התמונה של סבא

1

סבא תולה תמונה

באחד הימים הגיעו אדם ואריאלה לביתם של סבא וסבתא. אריאלה היתה בת שתים־עשרה ואדם בן שמונה. אצל סבא וסבתא תמיד רעבים, ולכן רצו השניים מיד למטבח לאכול ארוחת צהריים. על השולחן עמדו ארבע צלחות מרק עם אטריות דקות.

"כשאריאלה אוכלת מרק, גם השערות שלה אוכלות," צחק אדם, וסבתא ביקשה מאריאלה לאסוף את השערות שלה לצמה.

גם סבא היה במטבח. הוא לקח פטיש ומסמר ותלה תמונה, תצלום ממוסגר בשחור־לבן של שני ילדים. הגדול נראה כבן שתים־עשרה והקטן כבן שמונה, שניהם לבושים בחליפות, חובשים כובע קסקט, מחייכים, אוחזים ידיים וצועדים קדימה, ומאחוריהם אונייה גדולה. מעל התצלום היה כתוב "דבר השבוע".

"מי שיסיים את המרק, יקבל שניצל וצ'יפס," אמרה סבתא.

"התמונה לא יפה," לחש אדם וקירב אצבע אל שפתיו. הוא ואריאלה צחקו בלי קול כי לא רצו להעליב את סבא.

"היא לא מתאימה למטבח," אמרה אריאלה בשקט.

"למה לא?" שאל סבא, ששמע את ההתלחשות.

"במטבח צריכה להיות תמונה של פירות. וחוץ מזה הילדים בתמונה לבושים בבגדים ישנים."

"אלה בגדי השבת שלהם."

"אתה בטוח?" התפלאה אריאלה.

"אריאלה, הילד בתמונה זה אני."

"מה?! סבא, אתה בכלל לא דומה לעצמך."

אדם גרר כיסא אל מתחת לתמונה, עלה עליו, והסתכל על הפנים של הילדים. "הגדול זה סבא כשהיה קטן," קבע. "תראי! השיער שלו שחור חלק וקצר עם שביל בצד. העיניים שלו גדולות. והחיוך הוא בדיוק החיוך של סבא."

"היית ילד ממש יפה. רזה ובערך בגובה שלי," אמרה אריאלה, "וזה אומר שהיית גבוה. והצבע של העיניים שלך כחול. אמא אומרת שאני דומה לך."

"גם אני דומה לסבא, רק שהשיער שלי בלונדיני. ואני טיפה יותר שמנמן."

"כשהיית ילד הלכת עם כובע קסקט כמו שאתה חובש עכשיו?" שאלה אריאלה.

סבא הינהן ואמר שהתמונה חשובה לו.

"למה?" שאלו הנכדים יחד.

סבתא כיחכחה בגרונה וסיפרה שהתמונה היא סוף של סיפור אמיתי שקרה לו ולאָחיו ולהורים שלהם כשסבא היה בן שתים־עשרה.

"זה מרגש אותי," אמרה אריאלה, "כי בתמונה סבא בגיל שלי היום."

"ספר לנו את הסיפור," ביקש אדם.

"זה סיפור מתח," הזהיר סבא.

"אני אוהבת סיפורי מתח."

"נו תתחיל..." זירז אדם.

"כשאספר על אבא שלי, דעו שזה סבא־רבא שלכם."

"וכשתספר על אמא שלך," המשיכה אריאלה, "נזכור שזאת סבתא־רבתא שלנו."

"רגע," אמרה סבתא. "יש עוד משהו שאתם צריכים להבין לפני שסבא מספר. החלום של היהודים במשך המון שנים היה לחזור לארץ ישראל. בעבור זה הם התפללו. וכאן הסיפור מתחיל. יום אחד הגיע בחור צעיר לבית הכנסת בעיר סְפְרוֹ שבמרוקו. הוא היה לבוש בבגדי חאקי. הבחור המרשים התקרב למתפללים וגילה להם בסוד שיוצאת ספינה מהחוף באלג'יר לכיוון ארץ ישראל."

"למה זה היה סוד?" שאל אדם.

"המלך המרוקאי לא הרשה ליהודים לעזוב את מרוקו," סיפרה סבתא. "אם הוא היה יודע על הספינה, בוודאי היו מטביעים אותה ואוסרים את רב־החובל ואת כל מי שהיה עליה. הבחור סיפר על המקום שבו תעגון הספינה, אבל לא ידע לגלות את היום והשעה המדויקים שבהם היא תגיע. הוא ביקש שמי שיגיע למקום ימצא מסתור, והסביר שהמבצע סודי ואסור שאנשי המקום יגלו אותם."

סבא הינהן ושאל, "אתם מקשיבים?"

"כן, מקשיבים," ענתה אריאלה, "וזוכרים שאתה מספר על הימים שהיית בן שתים־עשרה."

2

העלייה לספינה 

הלילה היה אפל.

אור ניצנץ מתוך הים. אבא ניער את כתפי ולחש בתקיפות: "קום! עכשיו! אין זמן. האונייה הגיעה!" התעוררתי משינה, וכעבור רגע הייתי מוכן ולבוש בחליפת השבת שלי. נעלתי במהירות נעליים. גם אבא, אמא ואחי הקטן היו לבושים. אמא לבשה שמלה מהודרת ונעלה נעלי עור צבעוניות. הלב שלי דפק כל כך חזק, שכל גופי רעד. זכרתי שחייבים לשמור על שקט מוחלט. כמה ציפינו לרגע הזה.

אמא הסתכלה על אבא ושאלה: "אולי נוותר על ירושלים? אני רוצה להישאר עם אמא ואבא שלי." היא לא אהבה את הרוח ההרפתקנית של אבא.

"זאת הזדמנות חד־פעמית ואסור לפספס הזדמנויות," ענה אבא.

אמא הסיטה את מבטה אלי ולחשה בקול רועד: "סדר את השיער שלך כדי שתיראה יפה כשנגיע לארץ ישראל."

סירקתי את השיער באצבעות ידי, ואבא הניח עלי את כובע הקסקט שלי וחבש את הכובע שלו. "הילדים שלנו הכי יפים, כי את יפהפייה," החמיא לאמא ונעץ בה מבט רך של אהבה.

אבא דרש שנמהר כדי ששוטרים אלג'ירים לא יגלו אותנו. השעה היתה תשע וחצי בלילה, 11 במאי 1947. הימים כבר היו חמים והלילות עדיין קרירים. אבא תפס בידיו החזקות שתי מזוודות כבדות. אמא החזיקה את אחי עמוס, שהיה בן שמונה, ואני לקחתי שק מלא בגדים. ארבעתנו יצאנו מתוך המערה שבה חיכינו לאונייה במשך עשרים ימים.

כדי להגיע לספינה היינו צריכים לרדת במדרון תלול. אבא דחף אותנו למטה, והתגלגלנו עד שהגענו לחוף הים. כשנחתנו בדקנו את המכות שספגנו מהאבנים שבדרך וניקינו את החול שדבק בנו. אבא ראה שאנחנו עומדים והאיץ בנו לרוץ, אבל לאמא ולעמוס הקטן היה קשה. החול הטובעני הקשה עלינו את הריצה, והצעדים המהירים של אבא העיפו לעיני גרגירי חול. הפנים של אמא היו שטופות דמעות, השיער שלה היה סתור, והיא התחננה שאבא יעצור למנוחה קלה, אבל הוא דרש שנמשיך.

"קשה לי," לחשה אמא. הצעדים שלה נעשו אטיים, ואבא דירבן אותה למהר. אבל היא לא עמדה בקצב שלו.

התחננתי לאבא שיאט, אבל הוא הסביר שאם נתמהמה, שוטרים עלולים לעצור אותנו. אמא נפלה, ואני ועמוס נבהלנו. אבא חזר אליה ועזר לה לקום. הוא העמיס את עמוס הקטן על הכתפיים, לקח את שתי המזוודות וזירז את אמא. "יאללה, אהובה, תמשיכי," אמר והמשיך לרוץ.

נתתי לאמא יד ויחד הלכנו אחרי אבא. אמא התנשפה מאוד ועצרתי איתה כמה פעמים.

הלילה היה חשוך, בלי ירח, ואבא חשש שרב־החובל לא יזהה אותנו בגלל האפלה וימשיך בדרכו. על החוף היתה מדורה גדולה שסימנה את המקום של הספינה. אבא הסתכל ימינה ושמאלה וזיהה את הספינה שעגנה חמש מאות מטר מאיתנו במים העמוקים. הוא הצביע עליה ולחש, "זאת הספינה שלנו."

עיני נפקחו לרווחה. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי ים והפעם הראשונה שראיתי ספינה. הייתי מופתע ומלא התרגשות. זאת היתה ספינה קטנה ובכל זאת גבוהה למי שהיה צריך לעלות עליה. שני תרנים הזדקרו מתוכה.

"המים קפואים," לחשתי לאבא תוך שאני מתכופף ונוגע בהם. חששתי שאמא תתלונן ואבא יכעס שהיא כל הזמן מתלוננת.

"יאללה, תזוזו," הוא אמר, "תפסיקו להתפנק." עמוס הקטן ייבב בלחש, ואבא הוריד אותו מהכתפיים ונתן אותו לאמא. "תשתיקי אותו. עוד יגלו אותנו." אמא חיבקה אותו היטב כדי שהקול שלו ייבלע בתוכה.

בלי לחכות, אבא נכנס עם המזוודות אל תוך הים והתחיל לשחות לכיוון הספינה. שלושתנו פילסנו את הדרך אחריו, לבושים במיטב בגדינו, צועדים בקושי על קרקעית הים הסלעית. אבא ראה מלח חותר בסירת הצלה קטנה וביקש ממנו להוביל אותנו לספינה. נכנסנו לסירה ולשמחתנו הגענו ראשונים. כשהתקרבנו לספינה, מלחים מהסיפון זרקו לנו סולם חבלים. אבא עלה ראשון ואנחנו אחריו. הטיפוס בסולם היה קשה במיוחד, בגלל השק הכבד שסחבתי. לרגע איבדתי את שיווי המשקל וכמעט נפלתי.

"תיזהר! אתה נופל!" צעקה אמא מלמטה.

"תזרוק את השק, לעזאזל," קרא אבא מלמעלה.

"תראה לאן הבאת אותנו!" אמרה אמא בכעס לאבא. בדיוק באותו הרגע הצלחתי לתפוס בדופן הספינה, העברתי את משקל הגוף פנימה ונעמדתי על הסיפון. הייתי מאושר.

"עומד כמו גבר על הסיפון, יא עיוּני," אמר אבא ונתן לי נשיקה. עמוס עלה אחרַי בקלות, ממש כמו קוף קטן. אמא עלתה אחריו, אבל דרכה על שולי השמלה שלה וכמעט נפלה. המטפחת נפלה לה והשיער השחור והארוך שלה התפזר.

"אמא!" קראתי בפחד ופרצתי בבכי.

"למה אתה בוכה?" שאל אחי.

"אלוהים! מה אם אמא לא תצליח לעלות?"

"אל תדאג," אמר עמוס וליטף לי את הגב.

 המשך הפרק בספר המלא