הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית

הקדמה
זה מגוחך לספר חמש מאות שנות היסטוריה בספר אחד, במיוחד אם רוצים שהקריאה בו תהיה מהנה, כמו שקריאה בספרי היסטוריה פופולרית צריכה להיות. ספר אחד בהחלט לא מספיק כדי לעשות צדק עם סיפורה של מזרח אירופה היהודית. מצד שני, נתקלתי בספרים, מהם מכובדים ועבי כרס, שמקדישים לסיפור הזה פרק אחד, ולפעמים רק כמה פסקאות. אז כנראה יכול להיות גרוע יותר.

ההיסטוריה של היהודים במזרח אירופה ארוכה הרבה יותר מחמש מאות שנה, כמובן. היא התחילה עוד בעת העתיקה, וטרם הסתיימה. ההיסטוריה של מזרח אירופה היהודית, לעומת זאת, נמשכה כחמש מאות שנה. היא התחילה במהלך המאה החמש עשרה, כשיהודי מערב אירופה היגרו בהמוניהם למזרח היבשת. היא הסתיימה סביב תחילת המאה העשרים, בהגירה ההמונית של יהודי מזרח אירופה חזרה מערבה. עוד יותר מערבה, למעשה – בעיקר לאמריקה. במהלך התקופה הזאת, מזרח אירופה – ובעיקר השטחים שנכללים היום באוקראינה, פולין, בלארוס וליטא – הייתה האזור היהודי ביותר בעולם.

עד כמה מזרח אירופה הייתה יהודית? ובכן, עד תחילת המאה השש עשרה הצטברו בפולין־ליטא כמה עשרות אלפי יהודים – מספר זעום במונחים של היום, אבל באותו זמן ובאותו מקום הוא היה שקול לאוכלוסייתן של כמה ערים חשובות. והיות שעוד לא היו במרחב הזה כל כך הרבה ערים ושיהודים כמעט לא חיו מחוץ לערים, נוכחותם הייתה מורגשת מאוד. באמצע המאה השמונה עשרה, מספרם של היהודים כבר היה כשבע מאות וחמישים אלף איש ואישה, יותר ממחצית היהודים בעולם. בסוף המאה התשע עשרה, כמאה שנה אחרי שהאיחוד הפולני־ליטאי חולק בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, הם מנו כשישה וחצי מיליון – תלוי איך בדיוק סופרים – וכשלושה רבעים מיהודי העולם.

הסטטיסטיקה של שנת 1900 לא פחות ממדהימה. תקשיבו לזה: למרות שעד אותה השנה כבר עזבו את מזרח אירופה כמיליון יהודים, בוורשה חיו פי שלושה יהודים מאשר בכל צרפת. מספרם של יהודי אודסה היה קרוב למספרם של כל היהודים במרוקו ובאלג'יר ביחד. האוכלוסייה היהודית של לודז' הייתה שקולה לזאת של ארץ ישראל או של ארצות הקווקז. מספרם של יהודי העיירה ברדיצ'יב היה דומה לזה של יהודי אתיופיה. מספרם של היהודים בהְרוֹדְנָה, בִּילָה צֶרְקְוָה, פִּינְסְק או בַּבְּרוּיְסְק היה שקול למספרם בערים גדולות וחשובות כמו המבורג, פרנקפורט, איזמיר וטריפולי. העיירות הקטנות שבהן חיו רוב יהודי מזרח אירופה כבר היו אז עמוק בתהליך הקריסה שלהן ויהודים עזבו אותן בהמוניהם, אבל בכל אחד ממאות ה"שטעטלים" חיו יהודים במספרים דומים לבריסל, רוטרדם, רומא, דמשק, טהראן, אלג'יר, פז, טנג'יר ומלבורן.

אותן חמש מאות שנה הן התקופה שבה מבקרים ממערב אירופה הוכו בתדהמה למראה מספרם העצום של היהודים, נוכחותם הבולטת, הפעלתנות הקדחתנית שלהם, הביטחון העצמי שבו התנהלו, מצבם הטוב, המראה החיצוני המרשים שלהם והאקדחים והחרבות שעל חגורותיהם. עם הזמן, התיאורים השתנו וכללו יותר ויותר את המאפיינים שאנחנו רגילים לשייך להם היום: עוני, קנאות דתית, חוסר פרודוקטיביות, אפליה ודיכוי. לבסוף, בתחילת המאה העשרים, הדיווחים כבר הפכו לתיעוד אתנוגרפי של עולם הולך ונעלם. עשרות שנים לפני השואה – שבה לא אעסוק בספר הזה – ולמרות שמיליוני יהודים עדיין חיו במזרח אירופה והיו מושרשים ובולטים בה כתמיד, רבים כבר הבינו שהם עדים לסופה של תקופה. ולמרות שלא ביטאו זאת במילים אלו ממש, הייתה זו שקיעתה של מזרח אירופה היהודית.

נשאלת השאלה, למה הסיפור הגדול הזה, סיפורו של רוב העם היהודי, התרחש דווקא במזרח אירופה? למה לא במערב אירופה, בצפון אפריקה, בבלקן, בהודו או בקמצ'טקה?

התרכזותם של רוב יהודי העולם באזור אחד מוגדר למדיי, גם אם גדול מאוד, לחלוטין אינה מובנת מאליה. מדוע היהודים לא סתם "התפזרו בעולם", כפי שנהוג להגיד שעשו? למה מקומות רבים אחרים שמרו על אוכלוסייה יהודית קטנה, ואילו במזרח אירופה הייתה התפוצצות אוכלוסין יהודית? מדוע בארצות כמו גרמניה וצרפת היהודים מנו רק כמחצית האחוז מהאוכלוסייה, ואילו במזרח אירופה כעשרה אחוזים וכמחצית מבני המעמד העירוני?

כדי לענות על השאלות האלו אי אפשר להסתפק ב"היסטוריה יהודית", כפי שהיא מסופרת לעיתים קרובות מדיי – כלומר, בלי התייחסות מספקת למרחב הגאוגרפי שבו היהודים חיו, לאנשים ולתרבויות שחלקו אותו איתם ולאירועים ההיסטוריים שעיצבו אותו. עושה רושם שלדעתם של רבים, אפשר להבין את יהודי מזרח אירופה בלי להבין את מזרח אירופה. התוצאה היא סיפור מנותק מהקשר על יהודים שמרחפים בחלל על כוכב לכת בשם "שטעטל", שבו הם עסוקים בלימוד תורה ובקיום נוקדני של מצוות דתם, בזמן הפנוי המועט שנותר להם בין פלישות חייזרים גויים שטובחים בהם להנאתם.

הזיכרון הפופולרי לגבי יהודי מזרח אירופה הוא מיתי ולא היסטורי. היסטוריה תמיד מתרחשת בזמן, במקום ובהקשר מסוימים, ואילו המיתוס לא זקוק למגבלות הארציות המעיקות האלו. אני מספר את ההיסטוריה הזאת למחייתי, ולעיתים קרובות נתקל באדון או בגברת שמרימים את ידם ומכריזים שאני מדבר שטויות. סבתא שלהם חיה ב"עיירה יהודית" וסיפרה דברים אחרים לחלוטין!

מידת הדיוק של סיפורי סבתא הם עניין למחלוקת אקדמית מדממת שלא נפתור כאן. אבל הבעיה היא אחרת: אותה סבתא חיה בעיירה, נניח, במערב פולין באמצע המאה העשרים. ואילו אני, באותו רגע, מספר על עיירות בדרום אוקראינה בסוף המאה השש עשרה. אף אחד לא היה מעלה על דעתו שזכרונותיה של אישה מפריז של מלחמת העולם השנייה משקפים גם את פריז בימי לואי הארבעה עשר, שלא לדבר על מקומות שאינם פריז או אפילו צרפת. אבל לזיכרון היהודי יש כללים אחרים.

המיתוס היהודי עוסק בגלות ובגאולה. במקור, "הגלות" אינה הימצאם של רוב היהודים מחוץ לארץ ישראל, אלא לפני הכול "גלות השכינה", התרחקות הנוכחות האלוהית בעולמנו. בית המקדש בירושלים היה השגרירות של אלוהים על כדור הארץ. כשנהרס בידי הרומאים, במאה הראשונה, החיבור עם אלוהים הפך מקשר אינטימי לרומן בהתכתבות. את המקום הקדוש החליף טקסט קדוש: ספר התורה, שנכתב על מגילת קלף בידי קליגרפים־אומנים מיוחדים, ואותו יכלו היהודים לשאת איתם לכל מקום. בעיני רוב היהודים בהיסטוריה, היה זה תחליף עלוב לדבר האמיתי. בעבורם, ההשפלה, חוסר האונים, האלימות והקשיים האחרים שחוו, היו לכל היותר סימפטומים של הריחוק האלוהי. חייהם של היהודים לאו דווקא היו גרועים יותר משל אחרים, אבל זה פשוט לא היה רלוונטי. גם יהודים שהתמזל מזלם לחיות חיים טובים, נוחים ובטוחים יחסית, ראו את "הגלות" כסבל, כי הסבל היה רוחני ולכן לא קשור במיוחד לשאלות כמו האם יש אוכל על השולחן או האם מחר יהיה פוגרום.

הלאומיות היהודית המודרנית, או הציונות, חילנה את המיתוס. את היעדרו של אלוהים החליף היעדרה של הריבונות המדינית. האלימות, ההשפלה, העוני והצרות האחרות כבר לא היו עונש אלוהי על חטאים עתיקים כלשהם, אלא תוצאת ההמתנה הפסיבית לגאולה האלוהית. היהודים, טענו הציונים, התפללו, למדו תורה וחיכו למשיח במקום לקום, להרים משקולות, להתחמש ולבנות מחדש את מדינתם העצמאית במולדתם העתיקה, וכך "לחזור להיסטוריה".

ייתכן מאוד שזה היה רעיון טוב, רק שהיהודים מעולם לא חיו "מחוץ להיסטוריה", כי זה פשוט בלתי אפשרי.

ההיסטוריה של התפוצה היהודית במזרח אירופה אולי אינה מרגשת במיוחד: אין בה מסעות כיבושים אפיים ורק מעט מאבקי איתנים הירואיים נגד שליטים זרים מרושעים. מדובר בהיסטוריה צנועה: היסטוריה של עם קטן, לא מובן, ודאי לא אהוד, שנודד על דרכי המסחר בחיפוש אחרי אוצרות מהנדירים ביותר בהיסטוריה האנושית: ביטחון יחסי, פרנסה ומעט סובלנות.

זה אולי לא משהו שמקימים בגללו פסלים של איש רוכב על סוס ומניף חרב, אבל זה ראוי להערכה לא פחות – כי שום דבר מזה אינו מובן מאליו, אפילו עכשיו, אפילו בחלקים הסבירים יותר של כדור הארץ. בזמן שהשורות האלה נכתבות, המלחמה משתוללת. טילים מתפוצצים מעל ביתי בירושלים, כמו גם מעל אוקראינה, שבה התרחש חלק גדול מהסיפור שמתואר כאן, וערוצי הטלגרם מלאים בתיעוד צבעוני של אותן הזוועות שעליהן קראתי בספרי ההיסטוריה וקיוויתי שיישארו שם. אבל מה שבעבורנו הוא תקופה משברית שאנחנו מקווים שתיגמר בקרוב, היה בעבור רוב בני האדם שחיו אי פעם, שגרה.

במשך רוב ההיסטוריה, גברים חמושים שמגיעים כדי להרוג, לאנוס, להרוס ולבזוז היו עניין רגיל. הם יכלו להיות חיילי צבא פולש או הצבא של ארצכם, בדרכו לפלוש לממלכה השכנה. הם יכלו להיות שודדים, מורדים, לוכדי עבדים, שכירי חרב שנמצאים בין עבודות, בני אצולה משועממים או סתם בורגנים שפצחו במהומות כי משהו הרגיז אותם. לפעמים כל הטוב הזה יועד ספציפית ליהודים, לפעמים למישהו אחר. אבל ברוב המקרים, מרחץ הדמים, כשהתרחש, היה משותף כך או אחרת לכולם. האלימות הייתה כמעט תופעת טבע. כולם העדיפו שתופנה למישהו אחר, אבל ספק אם יכלו לדמיין את העולם בלעדיה, לפחות לא עד לתקופות מאוחרות מאוד בהיסטוריה.

לא היה הרבה מה לעשות בקשר לאלימות, אבל היהודים עשו מה שיכלו. בשונה מהמיתוס המקובל, הם ממש לא הסתפקו בתפילות לסיוע שמיימי. אין הכוונה לכך שנלחמו נגד תוקפיהם – למרות שעשו גם את זה לעיתים קרובות הרבה יותר משמקובל לחשוב. "ביטחון" היה, בעבור היהודים, מצב שבו השלטון לא טובח ביהודים או מגרש אותם, אלא מנסה להגן עליהם – מה שכמובן אמר שכל מי שהיה נגד השלטון היה גם נגד היהודים. זה לא היה "גליק" גדול, אבל זה מה שאפשר היה להשיג.

הפרנסה והסובלנות היו חשובים אפילו יותר מהביטחון. יהודים מעולם לא עזבו ארץ רק מפני שתקפו אותם או אפילו טבחו בהם. אם ברחו, הם נטו לחזור כשהמצב נרגע. אבל היהודים כן היגרו כשמנעו מהם להתפרנס וכשהפריעו להם לשמור ולטפח את תרבותם ודתם. למרבה הנוחות, זה בדרך כלל בא ביחד. כשהשלטון הסיר את הגנתו מהיהודים, גם הפרנסה והסובלנות הלכו לעזאזל.

באותן חמש מאות שנה, יהודים מצאו במזרח אירופה ביטחון יחסי, פרנסה ומעט סובלנות יותר מבכל זמן ומקום אחרים בתולדות הפזורה היהודית. אחרת לא הייתה מתהווה שם אוכלוסייה יהודית גדולה כל כך. הביטחון היחסי, הפרנסה ומעט הסובלנות לא ניתנו ליהודי מזרח אירופה במתנה; הם היו צריכים לשלם בעבורם בסכומים אדירים של כסף, שאותו היה עליהם להרוויח, ובשירותים אחרים. לשם כך היה עליהם להיות מתוחכמים, מאורגנים, גמישים, ממולחים ואמיצים. ובעיקר – הם היו צריכים לעבוד קשה. יהודי מזרח אירופה שרדו ושגשגו בזכות היותם חברה חלוצית ויזמית שפרשה רשתות של מסחר, דיפלומטיה, מִנהל ושירותים באזור מסוכן ובלתי יציב, מועד לפלישות של מעצמות זרות, לפשיטות של סוחרי עבדים, למרידות, למלחמות אזרחים ולסכנות רבות נוספות, שהפכו את ההיסטוריה שלו למרתקת במיוחד.

יהודי מזרח אירופה לא היו מיעוט זעיר בתוך חברת רוב הומוגנית. מזרח אירופה הייתה מרחב רב־לאומי, רב־דתי, רב־תרבותי ורב־אתני עם יחסים מורכבים מאוד בין הקבוצות השונות שחיו בו. לא רק שהיהודים היו בה מיעוט משמעותי ובולט, גם לא הייתה שום "קבוצת רוב" אחת ברורה שמולה התנהלו. עשרה אחוז של יהודים בארץ שיש בה קתולים, אורתודוקסים מכמה סוגים, אוניאטים, פרוטסטנטים, ארמנים ומוסלמים וכולם שונאים זה את זה מכל הלב, הם סיפור שונה מאוד ממיעוט של מחצית האחוז בארץ שכולה קתולית, או אפילו מחולקת בין קתולים לפרוטסטנטים, כמו שהיו היהודים בחלקים גדולים של מערב אירופה.

כדי לשרוד ולשגשג במרחב כאוטי ואלים שכזה, שורץ בריתות מתחלפות ומעורבות של כוחות זרים, היה על היהודים להפוך לכוח פעיל. היהודים לאו דווקא רצו להיות כאלה. עד כמה שזה היה תלוי בהם, הם היו מעדיפים להוריד את הראש, לחיות את חייהם ולחכות למשיח. אבל זה לא היה תלוי בהם, כי איש לא הניח להם לנפשם. היה עליהם לתמרן בין כוחות גדולים, בניסיון – שלא תמיד הצליח – לא להימחץ ביניהם. היה עליהם לאמץ ולפתח מודלים מתקדמים של התארגנות, להפוך לשחקנים פוליטיים, לכרות בריתות ולהטיל את משקלם לטובת גורם זה או אחר. כל זה, בנוסף למספרם הגדול של היהודים ולתפקידים הכלכליים והחברתיים שמילאו, הפך את היהודים לא רק לחסרי תחליף, אלא גם לחלק בלתי נפרד מהנוף האנושי וההיסטוריה הסוערת של מזרח אירופה. לכן, כמו שאי אפשר להבין את היהודים בלי להבין את מזרח אירופה, אי אפשר להבין את מזרח אירופה בלי להבין את היהודים.

כך שהספר הזה הוא לא רק על יהודים אלא גם על מזרח אירופה, נושא שגם הזיכרון ההיסטורי לגביו מעוות כתוצאה מתקופה ארוכה מדיי של הבניית הזיכרון בעיקר דרך פריזמה אימפריאלית, רוסית־סובייטית או מערבית, הרבה יותר מאשר דרך עיניהם של העמים שחיים בו.

אם יש משהו מעניין אפילו יותר מההיסטוריה, זהו הזיכרון ההיסטורי. אנחנו תמיד זוכרים אירועים מסוימים ומתעלמים מאחרים. אנחנו מחשיבים תופעות מסוימות כמייצגות ואחרות כשוליות. יש זמנים ומקומות שנראים לנו מעניינים וחשובים, ואחרים לא. גורמים רבים משפיעים על התעצבות הזיכרון ההיסטורי, החל מאידיאולוגיה וכלה בזמינות המקורות או המלגות האקדמיות למחקר של תחום מסוים. אבל לפני הכול, התעצבות הזיכרון ההיסטורי היא בעצמה תהליך היסטורי, חלק בלתי נפרד מההיסטוריה עצמה, ולכן תמיד מתרחש בזמן, מקום והקשר מסוימים.

ההיסטוריה אינה מה שקרה בעבר אלא החקירה שלנו את העבר. מה שמזכיר לנו את ההווה תמיד יתבלט בעבורנו מתוך הקקופוניה של אירועי העבר. הנאבקים על עצמאותם יתעניינו במרידות וביחידות פוליטיות שצצו במהלך ההיסטוריה, שאותן אפשר לזהות כשלהם. מי שעסוקים ברפלקציה מוסרית, ייזכרו בחטאי העבר ויתעלמו מהישגי העבר; מי שמודאגים ממשבר האקלים, יחפשו הסברים אקלימיים לתהליכים היסטוריים; מי שמצאו את עצמם בשולי ההיסטוריה, עשויים להיזכר בימי גדולתם; וכן הלאה.

הזיכרון ההיסטורי היהודי הנוכחי התחיל להתעצב בזמן שבו לפחות שלושה רבעים מיהודי העולם היו ממקור מזרח אירופי, ומזרח אירופה היהודית קרסה במהירות. זאת הייתה תקופה של פוגרומים, אנטישמיות, הגירה טראומטית, עוני, ניכור מהחברה הסובבת וחוסר אונים מצמית. העבר היהודי אכן סיפק אינספור דוגמאות לכל התופעות האלו, והן אכן היו אלה שנדלו ממנו כדי לטוות סביבן את הסיפור כפי שאנחנו רגילים אליו. עם זאת, בעבר היהודי ישנן גם דוגמאות רבות לעוצמה, יוזמה, הצלחה ושייכות למרחב. גם מהן אפשר לבנות סיפור, וסיפורים כאלה אכן סופרו על ידי יהודים בתקופות מסוימות.

שני הסיפורים נכונים, ושניהם התרחשו זה לצד זה. היו תקופות של ביטחון ושגשוג ותקופות של אלימות ודיכוי. תקופה טובה בעבור יהודים מסוימים יכלה להיות תקופה גרועה בעבור יהודים אחרים בחלק אחר של מזרח אירופה, או אפילו בכפר הסמוך. מה שהיה ניצחון בעבור יהודים מסוימים היה תבוסה בעבור יהודים אחרים. פריחה תרבותית יכלה להתרחש, ואכן התרחשה לא פעם, דווקא בתקופות הקשות והאלימות ביותר, ואסונות התרחשו גם בתקופות השלוות ביותר. המצב יכול היה להיות רע מבחינות מסוימות וטוב מבחינות אחרות. יש מעט מאוד הכללות שאפשר לעשות כדי לצייר דברים כמו "גורל היהודים בגולה" בלי להפוך את הסיפור לקריקטורה.

התהוות הזיכרון היא חלק מההיסטוריה שמסופרת בספר, ומהווה הזמנה לבחון מחדש מה חשוב לנו לזכור ומה לא. לכן ניסיתי להאיר כמה מהנושאים הפחות מדוברים, ביניהם אלו שעשויים לאתגר את מה שמכונה "ההיסטוריה הבכיינית". ייתכן שבתקופה הנוכחית, שבה היהודים נהנים מעוצמה לא מבוטלת מצד אחד וחווים משבר זהות מצד שני, כדאי להיזכר שקורבן חף מפשע לא היה התפקיד היחיד שהיהודים גילמו בהצגה הגדולה של ההיסטוריה האנושית, וטוב שכך.

קשה שלא לראות, במהלך אותן חמש מאות שנה, סיפור של "עלייתה ונפילתה". התקופה הזאת, שמתחילה ברנסנס ומסתיימת עמוק בעת החדשה המאוחרת, היא גם סיפור של מודרניזציה: המעבר בין הדפוסים הפאודליים שהתגבשו בימי הביניים, לדפוסים המודרניים המוכרים לנו היום. העולם הפאודלי הוא העולם שבו התפתחה היהדות המסורתית ובו הגיעה לשיא פריחתה – עד שהגיעה המודרנה ופירקה את המבנים הפוליטיים, החברתיים והמחשבתיים הישנים. היהדות המסורתית לא שרדה את המעבר, אבל על חורבותיה, תוך "שימוש משני" ברבות מאבני הבניין שלה, התפתחה שורת גרסאות מודרניות מתחרות ליהדות: יהדות כלאום, כתרבות או כדת, אורתודוקסית, מתקדמת, חילונית, מסורתית־עכשווית וכיוצא באלה.

אחת הסיבות שבגללן סיפורה של מזרח אירופה היהודית אינו זכור מספיק היא שהמודרניזציה היהודית במידה רבה נעדרת ממנו. במקומה, יש נרטיב שגור של "מסורת מול קדמה". למחנה הראשון מלוהקים היהודים הדתיים יותר, ולשני – הדתיים פחות והחילונים. אבל שני המחנות האלה הם מודרניים והתגבשו באותו הזמן ובתגובה לאותן הנסיבות, ושניהם שונים מאוד מהיהדות המסורתית, הפאודלית, שקדמה להם.

אירופה הפאודלית היא ארץ זרה ובלתי מובנת לרובנו. המונחים המודרניים שבהם אנו משתמשים, הנחות היסוד שלנו על טבע האדם והעולם, הבנתנו את הפוליטיקה, הם רק כמה מהדברים שהופכים לחסרי תועלת, אם לא מבלבלים ממש, כשאנחנו מתבוננים על העולם כפי שהיה לפני כמה מאות שנים. עולם שכמעט לא היו בו לאומים, מפלגות, זכויות, צבאות סדירים, מדינות, מעמדות, תקשורת המונים וחיות רבות אחרות שמאכלסות את עולמנו הנוכחי. חלק מהמושגים הללו היו אמנם קיימים, אבל נשאו משמעויות שונות מאלה שאנחנו מייחסים להם היום. אילו היינו משוגרים במכונת זמן למאה התשע עשרה אני מניח שהיינו מצליחים להבין מי נגד מי; עם זאת, באירופה של המאה השש עשרה כנראה היינו מרגישים כמו דג מחוץ למים. לי, לפחות, נדרשו יותר משנתיים של קריאה מאומצת כדי להבין מעט את המציאות הפאודלית במונחים שלה, ולא שלנו.

כך שאחד הדברים שהיו חשובים בעיניי במיוחד בכתיבת ספר זה היה לחרוג מהנרטיב הנפוץ, שבקושי מתייחס למה שקרה לפני אמצע המאה השמונה עשרה. ניסיתי לצלול עמוק יותר מהמקובל לעולם היהודי הפאודלי, ואחר כך לספר בהרחבה, שלב אחר שלב, על הדרך שבה הוא התפרק, השתנה והתעצב מחדש באופן שדומה יותר לעולם היהודי הנוכחי. "דומה יותר", כי יותר ממאה שנה מפרידות בין העולם היהודי הנוכחי לתקופה האחרונה שמתוארת בספר, וגם במהלכן התרחשו שינויים מרחיקי לכת.

אני לא היסטוריון מקצועי, אלא מורה דרך. כמה מחבריי הטובים הם היסטוריונים מקצועיים. תשאלו אחד כזה על שְׁלֵזְיָה המזרחית בסוף המאה הארבע עשרה, והוא יענה שתחום התמחותו הוא שלזיה המערבית בתחילת המאה החמש עשרה. אני, לעומת זאת, אמור לדעת לספר על כרוניקות ימי־ביניימיות, פוליטיקה עכשווית, גאולוגיה, קולינריה, שושלות מלוכה מהעת החדשה המוקדמת, עיקרי כמה וכמה דתות, פלורה ופאונה, להקות פולק־מטאל מקומיות ועוד כמה עשרות נושאים במהלך יום עבודה אחד. ככל שהיריעה רחבה יותר, כך התיאור בעייתי יותר. גם אני התאכזבתי לא אחת כשהיסטוריונים שאני מעריך באמת ובתמים כתבו על נושאים שמחוץ לתחום התמחותם המיידי, ושבמקרה אני מבין בהם. לי אפילו אין תחום התמחות, כך שזה יקרה גם לכם, ואני לא מכיר דרך להימנע מזה. כשמציירים את היער כולו, אי אפשר לצפות לתיאור מדויק של כל עץ ועלה, במיוחד לאור העובדה שמעטים הפרטים שיש עליהם הסכמה.

מהבחינה הזו, אני מרגיש יותר בנוח עם התמונה הגדולה. יש אינספור אירועים, גדולים וקטנים, שאני לא בטוח לגביהם, וגם אף אחד אחר לא. מי שלומד היסטוריה במידה כלשהי של רצינות, לא יכול להתחמק מההבנה המערערת שחלק גדול מתמונת העבר שלנו הוא לא הרבה יותר מניחוש מושכל.

אינני יודע האם הרב יעקב פולק באמת נקרע בין דמות האם לדמות האב בחייו כשפסק את פסיקתו השערורייתית, שחצתה את יהדות אירופה לשניים. אני חושב שכן, אבל ייתכן שהתעניין רק בהיגיון הפנימי של החוק הדתי. אני לא יודע האם ז'מול זביטקובר באמת התרוצץ ברחובות הבוערים של שכונתו עם שני שקי מטבעות בזמן מרחץ הדמים שערך בה הצבא הרוסי. השכל הישר שלי אומר לי שכך עשה אם הסיפור בכלל התרחש, אבל אולי הוא ישב בביתו, לגם קוניאק וחיכה שהחיילים יביאו אליו ניצולים או גופות כדי לקבל בעבורם תשלום. אני לא יודע האם היהודים הוזכרו מפורשות בעסקה הבלתי סבירה שנרקמה בין בוהדן חמלניצקי לטאטארים של קרים. אני לא יודע האם בית הכנסת הישן של קָזִ'ימְיֵז' אכן היה מלא מפה לפה בזמן נאומו של הגיבור הפולני טדאוש קושצ'ושקו. אני לא יכול להבטיח שברכה אכן היה לוחם אמיץ כפי שחבריו לנשק הקוזקים סיפרו, או שבאמת היה אדם בשם זכריה שהתלווה לדוכס קייב בביקורו בנובגורוד והפיץ רעיונות ששינו את מהלך ההיסטוריה. אף אחד לא יודע לבטח מי היה היהודי המסתורי שווסקו דה־גמה פגש בהודו, כך שפשוט בחרתי את הגרסה ששירתה את הסיפור הכי טוב. אני אמנם די בטוח שהבעל שם טוב לא הרג אדם־זאב, אבל גם זה סיפור טוב, ואגדות, גם אם לא התרחשו באמת, לפחות מספקות הצצה לעולמם של מי שסיפרו אותן והאמינו בהן. סיפורים רבים מופיעים בגרסאות שונות במקורות שונים. כך שבמקרים כאלה פשוט בחרתי את הגרסה שנראית לי הנכונה ביותר, ולפעמים גם הצעתי גרסה משלי.

היות שאינני היסטוריון מקצועי, לא ישבתי בארכיונים מאובקים ולא גיליתי מידע חדש ומפתיע. כמעט כל מה שכתוב כאן מתבסס על עבודתם הנוקדנית ולרוב גם חסרת התהילה של אחרים, החל מענקים קלסיים שכולנו עומדים על כתפיהם וכלה בחוקרים צעירים ומקוריים שעבודת הדוקטורט שלהם עדיין חמה ממכבש הדפוס. המשימה שלי אינה גילוי העבר אלא הנגשת העבר, רצוי באופן שיש לו משמעות לגבי השאלות שמטרידות אותנו בהווה.

עם זאת, יש גם יתרון או שניים לפרספקטיבה שלי. אולי הגדול שבהם הוא ההיכרות הבלתי אמצעית עם הגאוגרפיה. לקרוא מקור היסטורי, מחקר אקדמי או ספרות במקום שבו התרחש הסיפור מוסיף לו כמה שכבות של הבנה ומשמעות, והיסטוריונים נוטים לא לעשות זאת מספיק. כמובן, המקומות האלו נמצאים בהווה, ולא בעבר, מה שבעצמו עלול לגרום לכל מיני טעויות ואי הבנות. לא אחת ראיתי תיירים יורדים מאוטובוס ב"עיירה יהודית" לשעבר ומכריזים שהזמן קפא מלכת והכול נראה בדיוק כמו שהיה לפני מאות שנים, כאילו לא היו במהלך אותן מאות מלחמות, שרפות, שינויי גבולות, תהליך עיור, היטלר וסטלין ועוד שלל אירועים ששינו את העיירה הזאת, שוב ושוב, מקצה לקצה.

לא קל למצוא את עקבות העבר בעולם הפיזי של היום, אבל זה שווה את המאמץ. האגדה על פגישתו של הבעל שם טוב עם "רובין הוד האוקראיני" בהרי הקרפטים מקבלת חיים חדשים כשאתה מנסה למצוא את דרכך אל מחוץ לערמת הסלעים המסוכנת שבה קבע את בסיסו, כשאיתך ילד בן ארבע. המבצר הישן של טולצ'ין לא קיים יותר, אבל שדה הקרב שבו לוחמים יהודים הסתערו על צבאו של מקסים קריבוניס והניסו אותו, עדיין שם. כשהשטתי סירת מפרש בנהר הדניפרו הבנתי מהו אותו מבוך של איים, תעלות וביצות שבו הקוזקים החביאו את אוצרותיהם. צפיתי על הצריחים הקודרים של כנסיית מריה הקדושה בקרקוב מהמקום שבו שכן הרובע היהודי שמעטים זוכרים שהתקיים אי פעם. שתיתי משקאות אלכוהוליים מסורתיים מעניינים בווילנה, ולמען האמת גם בערים מזרח אירופיות רבות אחרות. פעם תעיתי בין כפרים קטנטנים בפודיליה. זה היה מאתגר אפילו עם ג'יפ, שאותו סידר לי צדיק חסידי מת במחיר מציאה, ותהיתי עד כמה קשה היה לעשות זאת בעגלה עם סוס. צפייה בעיירות ובכפרים חולפים על פניי מחלון הרכבת המחישה לי את השינוי שהביאה כשייתרה את הצורך לעבור בדרך בכל אחד ואחד מהם. הייתי בבית הכנסת גְּלַנְצֵר בלְבִיב, שבו אספת הרבנים האורתודוקסים הגדולה הכריזה מלחמה שטרם הוכרעה, ותהיתי איך נדחסו בו אנשים רבים כל כך. מדדתי את זמן ההליכה בין פרברי העוני היהודיים של קייב במאה התשע עשרה למרכזי המסחר והתעסוקה שלה. צפיתי על רובע פראגה מהגדה השמאלית של הוויסלה, כמו שעשו תושבי ורשה המזועזעים בזמן הדיכוי האכזרי של המרד שם. שוטטתי במספנות של נמל גדנסק, שאליו היו היהודים משיטים את הדגן שהאכיל את אירופה. ביקרתי בבקתות איכרים, כנסיות עץ עתיקות, קתדרלות, טירות שהשתמרו, מבצרים ימי־ביניימיים ששוחזרו ובתי כנסת מכל הסוגים והמינים. טיילתי בשדרות נבסקי בסנקט־פטרבורג, כמו שעשו גיבוריו של גוגול ושלום עליכם. "עליתי בהר" לאודסה כמו שעשה מארק טוויין, וגם הגעתי אליה ברכבת כמו שעשה חיים נחמן ביאליק. ראיתי את היערות, הביצות, ההרים ובעיקר המישורים האינסופיים של מזרח אירופה. הייתי בה בכל עונות השנה. שוחחתי עם מומחים ומלומדים ועם סתם אנשים מהרחוב, והכרתי את הפרספקטיבה שלהם על הארצות שבהן הם חיים ועל ההיסטוריה שלהן. אכלתי את האוכל שלהם, שתיתי את המשקאות שלהם והקשבתי למוזיקה שלהם. אני חושב שכל זה נתן לי כמה תובנות על טיבו של המרחב וסייע לי להבדיל בין מציאות למוסכמות ספרותיות, לזהות תיאורים מיופייפים או משחירים מדיי, ולהעריך מתי כתבו על המציאות כפי שהיא "אמורה להיות" ולא כפי שהיא.

הסיפור, כפי שהוא מסופר כאן, אינו הסיפור היחיד האפשרי, לא בהכרח הנכון ביותר, ובהחלט לא הסיפור המלא. כדי לקבל סיפור מלא יותר, פנו לעצמכם זמן ותקראו ערמה של ספרים ומאמרים. אפשר להתחיל באלו שמוזכרים בביבליוגרפיה. בכל אחד מהפרקים הסיפור מתמקד במקומות ובאנשים מסוימים, מפני שלדעתי הם מייצגים את האירועים והתופעות שאותן אני רוצה לתאר, ומפני שהסיפורים שלהם מעניינים. זה לא אומר שנושאים, סיפורים, דמויות, מקומות ואירועים שלא מוזכרים, או מוזכרים ברפרוף, חשובים פחות. עם זאת, אני חושש שיש לי חיבה מסוימת לסיפורים פחות מסופרים, ולצדדים פחות מדוברים של סיפורים מוכרים לעייפה. גם את רצפת חדר העריכה צריך לרענן מדי פעם, ולתת יותר זמן מסך לנושאים שקיבלו מעט מדיי ממנו. כך שאם תגלו שאין בספר הרבה עלילות דם או רבנים, שהתפתחותה של התנועה החסידית מתוארת באופן לא מפורט מספיק, שמלחמת הירושה הפולנית לא מוזכרת בו, או שמשפחתכם הגיעה מביאליסטוק אבל לא כתוב שום דבר על ביאליסטוק, עמכם הסליחה. נותר רק לקוות שמה שכן מצא את דרכו לספר, יצדיק את הקורבן.

שמות, מונחים, תעתיקים ותירוצים אחרים
מזרח אירופה הוא אזור שיש בו שפות רבות והיו בו שינויי גבולות רבים. לכן לכמעט כל שם יש כמה גרסאות, בשפות שונות ומתקופות שונות. שמות נכנסו לשימוש ויצאו משימוש, נדדו ממקום למקום, ונוכסו לשימוש בהקשרים חדשים. אם כל זה לא מספיק גרוע, כל נושא השפות, השמות ואופני התעתיק הוא מאוד פוליטי.

זה יכול להיות נורא מבלבל: השם "רוסיא" שאפשר לראות בטקסטים עבריים ישנים, אינו שמה של רוסיה, אלא של מערב אוקראינה. בחלק גדול מהאזורים שמכונים במקורות שונים "פולין", כמעט שלא דיברו בפולנית. כשיהודים אומרים "ליטא", הם מתכוונים בעיקר לבלארוס. האופוזיציה הדמוקרטית הבלארוסית כנראה תזדהה, כי את דגלה מעטר סמל דוכסות ליטא. ואם תקראו לבלארוס "ביילורוסיה" או, חס וחלילה, "רוסיה הלבנה", הם ייעלבו. יש בלבול, לדעתי מכוון, בין "רוסיה" ו"האימפריה הרוסית". לעיר האוקראינית שנקראת עכשיו לביב, הפולנים קראו לבוּב, הרוסים לבוֹב והאוסטרים לֶמברג. כמותם עשו גם היהודים, רק שהם כתבו זאת "לעמבערג". אפשר להמשיך עם הדוגמאות כל הלילה.

המצב לא טוב יותר עם שמות האנשים. האם שמה של נסיכת קייב היה "אולהה" כפי שכותבים ואומרים באוקראינית, "אולגה" כמו שמקובל ברוסית, או בכלל "הלגה", כפי שאמא שלה כנראה קראה לה? האם דוכס ליטא שהיה גם מלך פולין הוא יוֹגָאילָה הליטאי או יָגֵווֹ הפולני? גוגול או הוהול? הסֻלטאן אחמט, אהמט או אחמד? האם לכתוב "בֵּר" בעברית או שמא "בער" ביידיש? האם שם המשפחה הוא "סופר" העברי או "שרייבר" היידי? וכן הלאה. אף אחת מהבחירות אינה מובנת מאליה.

כל זה מעניין מאוד, אבל לא אלאה אתכם. הנה כמה מהכללים שהנחו אותנו בספר זה:

היישובים מופיעים כמעט תמיד בשמם הנוכחי, בשפת המדינה שבה הם נמצאים היום. כך שזו לביב ולא לבוב, לבוב, למברג או לעמבערג. אם זה חשוב, יצויין גם שם היישוב בתקופה הרלוונטית. לעיתים קרובות, השם יופיע בצירוף שם המדינה, שבה הוא נמצא היום. למשל: פָּפּוֹבִיצִ'י, בלארוס.

במקרים מסוימים, יופיע דווקא השם ההיסטורי. זה יהיה מוזר מדיי לקרוא לבירת האימפריה הרומית המזרחית, דוברת היוונית, בשם טורקי, כך שהיא "קונסטנטינופול" עד 1453, והחל משנה זו היא "איסטנבול", למרות שהיהודים קראו לה "קושטא" לפני ואחרי הכיבוש העות'מאני. כמה שמות מוכרים במיוחד הוחרגו מהכלל, סתם כדי שלא יהיה מוזר מדיי, בעבור הקורא העברי, להיתקל ב"פארי" במקום פריז או ב"ורשווה" במקום ורשה.

שמות הארצות והמדינות צמודים, ככלל, לציר הזמן, גם אם לאו דווקא מדובר בשם הרשמי המלא שלהן. כך ש"האיחוד הפולני־ליטאי" מופיע רק בשנת 1569, "האימפריה הרוסית" ב־1721, ו"האימפריה האוסטרו־הונגרית" ב־1867. עם זאת, כדי לא לסבך אתכם מדיי עם שמות רשמיים או חצי־רשמיים שהשתנו מתקופה לתקופה, יש גם כינויים כללים יותר. פולין וליטא מכונות "פולין־ליטא" במהלך כל התקופה שבה שתי המדינות נמצאו במסגרת מדינית משותפת כלשהי. אבל השם "פולין" לא מתייחס למדינה המאוחדת, אלא ספציפית לממלכת פולין, לחלק הפולני האוטונומי יותר או פחות של האימפריה הרוסית או לאזור שתחום בגבולות הנוכחיים של פולין, לפי ההקשר. כך שאין בספר "חלוקת פולין", אלא "חלוקת פולין־ליטא". באופן דומה, השם "ליטא" מתייחס, לפי ההקשר, לשטח מדינת ליטא הנוכחית וגם לשטחה של הדוכסות הגדולה של ליטא, שבאמת הייתה גדולה מאוד.

השם "רוסיה" מחליף את "נסיכות מוסקבה" בערך בתקופה שבה הוא נכנס לשימוש רשמי, למרות שרוסיה המשיכה להיות מכונה "נסיכות מוסקבה" או "מוֹסְקוֹבְיָה" זמן רב לאחר מכן. בימי האימפריה הרוסית, השם "רוסיה" מתייחס, באופן רופף, לאזור שהיום נכלל בגבולות הפדרציה הרוסית. הוא לא מתייחס לשטחי האימפריה שהיום נמצאים באוקראינה, בלארוס, ליטא, פולין או פינלנד, אם למנות כמה דוגמאות. כמובן, גם אוסף הנסיכויות הימי־ביניימיות שמרכזן היה בקייב, אינן "רוסיה".

בשם "אוקראינה" עשיתי שימוש חופשי למדיי כדי לתאר פחות או יותר את המרחב שכלול בגבולות הנוכחיים של המדינה שנקראת בשם זה, כי זהו כינוי מקובל לאזור שאפשר למצוא במפות כבר במאה השבע עשרה, וכנראה היה נפוץ גם קודם. שימוש דומה נעשה בשם "בלארוס", למרות שזה כבר נגוע במעט אנכרוניזם. ניסינו להימנע מאנכרוניזמים, אבל גם לשמור את זה פשוט, ולחמוק מהתופעה המשעשעת שבה אנשים לא מצליחים להבין האם משפחתם הגיעה מרוסיה, מפולין או בכלל מאוקראינה, ואיך זה יכול להיות אם הם היו ליטאים. כך שהשמות ההיסטוריים נוכחים ומוסברים, אבל השתדלנו לא להעמיס יותר מדיי מהם.

שמות האנשים מופיעים בדרך כלל כפי שהם כתובים בתעודת הלידה שלהם, או לפחות היו כתובים אם הייתה להם אחת כזאת. לפעמים זה יכול להיראות מוזר, כי אנחנו רגילים לפגוש כמה מהשמות בגרסאות אחרות, או מכירים את הדמויות שנושאות אותם בכינויים ושמות עט. אבל גם כאן, יש כמה יוצאים מן הכלל.

רוב השמות, בין של אנשים או של מקומות, מופיעים בתעתיק עברי, נאמן ככל האפשר לשפת המקור. לפעמים הוא שונה מהתעתיק המקובל, שאינו נכון. כך למשל תוכלו לפגוש ארץ בשם דאע'סתאן, שאולי הכרתם קודם כ"דגסטן". עם זאת, יש גם שמות שהשארנו, בלב כבד, כמו שאנחנו רגילים אליהם. חלקם משום שכך מקובל בעברית: אף צרפתי לא קורא לארצו "צרפת" בצרפתית. הדבר נכון גם לתעתיקים מוטעים שהשתרשו, כך שאלה "אוקראינה" ו"רוסיה" ולא "אוקריינה" ו"רוֹסִיָּיה" כמו שהן אמורות להיות.

גם המונחים צמודים ככל האפשר לציר הזמן, כך שמונחים כמו "אנטישמיות" ו"יהודים אורתודוקסים" מופיעים רק במאה התשע עשרה, כשהם נהגים ונכנסים לשימוש נפוץ.

יש מונחים מקובלים, גם בספרות וגם במקורות ההיסטוריים, שהעדפתי להימנע מהם. "פרעות" ו"גזרות" היו כינויים יהודיים כלליים לדברים רעים ששכניהם עשו להם, אבל הם לא מספרים לנו מה, איך, למה ובאיזה היקף, אז העדפתי פשוט לתאר את מה שקרה, במקום לקרוא לו בשמות. חלק מהמונחים פשוט מטעים, כמו "גזרות ת"ח־ת"ט", שאפילו לא מתקרב לתאר את הדרמה האדירה שהתרחשה לא רק בשנים 1648–1649, אלא במשך כמה עשורים.

לפעמים זה עניין סגנוני. נראה שרבים פיתחו נטייה מטרידה להשתמש בשפה ובמינוחים ארכאיים כשהם כותבים על יהודי מזרח אירופה, ואני לא רואה סיבה לעשות זאת. לכן, זה "לוביסט" ולא "שתדלן", "פרלמנט" ולא "ועד". "יי"ש" אמנם מופיע כשם היהודי למשקה שמילא תפקיד חשוב כל כך בהיסטוריה שלהם ושל האזור, אבל רוב הזמן אני פשוט קורא לו "וודקה".

אחד החלקים המהנים, בשבילי, היה להסביר מילים שכולנו משתמשים בהן אבל לא תמיד יודעים מה בדיוק הן אומרות, כמו "גביר", "פריץ" או "שטעטל". עם זאת, בדרך כלל העדפתי לא להשתמש בסלנג היהודי הזה בעצמי, אלא במונחים שמתארים את תפקידיהם ומעמדם של האנשים והמקומות האלו. מילים אחרות, כמו "מלמד", "פרנס" ו"קהל", הם מונחים יותר מאשר סלנג, ואותם השארתי, אחרי הסבר. היות שיש כל כך הרבה מונחים, יהודיים ושאינם יהודיים, שהיה צריך להסביר, ויתרתי על העניין היכן שזה נראה לי פחות חשוב. כך, לדוגמה, צצו יצורים שאינם קיימים בטבע, כמו "בישוף" פרבוסלבי, רק כדי לחסוך לכם את הצורך לשנן את השמות היווניים לדרגות הכנסייתיות, ועם הנוצרים האורתודוקסים הסליחה.