מעשה חלם

שמות רבים לה לעיר

איך אומרים את שלא ניתן לומר, איך רואים את הלא הנראה, חשים את הבלתי ניתן לְחִישה. העיר הזאת הידועה כל כך, הנסתרת כל כך, העיר הזאת זכתה לשמה באיזו נקודה בזמן, שבה חשבנו שכל הסתום יִיקָרֵש סוף־סוף למשמעות, השוטה אל החכם, המטורף אל השפוי, הסיבה אל המסובב, החלק אל השלם.

העיר הזאת, כמו ערים רבות, קיבלה שֵם, שבריר של הווייה שנוכל לתפוס אותו ולו להרף עין, באחד מאותם רגעים המתפוגגים ברפרופי מגעם בהכרה. אך גם ערים אלה וגם תושביהן, כמו העיר הזאת ואנשיה, חומקים תמיד מרשת המילים הקרועה, שמשליכות הידיים הקצרות במצוות עיני הרוח העיוורת. כל שנשאר הוא שמותיהן. רסיסי הטירוף הנטועים בנו שבים ונאספים אל נשמת העולם שממנה נחצבו, חולפים אדישים בדרכם על פני שלטי תחנות נטושות, שאותיות קלופות מופיעות עליהם. אַבְּדֵרָה, חברון, שילדבורג, גות'האם, חאדם, קמפן, חוֹמְס. חֵלְם.

פרק ראשון

אמצע

אפשר להגיד שהכול החל, יש שיאמרו, כמו כל הסיפורים כולם, בגניבת ירח. אפשר לומר שהכול הסתיים, כמו תמיד, בגניבת ירח. לפני שנספר על כך כדאי אולי להתחיל במקום אחר.

הדרך אל בית הקברות

שַמש בית הכנסת נקש במקלו בכוח בתריסי הבתים שטופי השמש. "לצאת, לצאת, הגיעה השעה, לצאת לצאת, הגיעה השעה." בן הנפח הביט החוצה מבעד לתריסים. כשהיה שומע את קריאותיו של השמש מתגלגלות במורד הרחוב, היה ממהר להצמיד את פניו אל חלונות הבית. בבית ממול, מצידו השני של הרחוב, עמדה בת השכנים, פניה שלה מחוצים גם הם לחלון הפונה אל הרחוב, בציפייה חרֵדה לחבטת מקלו של השמש. מבטו של השמש פנה תמיד קדימה, תמיד אל הבית הבא, בעוד ידו האוחזת במקל פשוטה לאחור להכות בתריסי הבתים. המקל, למרבה ההפתעה, מעולם לא פגע בחלק התריס שהגן על פיסת הזגוגית, שאליה היו צמודים פניו של בן הנפח. בן הנפח דמיין תמיד איך השַמש מתאמן על חבטותיו המדויקות, על הודעותיו המתחלפות, שכבר מקריאה ראשונה שגורות היו בפיו כמו שיניו השבורות. פעם קרא למשל, "מלחמה חלמאים, מלחמה", או בפעם אחרת, "התבשרו חלמאים, הילד חלמאי הוא", ועתה היה זה "לצאת, לצאת, הגיעה השעה." השמש נקש עתה על דלת החנות הצמודה לנפחייה, חנותו של עושה המסגרות, וקרא שוב, "לצאת, לצאת, הגיעה השעה." השעה שהגיעה הלכה והתרחקה עם השמש וקולו במורד הרחוב.

אנו אומרים "רחוב", אך בחלם, שהבתים בה פזורים בלא סדר, רק עינו הנדיבה של המתבונן יוצרת רחובות־של־רגע. פעם בתים אלה רחוב הם, ופעם אלה. אם רחובותיה כך, על אחת כמה וכמה בתיה, שקירותיהם עקומים ומעוקמים כולם. פה פוקעת דלת מן המשקוף, ושם מותירה אחרת חרכי ענק בפתח. אין ולו תריס אחד בחלם המכסה חלון בשלמותו, כשם שאין חלון המכסה את מסגרתו. הוסיפו על כך מעגלים כהים של עפר תחוח, שנחפרו ברחובותיה ונסתמו בלא כל סיבה נראית לעין, והרי לכם מעין תמונה של חלם במילואה. באותו יום חגיגי החנויות נותרו סגורות. הנפח לא טרח באותו הבוקר להצית את האש בתנור שבסדנה הצמודה לביתו. דלת חנותו של עושה המסגרות, מאז שב מביקורו המפורסם בעיר Z, הייתה סגורה ממילא במשך רוב שעות היום. מחוץ לחנות, שעונה על הקיר בצד הפתח הסגור, מופקרת למשמר־תמיד של הציבור, עמדה מראת ענק סדוקה. הייתה זו העבודה האחרונה שקיבל ושמעולם לא סיימה. הוא לא טרח להיזכר מי הזמינה. ברסיסים המשורטטים בה השתקפו מרוסקות זו אל זו דמויותיהם של ההולכים ברחוב. איש לא ידע אם הובאה לתיקון לאחר שנסדקה או שהסדקים ניבעו בה מעצם עמידתה חסרת התוחלת. משום מה, דווקא היום, בניגוד למנהגו העצל בימים כתיקונם, מיהר עושה המסגרות לצאת מהבית, הצטרף אל הצועדים ופיזר חיוכים לכל עבר כבעל שמחה.

בני משפחת הנפח עמדו בפתח הבית לבושים בבגדיהם הטובים. בן הנפח לא הבין. ממילא הם הולכים להתרבץ שם בעפר זה בצד זה, זאת אומרת בתקווה שבוץ הגשמים האחרונים כבר התייבש. למה בבגדי השבת. הוא לא הבין. הוא מעולם לא הבין אותם. השַמש, שהגיע בינתיים לקצה הרחוב, חזר מצידו השני, כשהוא מכה עתה על תריסי הבתים שממול. בת השכנים עצמה את עיניה, מתענגת על חרדתה מהחבטה הצפויה. "לצאת, לצאת, הגיעה השעה." אנשים החלו לטפטף מן הבתים רגע לפני שיקלחו יחדיו בזרם של בשר, לא במורד, אלא, מעשה ניסים, במעלה הרחוב הראשי של חלם העיר. האירועים שיתוארו כאן היו רגעים שהצליחו לפרוץ את הקיום האטום של העיר הזו ותושביה, ולהישרט בבשרו. אף על פי שהקיום הזה, על הגיונו הטמיר והעריץ, זר היה לו תמיד, הוא היה חלק בלתי נפרד מהם, חלק מזרם הבשר הזה, חלק שנעלם בשלם, שלא ידע שהוא חלק, שלא ידע שיש שלם. היום, בבית הקברות, הוא עתיד להינתק מהם. היום בן האלים שבו עתיד למות. היום האדם שבו עתיד להיוולד.

מה בין העיר חלם ובין העיר Z

זיכרונות הם הצלקות שמותירים האירועים בזמן הפצוע. אותו היסטוריון, אותו אחד שנשוב ונפגוש בהמשך, היה מסתפק אולי בכתיבת המילים הסתומות "להישרט בבשרו", אך לא זו הדרך לספר את עלילותיה של חלם. צריך לצייר את השריטה, לתאר את הרגע שבו פגש הגוף הזר של האירוע בעורו העדין של הזמן, את החריץ שעשה בו, את עומקו, את הכאב. בין העיר חלם ובין העיר Z לא רק אותו הר ידוע עומד, אלא עולם ומלואו יש שם. Z עיר גדולה ובמרכזה נהר זורם בכוח, נהר הנעלם בדומייה מפתיעה אל־נמל־אלי־ים שבקצהו, וגם תחנת רכבת יש בה וכיכרות ובתי מידות. חלם קטנה היא, ועלובה, וכל צרכיה כמעט, הקטנים עם הגדולים, בעיר Z יימצאו. Z שוכנת לחופו של ים, ועל החוף מרחצאות ובתי מרפא רבים, ובהם בריכות מים מתוקים וגם מלוחים, בעוד חלם נוטה אֶל גדתו של אגם, וכולה בוץ היא. מה מרחבים פרושים סביב Z, מרחבי הים הכחול מכאן ומרחבי המישורים הגדולים מכאן, חלם תחומה היא בין האגם מצידה האחד ובין ההר מצידה האחר. מה חלם מלאה בחלמאים, ומה ב-Z חלמאים... רק אורחים נוטים ללון המה. מה רַבָּהּ הגדול של חלם גר בחלם, רבה של Z בעיר Z יגור. שתי ערים סמוכות כל כך וביניהן, כאמור, עולם ומלואו.

חביצת הלב

רבה הזקן של Z, העיר הקרובה ביותר לחלם, לא היה איש מדון. להפך. כשם שביקש את טובתם של בני עירו כך רצה בטובתם של החלמאים, וכשם שרצה בטובתם של אלה רצה בטובתו של העולם כולו, וטובתה של עיר היכן מתחילה אם לא בראשי העדה ופרנסיה. פעם בא זה לחלם בראש תלמידיו כדי לבקר את חברו, רבה הגדול של חלם, אותו הרב העתיד להיעלם כמה שנים לאחר מכן. ביקש רבה של חלם לתהות עם חברו על מעשה בראשית. הצביע על עגל שרק אתמול נולד בחצרו, ואמר לרבה של Z, "ראה, ראה, השגחת הבורא, אדם ניתנוּ לו שתי רגליים, ואינו יודע להשתמש בהן אלא רק כמה וכמה זמן לאחר לידתו, בהמה, להבדיל, ארבע רגליים ניתנוּ לה, וכיוון שנולדה מיד היא יודעת להשתמש בהן ועומדת ומהלכת."

עיני הרב של Z נעוצות היו בעמיתו החלמאי, חודרות, מתעלמות מצחקוקיהם של תלמידיו שהקיפו אותו. זה תוהה על פלאי הבריאה וזה תוהה על דברי חברו. זה נדהם על מעשה מדרגה ראשונה וזה על מעשה מדרגה שנייה, והעגל מצידו רובץ מנמנם על הקרקע. הרב של חלם הביט סביבו בגאווה, כך נדמה, ואת חזהו מילאו הרושם שהותירו דבריו על רבה של Z, וקולות ההשתאות שהשמיעו כמה מחבריו החלמאים. אלה ששמעו את המולת הקולות, התכנסו ונעמדו סביב רבם. רבי צדוק היה שם, ורבי ליבקי, ואפילו טודרוס בן גימפל העגלון הסקרן היה שם. ביקש אפוא הרב החלמאי לבחון את כוחה של הברייה הצעירה. הוא פשט את שתי ידיו, תפס לעגל בזנבו והתחיל מושכו אליו. המגע הזר החריד את העגל מותש הלידה ממקומו, והוא פרץ בריצה על כל ארבע הרגליים, שזה עתה נולדו, מתוך החצר לרחוב. הרב החלמאי רק הידק את אחיזתו בזנבו של העגל, וכך נגרר אחריו. חברו, רבה של Z, מיהר לרוץ אחריו, וחרדה ניכרת בפניו, בעוד תלמידיו הצוהלים רצים בצידי הדרך ומצביעים על רבה של חלם הצועק "אחים, מהרו וקצצו זנבו, שאם לא כן הוא הורגני." יד כבדה הושטה מתוך אפלת הנפחייה ותלשה את הרב הזעיר מתוך תנופת מרוצתו, והניחה אותו בבטחה על האדמה. העגל המשיך לשעוט במעלה הרחוב. מן הכיוון ההפוך הגיע מתנשף רבה של Z. זה, פניו חמורים, היסה בקול את תלמידיו המתגודדים בצחוק גדול סביב רבה הגדול של חלם, שנתמך עתה בידי הנפח המגודל. ממעמקי חדר המלאכה התבונן במחזה בנו של הנפח, שולי סינר עור, סינר גדול מדי לגופו, מתחככים בעפר זְרוּע פירורי המתכת שלרגליו. הוא ריחם על רבה הגדול של חלם, העריץ את אביו הענק, וכעס על תלמידי הרב של Z. שלא כשאר החלמאים הוא לא היה אדיש לצחוקם, שעוד יכה בליבו הרך פעמים רבות, כמכות חביצה, עד שלבסוף יתקשה ויובילו לכדי מעשה.

מעשה בסוס

מצעד החלמאים החיים אל בית הקברות התחיל כמה שבועות קודם באספת אנשי העיר בבית הכנסת הגדול. השמש הזקן טפח כמה פעמים בידו על בימת בית הכנסת. "רבותיי, רבותיי, ששש... ששש..." קולות ההיסוי שהשמיע שרקו והתיזו רסיסי רוק דרך שיניו השבורות, זכר למעשה ארגזם של המלמד החלמאי ואשתו הפוזמקנית. מלמול נשמע מעזרת הנשים. "וגבירותיי, גם גבירותיי ששש... ששש..." הוסיף השמש לחבוט בפנים חמורים, גביניו הסבוכים המשוכים לעבר מצחו הגבוה מסייעים לו לעטות את הבעת הפנים הזו שלמד פעם מהשמש של העיר Z. "ששש... ששש..." המשיך בעודו מוחה בשרוול ידו האחרת את הלחות מעל שפתיו. צחוק נשמע בקהל, והשמש הוסיף להכות בכוח רב למרות זקנתו. השקט שהחל להשתרר, הוטרד עתה רק מטפיחות היד שזימנוהו, והקולות הקצובים הללו חדרו אל היצור היחיד ששתק ממילא למן ההתחלה. היה זה סוסם של שליחי הציבור החלמאים, או בעצם סוסו של שומר הלילה, אך על גלגוליו של סוס זה נספר אולי בהמשך. צלילי היד האחת דחפו עתה ממנו החוצה צהלות של חרדה. שאלה לא פתורה היא, אם הרוח החלמאית המפורסמת פשוטה גם בחיות העיר, או שמא נוהגות אלה כמנהגן של כל החיות בעולם. השמש, בניגוד לשאר שליחי הציבור החלמאים העומדים לפני התיבה, מעולם לא הסכים לשבת על הבהמה הצייתנית בפנותו אל הציבור או לישויות עליונות יותר. הסוס המגודל בטש ברגליו ברצפה וצעד קדימה ואחורה, בין האבוס המונח מאחוריו והבימה שאליה היה קשור. הוא גישש כעיוור אחר מגרעות נעלמות ברצפת העץ עבור פרסותיו הקדמיות, בעוד פרסותיו האחוריות מבוססות בכיסוי הפרוכת, שגלש מן הבמה אל הרצפה. ראשו של הסוס ניתז לצדדים בצניפות חרֵדות. בן הנפח זכר אותו מביקוריו בנפחייה של אביו. היה זה הסוס הנוח לפרזול מכל סוסי חלם, שהרשה אפילו לו, לבנו הקטן של הנפח, להחזיק את פרסותיו הגדולות בין רגליו בזמן העבודה. למרות אופייה הנוח לרַצות, עמדה עתה החיה הגדולה והעדינה הזו באמצע בית הכנסת, ועורה מרטט בחרדת שרירים. רעש חבטות היד של השמש דבק בצהלותיה של החיה המבוהלת, וחלחל בהמולת הקהל עד שהביא אותו לבסוף לידי רגיעה מוחלטת.

אבנים מעופפות

האם ראיתם פעם בני אלים המתבוששים בנצחיותם הנבוכה, אלה הרותמים משקולות של אבן לקרסוליהם כדי שלא יעופו גבוה מדי באוויר, בני אלמוות, אשר ברצון מניחים על צווארם את מאכלת החיים, נפילים המחשלים שלשלאות של ברזל על ידיהם כדי שלא יקומו וייטלו את העולם על כתפיהם? אם תבואו פעם לחלם ועיניים לכם כדי לראות ובקרבכם לב כדי לחשוב, תאמרו כי כאלה הם בניה של העיר, תאמרו כי בני אלים הם בניה של חלם, בני אלים שכבני אנוש עשו עצמם, שנלחמו וחיו, נולדו ומתו, שהכול כאחד האדם עשו, אך ורק כדי שלא להביך את שאר בני התמותה, כדי שלא להביך את עולמם שלהם עליהם. אך למרות הדם הפועם בעינינו הפעורות ובליבנו הפקוח, ואולי בגללו, אין לנו אלא להודות בקוצר השגתנו. הרי בנצח, בנצח האמיתי, זה שמעבר לניגודו העלוב לחולף, אין מבוכה ואין ספק, ולא בושה ולא חיים, לא מוות ולא אלמוות, ולא אלים שם ולא בני אלים, הנצח הוא כולו שם, מעבר לנשמותינו רצוצות המשמעות. בני חלם, שבנוכחותם המבצבצת מן האפור הגדול אין אנו יכולים שלא להבחין, אינם אלא צללים של גוף שמעולם לא היה, ובקיומם המוזר הזה, בנחישותם הלא־מתריסה, יעמדו סתומים לנגד עינינו כמו החלומות הללו, שמאז ומעולם היו שם, אך רק לעיתים רחוקות נעתרים להיגלות אלינו.

הגוף הערוף

הרב החדש של חלם קם ממקומו, ובסיועם של היושבים ראשונים לפני הבמה עלה על הסוס ודיבר אל הקהל ממרום אוכפו. "כמו שאתם זוכרים, גבירותיי ורבותיי, היה זה צירוף מקרים מוזר, ובשבוע שבו איבדנו את הרב הגדול שלנו, עטרת ראשנו, מצוא מצאנו גופת חלל ערופה בכניסה לעיר." היושבים על הסוס היו נאלצים לסובב מחצית גופם לצד אחד ואז לצד אחר כדי ללכוד את מבטם של כל יושבי בית הכנסת. כאשר היה בית הכנסת מלא, כמו עכשיו, הם לא הצליחו אף פעם לראות את אלה היושבים בדיוק מאחוריהם. "מעולם לא ידענו אם הוא היה הרב שלנו," המשיך הרב "או סתם פלוני־אלמוני. או אז עלה בליבנו שרק את דמותו של הרב ראינו תמיד אך מעולם לא את פניו, זה ראה אותו רק עטוף בטלית..." השמש הזקן הנהן בחשיבות והביט לצדדים. "זה ראה רק את רגליו." בלן בית המרחץ דפדף בקדחתנות בספר שבו תחב את פרצופו המיוזע תמידית. "זה ראה חלק זה מגופו, וזו ראתה חלק אחר." הרבנית לשעבר, עגונת הרב הנעלם, ניסתה לשווא להטמין את פניה הסמוקים בצווארון הגבוה של חולצתה. "אך איש מעולם לא ראה את פניו, ועל כן מעולם לא ידענו אם היה לו ראש לרבינו הגדול, ועד היום לא נודע לאן הוא נעלם." שוב נשמעו קולות בקהל. השמש קם ממקומו להכות שוב על הבמה, אך איש לא ציית לו. הוא טיפס על הסולם הגבוה, המונח מתחת לקופת הצדקה המשתלשלת מן התקרה וקרא, "רבותיי, במחילה, גבירותיי, אנא, הניחו לרב לדבר." הקהל סירב, והשמש החל להשמיע צווחות מוזרות. עיניו התבלטו בארובותיהן, הוא היה חיקוי מעוות לאיזה דבר אחר, אך בן הנפח לא ידע מהו אותו הדבר. החלמאים השתתקו, והשמש עשה את דרכו לבמת בית הכנסת כדי להרגיע את הסוס, שהצטנף בבהלה מן הרעש. רוח החלה שורקת דרך שני החורים הקבועים בכותל המזרח בבית הכנסת החלמאי. היא בללה ריחות וצלילים, הצטרפה לרחשים שנשמעו בקהל, ריחפה בחלל בית הכנסת, התלפפה סביב קורת העץ הענקית שעברה במרכז הגג, נכנסה ויצאה מתוך קני היונים המגולפים בה, שבה וירדה, חזרה אל מקורה ונעלמה בחורי הקיר שמהם נבעה. קולו של הרב החלמאי נשמע שוב. "הרב נעלם אבל אנחנו, קהילה בלא רב, נשארנו עם גוף בלי ראש, גוף ללא ראש נותר עם גוף ללא ראש, וזה בזה אינו קשור." הרב החדש נשמע כמדקלם. מעזרת הנשים נשמע בכי חנוק.

"ואז, כאשר, שקט גבירותיי ורבותי, אנא שקט, ואז כאשר באו אנשי החסד לקבור אותו חלל אלמוני בבית הקברות של עירנו, גילינו שבית הקברות שלנו מלא, שאפילו למת בלי ראש אין שם מקום." שוב נשמע מלמול בקהל. "לאחר מחשבה רבה," הרב הרים את קולו, "לאחר מחשבה רבה, החלטתי שנצא כולנו אל בית הקברות, כל בני העיר מקטן ועד גדול, ונשתטח על הקרקע זה בצד זה, ויימצא השטח מכוּון מאליו." בני הקהילה מחאו כפיים בהתלהבות, ולמתבונן מן הצד נדמה כי הם היו גאים על חוכמת רבם החדש, ואף יותר מכך, מתנאים בחוכמתם שלהם על שעלה בדעתם להציב אדם שכזה בראשם. הסוס, הרב החדש עדיין עליו, רקע ברגליו, צונף וצוהל. "הוס, הוס," השמש נטל את רסן הסוס בידו האחת והיסה ספק את בני העיר ספק את הבהמה הנרעשת. ריאותיו של בן הנפח התמסרו לריח שעמד בבית הכנסת, ריחו של אותו תבשיל חלמאי המפייס קיבתם של עניים ומקהה מוחם של פלפלנים.

הגוף המוכחש

חלמאים בני חלמאים נוהגים לרקוח נוזל סמיך המשמש להם הן לשתייה והן לטבילת הפת. אותו תבשיל נרקח ממי חלב, שטובים הם לטמטום הלב, ממלח, שחשוב הוא לסימוא העיניים, ומפירורי לחם מעופש, שסגולה בהם להכחשת הגוף. לעיתים, בזמן מחלה, ביצים הם מניחים בו לחיזוק בשרם.

נחמת הרוח

שער העיר חלם נפתח, העז הקשורה תמיד בצידו זזה הצידה, שמחה על ערמת החציר שהוטלה לפניה, והניחה לתושבי העיר חלם לזרום אל בית הקברות. כמו קילוח של מים בתוך מים הם זרמו, אין דרך אחרת לתאר זאת. לא היו להם פנים, לא רוח נפרדת, לא גוף נפרד, אפילו אביו, הנפח, שקומתו הענקית בלטה בראש לפחות מעל להמונה של העיר, נטמע בסיעתם, שלא הייתה מובדלת כמלוא הנימה מן העולם שעל גביו שטפה, מים בתוך מים, נוכחים ונעדרים, והוא בתוכם, גם כשישכבו זה בצד זה, בשר אל בשר, בשר אל עפר, עפר אל בשר, קליפות של עור אל קליפת האדמה המכסה על העולם המבעבע שמתחתיה.

חלם התרוקנה מתושביה. אפילו שומר העיר זנח את משמרתו והצטרף לאחיו כדי למדוד את קומת המתים העתידית שלו. לו הייתה חבורת הגנבים האורבת באזור יודעת על העיר הריקה מיושביה, הייתה מרוקנת אותה גם מחפציה. בן הנפח אחז בידי הוריו. האב מפה והאם מפה. הוא לא חש בחספוסה של כף יד הפועלים הכבדה של אביו ולא בעור קמוט מי הכביסה של כף ידה של אימו. הוא צעד ביניהם, כפות ידיו אובדות בשלהם, גופו אובד בתוך תנועת האנשים הגדולה, והרגיש כאילו בתוך סערה הוא צועד ושתי ידיו תלויות באוויר, מושטות רק לרוח לנחמה. הוא הביט סביבו. עיני כולם תלויות היו בהר שלמרגלותיו נבנתה העיר. הוא ביקש כוח מהוריו, ואלה, כאנשי העיר כולה, חיפשו אותו דווקא בראש ההר. הגיוני. וכי מניין תבוא הישועה אם לא מראשו של הר. היו אלה שעות אחר הצהריים של יום חם, היום העשירי ברציפות שבו השמש קפחה, שלא כרגיל, על העיר, ועל בית הקברות. הבוץ שנותר מגשמי האביב האחרונים יבש לבטח. צדקו פרנסי העיר. סיכוי גדול שבגדיהם לא יתלכלכו. בתי העיר העקמומיים, קירותיהם נצמדים ונפרדים זה מזה בלא כל היגיון, הוסיפו לפלוט עוד ועוד חלמאים, שהזינו את נחיל האדם הזה במצעד הנמלים הנחוש שלו אל בית הקברות. הוא חיפש את הילדה מן הבית שממול. היא עברה לשם עם משפחתה לפני כמה שנים לאחר שנהרס ביתם עם שאר בתיהם של החלמאים יושבי הסמטה הנעלמת. נניח לחלמאים לצעוד, ונספר בינתיים את סיפורה של הסמטה הנעלמת.

הזיכרונות העירומים

אותו היסטוריון מספר לנו, משועשע מעצמו כתמיד, כיצד באחת מאותן אספות ביקשו תושבי הסמטה ההיא, זו המכונה כיום "הסמטה הנעלמת", לבנות להם בית כנסת קטן. אותו היסטוריון, המכונה לעיתים בקורות העיתים "אדם מן החוץ", ראה הכול וכלום לא ראה. הוא לא ציין למשל את החורף הקשה ששרר אז בעיר. הוא לא הזכיר את התנור הבוער והענק שנבנה על כמעט־מחציתו של הקיר הצפוני של בית הכנסת הגדול, לא את ריח האורנים הנשרף, ולא את הכתובת שעל התנור, סגולה כנגד הגנבים, "זה התנור שייך לבית הכנסת הגדול של ק"ק חלם". אותו היסטוריון, אותו אדם מן החוץ, שלא ראה את העובדות היבשות הללו, כלום יכול היה לראות את התרגשותם של אנשי הסמטה יראי השמיים המתחננים לבית תפילה משלהם? כלום יכול היה לחוש את הדמעות העולות ויורדות בגרונם, נדחפות ממש אל על בתשוקתן לקיים איזה חוק עלום, מהססות לצאת שמא יחללו אותו? לא, כל שביקש אותו אדם מן החוץ, אותו היסטוריון, היה לספר כיצד הרסו בטיפשותם בני חלם את הסמטה לטובת בית כנסת שלעולם לא ייבנה. ולו היה אותו היסטוריון מעמיק חדוֹר במבטו, היה רואה כי אותה תחינה, אותה התרגשות, אותן דמעות, לא היו אלא מחוות זרות שסיגלו לעצמם החלמאים, ומאחורי הכול עמד אותו שוויון נפש נוקשה בפני אדם ואל.

פרנסיה של חלם הסכימו עם אנשי הסמטה והחליטו על היום שבו תחל הבנייה. בן הנפח דימה לראות דמעות של שמחה בעיניו של אביו, ועליצות החלה פושטת בגופו. לכו לכם לכל עיר אחרת וקחו דבר־מה, קחו לכם שמחה למשל, או צער, חלקוהו בין בני אדם, וזה במקום שיתמעט ילך ויגדל בכל חלק וחלק. אם כך בערים אחרות על אחת כמה וכמה בחלם שהיגיון אין בה. נדמה היה ששמחה פשוטה ככל השמחות שבעולם הייתה זו, שמחתו של אדם על היכולת הפשוטה להיענות לבקשותיהם הדחופות ביותר של אחרים, מעין שמחת הנידונים למוות החולקים יחדיו בתאם את פרוסת הלחם האחרונה. ואולי שמחה אחרת, אולי שמח מפני שידע שהילדה, שם למעלה בעזרת הנשים, טובלת בעליצות השופעת מחיק אימה, ואולי הוא ממציא הכול עכשיו, מלביש את זיכרונות העבר בלבוש ההווה, ואולי לא היה בכלל עבר אך מה לעשות והוא לא יכול לשכוח ולא כלום, גם את מה שמעולם לא אירע.

ביום המיועד, בשירה מלאת עיזוז, עלו הגדולים והחזקים שבבני חלם אל ראש ההר שבגבה של העיר. גם הוא היה עימם, ישוב על כתפי אביו הענק. שם, ביער הגדול, ביקשו הם לחטוב את העצים הנחוצים לבניין. המדרון היה כה תלול והשלג כה עמוק, עד שאפילו אביו התעייף והוריד אותו מעל כתפו ליד הסלע הגדול שבמחצית ההר. האוויר כלה אולי מן הריאות, אך לא השירה. הוא צעד איתם ושר, שר וצעד, לומד את הניגון והמילים בגופו, תוך כדי הליכה. הוא לא שמע את השלג החורק תחת כפות רגליו ולא חש בו מסתנן אל תוך נעליו. גופו שהתחמם מן הטיפוס במעלה ההר נעטף בדממה שבין עצי היער. הוא שאף ונשף בנשימה מתכתית מלוטשת צינה. הוא ניסה לאצור את האוויר בריאותיו כדי לעצור את הזמן. ברגעים הקשים בחייו הוא יזכור את ריחם של פצעי השרף הראשונים, שחבט גרזנו המיומן של אביו בגזע עץ האורן.

המשך הפרק בספר המלא