. בשל כך זכה נפולאון ב״אי־תלות יחסית״ בכוחות המעמדיים, והוא יכול לפעול זמן־מה בלי שאלה ירסנו אותו. אין צורך לקבל את הפרשנות הזאת בדבר ״שיווי משקל מעמדי״, אבל הדגשת התנאים המבניים ששררו לפני כן זורעת אור על הפוטנציאל של מנהיגים יחידים לנצל משברים וסערות כדי להשיג יכולת מיוחדת להפעיל כוח אישי, לא פעם עריץ. ביתר הכללה יש בכך כדי לתקן את התפיסה המקובלת, המפריזה בהדגשת תפקידו חסר המגבלות כביכול של היחיד בגרימת השינוי ההיסטורי. כשמתחילים בקצה ״הלא נכון״ כביכול ומדגישים את ההקשר והנסיבות ולא את האישיות וההישג האישי דווקא, הגישה הזאת מעודדת ניתוח שאינו מתכחש לתפקידו של היחיד, אבל בוחן בראש ובראשונה את המסגרת שבה היה התפקיד הזה אפשרי. זה היה הבסיס לניתוחו החריף והנוקב של איש מדע המדינה ארצ'י בראון על ההנהגה הפוליטית בימינו, ונקודת המוצא שלו היא ש״מנהיגים בכל מקום פועלים בתוך תרבות פוליטית שהיסטוריה מכתיבה״. בראון ציין שבייחוד במשטרים דמוקרטיים יש ״אילוצים רבים שפועלים על המנהיג העליון, אף על פי שהתמקדות מופרזת באדם המאכלס את החווק העליון של הסולם נעשתה נפוצה מאוד״.²⁷

לכל אדם יש אישיות, כמובן, שהיא סך כל תכונות האופי המובנות שלו, שהתגבשו מינקות והושפעו מן החינוך, ההשכלה, הזדמנויות החיים והסביבה החברתית. אבל לא בכל אישיות יש תכונות המכוונות להנהגה בפוליטיקה, בעסקים או בתחומי חיים אחרים. מחקרים פסיכולוגיים על סוגי אישיות ותכונות מנהיגות, שיש להם שימוש נרחב בחוגים עסקיים, אולי חסרי ערך רב כשמדובר במנהיגות פוליטית. אמינות, אחריות, פתיחות, יציבות רגשית, חברותיות, חריצות, מזג נעים, קור רוח בשעת לחץ ונכונות לשתף פעולה, כל אלה הן תכונות רצויות בלי ספק למנהיג עסקי.²⁸ אבל לא קשה למצוא מנהיגים פוליטיים שאינם עומדים בדרישות האלה ואפילו כופרים בנחיצותם, ואף על פי כן היו (או עודם, בעולם של ימינו) יעילים מאוד, על כל פנים לזמן־מה.

התנאים שבהם אדם בעל סוג אישיות אחד עשוי להיות יעיל בתור מנהיג פוליטי משתנים כל כך עד שקשה להכליל. מה שפועל בדמוקרטיה מיושבת אולי לא יפעל כלל בסביבה פוליטית סוערת בעת משבר חמור. ייתכן שדיקטטור יהיה בעל תכונות אישיות שבני אדם בחברה פלורליסטית משגשגת יסלדו מהן, אבל יוקירו אותן מאוד במשברים שהעלו רודנים רבים לשלטון. אי אפשר להבין את היטלר, לדוגמה, בלי לעמוד על ההשפעה המאכלת, הקשה מנשוא, של מלחמת העולם הראשונה והשפל הגדול על החברה הגרמנית. ״יעילותו״ של המנהיג עלולה להיות קצרת מועד, ושלטונו עלול להמיט אסון, אבל היא עשויה להתקיים זמן־מה ולחולל תוצאות חשובות מאין כמותן. התנאים והנסיבות הם שקובעים במידה רבה את השפעתו של סוג אישיות מסוים.

התנאים חורצים גם את סוג הכוח שיפעיל המנהיג. בעקבות הסוציולוג מייקל מאן אנחנו יכולים לחשוב על ארבעה מקורות כוח, נפרדים אבל קשורים אלה באלה: אידאולוגי, כלכלי, צבאי ופוליטי.²⁹ הנסיבות מכתיבות איזה מהם יהיה המקור העיקרי בכל זמן נתון. אדם בעל סוג אישיות מסוים צפוי לעלות לגדולה, לזכות באהדה עממית ולהשיג תמיכה מוסדית, תלוי בנסיבות ובמערך הכוחות המסוים באותו הרגע. כשהאידאולוגיה הממוסדת לא הייתה נתונה בסכנה למשל, נדרשו תכונות מנהיגות שונות מאוד מבמצב ששררו בו חוסר יציבות ומשבר פוליטי.

כששלום שורר, כשהשגשוג גדל ומתפשט וערכי היסוד המקובלים בדרך כלל בתור בסיס לחברה תרבותית ויציבה הם זכויות אדם, חירויות ליברליות, דמוקרטיה פלורליסטית, שלטון החוק, הפרדת רשויות וכלכלה קפיטליסטית חופשית יחסית ממשברים — סביר שהמנהיג יקבל עליו את האילוצים המוסדיים ולא ינסה לשנות את המערכת הפוליטית עצמה. תנאים כלליים כאלה שררו במערב אירופה ובארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה עד הזמן האחרון. אבל בעקבות מתחים גאופוליטיים חדשים ומשברים כלכליים התברר עד כמה יסודותיה של הגלובליזציה המועצמת רעועים, וסוג חדש של מנהיגות פופוליסטית (שהתגלמה בדמותו של דונלד טראמפ בארצות הברית, ובמידה פחותה של בוריס ג'ונסון בבריטניה) החל לעשות חיל, על כל פנים לפי שעה.

במערכות פוליטיות שנויות במחלוקת ומוכות משברים, כגון אלה ששררו בחלקים גדולים באירופה בין שתי מלחמות העולם, נדרש סוג אישיות אחר כדי לעלות לגדולה ולתפוס את השלטון — בני אדם ששואפים ומוכנים לחולל שינויים קיצוניים באמצעות שימוש נרחב באלימות. בשתי מלחמות העולם היו היעדים הצבאיים וסדר העדיפות הצבאי גורמים ראשונים במעלה. לזמן־מה, קצר והרסני מאין כמוהו, גבר הכוח הצבאי על כל הכוחות האחרים. בתנאים כאלה היו אפילו רודנים כמו היטלר, מוסוליני וסטלין כפופים במידה רבה לדרישות ולאילוצים שקבעה המערכה הצבאית. מפקדי צבא, שתכונותיהם שונות משל מנהיגים פוליטיים, החזיקו בידיהם מטבע הדברים מידה רבה של עוצמה, גם אם לא היו חופשיים לחלוטין מן ההנהגה הפוליטית.

כוח שלטונו של יחיד, לדברי מקס ובר, בא לידי ביטוי ביכולתו של מנהיג לכפות את רצונו שלו למרות התנגדות הסביבה.³⁰ בדמוקרטיות פלורליסטיות וליברליות הרצון הזה מתממש בדרך כלל בהחלטות מוסכמות של הקבינט או של גוף ממשלתי אחר, והכוח מפוזר על פני החברה כולה באמצעות רשת של מוסדות וארגונים. בדרך כלל ההתנגדות באה לידי ביטוי בפרלמנט או באספת נבחרים, באמצעי התקשורת, לפעמים במחאה עממית או בתוך מנגנון הממשל עצמו. אבל ההתנגדות, גם כשהיא עזה וקולנית, ואפילו סוערת, מתרחשת בתוך מערכת המבוססת על הסכמה כללית, וראש הממשלה יכול לא פעם לממש את רצונו באמצעות המסגרת המוסדית החודרת לתוך החברה. אפשר אפוא לומר, בניסוחו של מייקל מאן, שהשלטון הוא ״תשתיתי״. זהו שלטון באמצעות המדינה.

ביטויו המנוגד של השלטון, כמו שהוא מופעל במשטרים רודניים, נקרא אצל מאן ״שלטון עריץ״ או שלטון שגובר על המדינה. הוא מופעל במישרין בידי הנהגה סמכותנית שתובעת ומקבלת ציות גמור לפקודות מלמעלה (ונעזרת במידה רבה של דיכוי).³¹ ההתנגדות נדרסת, הדעות עוברות מניפולציה כבדה, ורצונו של המנהיג הוא גורם חיוני במידה נחרצת וישירה הרבה יותר לצורך הפעלת כוח השלטון. אבל אפילו במשטרים דיקטטוריים השלטון העריץ אינו חופשי לחלוטין מן השלטון התשתיתי. המנהיג זקוק לתמיכה מוסדית חזקה באמצעות הצבא, כוחות הביטחון, המשטרה, מערכת המשפט וקשת שלמה של ארגונים מפלגתיים. אפילו כשכוח השלטון האישי של המנהיג נחלש, כמו היטלר בחודשי שלטונו האחרונים, תמיכת המנגנונים עשויה להבטיח שהרודנות תוסיף להיות חזקה מאוד. שאלת האישיות והשלטון נמתחת אפוא אל מחוץ לביוגרפיה, לנטיות הפסיכולוגיות ולמאפיינים האישיים של המנהיג ומקיפה גם את התנאים שתוחמים את מנהיגותו.

הפרקים הבאים סוקרים את תולדות אירופה במאה העשרים מבעד לעדשה של כמה דמויות פוליטיות בולטות — לטוב ולא פעם לרע — שכל אחת מהן עמדה בראש מדינה או ממשלה. הגבלתי את הדיון למבחר מקרי בוחן של מנהיגים פוליטיים באירופה, שלהשפעתם נודעה חשיבות מכרעת, וחשוב מזה, השפעתם חרגה מגבולות מדינתם. לא קשה להוסיף לרשימה הזאת עוד מנהיגים. אחרי שיקול דעת ממושך השמטתי כמה מנהיגים — וילי בּראנדט ופרנסואה מיטראן למשל — שהיו סיבות טובות לכלול אותם. הם היו עשויים להיות חלק מקבוצה של מנהיגים פוליטיים, רובם סוציאל־דמוקרטים או ליברלים מסוג כזה או אחר, שתרמו תרומה חשובה, בעיקר במחצית השנייה של המאה העשרים, לקידום צדק חברתי וזכויות אדם. ואולם הדגש שלי על תנאי משבר, על סוג המנהיג שהם מייצרים ועל התפקיד שהיחיד ממלא בצמתים מכריעים של השינוי ההיסטורי מפנה את אור הזרקורים בהכרח — אולי בטעות — הרחק ממנהיגים מן הסוג הזה. עם זה, אין סיבות רבות להשמיט את המנהיגים שכללתי בספר הזה. דומה שחשיבותם מובנת מאליה.

בוודאי היה אפשר להרחיב את היריעה ולכלול בה גם מנהיגים לא אירופים — נשיאי ארצות הברית מווּדרו וילסון ועד ביל קלינטון למשל וגם אישים כמו מאו או האייתוללה ח'וּמייני — שפעילותם תרמה תרומה חשובה, אם כי עקיפה, לעיצוב דמותה של אירופה במאה העשרים. פרנקלין דלאנו רוזוולט, אדם מרתק ובלי ספק נשיא חשוב, עורר בי היסוסים רבים יותר מכול. התפקיד שמילא רוזוולט במלחמת העולם השנייה בתולדותיה של אירופה, ולא של אמריקה בלבד, אינו זקוק להדגשה. אבל אילו הוספתי מנהיג לא אירופי אחד בלבד הייתה מתעוררת מיד השאלה המתבקשת, למה לעצור כאן? הדבר היה מחייב אותי להרחיב את החקירה לזירות פוליטיות ולתפקידם של אישים יחידים בהן הרחק מעבר ליבשת אירופה, ולא יכולתי להימנע מבחינת המצב הפוליטי הפנימי במדינות אחרות, שאמנם עיצב את דמותו של המנהיג, אבל לא פעם השפיע על אירופה השפעה שולית בלבד. בכך הייתי חורג מאוד מגבולות מה שאפשרי כאן.

ועוד, איני עוסק באישים שהיו בעלי השפעה והטביעו חותם חשוב על הפוליטיקה — בתור מתנגדי שלטון, מנהיגי מחאות או ראשי תנועות התנגדות — ואף על פי כן לא נעשו מנהיגי מדינות. כך השמטתי את ז'אן מונֶה ואת רוֹבֵּר שוּמאן, שלא היו ראשי ממשלה ומדינה, אבל היו אדריכלי מה שנקרא לימים ״האיחוד האירופי״ — בלי ספק אחת ההתפתחויות החשובות ביותר במאה העשרים, אבל מפעל שהוא קיבוצי בעיקרו ולא הישג אישי. וכמובן לא קשה למצוא אישים בולטים מחוץ לפוליטיקה, שתרומתם הייתה עצומה בתחומי התרבות, המדע, הרפואה, העסקים, הכלכלה ועוד תחומים רבים אחרים. אבל הספר הזה אינו עוסק באישים כאלה.

ואולם אין חולק על הטענה ששנים עשר המנהיגים האירופים שבחרתי לבחון כאן, כולם יחד, השפיעו על מהלך ההיסטוריה של אירופה במאה העשרים בדרכים חשובות. רובם עשו זאת בתקופת משבר במדינתם. לנין צמח מתוך משבר האוטוקרטיה הצארית במלחמת העולם הראשונה והמשבר של מלחמת האזרחים ההרסנית שפרצה אחרי המהפכה הבולשוויקית, והריק שהותיר אחריו במותו אפשר לסטלין לתפוס את השלטון. מוסוליני הוא תוצר המשבר הפוליטי באיטליה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ואפילו עשר שנים אחרי שהסתיימה המלחמה הזאת עדיין העמידה הטראומה שלה את המסד לעלייתו של היטלר לשלטון בתוך משבר מקיף במדינה ובחברה, שהביא לידי קריסת הדמוקרטיה בגרמניה אחרי השפל הגדול של ראשית שנות השלושים. מקור כוחו של פרנקו היה ניצחונו במלחמת האזרחים האכזרית בספרד מוכת המשברים. צ'רצ'יל מונה לראש ממשלת בריטניה בשיאו של משבר פוליטי חמור, אחרי שצבא גרמניה כבש חלקים גדולים ממערב אירופה. דה גול שאב את כוחו משני משברים נפרדים — של צרפת המובסת והכבושה ושל המלחמה באלג'יריה. טיטו ביסס את תביעתו לשלטון על העובדה שהיה מנהיג ההתנגדות הצבאית בעת המשבר רב־הפנים של יוגוסלביה הכבושה, קרועת המלחמה. וגוֹרבָּצ'וֹב נבחר להיות המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות בימים שמדינתו נאלצה להתמודד עם משבר עמוק בכלכלתה ובמערכת הפוליטית שלה.

המשבר אף הוליד מנהיגים יוצאי דופן במדינות הדמוקרטיות אחרי המלחמה. מנהיגותו של אדנאואר נסמכה במידה רבה על מצבה הקשה של גרמניה ההרוסה והכבושה אחרי 1945 ועל הסכנות והמתחים החריפים של המלחמה הקרה. מנהיגותה של מרגרט תאצ'ר היא תולדת המשבר הכלכלי, ובמידת־מה התרבותי, שטלטל את בריטניה בשנות השבעים.

המנהיג השנים עשר שנכלל בספר הזה הוא היחיד שלא צמח מתוך משבר לאומי כלשהו. הלמוט קוהל נבחר לעמוד בראש גרמניה המערבית בעקבות קשיים כלכליים שנבעו מהלם משבר הנפט ב־1979 — משבר נפט שני אחרי 1973 — אבל בתנאים של שגשוג ויציבות פוליטית. הוא כבר היה קנצלר מערב גרמניה — ויש מי שסבורים שהיה קנצלר מוצלח פחות מקודמיו הישירים הלמוט שמידט ווילי בראנדט — שבע שנים לפני פרוץ המשבר של סיום המלחמה הקרה — שאפשר לראות בו משבר ״טוב״ — אז נעשה איחוד גרמניה למטרה שאפשר לממשה. אבל בהקשר הזה היה גם קוהל לדמות חשובה בתולדות אירופה במאה העשרים.

מקרי הבוחן מבקשים לבחון כמה טענות כלליות:

• הסיכוי להשפעה אישית גדול ביותר בעת מהפך פוליטי אדיר או מיד לאחריו, כשמבני השלטון הקיימים קורסים או נהרסים.

• נוקשות אידאולוגית ורדיפה נחושה אחר מטרות קלות להגדרה, עם מיומנות טקטית, מאפשרות לבני אדם מסוימים להתבלט ולזכות בקהל חסידים.

• היקפו של השלטון האישי ודרכי הפעלתו הושפעו מאוד מנסיבות ההשתלטות על השלטון ומן השלב הראשון של גיבושו.

• ריכוז כוח מחזק את ההשפעה הפוטנציאלית של היחיד, ולא פעם התוצאות שליליות, אפילו הרות אסון.³²

• בזמן מלחמה אפילו מנהיגים פוליטיים רבי־עוצמה כפופים לאילוצים המכריעים של הכוח הצבאי.

• כוח שלטונו של המנהיג ומרחב התמרון שלו תלויים במידה רבה בבסיס המוסדי ובעוצמתה היחסית של התמיכה בו, בעיקר בקרב אנשי השלטון מן הדרג השני, אבל גם בקרב הציבור בכללותו.

• ממשלה דמוקרטית מטילה את המגבלות הגדולות ביותר על חירות פעולתו של המנהיג ועל מידת יכולתו לחולל שינוי היסטורי.

אין נוסחה מתמטית שיכולה להקצות משקל יחסי לגורמים אישיים ולגורמים לא אישיים בהערכת שינויים היסטוריים. אבל אם מתמקדים באירועים מסוימים — החלטות מכוננות או גורליות, לדוגמה — שבהם נודעה למעורבות האישית השפעה חשובה, יש בכך כדי לעזור להסיק מסקנות כלליות יותר.

זהו ספר על הנהגה היסטורית במאה העשרים, לא על מנהיגי ימינו במחצית הראשונה של המאה העשרים ואחת. ואף על פי כן השאלות שהוא מעורר על התנאים המשפיעים על סוגי האישיות שמגיעים אל השלטון, על המבנים והממשלים שמעצבים את הפעלת כוח השלטון ועל הנסיבות שבהן יחידים בעלי אישיות מסוימת ממלאים תפקיד מכריע בגרימת השינוי ההיסטורי, כל הנושאים האלה רלוונטיים לזמננו לא פחות משהיו לבני הדורות הקודמים.³³