האוטובוס יצא מהתחנה

חלק א

סמי שב הביתה

פרק 1

אני שוכבת על המיטה שלי בחדר, בוהה נכחי, חושבת על הספר "וינטו ויד הנפץ", שזה עתה סיימתי את קריאתו.

מכאן אני יכולה לראות את אבי יושב בהול מול השולחן, עסוק באכילה. ההול משמש אותנו כסלון, כפינת אוכל ולפעמים כחדר שינה. הוא כולל שתי מיטות ברזל, שולחן וארונית קטנה, שקיבלנו מאחי הבכור ג'ורג'י אחרי שעבר לתל אביב.

אני מביטה כעת באבי.

הוא מוזג לעצמו תה מתוך הקומקום הקטן. הוא מוזג אותו מגובה רב והתה נשפך על השולחן. הדבר אינו מפריע לו כלל, והוא ממשיך באותה דרך את המזיגה לכוס.

אחר כך הוא אוחז בחצי כיכר לחם לבן המונחת על השולחן, מוציא ממנה לאט את החלק הרך. הלחם מתפזר על השולחן וחלקו נופל על הרצפה. לבסוף הוא בוצע מן החלק הקשה של הלחם חתיכות קטנות, מוסיף להן גבינה מלוחה ואוכל. הוא שותה מן התה שלו בשלוקים קולניים. התה שנשפך קודם על השולחן, נוזל לאט על הרצפה.

אני חוזרת לספר, לקרוא אותו בשנית, מן ההתחלה.

אימי נכנסת דרך הדלת הפתוחה ושתי שקיות קניות בידיה.

כצפוי, בתוך דקות ספורות מתרחשת מריבה קולנית ביניהם. אני מפסיקה לקרוא ומביטה בהוריי. אבי עכשיו מקלל את אימא קללות נמרצות בערבית.

"ששש... השכנים שומעים," היא אומרת לו.

הוא מקלל גם את השכנים ומגביר את קולו, "בני הזונות האלה, כּוּס אְם אְמָם."

שוב אימא מבקשת שיפסיק, והוא בצעקה דורש שתיתן לו שתי לירות.

אימי אומרת שאין לה. הוא אומר שראה שג'ורג'י נתן לה כסף. אחי ג'ורג'י הוא בנו של בעלה הקודם של אימי, ואבי מתעב אותו וגם לא מסתיר זאת.

"יש לך," הוא צועק, "ואני מוכרח לנסוע לחיפה. יש לי עבודה חדשה."

אבי עבד בעבודות מזדמנות, והיו יותר ימים שבהם היה מובטל מאשר עובד. בחוץ לארץ הייתה לו חנות והוא ישב ומכר בחנות. כאן בארץ נחשב חסר מקצוע, לכן נתנו לו עבודות מזדמנות של פועל (אני זוכרת שכאשר היינו צריכים למלא שאלון כלשהו, בסעיף מקצוע האב היינו רושמים: פועל פשוט). אז איפה הוא עבד? פעם בקרן קיימת לישראל בעבודות ייעור, פעם באיזה מפעל ופעם בסלילת כביש. לרוב לא החזיק מעמד זמן רב במקום אחד ועזב בעצמו את מקום העבודה. שאיפת חייו הייתה להיות פקיד כמו קרוב משפחתו בתל אביב, שסידר לעצמו עבודת פקידות בעירייה.

למרות הריבים בין אבי ואימי, הייתה אימא לפעמים חסה עליו. "מסכן, איך הוא עובד בכביש ביום חם ולוהט כזה..." הייתה אומרת.

אבל הפעם אימי לא קונה את עניין העבודה החדשה, ויש לה יותר מחשד סביר בנוגע למטרת הנסיעה לחיפה. היא בטוחה שהוא עומד להפסיד כרגיל את הכסף במשחקי קלפים.

אחרי ויכוחים קולניים היא נכנעת ונכנסת למטבח.

אני שומעת אותה פותחת את דלת הארון במטבח, הנעולה תמיד במפתח.

אחרי רגע היא נועלת את הארון בחזרה.

"קח לירה, זה מה שיש לי." היא מושיטה לאבי שטר של לירה.

"ראיתי שיש לך עוד אחת." אבי אינו מוותר בקלות.

"כן? וממה אני אקנה אוכל לילדות?" מעיזה אימי.

"מה אני יודע?" משיב אבי, "אני אחראי לילדות?"

אימי נכנסת למטבח ואני שומעת אותה ממלמלת, "איך הוא יכול להגיד דבר כזה..."

אני עצמי כבר לא מתרגשת מהדברים שאמר. שמעתי אותו לא פעם אומר דברים מעין אלה. בשבילי הוא יצור דוחה, שאני שונאת, ולא אב. יצור שמקלל ורב כל זמן שהוא ער, צועק ומכה. יצור שלא סוגר אחריו את הדלת בבית השימוש, מגהק ומפליץ בחופשיות לידנו ומתאנה לסבתא המסכנה ששוכבת רוב הזמן במיטה.

עוד בהיותי ילדה קטנה, לא הייתי עצובה מדי בגלל אבי. יותר נכון — בגלל חסרונו. כי כשהבטתי באימי, שמתרוצצת מפה לשם, מן המעברה שבה גרנו אל השיכון ולהפך, כדי להשיג מצרכים עבורנו ודואגת לכל צרכינו, ואף דואגת לנקות את דירת המורים הקטנה של אחי ג'ורג'י בשיכון, הבטתי בה בהערצה וחשבתי: אני לא צריכה אבא. אימא היא גם אימא וגם אבא בשבילי.

בקשר לדירה הקטנה של ג'ורג'י, שאימי נהגה לנקותה, היא הייתה חביבה מאוד עלינו, הבנות: עליי ועל אחיותיי הקטנות, התאומות. בשעה שאימא ניקתה אבק בדירה ואחר כך שטפה אותה, אנחנו היינו בודקות מה יש במקרר הקטן. בדרך כלל היינו מוצאות תרכיזים של כמה מיצים: מיץ לימון, מיץ פטל ועוד. בבית לא היו מיצים אצלנו במקרר. במקרה הטוב, כשהיה קרח, היו מים קרים. בכל אופן, היינו מערבבות את התמציות עם מים קרים ושותות בהנאה את המיצים הטעימים. לפעמים היינו מוצאות גם בירה שחורה והיינו לוגמות מעט גם ממנה. אחר כך היינו יוצאות החוצה אל הדשא הקטן בחצר הבית, משחקות שם חמור חדש ומחבואים, ועושות גלגולים ועמידות ידיים.

יום הניקיון בדירה של אחי היה יום כיף עבורנו.

פרק 2

אימי התגרשה מבעלה הראשון עוד בחוץ לארץ, בעיראק. אחי הבכור ג'ורג'י הוא בנה היחיד מבעלה הראשון. בשבילי הוא אח לכל דבר ולא אח חורג כמו שאומרים.

כשניסיתי לברר למה התגרשה, היא ענתה שבעלה היה צועק עליה על כל שטות — אם הפילה משהו, אם נשבר איזה כלי, אם לא הגישה לו מספיק מהר אוכל או חולצה נקייה ודברים כאלה. לעיתים היה שולח בה מבטים מזרי אימה, שהיא הייתה ממש רועדת. ניסיתי לתאר אותה בדמיוני, נערה בת חמש־עשרה, שגבר המבוגר ממנה בעשר שנים גוער בה, צועק עליה ומפחיד אותה.

אלה היו נישואים של שידוך. הוא מצא חן בעיני הוריה ואחיה, והיא הסכימה לנישואים ללא עוררין.

שאלתי אותה אם לפחות פרנס אותה בעלה, והיא אמרה שאכן כן. מצבה הכלכלי היה טוב עשרת מונים מאשר היום. בעלה היה סוחר בדים והיה להם בית גדול ומרוהט ולא חסר לה דבר. אבל לי ברור, שאם למרות זאת עשתה אימי מעשה והתגרשה מבעלה, ועוד בארץ ערבית כמו עיראק, כנראה לא יכלה לסבול יותר.

ליבי דאב על הנערה שנותרה לבדה עם ילד קטן. עם זאת, אחיה וגיסותיה עזרו לה ככל שיכלו, ולמעשה היא גרה בבית אחיה שאול. גיסתה פרחה לימדה אותה לבשל, לגהץ ואת יתר מיומנויות הבית, ואף דאגה לצרף אותה אליהם כל אימת שיצאו מן הבית.

אחיה שאול מת בינתיים, ואשתו פרחה, שגרה כיום בתל אביב, נישאה בשנית וילדה שני ילדים לבעלה השני.

עניין המוות במשפחתה של אימי היה לי קשה להבנה ולעיכול. מתוך תשעה אחים בנים, שבעה מתו ונותרו רק שניים. האחד מתגורר ברמת גן והאחר נשאר בפרס, לשם היגרו מעיראק רוב אחיה של אימי וגם היא עם אבי. סבי וסבתי נותרו לגור בעיראק ומשם עלו לארץ.

סיבת המוות של אחיה הייתה לרוב מחלה שלא נמצאה לה תרופה.

אני מתקשה להבין איך אימי עמדה בכל אלה בעבר, ואיך היא עומדת בתנאי החיים שלה בהווה עם בעל שכזה. אבל אימי הדגישה לא פעם, שמה שחשוב לה כיום ומה שמחזיק אותה זה אנחנו, ילדיה.

אחיותיי הקטנות התאומות רינה ויעל לומדות וגרות בפנימייה, באותה כיתה ממש, אבל היום הן בחופשה בבית ואני משחקת איתן עכשיו בחוץ. הן אינן תאומות זהות ושונות מאוד זו מזו. רינה גבוהה, בעלת שיער חום קצר ומתולתל ופנים מעט מאורכות, דומה משהו לאבא, ואילו יעל נמוכה יותר, יש לה שיער שחור, ארוך וחלק ופנים קטנות ויפות דמויות לב.

למזלן ולמזלי, הפנימייה נמצאת לא מאוד רחוק מהיישוב שלנו, כך שהן מגיעות די הרבה הביתה בהסעה מיוחדת מן הפנימייה.

לרינה נמאס די מהר מן הקלאס שבו שיחקנו שלושתנו, והיא רוצה לשחק בחבל. אני מבינה אותה. היא רוצה לפרוק את כל המרץ הרב שיש לה.

אני נכנסת הביתה ומביאה חבל ואנחנו קופצות כל אחת בתורה. רינה משתוללת ומבקשת לשחק עוד ועוד.

הן כל כך שונות השתיים האלה, לא רק במראה. רינה תזזיתית, חסרת מנוחה. לפעמים היא נוהגת לנפח את לחייה ואז להכות עליהן ולהוציא את האוויר. יכול להיות שזה בגלל מבוכה. יעל שקטה יותר. כמוני היא אוהבת לקרוא ספרים, ואוהבת במיוחד להסתודד עם בנות השכנים. את רינה היא אוהבת מאוד, למרות השוני ביניהן, ולפעמים מנסה לחקות אותה. איתי היא מרגישה ממש נוח. מספרת לי דברים מחיי הפנימייה וגם מתייעצת בענייני לימודים.

כשרינה מספרת לי משהו, לפעמים נדמה לי שהיא ממציאה חלק מהדברים שהיא אומרת, כמו באותו יום שהיא סיפרה לי בעיניים נוצצות שקיבלה מאה בבחינה בחשבון. במקרה נתקלתי בילקוט שלה שהיה פתוח ועיניי נפלו על שני דפים נפרדים בתיק. הוצאתי את הדפים. זה היה המבחן שלה בחשבון. הציון היה שמונים וחמש והמורה כתבה לה: "את משתפרת, תמשיכי כך." האמת היא שזה היה ציון יפה בשבילה והיא יכלה להיות גאה בו, אבל לה היה צורך לשקר או אולי להגזים, לא תמיד ברור למה.

יעל, יש לה בעיה מיוחדת. היא סובלת מגמגום. היא מגמגמת מאז היותה ילדה קטנה. אני זוכרת שיום אחד היא פשוט התחילה לגמגם, ומאז לא עבר לה הגמגום. מה שמעניין הוא שלפעמים היא מגמגמת ממש בכל מילה ולפעמים הגמגום שלה קל יותר.

אחרי שמיצינו את המשחקים בחוץ, שלושתנו נכנסות הביתה ומתפרקדות על המיטה שלי, שם אני עושה להן אווירון. קודם ליעל ואחר כך לרינה. אחר כך אני מדגדגת אותן כמו שעושה לי רוזי, החברה שלי. יעל צוחקת צחוק מתגלגל, רינה צוחקת גם היא אך משתחררת מהר ויוצאת החוצה.

אבי כועס וצועק מחדרו, "שקט, מה זה כל הרעש הזה." אני יודעת שהוא פשוט מקנא שטוב לנו. במקום לשמוח שילדיו נהנים, הוא מקנא וכועס.

אבי גם נוהג מדי פעם לקנטר את יעל על גמגומה. כשהיא מגמגמת הוא חוזר לעיתים על דבריה ומחקה את דיבורה.

אני לעומת זאת מרגישה באותו רגע שבו היא מגמגמת לחץ בגרון. מרגישה כאילו אני היא זו שמגמגמת.

לעומת יחסו אלינו, הבנות, כמעט בתיעוב, את אחי הגדול סמי, שחי כבר שנים אחדות בקיבוץ, אבי אוהב אהבה עזה ומספק לו את כל מבוקשו. לא פעם סיפר אבי לשכנים ולכל מי שרק הסכים לשמוע, שכאשר סמי היה קטן, וזה היה עוד בפרס, נפל סמי לבריכת השחייה שהייתה בחצר, והוא, אבי, קפץ לבריכה ללא שהיות, כשהוא לבוש בחליפה מהודרת, כדי להציל אותו.

אני לתומי האמנתי שכל הגברים המזרחיים כאלה. מעדיפים את הבנים על הבנות או גרוע יותר — שונאים את הבנות. אבל מאוחר יותר כשראיתי איך מתייחסים אבות של חברות מהכיתה שלי, יוצאי עדות המזרח, אל בנותיהן, הבנתי שטעיתי בגדול. הבנתי שאבי הוא בעצם יוצא דופן ואינו מייצג את האבות המזרחיים. יתרה מזו, יש אבות שדואגים לבנות שלהן אפילו יותר מאשר האימהות, כמו במקרה של חנה מהכיתה שקשורה לאביה יותר מאשר לאימה.

פרק 3

אני בדרכי לפעולה בצופים.

גיליתי את "הצופים" זמן קצר אחרי שעלינו מן המעברה לדירה הנוכחית בשיכון, ומהרגע הראשון התאהבתי בתנועה ובפעילות. הפעילות מתקיימת במועדון חדש, שממוקם לא רחוק מן הבית שלנו. השעתיים שבהן אנחנו שוהים במועדון עוברות בדרך כלל מהר מאוד.

בדרך כלל פעולה מתחלקת לשניים: שיחה או לימוד מעשי כלשהו ואחר כך משחקי חברה שונים. את שני החלקים מנהל בנועם מוסה המדריך. באחת הפעמים זכיתי בפרס בחידון שנערך במקום, וקיבלתי מדי חאקי ועניבה ירוקה והייתי מאושרת.

יש רק דבר אחד שמעיב עליי בתנועת הצופים: שגם מיכה נרשם לתנועה.

פירושו של דבר שאני צריכה בכל זאת להיות דרוכה, שמא יקרה לי משהו דומה למה שקרה לי איתו בשנה שעברה, בכיתה ד'.

זה היה בשיעור התעמלות שהתקיים בחוץ על הדשא שליד בית העם. התבקשנו להסיר את נעלינו ועשינו זאת בחדווה.

אני זוכרת שהבטתי על כפות רגלי הילדים החשופות, ושמתי לב שיש ילדים שכפות רגליהם לבנות מאוד, בעוד לחלקם כפות רגליים שחומות. ביטאתי את מחשבותיי בקול רם ויותם אמר לי, "נו בטח, זה בגלל שאתם ערבים."

"מה פתאום ערבים?" מיהרתי להגיב, "אנחנו יהודים!"

"כן," ענה יותם, "בדת אתם יהודים אבל בגזע אתם ערבים." והשאיר אותי מבולבלת.

בכל מקרה, באותו יום המורה הכריזה על משחק. התלמידים אמורים להסתובב בחופשיות על הדשא. ברגע שהיא תגיד "גשם", כל אחד ישכב מייד על הדשא.

הייתי במצב רוח מרומם. שמש חורפית היטיבה איתנו, הרגשת חופש ונעימות פשטה בגופי כשהדשא הרך מדגדג את רגליי היחפות.

"גשם," מכריזה לפתע המורה ואני ממהרת לשכב על בטני על הדשא. כמעט מייד אני מרגישה שמישהו נשכב עליי לכל אורך גופי: ראש כנגד ראש וגוף כנגד גוף, והוא מכביד עליי נורא. אני נחרדת ומזיזה אותו בידיי ולבסוף מצליחה לנער אותו ממני ולקום. אני רואה שזה היה מיכה — הילד הכי שתקן בכיתה. ילד שאינו מוציא כמעט מילה מהפה.

מיכה עוזב את המקום ללא אומר וגם אני אוספת את ילקוטי ובורחת הביתה. רק שלא אפגוש מישהי בדרך הביתה, אני חושבת. אני מרגישה כל כך מבוישת ומושפלת. אני יודעת שיש עליי מעתה מעין "כתם", וברגע של הזדמנות, נניח באחד הריבים שיהיו לנו, יגידו לי החברות, "מיכה שכב עלייך."

בכל זאת, משיגה אותי בדרך זוהרה, שהייתה אז תלמידה חדשה שעלתה לפני חמש שנים מארגנטינה.

"חכי רגע תיקי, אני אבוא איתך."

לרווחתי, היא אינה מדברת איתי בדרך על מה שקרה, אלא מספרת על משפחתה, שחייתה קודם בקיבוץ אילון במשך חמש שנים, אחר כך הוריה התגרשו. היא, אחיה הגדול ואימה עזבו ליישוב שלנו. אביה נשאר בקיבוץ, עובד במחלבה. היא מספרת את הדברים הללו בכנות שכובשת את ליבי.

"ואת לא רואה את אבא שלך?" אני מעיזה לשאול.

"בטח שכן. פעם בשבוע אנחנו נוסעים לקיבוץ. הוא גם בא מדי פעם אלינו," היא מוסיפה.

בדרך זוהרה מצביעה על אחד הבתים, "פה אני גרה."

אני נוכחת לדעת שזוהרה גרה לא מאוד רחוק ממני. מרחק עשר דקות הליכה מביתנו. אבל היא אינה פורשת לביתה אלא ממשיכה ללוות אותי, לדאבוני, עד הבית. ואז כשאני מצביעה על הבית שלי, שנמצא בשיפולי הכביש שעליו אנחנו פוסעות, היא שואלת פתאום, "תספרי לאימא שלך על מה שקרה בדשא?" זוהי הפעם הראשונה שהיא מזכירה את הנושא.

"מה?... כן..." אני עונה באי רצון.

אימי בדיוק יוצאת מפתח הבית. כרגיל סינר על מותניה. שתינו ניגשות אליה.

"זאת זוהרה, תלמידה חדשה אצלנו." אני מציגה את חברתי החדשה לפני אימא.

אימא מחייכת אל זוהרה, "אהלן, אהלן זוארה."

"אני הולכת להביא ירקות," אימא אומרת לי, שוכחת להסיר את הסינר.

"רגע אימא..."

"שכחת את הסינר," אני אומרת כדי להרוויח זמן.

ואז אני מספרת לה במהירות ובעברית את מה שקרה.

אימא עונה לי בערבית, "לֵיש טְלָעוּ אִלְזְבּוּ?" אבל מה, הוא הוציא את הזין שלו?

המחשבה הראשונה שעולה במוחי באותו רגע היא, שמזל שאימא דיברה בערבית, כך שזוהרה לא הבינה מה שאמרה. בדרך כלל התביישתי כשאימא דיברה בערבית ליד חברות, אבל הפעם זה היה לטובה. הבוטות של אימא הייתה מביישת יותר.

"אויש אימא..." אני מתרחקת ממנה ודמעות נקוות בעיניי.

אחרי זה אימא הלכה לירקן, ואילו אני ליוויתי את זוהרה במדרגות העולות לכביש.

"מה אימא שלך אמרה?" שאלה זוהרה בדרך.

"לא משנה..." מלמלתי, ראשי כבוש באדמה.

באותו ערב הרתיחה אימא מים בסיר על הפתילייה. היא ניגשה אליי, מחזיקה ביד אחת את הסיר ובו אבקת מתכת, וביד השנייה כלי ובו מים רותחים.

"רְסָס," היא אומרת לי בערבית, "זה יעזור לך."

אני מתכווצת מפחד כשאימא מחזיקה את הסיר מעל ראשי ושופכת את המים הרותחים לתוך הסיר. המים משמיעים רעש חזק כאשר הם פוגעים באבקה, וזו מתגבשת לצורות מוצקות שונות. "לך מפה שטן," לוחשת אימא.

זאת הייתה פעולה שאימא עשתה לנו כשחשבה שיש להסיר איזה פחד מליבנו. התאומות היו ממש בוכות כשהיא עשתה להן את זה. גם אני פחדתי מהמים הרותחים והיטב ידעתי שזו סתם אמונה תפלה, ובכל זאת אפשרתי לה לעשות זאת.

אבל אימא לא הסתפקה בזה, היא עשתה גם את הטקס השני. היא שפכה כוס מים קרים על הרצפה שבהוֹל, ציירה עם המים עיגול בידיה ואז אמרה,

"כְּל אַרְד' סָוָוה," כל האדמה שווה. "שהבהלה של תקווה בת איבון תלך ממנה," הוסיפה בערבית.

אחר כך טבלה את ידה במים שעל הרצפה ושמה לי מים על המצח, על הידיים, על הבטן, על הירכיים ועל השוקיים.

ידעתי שטקס אחרון זה יחזור על עצמו ביומיים הבאים.

למחרת, אולי כי אימא הרגישה שלא הגיבה נכון או לא מספיק, היא החליטה לבוא איתי לבית הספר.

אנחנו פוגשות את המורה כשהיא בדרכה לבית הספר, נושאת את תיקה השחור, ושלושתנו פוסעות יחד לכיוון הכיתה.

אימא ישר תוקפת את המורה, "מה זה, מה קורה אצלכם?"

"אני אוציא את הילדה מבית הספר," היא מאיימת.

המורה שלי, שבשלב זה כלל אינה יודעת במה מדובר, מנסה להרגיע את אימי, ואני נבוכה ממילותיה, דוחפת אותה במרפק.

בסופו של דבר, המורה מבינה משברי הדברים של אימא ומהתוספות שלי מה בערך אירע, ומבטיחה שתברר את העניין.

אימא חוזרת מרוצה הביתה.

המורה לא ביררה מעולם את העניין כפי שהבטיחה, ואני נותרתי עם החשש ממיכה, שממשיך ללוות אותי. אף פעם לא הבנתי מה עבר בראשו של מיכה השתקן שגרם לו לשכב עליי פרקדן.

מבחינתי הוא יכול היה לחזור על מעשהו, או מעשה מבייש דומה, בכל מיני הזדמנויות שבהן אני יושבת או עומדת בגבי אליו. הוא יכול לעשות מעשה כזה בזמן ההפסקות, באחד הקומזיצים, במשחק המטפחת כשפניי אל המעגל וגבי מופנה אליו, או אפילו בטיול שנתי.

הפחד קינן בי, אך לא סיפרתי לאף אדם על פחדי.

הפעם בפעולה בצופים דיברנו על עקרונות העזרה לזולת, למדנו קשר פשוט עם חבלים, ואחר כך שיחקנו במשחק הכיסאות. מיכה לא הגיע היום, כך שהפעולה עברה עליי בנעימים.

אבל כשחזרתי הביתה, מצאתי את אימי יושבת לבדה בהול, עצובה, חפוית ראש.

"מה קרה?" אני שואלת מייד.

"מַרְדָה," היא אומרת בשקט, ואני ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת: ריב רציני עם אבא, צעקות, אולי הפיכת שולחן, אולי גם מכות, בעיטות ובעיקר עצבים.

כי יש מריבות יום־יומיות שכולנו התרגלנו אליהן, שבעצם היו חלק מההוויה בבית, ויש "מַרְדָה", שפירושה מריבה קשה שגורמת לאימא התרגזות חזקה.

אני מרגישה נורא. יש לי מועקה בגרון ולחץ בבטן. למה לא הייתי בבית. לו לפחות הייתי, גם אם לא הייתי מצליחה לעזור לה, לפחות הייתי יודעת מה היה בדיוק ומה נגרם לאימא, ולא נשארת עם הדמיון הפראי שלי בלבד.

מיום ליום אני שונאת את אבי יותר ויותר.