החדרנית 2 - האורח המסתורי

פתח דבר

סבתי סיפרה לי פעם סיפור על חדרנית, חולדה וכפית. הוא הולך כך:

היֹה הייתה פעם חדרנית, שעבדה אצל בעלֵי נחלה עשירים בטירתם. היא ניקתה עבורם. היא בישלה עבורם. היא שירתה אותם מכף רגל ועד ראש.

יום אחד בזמן שהגישה לבעלי הבית נזיד מזין, משכה הגבירה באפה וציינה במורת רוח, שכפית הכסף שלה חסרה. החדרנית הייתה משוכנעת כי הניחה את הכפית לצד קערת גבירתה, אך כאשר הביטה ובדקה, ראתה במו עיניה שהכפית נעלמה.

החדרנית התנצלה רוב התנצלויות, אולם הגבירה מיאנה להינחם, ואף הלורד, שבאותו הרגע רשף ורתח מרוב זעם, מיאן להינחם והאשים את החדרנית בגנֵבת כלי הכסף שלהם כמו הייתה פושעת נקלית ותו לא.

החדרנית הובלה אחר קלון וגורשה מן הטירה, לא לפני ששפכו את כל תכולתו של סיר הנזיד, שעמלה כה רבות על התקנתו, היישר על סינרה הלבן, שהוכתם בכתם מביש שלעולם לא יימחה.

שנים רבות לאחר מותם של הלורד והגבירה, זמן רב לאחר שהחדרנית האומללה והמושפלת שלנו המשיכה הלאה בחייה, בַּנאים שהכירוה נשכרו לשפץ את הטירה. כאשר פירקו את רצפת חדר האוכל, גילו שם מחילה ובה שלד חולדה מאובן ולצידו כפית כסף אחת.

1

סבתי האהובה, הידועה בשם סבתא, עבדה כל חייה כחדרנית. אני הלכתי בעקבותיה. זה רק מטבע לשון. אני לא יכולה ללכת בעקבותיה פשוטו כמשמעו, משום שכבר אין לה עקבות, לא עוד. היא מתה לפני קצת יותר מארבע שנים, כשהייתי בת עשרים וחמש (משמע בת רבע מאה), אבל גם לפני כן, ימי ההליכה שלה הגיעו אל קיצם המר והנמהר לאחר שחלתה לפתע, לצערי הרב.

העיקר הוא: היא מתה. חלפה מן העולם אבל לא נשכחה, לעולם לא תישכח. כיום רגליי עוקבות אחר שובל משלהן, אם להמשיך עם הביטוי, ובכל זאת אני חבה חוב של הכרת תודה לסבתא המנוחה והאהובה שלי, אשר הפכה אותי למי שאני היום.

סבתא לימדה אותי את כל מה שאני יודעת, כמו איך לצחצח כלי כסף, איך לקרוא ספרים ואנשים, ואיך להכין ספל תה כהלכה. בזכות סבתא התקדמתי בקריירה שלי כחדרנית במלון ריג'נסי גרנד, מלון בוטיק חמישה כוכבים, שגאוותו באלגנטיות המתוחכמת שלו ובעיצוב ההולם את העידן המודרני. האמינו לי כאשר אני אומרת, שהתחלתי בתחתית וטיפסתי מעלה בהתמדה, עד שהגעתי אל תפקידי הנחשק הנוכחי. כמו כל חדרנית שאי־פעם עברה דרך הדלתות המסתובבות הנוצצות של ריג'נסי גרנד, גם אני התחלתי את דרכי כחדרנית מתלמדת. כיום, לעומת זאת, אם תתקרבו ותקראו את תגית השם שלי — המוצמדת בקפידה אל מעל לוח ליבי — תראו שרשום שם באותיות דפוס גדולות:

מולי

שזה השם שלי, ובאותיות מסולסלות מעודנות מתחת:

האמינו לי, לטפס בסולם הדרגות של מלון בוטיק חמישה כוכבים איננו דבר מבוטל כלל ועיקר. כיום אני יכולה לומר בגאווה רבה, שאני מחזיקה במשרה רמה זו כבר שלוש שנים וחצי, בהתמדה, ולפיכך הוכחתי לכול שאיני איזו אורחת פורחת אלא נהפוך הוא, כפי שאמר עליי מר סנואו, מנהל המלון, בישיבת הצוות האחרונה, "מולי היא עובדת שמתמידה בגישה של הכרת תודה."

תמיד התקשיתי להבין את המשמעות האמיתית שאנשים מתכוונים אליה כשהם מדברים, אבל השתפרתי מאוד בקריאת אנשים, אפילו זרים, כך שאני יודעת בדיוק מה אתם חושבים. אתם חושבים שהעבודה שלי בזויה, שמדובר בתפקיד משפיל שאין להתגאות בו. אין זה מקומי לומר לכם מה לחשוב, אבל לעד"ע (משמעות: לעניות דעתי) אתם טועים רצח.

אני מתנצלת. זה יצא קצת בוטה. כשסבתא הייתה בחיים, היא נהגה לייעץ לי על טון הדיבור ההולם ולהעיר לי כשמן הסתם העלבתי מישהו. אבל הדבר המעניין הוא: היא מתה, ועדיין אני שומעת את קולה בראשי. מעניין, לא? איך ייתכן שאדם יהיה נוכח אחרי המוות בדיוק כפי שנכח קודם לכן, בחיים האמיתיים? זה עניין שאני תוהה לגביו לא מעט בימינו אלה.

מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.

כולנו דומים בצורות שונות.

הכול יהיה בסדר בסוף. ואם משהו לא בסדר, סימן שזה לא הסוף.

מזל גדול הוא שאני עדיין שומעת את הקול של סבתא, כי היום לא היה יום טוב. למעשה, זה היה היום הגרוע ביותר שלי בארבע השנים האחרונות, פחות או יותר, ודברי הטעם של סבתא מחזקים אותי לקראת התמודדות עם ה"מצב" הנוכחי. במילה "מצב" אני לא מתכוונת למונח בהתאם להגדרתו המילונית כ"נסיבות" או "מצב עניינים", אלא בהתאם לשימוש שעושה בו מר סנואו, מנהל המלון, כלומר במשמעות של "בעיה בעלת ממדים אֶפּיים שיש לה פתרונות מוגבלים בלבד".

לא אמתיק את הגלולה המרה של הקטסטרופה אדירת הממדים האֶפּיים שאכן אירעה: הבוקר אדם מפורסם התמוטט ומת על רצפת אולם התה שלנו. חברתי הטובה אנג'לה, ברמנית ראשית בסושאל בר אנד גריל, מסעדת המלון שלנו, סיכמה את ה"מצב" כך: "מולי, שק חרא ענקי פגש כרגע את המאוורר המסתחרר." אני אוהבת כל כך את אנג'לה, שאני סולחת לה על השימוש בגג"ג — גודש גסויות גועליות. אני גם סולחת לאנג'לה על כך שהיא צופה אובססיבית בדוקו פשע, ואי לכך ראו עליה שהיא מתרגשת באופן בלתי הולם ממותו הפתאומי של האדם ידוע השם, שצנח ומת ממש בתוך המלון שלנו.

היום אמור היה להיות יום מיוחד בריג'נסי גרנד. היום שבו הסופר העולמי, ידוע השם, רב־המכר, עטור הפרסים, ג'יי די גרימתוֹרפּ, אמן המסתורין שכתב יותר מעשרים ספרים, היה אמור להכריז הכרזה חשובה באולם התה הגדול שלנו, ששופץ זה עתה.

הכול התקדם נפלא מוקדם יותר הבוקר. מר סנואו שיבץ אותי לאחראית הגשה, ואף שזה קרה בעיקר משום שהוא עדיין לא שכר צוות לאירועים מיוחדים שיטפל בענייני אולם התה באירועים מיוחדים, בכל זאת אני יודעת כמה סבתא הייתה מתגאה לראות אותי רוכשת לעצמי אחריות מקצועית בתחום חדש, אם כי סבתא כמובן לא באמת יכלה לראות אותי בפועל, מפני שהיא כזכור מתה.

הגעתי מוקדם למשמרת, ואירגנתי בקפידה את אולם התה החדש והאלגנטי, סידרתי כלים לחמישים וחמישה אורחים (לא פחות ולא יותר), שהוענקו להם תגי מבקר של כבוד. מבקרי הכבוד כללו אינספור מלמ"לות — חברות מועדון לספרי מסתורין לגברות — שהזמינו חדרים בקומה הרביעית של המלון ימים לפני האירוע. במשך שבועות הידהדו לחשושים והשערות ברחבי המלון: מדוע בחר לפתע ג'יי די גרימתורפ, סופר מתבודד השומר בקנאות על פרטיותו, לקיים הכרזה פומבית? האם החליט לעשות זאת אך ורק על מנת לקדם ספר חדש? או שמא בכוונתו להכריז שכתב את ספרו האחרון בהחלט?

כפי שהתברר, זה בהחלט היה ספרו האחרון, אם כי אני מאמינה שהעובדה הזאת הפתיעה אותו לא פחות מאשר את כל מי שהביט בו מתמוטט על הרצפה בדוגמת אִדרת הדג של אולם התה לפני ארבעים ושבע דקות.

רגעים ספורים לפני שעלה על הבמה, מעריצות המסתורין המכובדות, קהל שוחרי הספרות והעיתונאים המתינו לו כולם בציפייה רוטטת. החדר המה בקקופוניה של פטפוטים ודנדון גבה־קולי של סכו"ם הפוגש כלי אוכל, בזמן שהאורחים מילאו מחדש את ספלי התה שלהם והקפיצו את אחרוני הכריכונים אל פיהם. בשנייה שג'יי די גרימתורפ נכנס, השתררה דממה. הסופר עמד על הבמה, דמות דקה אך מרשימה, וכרטיסיות הנאום בידו. עינֵי כולם בחנו אותו כאשר כיחכח כמה פעמים בגרונו.

"תה," הוא אמר לתוך המיקרופון וכמו הרים בידו ספל. תודה לאל שיידעו אותי מראש לגבי העדפות התה שלו, וביקשתי מהמטבח שיכינו לי מראש עגלה על פי כל הפרטים — עם דבש, ללא סוכר. לילי, החדרנית המתלמדת שלי, שמיניתי לאחראית על עגלות התה של מר גרימתורפ במהלך שהותו אצלנו, קפצה מיד לפעולה. בידיים רועדות היא מזגה לסופר המפורסם ספל תה ורצה איתו אל הבמה.

"זה לא יספיק," הוא אמר כשלקח ממנה את הספל, ירד מהבמה והלך בעצמו אל עגלת התה. הוא הסיר את מכסה הכסף של צנצנת הדבש, גרף שתי כפיות גדושות עד להתפקע של דבש צהוב בוהק ועירבב את תכולת הספל שלו בכפית של צנצנת הדבש, שהשמיעה צליל נקישה עמום כשהחליקה על שולי הספל.

לילי, שמיהרה אליו מתוך כוונה לשרת אותו, לא ידעה מה לעשות עם עצמה כעת.

כל החדר התבונן במר גרימתורפ כאשר הרים את ספלו, לגם לגימה ארוכה, בלע ונאנח. "אדם מר נפש זקוק לתוספת דבש," הוא הסביר ועורר גל צחוק שקט בקהל.

רגזנותו של מר גרימתורפ הייתה שֵם דבר ונדבך מרכזי בפרסומו, ולמרבה האירוניה — ככל שהתנהג גרוע יותר, כך נראה שמכר יותר ספרים. מי יכול לשכוח את הרגע הנודע לשמצה, שהפך ויראלי ביוטיוב לפני שנים אחדות, שבו מעריץ נלהב (מנתח לב שיצא לאחרונה לגמלאות) ניגש אל הסופר ואמר, "הייתי רוצה לנסות לשלוח את ידי בכתיבת רומן. אולי תוכל לעזור לי?"

"אוכל," השיב לו מר גרימתורפ, "מיד לאחר שתלווה לי את סכין המנתחים שלך. אני הייתי רוצה לנסות לשלוח את ידי בניתוחי לב."

חשבתי על הסרטון הזה הבוקר, כשמר גרימתורפ חייך את חיוכו הארסי ועלה במרץ בחזרה אל הבמה, שם לגם עוד כמה לגימות גדולות מספל התה המתוק שלו, ואז הציב אותו על הדוכן לפניו והביט אל קהל מעריציו. הוא הרים את כרטיסיות ההרצאה שלו, שאף במאמץ והחל סוף־סוף לדבר, תוך כדי התנודדות קלה מאוד מצד לצד.

"אני בטוח שכולכם תוהים מדוע זימנתי אתכם לכאן היום," אמר. "כידוע לכם, אני מעדיף לכתוב מילים מאשר לדבר אותן. הפרטיות שלי תמיד הייתה מפלטי ומקלטי, ההיסטוריה האישית שלי מקור למסתורין. אלא שאני מוצא את עצמי בעמדה בלתי נעימה, שמאלצת אותי לגלות לכם, קהל המעריצים והעוקבים שלי, כמה דברים, בצומת דרכים משמעותי זה בקריירה הארוכה שלי ורבת־הפיתולים."

הוא עצר לרגע. רעדתי כשעיניו החודרות סקרו את החדר בחיפוש אחר דבר כלשהו, אינני יודעת אחר מי או מה.

"תבינו," הוא המשיך, "הסתרתי מכם סוד, שאין לי ספק שיפתיע אתכם."

הוא עצר בחדות. הוא קירב כף יד אחת ארוכת אצבעות אל צווארון חולצתו בניסיון שווא לשחרר אותו מעט. "מה שאני מנסה לומר…" הוא קירקר, אבל מילים נוספות לא בקעו מגרונו. פיו נפתח ונסגר, ולפתע נראה שהוא מאוד לא יציב, מיטלטל בדרמטיות מצד לצד מאחורי הדוכן. הצלחתי לחשוב ברגע הזה רק על דג זהב אחד, שפעם ראיתי אותו קופץ מהקערה שלו ושוכב בפה פעור כמוּכּה שבץ על רצפת חנות החיות.

מר גרימתורפ אחז שוב בספל התה שלו ולגם. ואז, לפני שמישהו הספיק למנוע זאת, הוא לפתע פתאום קרס, צנח מהבמה אל הקהל, ושם נפל היישר על לילי, החדרנית המתלמדת חסרת המזל שלי. יחד הם נחתו בחבטה דרמטית על הרצפה. ספל החרסינה נשבר לאינספור רסיסים חדים כתער, והכפית פגעה בקרקוש קהה ברצפת אִדרת הדג.

נפלה דממה רגעית. איש לא היה מסוגל להאמין לְמה שהתרחש בזה הרגע אל מול עינינו. ואז פתאום אחזה באולם פאניקה מוחלטת, ובבת אחת כולם — מעריצות שרופות, אורחים, סַבּלים ושוחרי ספרות — רצו אל קדמת החדר.

מר סנואו, מנהל מלון, רכן משמאלו של מר גרימתורפ וטפח על כתפו. "מר גרימתורפ! מר גרימתורפ!" הוא אמר וחזר ואמר. מיס סֶרינה שארפּ, עוזרת אישית של מר גרימתורפ, הניחה שתי אצבעות על צווארו של הסופר. לילי, החדרנית בהתלמדות שלי, ניסתה נואשות לחלץ את עצמה מתחת לגופו של הסופר. שלחתי יד לעזור לה, והיא אחזה בכף ידי. משכתי אותה אליי ואימצתי אותה לחיקי.

"לפַנות מקום! צעד לאחור, כולם!" צעקה העוזרת האישית של מר גרימתורפ על המעריצים ועל אורחות הכבוד שהתקהלו סביב.

"שמישהו יקרא לאמבולנס! עכשיו!" ציווה מר סנואו בקול סמכותי ביותר. מלצרים ואורחים, פקידי קבלה ונערי מעליות, התפזרו בריצה לכל הכיוונים.

אני הייתי קרובה דַּיִּי ל"מצב" כדי לשמוע את מיס סרינה שארפ, כשהסירה את אצבעותיה מצווארו של מר גרימתורפ: "אני חוששת שכבר מאוחר מדי. הוא מת."

2

אני עומדת במשרדו של מר סנואו, מחזיקה בידי ספל תה טרי. ידיי אינן יציבות; ליבי דוהר. הרצפה תחת כפות רגליי מתעקמת כאילו אני בחדר מראות מעוותות בלונה פארק, אם כי אני בבירור לא נמצאת בשום לונה פארק.

התה לא בשבילי. הוא בשביל לילי פינץ', שאותה קיבלתי לעבודה לפני שלושה שבועות — לילי הקטנטונת והשקטה, שׂערה השחור משחור מגיע עד כתפיה ועיניה מתרוצצות, רועדת כרגע בכיסא העור המשרדי של מר סנואו, דמעות זולגות במורד פניה. זה גורם לי להיזכר, שכה אחיה, בזמנים שבהם ישבתי בעצמי, לגמרי לבדי, רועדת כולי, באותו כיסא משרדי שלילי יושבת בו כעת, וחיכיתי שאחרים יחרצו את גורלי.

זה קרה פחות או יותר לפני ארבע שנים. ניקיתי סוויטת פנטהאוז בקומה הרביעית כאשר נתקלתי באורח, שחשבתי שישן שינה עמוקה, אלא שאפילו מי שישֵנים עמוק ביותר אינם מוותרים כליל על פעולת הנשימה. בדיקת דופק מהירה למר בלאק גילתה שלמעשה הוא אכן מת — וכעת הוא לחלוטין בר מינן — במיטת חדר המלון שלו. ואף כי מאותו רגע והלאה השתדלתי כמיטב יכולתי להתמודד עם ה"מצב" הבלתי רגיל, בכל זאת כל האצבעות לפתע הופנו אליי כאל רוצחת. רבים סביבי — ובכללם המשטרה וגם מספר מרתיע למדי של עמיתים לעבודה — הניחו שאני רצחתי את מר בלאק.

אני מנקה, לא רוצחת. בהחלט לא רצחתי את מר בלאק — לא בדם קר ולא בדם פושר, לצורך העניין. הואשמתי לשווא. אמנם בעזרת כמה נשמות טובות מאוד זוכיתי לבסוף, אבל החוויה כולה בהחלט גבתה ממני מחיר. היא הדגישה את הסכנות הטמונות בעבודתה של חדרנית. הסכנה העיקרית לא נעוצה בעבודה שוברת הגב, באורחים תובעניים או בכימיקלים של חומרי הניקיון. היא נעוצה בהנחה שחדרניות הן פושעות מועדות, רוצחות וגנבות. תמיד מאשימים את החדרנית. אני באמת ובתמים חשבתי שפטירתו של מר בלאק תהיה תחילת הסוף שלי, אבל בסופו של דבר הכול בא על מקומו בשלום, כפי שסבתא תמיד חזתה שיקרה.

כעת, במשרדו של מר סנואו, מבטי נלכד במבטה של לילי, וכשזה קורה אני מרגישה את הפחד שלה כמו זרם חשמלי שנשלח היישר לתוך ליבי. מי יכול להאשים אותה על כך שהיא מפחדת? לא אני. מי הייתה מסוגלת להעלות בדעתה בכלל, שיום אחד היא תגיע לעבודה כדי לארח סופר בעל שם עולמי, רק כדי שבסופו של דבר הוא ימות בחדר מלא מעריצים ועיתונאים, כשכולם מתקתקים במצלמות שלהם תוך כדי? איזו חדרנית אומללה וחסרת מזל הייתה אי־פעם יכולה לתאר לעצמה בכלל, שלא רק שהיא עצמה בדיוק תשרת את הסופר הזה ברגע מותו ותגיש לו את המשקה האחרון שלו, אלא שהיא עצמה במו גופה תשרת אותו גם בתפקיד ערשׂ הדוַוי שלו?

לילי האומללה. לילי המסכנה והאומללה.

את לא לבד. תמיד יש לך אותי — מילותיה של סבתא מהדהדות בראשי כתמיד. לו רק יכלה לילי לשמוע אותן.

"ספל טוב של תה, לַכול מביא מרפא," אני אומרת ומעבירה ללילי את הספל שעד כה עירסלתי בידיי.

היא לוקחת אותו בלי לומר מילה. זה לא יוצא דופן אצל לילי. היא מתקשה להשתמש במילים, אם כי לאחרונה השתפרה מאוד בביטוי עצמי, לפחות מולי. היא כל כך התקדמה מאז ראיון העבודה שלה שנערך איתי ועם מר סנואו. הריאיון התנהל בעליבות כזאת, עד שעיניו של מר סנואו גדלו בשתי מידות שלמות מאחורי זגוגיות משקפיו הממוסגרים במסגרת כבדה דמוית שריון צב, כאשר הכרזתי בקול, "לילי פינץ' היא המועמדת החזקה ביותר שלנו לתפקיד."

"אבל היא בקושי דיברה לאורך כל הריאיון!" אמר מר סנואו. "היא לא הצליחה לענות שום תשובה, כששאלתי אותה מהן התכונות הטובות ביותר שלה. מולי, למה שתבחרי דווקא בה מכל האנשים בעולם?"

"תרשה לי להזכיר לך, מר סנואו," אמרתי, "שעודף ביטחון עצמי איננו התכונה הראשונה במעלה שראוי לחפש בחדרנית שאתה מבקש לשכור לעבודה. אולי אתה זוכר את אחד מעובדי המלון לשעבר, שלא בדיוק סבל מחוסר ביטחון עצמי, אבל בסופו של דבר התגלה כנשמה רקובה לחלוטין. נשמע לך מוּכּר?"

מר סנואו הינהן הנהון כמעט בלתי מורגש, אבל החדשות הטובות הן שכיום אני מסוגלת לקרוא אותו טוב בהרבה מאשר כשרק התחלתי להיות חדרנית במלון ריג'נסי גרנד, לפני שבע שנים וחצי. ההנהון הקל הזה רימז על נכונות להטיל עליי את ההחלטה הסופית בעניין לילי.

"מיס פינץ' בהחלט שקטה," אמרתי. "אבל ממתי נדרש מחדרניות להיות בעלות כישרון ביטוי והבעה? 'סייג לחוכמה שתיקה', זה מה שאתה תמיד אומר, לא, מר סנואו? לילי זקוקה להתלמדות — ואני בהחלט מתכוונת ללמד אותה — אבל אני כבר רואה עליה שהיא דבורה עמלנית. יש לה את כל הנדרש כדי להפוך לחבֵרה מוערכת בכוורת."

"בסדר גמור, מולי," אמר מר סנואו, על אף שפיו המכווץ רמז כי הוא לא לחלוטין משוכנע.

בשבועות הספורים שבהם לילי התלמדה אצלי, היא התקדמה כחדרנית בקצב מסחרר. רק לפני כמה ימים, כשנתקלנו באורחים המקסימים והקבועים שלנו, מר וגברת צ'ן, מחוץ לסוויטת הפנטהאוז שלהם, לילי אפילו ממש דיברה. היא השתמשה במילים מול האורחים בפעם הראשונה.

"אחר צהריים טובים, מר וגברת צ'ן," היא אמרה, קולה רך כפעמוני רוח. "טוב לראות אתכם. מולי ואני סידרנו את החדרים שלכם באופן מושלם, אני מקווה."

חייכתי מאוזן לאוזן. איזה אושר לשמוע אותה, אחרי כל כך הרבה שתיקות משמעותיות ששררו בינינו. יום אחר יום עבדנו זו לצד זו. הראיתי לה כיצד לבצע כל מטלה — איך להציע מיטה עם פינות מחודדות של בתי מלון; איך לצחצח ברז עד שיבהיק; איך להתפיח כרית לגודל מרבי — וללא מילים היא עקבה אחר הנחיותיי. היא ביצעה את עבודתה ללא רבב, וגם אמרתי לה את זה.

"את כישרון טבעי, לילי," אמרתי לה יותר מפעם אחת.

לא רק שיש לה עין חדה של חדרנית שמבחינה בפרטים, לילי גם דיסקרטית. היא מסתובבת ברחבי המלון, מנקה ומצחצחת, מבריקה ומדייקת, בלי שיבחינו בה ובלי למשוך שום תשומת לב לעצמה. היא אולי שקטה — אפילו מסתורית — אבל אל תטעו בה: לילי היא חדרנית מוכשרת.

עכשיו, ביושבה בכיסא המשרדי של מר סנואו, היא מניחה את ספל התה שלא נגעה בו על שולחן העבודה שלו ופוכרת ידיים בחיקה. אני מרגישה חולשה כשאני מתבוננת בה. כל מה שאני רואה זה את עצמי בכיסא הזה. הייתי שם בעבר, ואני לא רוצה להיות שם שוב.

איך הגענו לזה?

הבוקר היה בהיר ושטוף שמש כשיצאתי מדירת שני חדרי השינה שלנו בשעה שבע. משתי סיבות זה לא היה בוקר רגיל. ראשית, זה היה היום שבו הסופר רב־המכר הבינלאומי ג'יי די גרימתורפ היה צפוי להכריז את ההכרזה הגדולה שלו במהלך מסיבת עיתונאים במלון. שנית, בן הזוג שלי, חואן מנואל, שאיתו חייתי באושר ביתי רב במשך יותר משלוש שנים, ואיתו עבדתי במלון משך זמן רב עוד קודם לכן, לא היה בבית. הוא נעדר כבר שלושה ימים שלמים עקב ביקור שלו אצל משפחתו במקסיקו, ואני מוכרחה לציין, שבמקרה הספציפי הזה כל עכבה היא ממש לא לטובה. לא רק שהגעגוע לא תורם לאהבה, אלא שהוא מעורר כאב. אני מתגעגעת אליו נורא.

זאת הנסיעה הראשונה של מנואל הביתה מזה שנים ארוכות, ביקור שחסכנו לקראתו בקפידה. כמה רציתי לנסוע יחד עם אהובי — טיול משותף, הרפתקה של ממש — אבל למרבה הצער זה לא נועד להיות: חואן נמצא במקסיקו ואני תקועה כאן. לראשונה מאז מות סבתי, אני לגמרי לבדי בדירת שני חדרי השינה. לא משנה. הכול יהיה בסדר. אני שמחה שחואן מבקר את בני משפחתו ובמיוחד את אמא שלו, שהתגעגעה אליו במשך שנים רבות כשם שאני מתגעגעת אליו עכשיו.

אמנם הוא ייעדר רק שבועיים, ובכל זאת אני בקושי מסוגלת לחכות עד שישוב. החיים פשוט טובים יותר עם חואן בתוכם. הבוקר הוא שלח לי הודעה לפני שיצאתי לעבודה:

היום יהיה יום מדהים! לעד"ע, אין מה לדאוג. טי אמו

אני מודה שהצהרת האהבה הזאת הפריחה תחושת פרפרים מענגת בבטני, אבל השימוש שלו בראשי תיבות היה מבלבל כרגיל.

ע"ע, שלחתי לו הודעה בחזרה, אין לי מושג למה התכוונת.

התכוונתי שאני אוהב אותך.

הבנתי את החלק הזה.

לעניות דעתי את מדהימה, והיום יהיה יום מרהיב, הוא סיכם.

על אף שרציתי נואשות לטוס למקסיקו עם חואן, הוטל עליי למלא את חובותיי, או נכון יותר, מר סנואו הטיל עליי למלא אותן, ודי מהר התבהר לי שלא אטוס לשום מקום.

המשך הפרק בספר המלא