הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית

פרולוג: יהודים בדרכים

מי שהיה מתהלך בהרי האלפים בסביבות שנת 800 היה רואה מחזה שכמותו לא נראה שם כאלף שנה, מאז שצבאו של חניבעל חצה אותם במלחמתו נגד הרומאים: פיל.

שמו של הפיל היה אַבּוּ אל־עַבָּאס. על גבו הוא נשא שעון מים ומחשבון ניווט אנלוגי משוכלל, שנקרא אסטרולב. החפצים המורכבים והיקרים להחריד היו פרי עבודתם של מלומדים מ"בית אל־חִכְּמה", בית החוכמה, מוסד שבו כתבים מהתרבויות הים־תיכוניות העתיקות תורגמו לערבית ועל בסיסם פותחו מדעים שהשאירו בשפות שלנו מונחים כמו אלגוריתם, אלגברה, אלכימיה ואלכוהול. אלה היו מתנותיו של הח'ליף העבאסי הארון אל־רשיד, שמוכר לנו מ"סיפורי אלף לילה ולילה", לעמיתו הנוצרי קרל הגדול. גם בחצרו של מלך הפרנקים הסתופפו מיטב המלומדים. עבודתם הניעה את "הרנסנס הקרולינגי", אותה פריחה תרבותית קצרה אך אינטנסיבית שבין השאר בזכותה מכונה קרל הגדול, במידה רבה של צדק, "אביה של אירופה".

שמו של האיש שהוביל את אבו אל־עבאס וטיפל בו כל הדרך הארוכה מבגדאד היה יצחק בן יעקב. הוא היה כנראה השורד האחרון מהמשלחת שיצאה זמן רב לפני כן לבירתה המפוארת של האימפריה המוסלמית, וכעת היה בדרכו חזרה לארמון המלך בעיר אאכן שבעמק נהר הריין.

בואו נתעכב לרגע על התמונה הזאת. הסמל האולטימטיבי של הפזורה היהודית הוא "היהודי הנודד". זוהי אגדה נוצרית, שמצאה את דרכה גם לעולם הדימויים היהודי והיכתה בו שורשים עמוקים. היהודי הנודד היה סנדלר ירושלמי, שענה לשם הבלתי יהודי בעליל אחשוורוש. יום אחד קרס ליד חנותו יהודי מוכה בשם ישו, שנשא קורת רוחב של צלב. הוא היה בדרכו לאתר ההוצאה להורג וביקש לנוח על הספסל בחנות. אחשוורוש סירב ולכן קולל בחיים של זומבי חסר מנוחה, נווד נצחי שנזרק ממקום למקום עד לשובו של המשיח בן האלוהים.

זהו מיתוס רב עוצמה, ואי אפשר לטעון שהוא לא מייצג צד משמעותי בגורל היהודי לאורך ההיסטוריה, אבל הוא בשום אופן לא הצד היחיד. מול אחשוורוש, היהודי הנודד המיתי, אפשר להעמיד את יצחק בן יעקב האמיתי כדמות סמלית אלטרנטיבית. היהודי הנודד הזה חוצה יבשות וימים, הרים ומדבריות, ונושא איתו מטען מסורבל של אוצרות תרבות שאינם רק של תרבותו שלו. אבל הוא לא נודד בחוסר מטרה ומחוץ להיסטוריה, אלא בדיוק להפך: נדודיו הם חלק מההיסטוריה וממלאים בה תפקיד.

אין שום דבר מקרי בכך שלמורה הדרך והמתרגם של המשלחת הפרנקית קראו יצחק ולא פרידריך או היינריך. קישור ותיווך בין תרבויות שונות הייתה מומחיות יהודית נפוצה. ארצות ותרבויות שונות ומרוחקות היו קשורות זו לזו באמצעות מערכת אדירה של דרכי מסחר, והיהודים הכירו אותן טוב יותר מרוב הקבוצות האחרות, מהסיבה הפשוטה שהם חיו עליהן. מאז שסדרה ארוכה של מלחמות, מרידות, זעזועים גאופוליטיים וצרות אחרות דחקו את רובם מהארץ שבה התגבשו כעם, דרכי המסחר העתיקות היו למולדת היחידה שהיהודים הכירו למשך זמן רב מאוד.

כשיהודי יצא לדרך הוא היה יכול לצפות שבמקומות רבים לאורכה יחיו יהודים אחרים שנקלעו לשם כך או אחרת. היהודים האחרים לא בהכרח היו דומים לו. הם יכלו להיות בהירי עור או כהי עור. הם יכלו להתלבש כמו פקידים פרסיים, בורגנים גרמנים, אצילים פולנים כפריים, חכמי דת מצרים, קוזקים אוקראינים או ג'נטלמנים בריטים. הם יכלו לדבר באחד הניבים של שפת היידיש המזרחית או המערבית, בלדינו, פרסית יהודית, קרימצ'קית, ג'והורי, ערבית יהודית, איטלקית יהודית, פרובנסאלית יהודית, או בכל אחת מעשרות השפות היהודיות האזוריות השונות שהתקיימו פעם. אבל כולם ידעו לפחות מעט עברית, שהייתה לינגואה פרנקה, השפה שבה נכתבו מסמכים רשמיים וטקסטים מקודשים, והיכרות בסיסית איתה הייתה אמורה להיות חלק מהחינוך של כל ילד. ליהודים בכל העולם הייתה מידה כלשהי של תרבות משותפת וסיפור היסטורי משותף, וכולם חיו לפי מערכת כללים דומה. לכן, למרות ההבדלים, יהודי שיצא לדרך ידע שגם במקומות הזרים והמרוחקים ביותר, כל מה שיצטרך לעשות כדי לקבל קערת מרק ומיטה הוא לצעוד ישר לבית הכנסת ולהגיד "שלום עליכם".

ההיסטוריה מתרחשת סביב מערכת דרכי המסחר. סחורות שונעו עליהן למרחקים אדירים; צבאות צעדו עליהן כשיצאו למסעות כיבושים; רעיונות ששינו את העולם נישאו עליהן על ידי אלה שהאמינו בהם. צמתים חשובים בין דרכי מסחר הם המקומות שבהם התפתחו ציוויליזציות גדולות ומתוחכמות. מסלולי הדרכים הם בעיקר עניין של גאוגרפיה: יש מקומות נוחים למעבר ומקומות בלתי עבירים. אבל דרכי המסחר הן לא תוואי שטח טבעי אלא יצירה אנושית. הן אינן כבישים אלא שרשראות של נקודות, כמו איים בים של סכנה וחוסר ודאות.

הנקודות האלו היו ערים. ערים הן המנוע שמזיז סחורות ורעיונות לאורך דרכי המסחר. בשוק או ביריד סחורות עברו מיד ליד כדי להימכר ביריד הבא במורד הדרך. בפונדק, בטברנה ובבית הקפה מידע עבר מפה לאוזן. כך, כמו במרוץ שליחים, סחורות ורעיונות עברו אלפי קילומטרים בעולם שבו רוב בני האדם כמעט שלא התרחקו מהמקום שבו נולדו.

למרות שערים התפתחו במקומות רבים בעולם העתיק, באזור שבו חיו רוב היהודים במהלך רוב ההיסטוריה היה מקור עיקרי אחד לתרבות עירונית. אפשר אפילו להגיד, בלי להסתכן בהגזמה פרועה מדיי, שבכל הערים בין באקו במזרח ללוס־אנג'לס במערב אפשר לשמוע, אם מקשיבים היטב, את רחש הגלים של הים התיכון.

התרבות הים־תיכונית הייתה בעלת רמה גבוהה מאוד של קישוריות. סוקרטס, הפילוסוף בן המאה החמישית לפני הספירה, אמר שערי החוף היווניות מקיפות את הים התיכון "כמו צפרדעים סביב שלולית". רבות מהן קשות לגישה מכיוון היבשה, אבל מכיוון הים הן מסודרות כמו פנינים על חוט, בטווח ראייה ובמרחק יום שיט זו מזו. מי שמבקר בהן אפילו היום לא יכול שלא לשים לב עד כמה הן דומות זו לזו, למרות שהן נמצאות בארצות ואפילו ביבשות שונות. התרבות העירונית הים־תיכונית הייתה מהירה, מגוונת, קוסמופוליטית, פתוחה לרעיונות חדשים, מדעית וסובלנית. היא הייתה חייבת להיות כזאת, כדי להחליף ביעילות סחורות ורעיונות.

אבל הסחורות והרעיונות שהוחלפו בערי הים התיכון בדרך כלל לא נוצרו בהן, אלא יובאו מאזורי פנים הארץ של אירופה, אסיה ואפריקה. פנים הארץ ייצר מוצרים ורעיונות ייחודיים שדרשו התמחות צרה וידע עמוק. היתרונות היחסיים של התרבויות הללו התבססו לא על קשרים עם תרבויות אחרות, אלא על קשר רגשי עמוק והיכרות אינטימית עם המקום שבו נוצרו, עם החי והצומח שלו, עם הנוף, המשאבים והאנשים שהופכים אותו למה שהוא. שימור ידע עתיק ומקודש היה בדרך כלל חשוב יותר מרכישת ידע חדש. תושביו הגנו על טריטוריה וגבולות, פיזיים וחברתיים־תרבותיים כאחד. לכידות הקהילה הייתה תנאי להישרדותה, והתערבבות עם קבוצות אחרות הייתה כרוכה בסכנת היטמעות ואובדן כל הדברים שהופכים אותה לייחודית. מערכת ההפעלה התרבותית של פנים הארץ בנויה לא על פתיחות, סובלנות וקִדמה, אלא על מולדת, מסורת, שבטיות, נאמנות, ייחודיות, משפחה. את הפער הרעיוני בין ערים גדולות וקוסמופוליטיות, לעיתים קרובות באזורי החוף, לפנים הארץ המסורתי, אפשר לראות עד היום כמעט בכל מפת תוצאות הצבעה בבחירות בכל המרחב שבין טורקיה לארצות הברית.

היהודים, במקורם, הם תרבות פנים־הארץ קלסית, ואחת המובהקות שבהן. אבותיהם הקדומים חיו על ההרים הטרשיים של הלבנט, גידלו זיתים וגפנים, רעו עיזים, פיתחו דת ייחודית ובדלנית ונשלטו על ידי מלכים וכוהנים. אבל הם הצליחו לשמר ולפתח את תרבותם גם כשנותקו מהמקום שבו נוצרה והתפזרו על פני מרחב עצום וקוסמופוליטי. מקובל לייחס זאת לנאמנותם העיקשת לדתם העתיקה ולשנאה של החברה הסובבת אותם, אבל אני חושב שיש הסבר נוסף, חשוב לא פחות: משחר תולדותיהם היהודים למדו לנהל חיים כפולים. הם ידעו איך להיות בני בית ביותר מתרבות אחת, לקשר ביניהן ולאמץ רעיונות מבחוץ בלי לאבד את זהותם.

במאה השלישית לפני הספירה היהודים הפכו לחלק מהמרחב ההלניסטי, אותה סינתזה קוסמופוליטית בין התרבות היוונית לתרבויות פנים־הארץ שנוצרה בעקבות מסע הכיבושים של אלכסנדר מוקדון. ממלכת ישראל הספיקה להיעלם עד אז מבמת ההיסטוריה, ואילו ממלכת יהודה הייתה למחוז אוטונומי באימפריה הפרסית. יסודות הדת והתרבות היהודית כבר נכתבו והתגבשו כשיהודה נכבשה על ידי אלכסנדר ושולבה בממלכה הסֶלֶוְוקית, הגדולה מבין הממלכות שהגנרלים שלו הקימו בשטח הכיבושים העצום שחילקו ביניהם.

באמצע המאה השנייה לפני הספירה ניהלו תושבי יהודה מרד נגד הממלכה הסלווקית, מרד שנשא את דגל ההתנגדות לתרבות ההלניסטית הקוסמופוליטית בשם ערכים דתיים, שמרניים ופרטיקולריים. את הניצחון במרד זה, מציינים היהודים עד היום בחג החנוכה. אבל בני הקלאן החשמונאי, שהנהיגו את המרד והפכו לשליטי המדינה היהודית העצמאית האחרונה בארץ ישראל עד המאה העשרים, נתנו לילדיהם שמות יווניים כמו אריסטובולוס ואנטיגונוס, ושילבו, באופן הלניסטי מאוד, בין התרבות היהודית לתרבות היוונית.

במאה הראשונה לפני הספירה, מלחמות הירושה בין הנסיכים היהודים הכניסו את הממלכה תחת שליטתה של האימפריה הרומית, שאימצה בדרכה את התרבות ההלניסטית והפכה לשליטה הבלתי מעורערת בכל אגן הים התיכון, שאותו כינתה mare nostrum, הים שלנו. שתי מרידות גדולות שהתרחשו בפרובינקיה יודיאה במאות הראשונה והשנייה לספירה דוכאו במרחץ דמים שהרס את המרכז הדתי והפוליטי היהודי בירושלים ושלח זרם של מהגרים, פליטים ושבויים שנסחרו כעבדים בכל רחבי האימפריה הרומית. זאת הייתה התקופה שבה נוצרה עיקר הפזורה היהודית.

הדבר הבסיסי ביותר שכל מהגר זקוק לו הוא פרנסה, וכדי להשיג אותה עליו להציע משהו בתמורה. הערים היו המקומות עם ההזדמנויות הרבות ביותר, וגם אם המהגר היה איכר במולדתו, סביר להניח שיהפוך לעירוני בארצו החדשה. איכרים היו רובה המוחלט של אוכלוסיית העולם, ובדרך כלל לא היה צורך באיכרים נוספים. מה שחשוב אף יותר, המיומנות החקלאית הייתה תלויה בהיכרות אינטימית עם ה"טֶרוּאָר", אותו מערך אקולוגי מורכב של תוואי שטח, אקלים ופעילות אנושית. אפילו היום, בעולם עם מעבדות ופקולטות לחקלאות, לא פשוט להיות עובד אדמה. תשאלו כל מתכנת שהחליט לפרוש ולגדל אבוקדו אורגני, איך היה היבול הראשון שלו. בעולם העתיק, המיומנות החקלאית, כמו כמעט כל מיומנות אחרת, עברה בעל פה מדור לדור בתוך חברה הומוגנית ואינטימית. איכר למד לרחרח את הרוח כדי לצפות את מזג האוויר ולטעום את הקרקע כדי לקבוע מה אפשר לגדל בה, כמו שלמד ללכת. היה קשה מאוד להכשיר איכרים לעבד אדמה לא מוכרת, וחשוב לא פחות – היו מעט סיבות טובות לעשות זאת. לכן היהודים היגרו בעיקר לערים, ואלו מהם שנשארו באגן הים התיכון מצאו את עצמם בערים שהתנהלו לפי מודל הפוליס היווני.

הפוליס היא קהילה: קהילה של גברים שמשלמים מיסים, נוטלים חלק בהגנה על העיר ומשתתפים בתהליכי קבלת ההחלטות. מה שהופך יישוב, מקום פיזי עם בתים ואנשים, לעיר הוא היותה יחידה פוליטית, "פּוֹלִיטֵאִיָּה", שחברי הקהילה הם אזרחיה. האזרח, "פוליטס" ביוונית, אינו נתין שבסך הכול כפוף לשליט, אלא אדם חופשי שמשתתף בניהול קהילתו. ענייני הציבור הם "פוליטיקה", ואזרח שנמנע ממעורבות פעילה נקרא ביוונית צחה "אידיוט".

ההתארגנות הזאת לבשה צורות שונות במהלך ההיסטוריה, אבל העיקרון שבבסיסה ליווה את העולם המערבי, לכל הפחות, עד העידן המודרני. בעידן המודרני הפכו העקרונות האלה, לפחות להלכה, מפריווילגיה של קבוצה מצומצמת לנחלת הכלל. המונח "אזרח" בלשונות בנות זמננו קשור בדרך כלל למילים ביוונית, בלטינית ובשפות מקומיות שונות, שציינו עיר או קהילה: הְרוֹמַדְיָאנִין באוקראינית נגזר מהְרוֹמָדָה "קהילה". בּוּרְגֵר בגרמנית נגזר מבּוּרְג "עיר", וכך גם גְּרַזְ'דָאנִין ברוסית מגּוֹרוֹד, צִ'יטָדִינוֹ באיטלקית מצִ'יטָה, וכמובן סִיטִיזֵן באנגלית, מסִיטִי.

ערי המדינה היווניות העתיקות, שבהן המודל הזה התגבש ונוסח, הפכו בתקופה ההלניסטית והרומית לערים בתוך מדינה שנשלטת על ידי מלך או קיסר. אבל השליטים הבינו שהמודל הזה עובד ושבלעדיו לא יהיו להם ערים מפותחות, ולכן העניקו לקהילות עירוניות את הפריווילגיה – "חוק פרטי" שנועד רק להן – להתנהל כפי שהן רגילות, או בז'רגון ההלניסטי־רומי, "לפי חוקי האבות". הערים אמנם היו כפופות לקיסר, אבל זכו למידה רבה של שלטון עצמי.

"חוקי האבות" היו הרבה יותר מאוסף זכויות פוליטיות. הם היו גם שפה, עולם מושגים, תפיסה מוסרית, פולחן, מבנה משפחתי, לוח שנה, טקסים, חגים, תהלוכות, נורמות התנהגות, אופנה וכמעט כל דבר אחר שאפשר לדמיין. חוקי האבות הם תרבות שלמה, הָבִּיטוּס אם תרצו – מערכת הוליסטית שנוגעת בכל תחומי החיים. והיות שבעולם הפרה־מודרני הדת לא הייתה נפרדת לגמרי משום דבר, "חוקי האבות" היו ספוגים כולם בדת, מה שהבטיח שקהילות עירוניות כאלו לא ירצו לכלול בתוכן יהודים ושיהודים לא ירצו להיכלל בהן.

איך, אם כך, יכלו יהודים לתפקד כעירוניים של ממש? ובכן, הם פשוט קיבלו את הפריווילגיה להתנהל לפי חוקי האבות שלהם. היהודים קיבלו רשות להקים בתוך העיר קהילה נוספת, פוליטאייה מקבילה. הקהילה הזאת הייתה שונה עמוקות בתרבותה מהקהילה העיקרית של העיר, אבל המבנה הארגוני שלה היה דומה מאוד. היהודים אימצו את מבנה הקהילה העירוני ההלניסטי־רומי כמעט כפי שהוא, רק מזגו לתוך הכלי הזה את ערכיהם, תרבותם ודתם.

קשה להגזים בחשיבות העובדה הזאת. עד המאה התשע עשרה, הערים האירופיות והקהילות היהודיות בהן התנהלו לפי דפוסים עתיקים מאוד. מוזר ככל שזה יישמע, ה"שטעטל" המזרח אירופי האגדי הוא צאצא חוקי, גם אם רחוק, של הפוליס היוונית, והקהילה היהודית הטרום מודרנית מזכירה, במובנים רבים, את אתונה של סוקרטס ותוקידידס יותר מאשר חצר חסידית עכשווית בשכונת מאה שערים בירושלים או בוויליאמסבורג בניו יורק. למרות שעברו שינויים רבים במרוצת המאות, הדפוסים האלו היו אחראים במידה רבה לעיצובה של אירופה, של היהודים בה ושל היחסים בינם לבין שכניהם.

כדי להבין במה מדובר, כדאי לבקר לרגע באלכסנדריה שבמצרים במאה הראשונה לספירה.

אלכסנדריה הייתה אחת מערי הנמל הים־תיכוניות החשובות באימפריה הרומית, ואחת היהודיות שבהן: היהודים מנו כארבעים אחוז מתושביה ושילבו בנינוחות בין התרבות היוונית ליהודית. באלכסנדריה תורגם התנ"ך לראשונה ליוונית, ושם חי הפילוסוף היהודי פילון, שהיה בן בית בשתי התרבויות ולא ראה סתירה ביניהן. היהודים חיו בשכונות משלהם ונהנו מהזכות לחיות "לפי חוקי האבות". הייתה להם אוטונומיה קהילתית עם מוסדות שלטוניים ומנהליים משלהם, מערכת משפט יהודית, מוסדות יהודיים וארגוני חברה אזרחית יהודיים.

המצב הזה – עיר שנשלטת על ידי קהילה ובתוכה קהילה עירונית נוספת, דומה בזכויותיה ובמבנה שלה אבל לא כפופה לשלטונה של הקהילה הראשית – היה מקור מתמיד לתחרות, עוינות ומהומות אלימות, שדרשו את התערבותם האישית של הקיסרים ברומא. הקהילה היוונית נאבקה בקיסרים כדי לשמור ולהרחיב את האוטונומיה שלה, ואילו היהודים, שהיו מיעוט דתי, היו תלויים בהגנתם של הקיסרים והעדיפו לא להסתבך איתם אם לא היו חייבים; לכן היוונים ראו בשכניהם היהודים את זרועו הארוכה של הקיסר בעירם, וההתנגדות ליהודים, עד כדי דרישה לסלק אותם מהעיר, סימלה את מאבקה של העיר בשלטון המרכזי.

מבחינה משפטית גרידא, ליוונים של אלכסנדריה לא היה שום "קייס": הרי הזכויות של היהודים הגיעו מהקיסר בדיוק כמו הזכויות שלהם. אבל היוונים טענו שזכויותיהם של היהודים פסולות מוסרית כי היהודים, למרות שחיו באלכסנדריה זה מאות שנים, הם "זרים ונוכרים".

בשנת 40 הגיעו לרומא שתי משלחות, אחת מטעם הקהילה היוונית של אלכסנדריה והשנייה מטעם הקהילה היהודית, כדי להתלונן זו על זו בפני הקיסר גאיוס קליגולה. בראש המשלחת היהודית עמד הפילוסוף פילון, ואילו את העירוניים היוונים ייצג המלומד אַפִּּיוֹן, שהיה מומחה לרטוריקה ולכן שאל את קליגולה שאלה רטורית: "אם אמנם אזרחים הם, מדוע אין הם עובדים את אותם האלים אשר לאלכסנדרונים?" בנוסף לטיעון העקרוני שלפיו היהודים זרים בהגדרה משום שאינם בני הדת השלטת, אפיון סיפר שהיהודים נוהגים ללכוד יוונים, לבצע בהם רצח פולחני, לאכול מבשרם ולהישבע לשנוא את היוונים לנצח.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*