אוטוקורקט - מתוך אוטוקורקט

השעון המעורר צילצל בשש חמישים וחמש. יובי קם מהמיטה, ודבר ראשון, עוד לפני שהדליק את הטלפון או ציחצח שיניים, ניגש לחדר העבודה וסידר לעצמו שורה יפה. היום הזה הולך להיות יום מיוחד, הוא חשב, ואם הסינים יחתמו, היום הזה יהיה אפילו מיוחד מאוד. הוא בדיוק התכונן להסניף את השורה כשפעמון הדלת צילצל, וכשניסה לדחוף מהר את הקוקאין למגירה בשולחן, הכלי התהפך והכל התפזר על השטיח. הפעמון המשיך להציק בצלצולים קצרי־רוח, ויובי ניגש לדלת עצבני. בפתח המתין אבא שלו. "כמה זמן לוקח לפתוח דלת?" שאל אביו בחיוך. "תתאם איתי פגישה מראש — ואני מבטיח לפתוח מהר," סינן יובי. "תתאם איתי פגישה מראש," חיקה אותו אבא שלו, "אני אבא שלך, לא איזה ילד שעובד אצלך בחברה." ויובי התעצבן. "צודק, אתה לא ילד, וגם אני כבר בן פאקינג שלושים ושש, אז אל תבוא לי לפה על הבוקר כאילו אני צריך שתעיר אותי לבית ספר." "מה אתה מתנפח?" נעלב אבא שלו, "מה כבר עשיתי? חשבתי שאם ממילא שנינו צריכים להגיע לישיבת ההנהלה, יהיה נחמד אם ניסע ביחד ונחגוג קצת בדרך... נו, שים נעליים שלא נאחר..." "אני לא אאחר, אבא. ואת החברה הזאת, שכל כך דחוף לך לחגוג את ההצלחה שלה, אני הקמתי לבד, וכל האנשים שעובדים בה, כולל אתה, עובדים בשכר. אז גם אם במקרה אני מאחר בכמה דקות, זה בסדר גמור, כי השכר שאני משלם לכם כולל גם את זמן ההמתנה."