אדיפוס בפריז

פתיח לסדרה

ענר גוברין

הפסיכואנליזה והעולם התרבותי סביבה קשורים בקשר שאינו ניתן להתרה, מזינים ומעצבים זה את זו, מתדיינים ביניהם ומנהלים שיח של ביקורת הדדית. מזווית כלשהי, אף ניתן לומר שהפסיכואנליזה לא נולדה כתחום, אלא כבין־תחום. לא תיתכן תובנה פסיכואנליטית "טהורה" שאינה כוללת השקפות עולם חיצוניות לה, מטען תרבותי והקשר חברתי ופוליטי. באותה המידה, דומה שאין בנמצא יצירת תרבות מציגה ביטוי כלשהו של שיח עם תובנות פסיכואנליטיות. את הבין־תחומיות של הפסיכואנליזה אפשר להסביר בכך שהפסיכואנליזה אינה כבור המתמלא מחולייתו, רוצה לומר, מקורותיה שלה אינם יכולים למלא ולהזין אותה. כל רעיון ורעיון בה אינו סגור סביב עצמו, והיא עצמה תלויה בחיים המתנהלים סביבה: חיי הרוח של האדם, התרבות, הפילוסופיה, הפרקטיקות החברתיות. בכל אלו שולטים, לפחות באופן חלקי, תהליכים לא־מודעים ומנגנונים נפשיים שהפסיכואנליזה היטיבה לתאר. לכן כלל אין דרך לעמוד על משמעותן העמוקה של תאוריות פסיכואנליטיות בלי להתעמק בשטחי החיים שמהן התפתחו והבנת שטחי החיים האלה דלה יותר ללא המבט הפסיכואנליטי.

נדמה שה"פנים" וה"חוץ" של הפסיכואנליזה מעמידים בסימן שאלה את ההבחנה בין פנים לחוץ, הן כקטגוריות מהותניות והן בחיי הסובייקט הפסיכואנליטי. כדי לפתח את התאוריה שלו, פרויד השתמש במאגר עצום של ידע ממקורות שהם חיצוניים לפסיכואנליזה: אנתרופולוגיה, אומנות וספרות, פסיכולוגיה ניסויית, מחקרי מוח, פוליטיקה ויחסים בין־לאומיים, רפואה ומדעי הטבע. הפילוסופיה שהאמין בה ואשר שימשה נר לרגליו בכל קביעותיו, אף היא לא נבעה מהפסיכואנליזה.

הפוזיטיביזם ותאוריית ההתאמה של האמת היו הפילוסופיה המקובלת של זמנו, ובהן האמין כל מי שזיהה את עצמו עם המחנה הנאור, המשכיל והרציונלי. נדמה שפרויד דחה תפיסות אמת אחרות, אך במורכבות כתביו ובמורכבות תיאוריו את הנפש האנושית השתלבו תפיסות אמת מגוונות אשר שבו והבהירו את האופן שבו הנפש האנושית אינה ניתנת לרישום בשפה הומוגנית אחת, שכן אופייה ההטרוגני דורש ריבוי שפות בתיאורה.

הקשרים ההדדיים בין הפסיכואנליזה ל"עולם" מתקיימים כל הזמן בשתי רמות המנהלות ביניהן קשרי גומלין: ראשית, העולם, על תוצריו החברתיים, הספרותיים והאומנותיים, מגלם ברמות עומק נסתרות רעיונות פסיכואנליטיים, הוא בבחינת הוכחה להם ואף עשוי להרחיב ולפתח אותם. שנית, רמות העומק הנסתרות שנחשפות משנות את משמעות תוצרי העולם. כך הפסיכואנליזה הופכת לפרדיגמת־על שמסוגלת לחשוף את הדינמיקה הנסתרת של תוצרי החברה, האומנות והתרבות. בעשותה כך, הפסיכואנליזה יכולה לתרום לדיסציפלינות החיצוניות לה, אך גם להיתרם מהן.

סדרת נרקיסוס - סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות עוסקת בחיבורים הרבים והמורכבים שבין הפסיכואנליזה לתחומי ידע אחרים, ביניהם ספרות, אומנות, פילוסופיה, חברה והיסטוריה. מטרתה להביא בפני הקוראים את הכתיבה העשירה והמגוונת של מטפלים וחוקרים ממגוון תחומים ואסכולות בישראל, העוסקים בפסיכואנליזה בהקשריה התרבותיים. באמצעות במה זו אנו מקווים לעודד ולהמריץ שיח מחקרי המתרכז בחשיבה הפסיכואנליטית הבין־תחומית ודיאלוג פורה בין הפסיכואנליזה לדיסציפלינות אחרות.

אדיפוס בפריז - נובלות פסיכואנליטיות, מאת מישל גרנק (יצא לאור בצרפת בסדרה Penta Edition "Psychanalyse, art et civilization" בשנת 2018) כולל שלוש נובלות. הספר יוצא דופן בין סדרת ספרי נרקיסוס המפרסמת הגות פסיכואנליטית, אך הקורא המתעניין ב"פסיכואנליזה בין־תחומית" ימצא בו עניין רב. על תיאורי המקרים של פרויד נאמר שקוראים אותם כמו רומנים. על הנובלות הפסיכואנליטיות הכלולות בספר זה אפשר לומר שקוראים אותן כמו תיאורי מקרים. מתווספת לכך תוספת העונג הכרוכה בסיפור דמיוני. בין הספה הפרוידיאנית לזכוכית המגדלת של קונאן דויל, הקורא מובל - כמו אדיפוס - דרך חידות ומזימות אל תפניות מפתיעות, ללא אשמים וללא פשעים. בקרשנדו דרמטי רב־תנופה מישל גרנק מעמיד לפנינו מראה שבה אנו יכולים לזהות את עצמנו, לשמוע את הדי הנפתולים של החיפוש הלא־מודע שלנו, חיפוש אחר אמת שהיא תמיד סובייקטיבית, חבויה, נשכחת - או שרק דימינו לשכוח.

הספר כולל שלוש נובלות, דרכן הקורא נחשף לקונפליקטים, אולי אפילו לייסורים, של ז'וזיאן לאון, פסיכואנליטיקאית מבריקה ומוכרת בצרפת, של ד"ר בּוּרוּ, רופא משפחה ותיק ורגיש לתופעות לא מודעות וז'אן־פול, מתמחה בפסיכיאטריה שמגיע לבית־חולים מקומי. שלושתם נדרשים להתמודד עם מטופלים בלתי רגילים, שתובעים מהם התעמתות של ממש עם הרגשות, הפנטזיות והתהיות שהם מעוררים. על אף שמדובר בסיפורים דמיוניים, הם מאפשרים לנו לגעת בממשות של המציאות במצב האנליטי. שלושת הקלינאים נחשפים לעוצמתן של ההעברה וההעברה־הנגדית, עם כל המורכבות והכאבים שהן מכילות. אולם זאת דווקא ההליכה האיטית והדקדקנית בנתיב העברה־העברה־נגדית, מתוך הדיאלוג עם המטופל ובסיועו, שתאפשר לחשוף מעט מהמסתורין של המצב הקליני ולחתור אל האמת.

תסביך ז'וזיאן

למה נחוץ לי לכתוב את הטקסט הזה? למי הוא מיועד באמת? למה לבחור לכתוב ולפרסם, לעשות פומבי, את מה שאולי לא צוין בשמו אלא בסוד האנליזה? [...] שאלות אלו שאלתי בעקשנות חשודה [...] כאילו מן ההכרח שיהיו שאלות, כאילו בלי שאלות אי אפשר שיהיו תשובות. אבל מה שאני רוצה לומר איננו תשובה אלא קביעה, דבר ברור מאליו, דבר שאירע, שצץ פתאום.

ז'ורז' פרק

לורליי ולֵרוּאה

ז'וֹזיאן לָאוֹן הייתה פסיכואנליטיקאית מן הידועות בפריז. היא עשתה קריירה מטאורית: בת 20 סיימה תואר שני בפסיכולוגיה, בת 22 - דבר שלא היה כדוגמתו - התקבלה כ"קנדידטית" לחברה הפסיכואנליטית של פריז (SPP), בת 29 הפכה לחבֵרה מלאה בה. כעבור שנים אחדות, והיא עוד לא בת 40 וכבר חברה מן המניין ואנליטיקאית מנחה, הייתה האנליטיקאית המבוקשת ביותר ב־SPP. הקנדידטים המעטים שלא רצו בה כאנליטיקאית רצו בה כמדריכה. יומנה היה מלא לשנים הקרובות. כמה מעמיתיה ראו בעין רעה את הקריירה המבריקה מדי: היא הרבתה לכתוב ולפרסם בצרפת ומחוצה לה, ומחשבתה המקורית והמדוקדקת העמידה אותה בשורה אחת עם מיטב אנשי התאוריה בעולם הפרוידיאני. לשונות רעות נטפלו לרווקותה: היא גלמודה ומיניותה לוקה בהחלט בחסר, אולי היא מקדישה את חייה אך ורק לפסיכואנליזה, אך אין ספק שהדבר מעיד על חוסר איזון כלשהו או על חוסר איזון מובהק, ומכל מקום, על נרקיסיזם בולעני שאינו משאיר מקום לבן זוג או לילדים. כשטענו כנגדן שז'וזיאן נעימת הליכות ושמחה לעזור למי שפונה אליה, ושהנרקיסיזם הבולעני לכאורה מעולם לא התבטא בקשריה החברתיים, ושבשנים האחרונות - כדי להקדיש את זמנה למטופלים ולמודרכים שלה - היא דוחה הזמנות להרצות מחוץ לצרפת יותר משהיא נענית להן, היו הלשונות הרעות מוכנות להודות שהיא נבונה ומתוחכמת ויודעת להסוות את הנרקיסיזם שלה בקפידה. אך אפילו הקנאים נאלצו להכיר בכך שז'וזיאן גם יפה וגם מבריקה, בעלת מחשבה מקורית ויצירתית, ולא זו בלבד, אלא שמטופליה יוצאים מהאנליזה אחרים. היא אשת תאוריה ופרקטיקה, ואיתה הפסיכואנליזה מרפאת!

היא גרה בדירה דו־מפלסית גדולה ליד כיכר קוֹנטרסקַרְפּ, בבניין ישן מאוד בן שלוש קומות שהוטלא ושופץ פעמים רבות. הארכיטקטורה המקורית נעלמה כמעט לגמרי, אך זקני רחוב מופטאר טוענים שלפני עידן ועידנים היו אורוות בקומת הקרקע ובחצר הסמוכה, ומעליהן מגורי השומרים של טוּרגוֹ בימי מלכותו של לואי ה־16. מסורת בעל פה? רכילות? כיום בקומה הראשונה התנהלו חייה המקצועיים של ז'וזיאן ובקומה השנייה חייה הפרטיים. במפלס התחתון, מימין למסדרון הכניסה, נמצא חדר ההמתנה, חדר קטן אך נעים שקירותיו מעוטרים ליתוגרפיות, ובו כוננית קטנה המציעה את אוצרותיה למטופלים המקדימים לבוא. כדי להעביר את הזמן - אם לא רצו להתייחד עם הפנטזיות, החלומות או הרגשות שלהם - יכלו לבחור בין חוברות של טינטין, אסטריקס, פילֵמוֹן, Rubrique-à-brac או Les Frustrés. הייתה גם הסדרה השלמה והמצהיבה של Les Pieds Nickelés. פעמים רבות שמעה ז'וזיאן את המטופלים, בעיקר את הקנדידטים, מעלים אסוציאציות על חוברות הקומיקס האלה ומאשימים אותה בגרימת רגרסיה כבר בחדר ההמתנה: היא מחפשת את הילדותי, היא רומזת אל הילדותי, היא מפתה בקומיקס שלה, איפה הניטרליות הקדושה? דלת מקשרת העבירה את המטופל לתוך הקליניקה. החדר הטרפזי ורחב הידיים היה יכול להיות חמור למראה: שלושה מקירותיו היו מכוסים מדפים עמוסי ספרים, מאות או אלפי חיבורים מקצועיים, מהרצפה עד התקרה הגבוהה מאוד. אלא שהקיר הרביעי, הצלע הארוכה של המרובע, היה כולו חלון עצום המשקיף אל החצר הפנימית הרוגעת והנטועה עצי דולב עתיקים. שלוות החצר חדרה לתוך הקליניקה וכמו הפיגה את חומרת הספרים. גם הם היו נושא לאסוציאציות של האנליזנטים: האם קראה את כולם? ולמה היא צריכה להציג לראווה את רוחב ידיעותיה? שתי דלתות, האחת נפתחת אל חדר ההמתנה והאחרת אל המסדרון, כמו גזלו מקום שיכול היה להיות מוקצה ללא מעט ספרים נוספים. אחד המטופלים חישב ומצא בכעס שהייתה יכולה לדחוס כ־400 ספרים בגודל בינוני בשטח של שתי הדלתות ויעץ לה להכניס את האנליזנטים דרך החצר הפנימית: סולם יגיע עד החלון, דלת אחת פחות ו־200 ספרים יותר.

שולחן כתיבה בסגנון לואי ה־15 היה מונח באלכסון בקצה אחד של החלון, מאחוריו כורסה לז'וזיאן בפינה, במפגש בין החלון לכוננית, ועוד שתי כורסאות מצידו האחר. בפינה שממול, הספה שאי אפשר בלעדיה ובראשה כורסה נוחה שז'וזיאן הייתה שוקעת בה ומקשיבה קשב צף. חדר שלישי, מעין סלון הנפתח אל צידו השמאלי של המסדרון, שימש את ז'וזיאן לעבודה קבוצתית. בעת האחרונה הייתה מלמדת בו סמינרים מפעם לפעם. גם כאן ניצבו על כונניות ספרי פסיכולוגיה, אך גם ספרי אומנות ופילוסופיה. אחרון בקומה התחתונה היה חדר שירותים קטן.

אוליבייה לֵרוּאָה^‏[1] היה באנליזה אצל ז'וזיאן זה כשישה חודשים ועורר בה עניין מיוחד: בן 24, בשנת ההתמחות הראשונה בפסיכיאטריה, ושני הוריו עמיתים שלה. אביו, דוקטור פול לרואה, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, מנהל מחלקה לשעבר בבית החולים סנט־אן, היה גם הוא אחד האנליטיקאים המבוקשים בפריז. שלא כז'וזיאן, היה חבר באגודה הפסיכואנליטית של צרפת. אימו של אוליבייה, פֵּרין, הייתה תחילה חוקרת בפסיכולוגיה התנהגותית וקנתה לה שם בזכות עבודותיה. כעבור שנים רבות במעבדה רצתה בטיפול אישי, ובעקבותיו שינתה קריירה ועברה לעסוק גם היא בפסיכואנליזה.

אוליבייה גדל אפוא תחילה בין פרויד לסקינר ואחר כך בין פרויד לפרויד. מאז ומעולם נועד לפסיכואנליזה. האנשים שביקרו תכופות בביתו היו לימים מוריו. את לימודי הרפואה השלים בקלי קלות, ובחינת הקבלה להתמחות הייתה עניין פורמלי בלבד. הוא עבר אותה בהצטיינות, וכבר בשנה הראשונה מצא עצמו במחלקה טובה מאוד - אומנם מחוץ לפריז, אך מצוינת. אך טבעי היה שירצה לעבור פסיכואנליזה. מפאת ייחוסו המשפחתי חיפש את האנליטיקאית הטובה בעיר, ואך טבעי היה שיגיע אל ז'וזיאן.

למעשה היא היססה ארוכות עד שהסכימה. תחושה לא מוגדרת הניעה אותה לדחות את מועד השיחה המקדימה, אף על פי שיכלה לקבל אותו במהירות עקב הפסקת טיפול לא צפויה. ולאחר שפגשה אותו, מוזרות מטרידה,^‏[2] במשך שלושה שבועות. לשווא ניסתה לנמק לעצמה את היסוסה. מטופל מיוחד, מיוחד מדי מלכתחילה? קצת, כן, אך כל הנימוקים שהעלתה שכנעו אותה דווקא לקבל את אוליבייה לאנליזה: אומנם הוא צעיר, אך כבר יצא לו מוניטין של איש מבריק ואינטואיטיבי מאוד. אומרים, ובוודאי יש דברים בגו, שהוא ניחן בחיים פנטזמטיים עשירים, במקוריות יצירתית וגם ביושר שורשי. האנליזה שלו עתידה להיות מעניינת, ואין כל ספק שגם הוא יתקבל במהירות כקנדידט לאחת החברות הפסיכואנליטיות.

אולם בעיקר הייתה אמביוולנטית כלפי בני הזוג לרואה, הוריו של אוליבייה. האינסטינקט אמר לה להתרחק מהם, הסקרנות אמרה לה להתקרב אליהם. הם היו עמיתים שלה, היא הכירה את דעותיהם המקצועיות ובדרך כלל העריכה אותן. היא פגשה אותם במפגשים מדעיים, בכנסים ובהרצאות. אך על חייהם האישיים לא ידעה דבר, מלבד כמה עובדות ושמועות שהיו נחלת הרבים, כגון "הפיכת הלב" של פרין בעקבות הפסיכואנליזה שעברה. ככלל, פרטי הריאליה של מטופליה עניינו את ז'וזיאן בעיקר משום שהובילו אל מציאותם הפנימית והנפשית. אך במקרה של אוליבייה נתקפה סקרנות עזה, מציצנות של ממש, שהאנליזה של אוליבייה עתידה ללבות ביתר שאת. כבר בשיחה הראשונה דמיינה את אביו של אוליבייה בחלוק ובנעלי בית ואת אימו בשעת בוקר, לא מאופרת, מייד לאחר היקיצה או אפילו... במיטה. ומדוע הפכה פרין את ליבה זה מכבר ועברה לפסיכואנליזה? ומה טיב היחסים האינטימיים ביניהם? ומה מקומו של אוליבייה במשולש הזה? הסקרנות הזאת, סקרנות שלא הכירה בעצמה ברגיל, הייתה הסיבה הטובה ביותר לא לקבל את אוליבייה וכן לקבל אותו.

בסוף קיבלה אותו. היא מצאה לעצמה צידוקים: כל אנליטיקאי שיטפל באוליבייה יעמוד לפני אותן בעיות. גם מטופלים מיוחדים זכאים לאנליזה, והסקרנות הזאת בלתי נמנעת כביכול: אומנם היא שייכת להעברה הנגדית, אך למעשה היא קשורה קשר הדוק לאוליבייה ונובעת ממנו, מאישיותו, מעברו. העברה רבה מסתתרת מתחת להעברה הנגדית הזאת. יש חומר לאנליזה בסקרנות הזאת, נושא האנליזה של אוליבייה. אז מדוע לא היא? הלא אוליבייה ודאי שיער מראש שהאנליטיקאי שלו ייתקף בסקופופיליה במידה זו או אחרת ובחר לתת אמון בה ולא באחר, בפריז ולא בפרוורים, אז מדוע לא תגמול לו אמון תחת אמון?

וכך, בששת החודשים האחרונים היה אוליבייה נוסע אל כיכר קונטרסקרפ ארבע פעמים בשבוע - ארבע פעמים, האצילות מחייבת, ולא שלוש, אף שהיה יכול להסתפק בכך - מחפש מקום חניה לפיג'ו שלו, בהצלחה מרובה או פחותה, והולך ברגל מרחק כמה מטרים עד החדר בעל החלון הגדול והקירות המכוסים ספרים. שלוש פאות כדי להשכיל ופאה אחת כדי להסתכל. להסתכל החוצה? פנימה? הוא החל להכיר את הנוף האנושי, וכבר היו לו הרגלים משלו בבית הקפה שהיה מעביר בו את הזמן העודף כאשר הקדים לבוא. בלי שהתכוון - כמעט - גם זיהה אחדים מקודמיו וממשיכיו על הספה - או אולי הם באים להדרכה? בקיצור, הוא נכנס לשגרת האנליזה, וזו התנהלה על מי מנוחות...

המשך בספר המלא