הסיפור של אף אחד

התיק
•

עיר אחת

שלושה נוסעים יצאו בעגלה.

עד אתמול לא הכירו הנוסעים זה את זה, אחד אורג, שני צבע, שלישי טווה חוטים, כעת הפכו דבוקה אחת, יושבים בעגלה רתומה לשני סוסים, רגליהם עבות, זנבם ארוך, נחיריהם חמים. הרַכב הביט לאחור אל השלושה, בעלי מלאכה, יושבים זקופים בין כלים וארגזים, מומחי טקסטיל מאשכנז, מחזיקים תחת רגליהם קופסאות חתומות של צמר ומשי, נול ופלך בין ירכיהם. קיץ עמד באוויר, הדרך התארכה, יערות החשיכו על לחיי הפנים בטרם שקעה השמש. הרַכב, גברתן ומיומן, העביר אותם דרכים ויערות. שודד ניסה לחסום את דרכם אחרי שיצאו את אשכנז, אבל הרכב היה מהיר ממנו, הצליף בסוסים, התעלם מקריאות עצירה ושעט בעגלה מעץ ועור עד שיצאו מיער.

בערב הגיעו השלושה לעיר ששמה כשם סירה, ועל דגלה סירת דייגים, מתחו רגליהם מדרך ארוכה, הניעו אברים, יישרו כובעים והביטו סביבם. עצי ערמון, עליהם נושרים, גבהו מעל בתים צבועי אדמה. הם הגיעו ראשונים, באמצע המאה ה-19, וניגשו למלאכה. כך החלה הנהירה, אחריהם הגיעו עוד, פתחו במלאכת הטקסטיל. סוסים גדולים משכו עגלות עמוסות מהגרים, מומחים ומהנדסים באו, קבוצות ויחידים. העיר התעוררה וסביבתה גדלה, בכל מקום טוו, ארגו, צבעו, ייצרו חוטים. גם תפרו ריפוד ומוצרי בטנה, מפעל הוקם אחר מפעל, אחד נוצרי, אחר יהודי, שלישי סלאבי. מוצרי הטקסטיל נערמו במחסני העיר, סיטונאים העבירו את הטקסטיל אל ערים רחוקות, מאה ארוכת שמלות חלפה, ומאה צרה ממנה באה. שלושת האורגים כבר מזמן הפכו יצרנים, הקימו מפעלים, העסיקו עובדים, שילמו ביד קפוצה. פועליהם החזיקו כלים וחומרי גלם, ועבדו בבתי העיר וסביבתה. אורגים, אורגות וילדיהם עבדו כולם, ילדים וילדות עבדו בניקוי, בשליחויות, לעיתים הובאו חניכים בשכר, בעונה בוערת. כל אורג השתכר שניים־שלושה מטבעות בשבוע, מהירים הרוויחו קצת יותר, משכורתם של חניכים היתה זעומה. תקופות ממושכות סבלו האורגים ועוזריהם מאבטלה, רק לקראת החגים עבדו בקצב. אחת לשבוע, בימי שישי, היו האורגים אמורים לקבל שכר, אך שבועות ארוכים חיכו לשכר שהתעכב. התשלום מתעשייני העיר לא נמסר בכסף אלא בשוברים, ואלה היו טובים לקנייה רק בחנויות שהתעשיין עבד עימן, חנויות ביגוד, מזון וכלי בית. הפועלים שייצרו חוטים קיבלו שכר נאה מכולם, עובדי הטווייה הרוויחו מעט מכול. תעשייני הטקסטיל העבירו את מלאכות האריגה לבתי היצרנים, לתושבי כפרים ועיירות בסביבת העיר, ואלה טוו בלילות החורף הארוכים.

השלושה מארץ אשכנז כבר הפכו מקומיים, דיברו כמה שפות, גרמנית וסלאבית, אחד ידע מעט יידיש. הם החליפו מכונות קטנות בגדולות מהן, כיסיהם תפחו. ראשית המאה האיצה צעדיה, סוסים הומרו בחשמלית. מהגרים באו לעיר, תושבי עיירות וכפרים, מחפשי מודרנה. כולם התגוררו ברובע קטן, פעם היה כפר בעצמו, קראו לו בָּלוּטִי. הם עבדו על נולי אריגה בדירות בנות חדר, בבניינים שצמחו כשאגת היער, חסרי תכנון, גידלו תינוקות, עבדו מאור עד חשֵׁכה. ארובות עשן היתמרו מעל בתים צפופים, למטה התרוצץ המון אדם, מוחה את זיעתו, מגלגל כדורי כותנה בסמטאות.

פועל אחד

לב עמד בקרן רחוב.

[יִשְׂרוּאֶל־לַיִיבּ, קראה לו שרה, הוגה את שמו כרסיס רחוק] לו היה חי כאן היום, ודאי היה נקרא ישראל־לב, אולי רק לב.

עיר הסירה חוותה משבר בשנות העשרים. הכלכלה עמדה בפני קריסה, מפעלים פשטו את הרגל. פועלי הטקסטיל הושפעו מאווירה פוליטית, רעיונות חדשים חתרו ברובע.

הוא היה פועל, חבר בבּוּנד, עיניו נצצו כשקרא על סערות אשר פשטו בבירה. בוקר סתיו, הוא דפדף בעיתון ביד קצרה. מאמר מערכת הבהיר כי כוחו של המצביא עולה על כוחם של נשיא המדינה ושל ראש הממשלה גם יחד. מצחו התחבט, עיניו התרוצצו. שרה מיהרה לעבודתה בצידו האחר של הרחוב, הוא לא הבחין בה. לרגע הפנתה את ראשה, הביטה בו במבט חטוף, דברים קורים בן רגע. לפנים היתה רק מתלמדת, שוטפת בדים, כעת היתה אחראית על השטיפה, שידלובסקי, כהן וברנר היה המשך טבעי למקום עבודתה הקודם. אחר הצהריים תנסה לדבר איתו, היא מיהרה. כמה פעמים ראתה אותו עד אותו רגע, גר בניין אחד לידה, סמוכים היו קירות הבניינים, חלונותיהם כמעט זהים, ארוכים וקרובים, לבניהם סמוקות. בערב, בעודה מטיילת עם חברותיה, עמדה מולו.

לב היה כולו להבה [רוֹזֶנְזוֹן, הגתה באיטיות את שם משפחתו בפניי, כתכשיט עתיק, יקר ערך]. הוא היה אורג, עבד על מכונה חשמלית שייצרה אריגים בבית חרושת [קָאשׁוּפּ, שרה קראה בשם המפעל וקולה רם, בוטח]. ידיו היו נתונות בהפעלת מכונה, סלילי חוטים הזינו את זרועות המתכת שייצרו בד מחוטי כותנה, גלגלים החליפו ידי אדם, והוא הפעיל את כל אלה, אבל דעתו היתה נתונה לעתיד הפרולטריון, למהפכת פועלים, זרועותיו התנפנפו כשרגש. קסמו ולהט דיבורו דבקו בה, עיניה ליוו מילים שאמר, פיו את ידיה. הוא אהב את המהפכה, היא אהבה אותו.

לא תמיד היה לב בעיר הסירה. הוא נולד לגדות נהר [המים יעברו כחוט בסיפור הזה]. צפופה היתה פְּשֶׁדְבּוּז', רחוקה, כפופים גגותיה, אבן ועץ נבנתה מגדת הזרימה אל מעלה גבעה. ענייה היתה פשדבוז' ועניים ממנה אנשיה. אבל שם משפחתו של לב סיפר אגדה אחרת. רוזנזון הוא שם גרמני — בנו של פרח השושן. שושן מופיע כשם נשי במשלי בן סירא, משמעותו אושר, ומקושר הוא לגן העדן, ובספר הזוהר לכוס יין וגם לרוזן, כמשמעותו בעברית — נסיך. הוא היה בן אחד מחמישה ילדים שנולדו לשייע ומרים [שלמה, שמיל־יצחק, ישרואל־לייב, מנתה אותם שרה בשפתה, רק את שמו של אח אחד לא זכרה, אני שוכחת, התנצלה ולא פירשה. אל תאמינו לכל השמות, הזיכרון מתעתע].

הם היו ארבעה אחים, ארבעה פועלים שאי־אפשר היה לנתק זה מזה. אחות אחת היתה להם [בלה־הנד'ל, אמרה שרה, השם התגלגל בלשונה כפרי. זִכרו אותה, היא עוד תשוב בסיפור]. בית רוזנזון היה בית פרולטרי, בעל מודעות פוליטית, יושביו היגרו לעיר הגדולה. שרה לא נהתה אחר עולמות גדולים, אבל מחשבה שפעמה בו דבקה בה. אהבתו היתה סוערת, לא ירדה לסוף דעתו אבל לא הפסיקה להביט בעומק עיניו, בתנועת שפתיו המהירה כשדיבר על עתיד העמים, להקשיב לקולו החולם. הוא נסחף, היא צחקה, התיישבו על ספסל, היא שבה לאחור, דיברו על ביתה, בית הוריה.

משפחה אחת

הם היו אורגים.

זוג פועלים, הוא מלידתו, היא מנישואיה, עמלים לפרנסה זעומה. סופת פערים התחוללה בעיר הסירה, ובמהירות רבה. העיר המתה עשן והמולת מפעלים אבל מעטים נהנו מרווחיה. בודדים הפכו עשירים [עשירים מאוד, מאוד מאוד, הדגישה שרה]. האב היה שמאי [שׇׁמׇא, קראו לו, סיפרה שרה] והעיירה שנולד בה שכנה ארבעים קילומטר מעיר הסירה. האדמה לא היתה טובה בבֶּלְחָטוֺב, לא מקורות המים, גם הדרכים הגדולות רחקו מפניה. מלבד כמה איכרים וחיים פשוטים, לא היה בעיירת נעוריו דבר. שכרו של פועל היה זעום, וכשעלה בידיו לרכוש מכשיר, טווה בבית. תעשיית הטקסטיל צמחה רק בעיר העשנה, והעניים נהרו אליה. כשהיה בן שלוש נטלו אותו גם הוריו, מיר'ל ומנדל, ויצאו לדרך, לעיר הסירה.

אדומים וקטנים נדחקו בתי הרובע זה לזה, פועלים, נוצרים ויהודים, חיו בבניין רחב. צפופים וקרובים, חסרי נכסים, הם יכלו לשכור דירות רק ברובע הישן. פעם אחת נערך מפקד, היתה השנה 1897, וכשלוש מאות אלף נפש נמנו בעיר. "מנצ'סטר של פולין", כונתה אז העיר בעלת הגידול הדמוגרפי הגדול ביותר באירופה, אוכלוסיית השכבה הפועלית גדלה בקצב מהיר.

אשת האורג נולדה בעיירה אחרת, שעמדה על צומת דרכים. תושבי אוֹזְרָקוֺב סחרו בעץ ובצמר, הקימו בתי מלאכה, עיבדו חומרים לסחורות. הנהירה לא פסחה גם עליהם, הוריה נטלו את בתם ועברו אל העיר. אחיה הלכו והתעשרו, הון נצבר להון, אולם ציר'ל ושמא נותרו דלים ורחוקים מהם. שמא עבד על מכונת טווייה, ציר'ל במלאכתה, הם היו לזוג. היתה השנה 1906, מה שקרה בעולם אירע הרחק מהם, ימים ארוכים כילו באריגה, עשן היתמר מעל גג חדרם, והעיר כוסתה במעטה כחול.