בעל הבית

פרולוג

אני כותב את שורות הפתיח לספר זה במחברת, תוך כדי שירות מילואים במהלך המערכה על עזה.

7 באוקטובר 2023, שבת ושמחת תורה, שעת צוהריים. השמועות שקרה משהו נורא בדרום הארץ החלו לזרום. כשהגעתי הביתה כבר המתין לי בדלת בני שהוקפץ לחזית. חטפנו משהו לאכול, עליתי על מדים בידיעה שבקרוב תגיע הקריאה גם עבורי, חיבוק אחרון לאימא ויצאנו יחד. הגענו לתחנת הרכבת סבידור מרכז בתל אביב. הבן ירד מהרכב, חיבוק אחרון, מבט בעיניים ונפרדנו. הסתכלתי סביבי. המוני אבות מחבקים את בניהם חיבוק אחרון ונפרדים. כולנו ידענו שעבור חלקנו זו עשויה להיות פרידה אחרונה, אבל לכולם היה ברור: אין לנו ברירה אחרת. הגענו לקצה, עכשיו נלחמים על הבית.

לקראת ערב זומנתי גם אני למילואים. בשעה זו כבר הבנו שהעולם שחשבנו שהכרנו התהפך עלינו, ורק דבר אחד התבהר במלוא אכזריותו: טעינו כמעט בכל מה שחשבנו על המציאות. חשבנו שמה שקרה יגרום לכולם לשנות דיסקט.

האם כולם למדו לקח? שינו גישה? לא בטוח.

יממה אחת אחרי 7 באוקטובר נחשפתי במילואים לתוכנית שהחלה להתגבש בשייטת 13 לתקיפת המרכז הפיקודי של החמאס ששוכן במפקדה מתחת לבית החולים ״שיפא״ במערב העיר עזה. במקורה, מטרת התוכנית הייתה לחסל דרג פיקודי בכיר ששיערנו שנמצא תחת בית החולים, לפגוע בסמלי השלטון של חמאס ולאסוף מידע מודיעיני. כעבור יממה נוספת, כאשר הגיע מידע קריטי וודאי על קיומם של חטופים ישראלים בתוך מפקדת החמאס ב"שיפא", עלתה חשיבותה האסטרטגית של התוכנית. מהשייטת עברה התוכנית לשולחנו של מפקד אוגדה 98, משם עלתה קומה אל ״מפקדת העומק״, מפקדה מיוחדת בצה"ל שייעודה תכנון, הפעלת הכוח והובלת מבצעים מיוחדים ורב־זרועיים ארוכי טווח במרחב המוגדר כעומק האסטרטגי של מדינות האויב של ישראל. במבצע היו אמורות להשתתף היחידות המובחרות ביותר של צה״ל בהיקפי כוחות גדולים מאוד. לאחר תכנון וגיבוש מודיעין, ימים ספורים לאחר המתקפה על דרום הארץ, הונחה התוכנית על שולחן הרמטכ"ל.

ושם היא נעצרה.

מסיבות שונות לא אישר הרמטכ״ל את המבצע. הסיבות לכך אינן הנושא. בהמשך התברר לי, על פי מקורות שהצלבתי את מהימנותם, שלמרות החשיבות האסטרטגית הברורה של המבצע, הרמטכ״ל לא ראה לנכון להעלות אותו בפני ראש הממשלה, וכך נקברה התוכנית למבצע הכל כך חשוב הזה.

הרמטכ״ל הוא פקיד. בכיר וחשוב ככל שיהיה, אך עדיין פקיד. החלטתו שלא ליידע את ראש הממשלה על האפשרות לבצע מבצע מהסוג הזה, אינה לגיטימית. על הרמטכ״ל לפרוס את התוכנית, יחד עם הסיבות מדוע לדעתו אין לצאת למבצע שכזה, בפני ראש הממשלה, כדי שהוא יוכל להחליט אם כדאי להמשיך לגלגל מבצע בעל חשיבות כזו, לשמור על האפשרות לבצעו או לקטוע כבר בשלב מוקדם את ההזדמנות שנוצרה. תמיד קיימות סיבות לכאן ולכאן האם נכון להוציא לפועל את המבצע, אבל אין ספק שמבצע מהסוג הזה הוא כלי אסטרטגי משמעותי בידי הדרג המדיני. המשמעות של מבצע כזה בנקודת הזמן שבה עמדנו, ובכלל ההזדמנות להשיב אולי חטופים הביתה, שלא ברור לאן יתגלגלו בהמשך ועקבותיהם עלולים להיעלם, חייבת להגיע לדרג המדיני.

ראש הממשלה לא ידע אפילו שכלי אסטרטגי כה משמעותי עשוי לעמוד לרשותו. מדובר בכלי שחלון ההזדמנויות להפעיל אותו מצומצם מאוד ובלתי חוזר. בעיניי זהו הקצה היותר חריף של הרגשת הדרג הפקידותי הבכיר, שיש לו הזכות להחליט החלטות הרות גורל שיש בהן כדי לעצב את דמותה של מדינת ישראל מבלי להביא אותן לפתחו של הדרג הנבחר, שבו בחר העם להוביל את המדינה. כאשר צה״ל הגיע לבסוף לבית החולים ״שיפא״, כחודש לאחר תחילת הלחימה, נמצאו רק סימנים לכך שהחטופים היו שם. אינני יודע אם היינו מצלחים לשחרר את החטופים לו המבצע היה מתקיים שבועיים־שלושה קודם לכן. אני אפילו לא יודע אם הדרג המדיני היה מאשר את המבצע הזה לו היה מונח לפתחו. מה שברור הוא, שההחלטה לוותר על ההזדמנות הזו הייתה חייבת להיות מונחת לפתחו של ראש הממשלה.

כך פועל הממסד הפקידותי במשך שנים וכך הוא למעשה שולט במדינת ישראל. כך היה גם בערב שמחת תורה, כאשר, על פי פרסומים, הרמטכ״ל וראש השב״כ קיבלו אינדיקציות לכך שמשהו מתרחש מעבר לגבול, אבל החליטו על דעת עצמם לנהל את האיומים מבלי לערב, כנדרש, את הדרג המדיני. בפועל, לא הופרעה שנתו של ראש הממשלה שלן באותן שעות בנופש בצפון. הוא גם לא זומן לפגישה שנדברו לקיים למוחרת בבוקר. שעות ספורות לאחר מכן נפתחו עלינו שערי הגיהינום.

מתוך הקטסטרופה כבר ברור לכולנו שמשהו בסיסי מאוד כשל במערכות הציבוריות בישראל. היום ברור לכול שמה שהיה לא יכול להמשיך להיות, שנדרש שינוי עמוק מאוד גם אם קשה לשים את האצבע על שורש הבעיה. איך ייתכן שכל המערכות כשלו באחת? לא מדובר רק במערכות הביטחוניות או באדם כזה או אחר. הכשל רחב ועמוק הרבה יותר.

אחת מהנחות היסוד שלנו הייתה שצה״ל יגן עלינו וייחלץ לעזרתנו כאשר משהו יאיים עלינו ועל משפחותינו. כולנו בנינו לעצמנו קונספציות באשר ליכולותיה של מדינת ישראל, של צה״ל ושל מערכות השלטון להגן עלינו. אדם זקוק לקונספציות כדי להתקיים, בלעדיהן המציאות איננה מובנת לו. הוא חייב לשאת עימו הנחות יסוד שבלעדיהן הוא לא יוכל לנהל חיים תקינים. אלא שמשהו בסיסי מאוד כשל ב-7 באוקטובר 2023. המדינה, על מערכותיה הביטחוניות והאזרחיות, לא הייתה שם בשבילנו. בשלב הראשון כשלו מערכות הביטחון, ובשלב השני התקשו המערכות האזרחיות להגיש סיוע יעיל ומהיר.

מאז האסון נישאת המילה "קונספציה" בפי כול, במובן של "כשל תפיסתי". מהותם של הכשלים הטקטיים והמודיעיניים עוד ייבחנו וייחקרו. אבל כבר עתה ניתן לקבוע שאחד הכשלים האסטרטגיים שמכשיל שוב ושוב את מדינת ישראל בכל שדרת הניהול נובע מקונספציה נפסלת של דרג הפקידות, עימה נמנה גם רמטכ"ל מדינת ישראל והפיקוד הבכיר של הצבא, כאילו הם עצמאיים לבצע ולעצב מדיניות על דעת עצמם ובמנותק מהמדיניות המוכתבת על ידי הדרג המדיני הנבחר, וגרוע מכך: גם מבלי ליידע את נבחרי הציבור.

ההרגלים הרעים האלו, של נתק הפקידות מהדרג המדיני הנבחר, פוגעים כמובן בדמוקרטיה ובכל כללי הממשל התקין. אבל גרוע מכך — הם גורמים לכך שכל הליכי קבלת ההחלטות במדינה מתקיימים במידה רבה מאוד במחשכים בתוך קבוצות סגורות, לעיתים קרובות הומוגניות, מתוך חשיבה מערכתית אחידה, ללא ביקורת ותוך מניעת כלים הכרחיים לדרג המדיני לניסוח מדיניות מיטבית למדינה ולאזרחיה.

מתברר שהלקח לא נלמד.

השאלה המלווה את הספר לכל אורכו היא: מיהו ״בעל הבית?״ ומי ראוי שיהיה ״בעל הבית?״ האם העם באמצעות נבחרי הציבור שלו או אותם אלה בעלי תפיסה מסוימת, הסבורים שתפיסתם היא התשתית הראויה הבלעדית להתנהלות המדינה? האם בעל הבית הוא הדרג המדיני או הדרג המבצע? בספר זה נבקש לטעון שאותה עצמאות יתר מצד פקידים וראשי כוחות הביטחון והיעדר גיוון תפיסתי־מחשבתי במערכות השלטוניות, היא היא בסיס הקונספציה שמדינת ישראל שבויה בה.

תופעה זו איננה ייחודית לצבא. כלל מערכות המדינה נגועות בה, ולכן הקריסה רחבה כל כך. ישראל איננה הדמוקרטיה היחידה שבה השתלטו פקידים על תהליכי קבלת החלטות מדיניות. יש שמכנים זאת "שלטון הפקידים" או "אנשי הקונספציה", ובדמוקרטיות אחרות במערב מדברים על "דיפ־סטייט".

על העיוורון

כאשר מאבדים את הראייה באחת העיניים, מאבדים את ממד העומק ומגדילים את השטח המת שקיים ממילא. איבדנו את האיזון במבט הלאומי שלנו, ולכן איבדנו את האיזון מבחינה לאומית. עין אחת שלנו עצומה. כך איבדנו את היכולת להביט לעומקה של המציאות ולהתפתחויות שהיא הביאה עימה, ונוצרו אצלנו שטחים מתים; או שמא המבט הלאומי שלנו מעולם לא היה מאוזן. בשנים הראשונות של המדינה היקף התופעה היה עדיין מוגבל. מאז, המציאות המתפתחת והאתגרים שהיא הביאה עימה הציפו את החולשות המבניות שלנו. המערכות הקריטיות שלנו אינן מאוזנות ולכן שקעו בקונספציות שגויות. תהליכי ״איפכא מסתברא״ שחשובים לכל גוף, ציבורי או פרטי וגם ליחידים, אינם קיימים במערכת הציבורית שלנו. אחידות המחשבה חסמה לנו את שדה הראייה ואת היכולת לנתח לעומק את מה שעומד בפנינו ללא הנחות יסוד בעלות הטיה מובנית.

ספר זה עוסק באופן שבו מנגנונים פקידותיים בלתי נבחרים, המוטים על ידי חשיבה קבוצתית אחידה, מכרסמים בדמוקרטיה ומובילים את ישראל לכשלים ולמחדלים בטחוניים, כלכליים ולאומיים.

תהליך ההכשרה שעברתי, יחד עם שנות עבודתי במערכות הציבוריות בישראל, הקנו לי פרספקטיבה רחבה וגישה אל ליבת המערכות. למדתי להכיר היטב את שיטות העבודה ואת האינטראקציות בין הגופים ובין הדמויות המרכזיות בשירות המדינה. נחשפתי מקרוב מאוד לפקידות הבכירה בישראל, לנבחרי הציבור וליחסי הגומלין ביניהם. עם השנים הלכה והתחדדה בי ההבנה כיצד המערכת פועלת. ראיתי את המנגנון שהוביל לכשל האדיר פועל בעוצמה לנגד עיני.

במשך שנים החזקתי את המידע ואת משמעותו בראש ובבטן, ואולם לאחר שיחות עם חבריי בשירות המדינה, שגם דעתם אינה נוחה, בלשון המעטה, מאופן התנהלות העניינים, החלטתי לחשוף את המידע לציבור ולהציג את תמונת הרנטגן כפי שאני ועמיתיי היינו עדים לה, בתקווה שעצם החשיפה תביא לשינוי.

אני מאמין שאי־אפשר להבין את מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר 2023 מבלי להכיר את התהליכים המתוארים כאן, וכך סבורים גם אלו שקראו פרקים מכתב היד. מי ייתן והדברים הנכתבים כאן ייפלו על אוזן קשבת של מקבלי ההחלטות, של נבחרי הציבור ושל החברה הישראלית כולה, ויביאו לאיזון ברוח ההצעה המובאת בחלקו האחרון של הספר, איזון שיביא לחיזוקה של דמוקרטיה אמיתית בישראל, לאחדות חברתית ולחיזוק החוסן הלאומי שלנו.

הספר מוקדש לאלה שנהרגו ונפגעו באכזריות. בזכותם, אני מקווה, ייפקחו העיניים וייפתחו הלבבות.

מבוא

מדוע אין משילות בנגב? מדוע הטרור ממשיך להשתולל? מדוע לא מצליחים להוריד את מחירי הדירות? האם בבתי הסוהר יושבים חפים מפשע? מדוע נבלמה ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל מול ההשתלטות הערבית? מדוע קיים פער גדול כל כך בין החדשנות של חברות הסטארט־אפ ניישן ובין הבירוקרטיה הישראלית המנוונת? מדוע למרות היותנו מעצמת סייבר אנחנו מתקשים לראות את האיומים ממש מתחת לאף שלנו? איך לבסוף הגענו לקריסת המערכות הקולוסאלית בבוקר 7 באוקטובר 2023 ובימים שאחריו? ובכן, אפשר בהחלט להפנות אצבע כלפי נבחרי הציבור שיודעים להבטיח אבל אינם ממהרים לממש, אבל כדי לקבל תשובה אמיתית ורצינית יותר יש לצלול צלילה עמוקה לנבכי הדיפ־סטייט: שלטון הפקידים בישראל.

אני בוגר המחזור הראשון של תוכנית "עתידים צוערים למגזר הציבורי", תוכנית לאומית שמכשירה את דור העתיד של הפקידות הבכירה במגזר הציבורי בישראל. בחרתי בקריירה בשירות המדינה מתוך רצון לקחת חלק בעשייה למען מדינת ישראל. בעודי סטודנט לתואר ראשון התחלתי לעבוד בבנק ישראל, ותוך פרק זמן קצר קודמתי למשרת כלכלן עם קביעות. במשך כעשור שימשתי במספר תפקידי מפתח בתחום הפיקוח על הבנקים, חלקם בתהליכי הליבה. בשנת 2012 "השאיל" אותי בנק ישראל למנכ"ל משרד ראש הממשלה לשמש יועץ מקצועי בכיר. במהלך התפקיד עסקתי במיזמים כלכליים וחברתיים לאומיים גדולים, ונחשפתי באופן רוחבי לכל עבודת הממשלה וגופי הסמך. כחלק מדרישות התפקיד נכחתי בכל שבוע בישיבות ממשלה, פעלתי, דבר יום ביומו, מול שרים, מנכ"לים ואנשי מפתח במגזר הציבורי והעסקי, וצברתי ניסיון שהעניק לי הצצה לרוחבה ולעומקה של כל המערכת.

לאחר שפרשתי מהשירות הציבורי ומבנק ישראל עברתי לצידו השני של המתרס והקמתי חברה לייעוץ אסטרטגי ולניהול פרויקטים, בין השאר עבור גופים שנדרש בהם הידע והניסיון הפנימי שרכשתי במסדרונות השירות הציבורי בהתנהלות מול מנגנוני המדינה הסבוכים, ובכלל זה משרדי ממשלה, גופים ציבוריים ורשויות שונות. כך קיבלתי פרספקטיבה נוספת על אופי ההתנהלות של המערכות הציבוריות, והפעם מול השירות הציבורי במדינה. כשחזרתי לשירות הציבורי השלמתי את התמונה כראש מטה המדען הראשי וראש רשות החדשנות, גוף ממשלתי מקצועי שגם הוא מקיים מהלכים רוחביים עם משרדים ועם גופי ממשל שונים. אם תרצו, אני בשר מבשרו של הדיפ־סטייט.

באחת הפגישות התלונן בפניי מנכ"ל של עמותה גדולה על כך שהבעיה שלנו היא שנבחרי הציבור עומדים ברחבה ולא יודעים להבקיע. "אתה פשוט לא מבין את המשחק," עניתי לו. "במשחק הזה נבחרי הציבור בכלל לא שחקנים על המגרש. במקרה הטוב, הם המאמן שיכול לצעוק מאחורי הקו על השחקנים, ואם יש לו מזל יצליח לפעמים להחליף שחקן או שניים. אבל השפעת נבחרי הציבור על המשחק מוגבלת". אם להמשיך את הדימוי מעולם הכדורגל, העם משול לבעלי הקבוצה. מייצגים אותו הדירקטוריון והנהלת הקבוצה, שהם הכנסת והממשלה. עמותות מהמגזר השלישי, למשל, הן כמו האוהדים ביציע. אם הם מאורגנים היטב, הם יכולים לצעוק יחד או להיפגש עם גורמים בקבוצה ולהשפיע על קבלת ההחלטות של הנהלת הקבוצה, על המאמן או על השחקנים. אחת לכמה זמן מתכנסים הבעלים (העם) ומחליטים מה לעשות עם הדירקטוריון ועם הנהלת הקבוצה.

אז מי הם השחקנים? מי באמת קובע את התוצאה על המגרש? הפקידים של הרשות המבצעת הם אלה שנמצאים על המגרש ומניעים את המהלכים באמת. הם אלה שמוסרים ביניהם את הכדור, מגינים, תוקפים, ולפעמים אפילו מבקיעים, אבל לא בהכרח לשער שהמאמן וההנהלה רוצים שיכוונו אליו. יש להם אג'נדה עצמאית משלהם, ואם המאמן צועק בעצבנות שיזיזו כבר את עצמם, במקרה הטוב הם יתהלכו על המגרש או בתוך הרחבה, ואולי לפעמים פשוט יעצרו לקשור את השרוכים.

זו הסיבה העיקרית לכך שנבחרי ציבור מתקשים מאוד לממש את ההתחייבויות שלהם לבוחר. אומנם, ניתן בהחלט לבוא בטענות לנבחרי הציבור על כשל בהצלחה להוציא לפועל את המדיניות שעל בסיסה קיבלו את המנדט מהעם. ללא ספק מוטלת עליהם החובה למנות שחקנים מתאימים בקבוצה מאוזנת או לפטר שחקנים שפועלים מטעם עצמם בניגוד לאינטרס הקבוצתי. זכותנו להאשים את נבחרי הציבור על התרשלות בתפקידם או על כך שלא אזרו מספיק אומץ להתמודד מול עוצמות הכוח של הדרג הפקידותי, התקשורת, מערכת המשפט, האקדמיה וכדומה; אבל הנטייה להאשים אותם בכול חוטאת למציאות, וכל עוד לא נבין זאת לא נוכל לפתור את הבעיות במציאות הממשית.

במהלך שירותי ראיתי מקרוב נבחרי ציבור רבים, מימין ומשמאל, נמרצים ונחושים, מלאי רצון טוב להנהיג שינוי ולבסס את מדיניותם, המתרסקים על סלעיה המשוננים של המציאות הפקידותית. בניגוד לשם הרע שיצא לפוליטיקאים מימין ומשמאל, אני עד לכך שרובם הגיעו מתוך כוונה טובה לעשות טוב למדינת ישראל על פי דרכם, על פי תפיסת עולמם ועל פי מצפונם. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נחבטו בידי הפקידות. רובם התרסקו, כשלו במימוש המדיניות שהבטיחו לבוחריהם ושילמו מחיר ציבורי. גם אכלו את הדגים המסריחים וגם גורשו מהעיר.

בישראל, וגם במדינות רבות אחרות, השימוש במושג "דיפ־סטייט" מקנה למשתמש ארומה של מפיץ תיאוריות קונספירציה מופרכות. חלק מהספקנות נובעת, כמובן, ממפיצי תיאוריות קונספירציה מופרכות באמת. סיבה נוספת לכך היא שהציבור מתקשה להאמין שקיימת שכבה שלמה של פקידים שמנהלת את המדינה שלהם באופן שעל פיהם יישק כל דבר. לאחר שנים שבהם עבדתי בתפקידי מפתח במגזר הציבורי ראיתי תמונה פנימית מורכבת מאוד, בעייתית עד כדי איום על קיומנו ממש. אינני היחיד שרואה זאת כך. במהלך השנים קיימתי פגישות רבות עם אנשים שהכרתי במהלך עבודתי, עם עובדי מדינה, עם אקדמאים, עם אנשי כספים, עם גורמים ביטחוניים ועם מנהלי עמותות מהמגזר השלישי. כל אחד מהם חשף נדבך, ורבים מהם הביעו מורת רוח מהאופן שבו דברים מתנהלים, גם כאשר היו בעצמם חלק מהמבנה הפנימי של "מדינה בתוך מדינה".

על פי מילון קיימברידג' הגדרת דיפ־סטייט היא "גופים, כגון פקידות ממשלתית, צבא, משטרה או קבוצות פוליטיות, שפועלים להגן על אינטרסים מסוימים ולשלוט במדינה מבלי להיבחר". במובנו הרחב יותר, מתייחס המונח לבכירים ולפקידים בשירות הציבורי וברשויות השלטון השונות: לעובדי המדינה הבכירים בשירות המדינה, בשירותי המודיעין, בצבא, בביטחון, במשטרה, ברשות השופטת וכדומה, שנוקטים מדיניות עצמאית משלהם במנותק ממדיניות הדרג הפוליטי הנבחר ושואבים את כוחם מחבריהם לפקידות ולאג'נדה. כך הם כופים, באמצעות בירוקרטיה וכלים משפטיים, את דעותיהם ואת ערכיהם על המדינה. פקידים אלו מתנהלים בפועל כאילו היו הריבון האמיתי, ופועלים מעל ראשו של הדרג הנבחר (הפוליטיקאים) ושל העם ממניעים משלהם. לפקידים יש כלים רבי עוצמה לפעול בניגוד לסדר היום של נבחרי הציבור באמצעות חסימה, התנגדות וחתירה נגד המדיניות שלהם או נגד הנחיותיהם, ומנגד, לקדם ולבצע מהלכים שמשרתים את האג'נדה שלהם.

ה"דיפ־סטייט" אינו המצאה ישראלית. במדינות רבות בעולם המערבי הפקידות הבכירה מקיימת מדיניות עצמאית, לעיתים אפילו לעומתית לדרג הנבחר. במקומות מסוימים מדובר באליטה פקידותית שצמחה מבין בוגרי מוסדות אקדמיים מסוימים או בשכבה מעמדית מסוימת שמחזיקה בתפקידי המפתח במנגנון הממשל. הדיפ־סטייט יכול להימצא גם בשורות הצבא וכוחות הביטחון במדינות שונות. הצד השווה בכל המקרים האלה הוא בהתנהלות הדרג המבצע אל מול הדרג הנבחר. בישראל, בשל היעדר איזון חריף, השפעתה של תופעת הדיפ־סטייט היא מכרעת.

במונח "פקידות" אני מכנה את כל אותם משרתי מדינת ישראל הכפופים לרשות המבצעת, בכללם הצבא, המשטרה, המוסד, השב"כ, השידור הציבורי ודומיהם, משרדי הממשלה וכל יחידות הסמך לסוגיהן, עובדי המנגנונים הקבועים ולא משרתי משרות האמון. כמובן שישנן מערכות תומכות לפקידות, כגון התקשורת, האקדמיה והרשות השופטת, שעליהן ועל שיטות הפעולה שלהן אפרט בגוף הספר, אבל ליבת הסיפור שלפניכם היא שלטון הפקידים עצמם.

כל המקרים שאפרוש פה הם מקרים שהייתי עד אליהם בעצמי או מידע שאספתי מעמיתיי והצלבתי עם מקורות שונים. מידע נוסף ליקטתי ממקורות גלויים שניתנים לאימות בקלות.

מטרת הספר היא להרים את המסך מעל ההתנהלות של אנשי הפקידות הבכירה בישראל. אינני בא להשחיר את דמותם. רובם ככולם אנשים טובים, אולם הם פועלים בתוך תרבות ארגונית לא מאוזנת שיצאה משליטה. תרבות זו סוחפת אותם אליה, במודע או שלא במודע, ויוצרת עיוותים וכשלים שפוגעים בביטחון, בכלכלה ובחברה, במדינה כולה ובכל אחד מאזרחיה.

באמת ובתמים, אינני חושב שהבעיה טמונה באדם כזה או אחר. הבעיה היא מערכתית וקיימת במערכות הציבוריות כולן. מסיבה זו מיעטתי לציין שמות מפורשים של דמויות כאלה ואחרות, אף שעל אודות חלקן הגדול ניתן לברר במי מדובר באמצעות חיפוש פשוט בגוגל. אינני רוצה להסב את תשומת ליבם של הקוראים לדמות כזו או אחרת, אלא לחשוף את המנגנון, את התרבות ואת שיטות הפעולה.

אולי לא מיותר לציין: אין מדובר בהכרח בהתנהלות של שמאל מול ימין. על פי רוב מדובר באנשים שעוצבו להאמין שהם חכמים, ערכיים ומקצועיים יותר מנבחרי הציבור, ולכן חובה עליהם לפעול לפי שיקול דעתם, גם אם הוא סותר לחלוטין את האג'נדה של הדרג הנבחר. הלכה למעשה, הם משוחררים מהצורך להעמיד לבחירת הציבור את תפיסת עולמם, והם חופשיים מביקורת הציבור. הם משליטים את תפיסת עולמם על נבחרי ציבור, אוחזים בהרבה מאוד סמכות, ואת מלוא האחריות למעשיהם משלמים בעיקר נבחרי הציבור או הציבור, ולא הם.

"אז מה אתה מציע?" נשאל תמיד המבקר, לרוב מתוך חוסר הבנה שלביקורת יש ערך בפני עצמה, וכך גם לאמת. ואולם, מי ששואל זאת ויגיע לסוף הספר (בלי לעבור התמוטטות עצבים...) ימצא הצעות לחלופה שמטרתן יצירת איזון אמיתי ומובנה במערכות הציבוריות בישראל; איזון בין תפיסות עולם שונות שיוכלו לבוא לידי ביטוי באופן מלא וללא חשש, על ידי גיוון המערכות וחיזוק מעמדן של תפיסות עולם מנוגדות ועל ידי השבת האיזון בין הדרג המבצע לדרג המדיני הנבחר.

כפי שציינתי, התופעה של שליטת הדיפ־סטייט במדינה איננה ייחודית לישראל. אני מודע לכך שהיא קיימת גם במקומות אחרים על פני הגלובוס, אבל כאן ניתן לראות בצורה ברורה, פשוטה ואותנטית את דרך פעולתה. זו אולי הפעם הראשונה, לפחות בישראל, שבה הדיפ־סטייט מנותח מבפנים. אין בספר שלפניכם מחשבה קונספירטיבית. אינני סבור שיש כאן קונספירציה של גורמי זדון מאורגנים שבאו להשתלט על המדינה, אם כי אל לנו להתעלם מסכנת ההשחתה הקיימת במי שאוחזים בכוח מוחלט ופועלים לאורך זמן ללא כל אחריות, פיקוח או ביקורת. אלו, ללא כל ספק, קיימים ופועלים בישראל באופן שאיננו מתכתב עם ערכי הדמוקרטיה הבסיסיים.

בכל מדינה שבה מתקיימת תופעה של דיפ־סטייט, היא באה לידי ביטוי במאפיינים שונים ובעוצמות שונות. מדינת ישראל היא בהחלט דוגמה טובה לקיומו של דיפ־סטייט דומיננטי מאוד.