הבריחה מאוקראינה

מבוא

כשהחלה מלחמת רוסיה־אוקראינה, עקבתי בסקרנות ובדאגה אחר מהלכיה ורשמתי אירועים. ממש כמעט כשפרצה, ידעתי שאכתוב על כך סיפור.

כעבור בערך יומיים שלושה, הבריקה בי מחשבה על אודות נושא הסיפור.

אכתוב על אם ובתה שבורחות מזוועות המלחמה.

כעבור מספר חודשים כדי להשלים את התמונה חיפשתי בכל דרך אפשרית משפחה, או אישה שברחה מאוקראינה. בדרך אקראית בסופרמרקט שאותו מנהלים רוסים המליצה לי אישה צעירה על חברתה, שאימה הגיעה אליה מאוקראינה.

התקשרתי אל האישה כדי לבקש ולתאם מפגש עם אימה.ביקשתי לראיין אותה על הדרך שעשתה, רציתי שתספר על רגשותיה, על הבריחה מאוקראינה ועוד.

האישה כבת שמונים, אישה שעברה מסע חיים. היא עשתה את הדרך מחרסון, לסימפרופל־האי קרים, לקרסנודר, משם לטביליסי, גאורגיה ומשם לישראל. בתחילה סירבה האישה להיפגש עימי, מחשש שהרוסים ידעו שהיא מספרת את סיפורה ויתנכלו לה. לאחר ששוחחתי עם בתה מספר פעמים והבטחתי שהריאיון יהיה חסוי, הסכימה.

הסתבר, שבתה טיפלה בעניין עזיבתה את אוקראינה, היא שילמה עבור מוניות הסעה, בכל תחנה שאליה הגיעה במסע שעשתה.

יום אחד בסימפרופל עלתה על מונית גדולה, ולהפתעתה הרבה ישבו בה מספר נוסעים וביניהם היו שוטרים וחיילים רוסים. נשימתה נעתקה וליבה התמלא בחשש רב. היא ישבה מכווצת וספונה בקצה המונית, מאחוריהם. למזלה, הם לא עשו לה כלום. כשמונה שעות שהתה במחיצתם.

את הדרך מחרסון לישראל עשתה משך כארבעה ימים. שלושה לילות לא ישנה מחשש שתעצום עיניה ויקרה משהו חלילה. לא היה לה ביטחון במרחב שבו שהתה. רק כאשר הגיעה לטביליסי, בגאורגיה, ישנה היטב בלילה.

הסיפור שלה היה מופלא. אישה כבת שמונים, אצילת נפש, אמיצה, שבתה הצליחה לשכנעה לעזוב את ביתה שמא יפגעו בה במלחמה. היא נטשה את ביתה, את כל חפציה, נטלה תיק ובו כסף, תרופות, מעט מאוד בגדים ונסה מאוקראינה. מונית חיכתה לה בפתח דלת ביתה וכך החל מסעה. מאחורי הקלעים, בתה ליוותה ודאגה לכול עד הגעתה ארצה.

הסיפור שכתבתי, אותו תקראו קוראים נכבדים, הוא מהדמיון. להוציא אירועים היסטוריים שהתרחשו במציאות. כמו כן הדמויות והשמות הנזכרים בו דמיוניים לחלוטין.

מאחלת לכם קריאה מהנה.

אסתר

״בעת סכנה אל תפחד, היה אמיץ, אזור אומץ,
ואם יש אפשרות, תעזוב את המקום שבו אתה נמצא."

זהו מסר מאישה, שעזבה את חרסון בעת המלחמה

הבריחה מקייב

אנה הקטנה התעוררה משנתה בבהלה לקול פיצוץ עז.

תוך כדי בכייה אפשר היה להבין את שאמרה: "מאטי!1 אני לא רוצה למות. אני רוצה שזה ייגמר!" שניות אחר כך הפסקת חשמל לא רק בבית אלא בכל האזור.

טטיאנה, אימה, מיהרה אליה, שלפה אותה ממיטתה, וכשהיא תלויה בזרועותיה החזקות מיהרו השתיים להסתתר בחדר האמבטיה. שם התיישבו בפינה המרוחקת מהחלון. קשה היה לטטיאנה לעצור את בכייה של בתה. דמעותיה של אנה הרטיבו את חולצתה של טטיאנה, בעוד היא רעדה בגופה. הן ישבו צמודות זו לזו. אנה הייתה מבוהלת עד מאוד וטטיאנה הייתה מאופקת ולא רצתה לשדר בהלה או פאניקה. בום נוסף הרעיד את חלונות הבית וריח עז של שריפה התפשט באוויר. טטיאנה לא יכלה לשלוט בדופק המהיר והחזק שתקף אותה. זיעה קרה ורעד השתלט בגופה. מישה מיהר להגיף את החלונות הפתוחים בחדרים כדי שפחות עשן ייכנס לבית.

"יהיה בסדר, יהיה בסדר," ניסתה לנחם את בתה הקטנה. חיבקה ונישקה אותה.

מספר דקות לאחר שנשמע היטב קול רעש אדיר, ממש כמו בתוך ביתם, מישה הגיע אליהן ואמר בקול מצווה לטטיאנה: "אין ברירה! הלילה את אורזת מזוודה לך ולאנה. תודיעי להורייך שיתארגנו לעזיבה, יארזו מזוודה קטנה או תרמיל והם ייסעו איתכם!" טטיאנה הביטה בו כשעיניה משקפות בהלה, שותקת. לא שלטה בדמעותיה ששטפו את פניה. אנה הקטנה הצטנפה בפינת חדר האמבטיה כשהיא צמודה עדיין אליה. היא מביטה באימה, פניה חיוורות והחלה שוב מייבבת.

"אנה, די לבכות! יהיה בסדר. די! די!" אמר מישה בעצבנות ובחוסר סבלנות גלוי לבתו והגיף את הדלת אחריו.

אחר כך מישה הוציא את המזוודה מהבוידם, ניקה בידיו את האבק מעליה, ניערה, פתח את רוכסן המזוודה והחל מכניס את בגדי אנה הקטנה. הלך שוב למקלחת, פתח את הדלת ואמר:

"קומי טטיאנה! תארזי!" פקד עליה והגיף שוב את הדלת.

טטיאנה מחתה בידה את שטף דמעותיה של אנה ואמרה לה;

"הכול יהיה טוב. הכול יהיה טוב אנה אהובה, מאטי כל הזמן איתך."

משנרגעה מעט בתם אנה, יצאה טטיאנה מהמקלחת ואמרה למישה כשדמעות בעיניה; "איך אוכל לארוז? לאן נלך? ומה איתך? אני לא יכולה לעזוב בלעדיך. אף פעם לא הלכתי לבד לשום מקום ובטח לא עכשיו בעת הזו."

"טטיאנה, בלי פאניקה," ניסה להרגיעה. המשיך ואמר: "אין ברירה, אני אומר לך, את חייבת לברוח מכאן עם אנה והורייך. שמעתי שהשכנה מהבניין ממול נהרגה מפיצוץ. אמש קברו אותה. הולך להיות כאן גרוע. אני אסתדר! מבטיח לך. אני אתקשר אלייך הרבה, אני מבטיח לך."

היא הייתה המומה ועצובה כאשר שמעה שהשכנה נהרגה. היא הכירה אותה היטב. הן היו יחד בחוג התעמלות לפחות פעמיים בשבוע התראו. היא כיסתה בשתי ידיה את פניה העגולות והחלה מתייפחת.

"אל תבכי טטיאנה, בבקשה, שאנה לא תראה שאת בוכה. את צריכה להיראות חזקה, בשביל אנה." אמר מישה.

אזעקה נשמעה. היא צרמה כל כך חזק, כמו שהיא בתוך הבית. מישה הציץ מהחלון וראה משוריינים. האנשים, שישבו בבתיהם, לא ידעו מה לעשות בעת אזעקה. חדר ביטחון או מקלט לא היו בתוך הבית או מחוצה לו. ברחוב, אלו שהאזעקה תפסה אותם, לא היו מוכנים כלל וכלל. מישה צפה בהם וראה אותם נעמדים חסרי אונים. הם לא ידעו לאן לברוח, היכן להסתתר. לפתע פגז פגע בבניין שלידם. מההדף החלון שבביתם התנפץ לרסיסים ומישה בגופו ניסה להגן על טטיאנה שהייתה קרובה מאוד אליו.

מישה נפצע באופן קל. רסיסים מעטים הועפו אל תוך ידיו. טטיאנה נראתה מודאגת מאוד מהמצב ומיהרה להוציא מארון האמבטיה נרתיק עזרה ראשונה, והחלה מטפלת בו. אנה יצאה מהמקלחת וראתה את אימה מטפלת באביה.

"באצ'קו2, מה קרה לך?" שאלה בדאגה.

"נכנס לי משהו ליד, מאטי מטפלת בי, יהיה בסדר." השיב והוסיף;

"היכנסי ושבי עדיין במקלחת באותו המקום ואל תזוזי!" פקד על בתו.

אנה לא התווכחה וצייתה לאביה. היא הגיפה את הדלת ובכייה נשמע מעבר לדלת חדר המקלחת. אזעקה נוספת נשמעה ובכייה של אנה כבר לא נשמע.

"תארזי מיד! את שומעת? את ואנה נוסעות מכאן. אני אהיה בסדר."

"איך אוכל? איך אוכל, אהובי? איך אוכל לעזוב אותך?" אמרה כשהיא מתייפחת. קרבה לשפתיו ונשקה לו. דמעותיה המלוחות התערבבו בדמעותיו.

פיצוצים המשיכו להישמע בחוץ. אזעקות רבות, מדי פעם. בין לבין בכייה של אנה נשמע חזק יותר מהמקלחת. הפאניקה השתלטה על טטיאנה. היא רצה לכיוונה של אנה. פתחה את הדלת, התיישבה צמוד אליה ואמרה;

"יהיה בסדר, בתי. יהיה בסדר. אנחנו נברח מכאן עם דידוס3 ובבוסה4. נמצא מקום שקט. אין ברירה!"

"ובאצ'קו?" שאלה אנה.

"באצ'קו יבוא אחר כך," אמרה ולא ידעה מה היא אומרת בדיוק. לאן יבוא מישה? לאן תלך עם בתה והוריה? נראה שהיא החלה להשלים עם הרעיון לאור המצב שהחריף מרגע לרגע.

אחד מפחדיה היה לאבד את בתה. לכן כחלק מהתארגנות עזיבתם כתבה פתק ובו שמה המלא של אנה, כתובתה, מספר הטלפון של מישה ושלה ושל סבה וסבתה. אם תישאר לבד בבריחתם מכל סיבה שהיא, אם יקרה לה לטטיאנה, או למישה, או להוריה משהו במנוסתם מהמדינה, ידעו האנשים למי אנה הקטנה שייכת. אחרי שהכניסה את הפתק למעילה של אנה, החליטה לכתוב על גופה של אנה, על גבה עם טוש שחור.

טטיאנה הרימה את מעילה ואת הסריג שלבשה וכשגבה היה חשוף, התכוונה לכתוב עליו.

"מאטי, מה את עושה?" שאלה אנה בתמימות.

"אני כותבת את שמך ומציירת פרח ליד." אמרה לה אימה.

"לא רוצה! לא נעים לי." בתחילה סרבה אנה הקטנה, לבסוף מישה נכנס יחד איתן לחדר האמבטיה, וכדי לשכנע את בתו אמר;

"רעיון מצויין טטיאנה! תכתבי גם על הגב שלי את השם שלי ותציירי ליד זה פרח. אני מבקש."

"גם לך אכתוב ואצייר." אמרה טטיאנה.

וכך הסכימה אנה שאימה תכתוב את שמה ותצייר על גבה פרח.

"עכשיו מישה, תסתובב ואכתוב את שמך על הגב ואצייר גם לך פרח."

מישה ציית. לאחר מכן אמר לאנה;

"גם אני אצייר לך פרח." וכך עשה. לאחר שסיימו לכתוב על גבה החלק של אנה, אימה אימצה אותה אליה ונשקה לה בלחייה. לאחר מכן אמרה טטיאנה למישה:

"אני יורדת להוריי לומר להם שיארזו מזוודה. תכין כריך לאנה, היא בטח רעבה."

"תעשי את זה מהר בבקשה, טטיאנה. אל תתמהמהי, אני מבקש ממך."

"בוודאי!" אמרה. היא הגיפה את דלת חדר האמבטיה ויצאה מן הבית. בחשש ירדה במדרגות. באותו הרגע נשמעה אזעקה. כשליבה פועם בחוזקה ובמהירות, הגבירה את קצב צעדיה וירדה לקומה הראשונה של הבניין, להוריה.

כעבור כמה דקות שבה טטיאנה, כשהיא עצובה מאוד וסיפרה למישה כשהיא מתייפחת חרש, שאימה מסרבת בכל תוקף לעזוב את המקום ולהצטרף אליהם ורק אביה יבוא עימם. לדברי אימה, היא לא תוכל לעזוב את שתי המסעדות שניהלה, שהן פרנסתם היחידה. היא חייבת להישאר כאן.

"לא ניסית לשכנע את אימך? לא אמרת לה שהמצב לא טוב ויש חשש שיהיה גרוע יותר?" שאל מישה.

"בטח שניסיתי לשכנע אותה. אתה לא מכיר את מאטי? היא עקשנית." השיבה טטיאנה.

משנרגעה קמעה, אמרה: "מאטי דחפה לחזייה ולכיסים שלי כסף וביקשה ממני לשמור על באצ'קו שלי. עוד אמרה לי מאטי, בכל מקום שנהיה, היא תשלח לנו כסף. רק שניידע אותה מה קורה איתנו." הייתה שתיקה למשך כדקה ואז אמרה טטיאנה; "בטח יגייסו אותך מישה. כל עוד אתה כאן, שמור על מאטי שלי ועל עצמך, אני מבקשת." היא השעינה ראשה על כתפו הרחבה כשהיא בוכה בכי קורע לב. הוא ליטף את גבה. היא הרימה ראשה, הוסיפה ואמרה: "לאיזה מצב הגענו! מי היה מאמין! בחלומות שלי הכי גרועים לא תיארתי לעצמי שדבר כזה יכול להיות!"

מישה חיבק אותה בשתי זרועותיו החזקות ואימץ אותה לגופו. נישק את לחייה המלוחות מדמעות ונשק לשפתיה. הביט אל תוך עיניה היראות ואמר;

"תזכרי טטיאנה, אני אוהב אותך מאוד ואת אנה שלנו הקטנה. תשמרי על אנה, עלייך ועל באצ'קו שלך, אני מבקש ממך. ברגע שתוכלי, תתקשרי לעדכן אותי מה קורה איתכם." היא הנהנה בראשה כילדה קטנה וצייתנית. הוא לא ידע עד כמה פחד גדול כרסם בה.

לאחר מכן טטיאנה המשיכה בחיפזון להכניס בגדים למזוודתה הקטנה. היא הייתה זריזה במיוחד, בכל מה שעשתה והפעם במיוחד. את בגדיה של אנה הקטנה, אלו שהניח כבר מישה, גלגלה והניחה בפינות המזוודה כדי שלא יתפסו מקום. היא לקחה רק מה שצריך באמת ודובי קטן של אנה שאיתו היא ישנה בדרך כלל. ברגע האחרון לפני שסגרה את המזוודה, הכניסה לתוכה חולצת טי קצרה שמישה ישן איתה בלילה. שאפה לתוכה את ניחוח החולצה, גלגלה אותה ודחפה אותה בדפנות המזוודה.

בבוקר יום המוחרת עבים כבדים כיסו את השמיים. הצינה חדרה לעצמותיה של טטיאנה. באומץ רב למרות חששותיה נטלה את מעילה הפרוותי וארנקה והלכה להביא עבור אביה תרופות מבית המרקחת. שתי אזעקות ליוו את דרכה לשם. בזמן הזה הסתתרה בבניין שנקלעה אליו במקרה. היא התיישבה על המדרגה, אטמה את אוזניה בידיה והמתינה משך שניות עד ששמעה בום. כל גופה שקשק. במיוחד הסנטר רעד והשיניים נקשו זו בזו. על מצחה אגלי זיעה קרה. דקות ארוכות חלפו עד שנרגעה קמעה והיא קמה ממסתורה, הוציאה את ראשה מחוץ לבניין, משהניחה שאין סכנה כלשהי באותה העת, המשיכה בדרכה לבית המרקחת בצעדים גדולים ומהירים. לפתע ברק הבזיק בשמיים ואחריו נשמע רעם אדיר. גשם שוטף החל לרדת. הרחוב חשוך ואפשר היה לחשוב שזוהי שעת ערב. אזעקה שנייה נשמעה, וטטיאנה פשוט נצמדה לחזית בניין כשהיא גוחנת על הארץ הרטובה ומכסה בידה את ראשה. בום גדול נשמע. היא סובבה את ראשה לאחור, וראתה עשן סמיך מיתמר מאחד הבניינים. ליבה פעם בחוזקה ובמהירות. ריח חזק של עשן עלה באוויר. למזלה הרב, בית המרקחת היה קרוב לביתם.

משהגיעה לבית המרקחת, נדמה היה לה שעבר נצח. אף אדם לא היה שם מלבדה ומלבד הרוקחת. לאכזבתה הרבה היה חוסר בתרופות.

"מה עושים?" שאלה טטיאנה את הרוקחת וזו נענעה בראשה ואמרה;

"אין לי מושג.״

היא הודתה לה ויצאה מבית המרקחת לביתה. הגשם לא פסק מלרדת. טטיאנה הלכה כשהיא צמודה לבניינים, וכך לא תירטב, אם תשמע אזעקה תוכל להסתתר בתוך בניין או לצידו.

מששבה הביתה, הייתה רטובה עד לשד עצמותיה, אך בתוך ליבה שיבחה את עצמה על האומץ שהיה לה ללכת לבדה במצב הבטחוני הנוכחי. טטיאנה הייתה אובדת עצות ומודאגת ביותר מהמצב שנוצר ומהמחסור בתרופות עבור אביה. היא שיתפה את מישה ושאלה אותו; "מה נעשה בלי תרופות לבאצ'קו?"

"הלוואי שהייתי יכול לעזור בכך. אני ממש לא יודע.״

הוא הציע שילך מהר לסופרמרקט הקרוב לרכוש מצרכים חיוניים לפני שכל המזון יחוסל על ידי המוני אנשים השרויים במצוקה.

"אם תהיה אזעקה, תסתתרו בחדר האמבטיה." ביקש. היא לא אמרה מילה למישה וגם הפעם התגברה על הפחד והייתה צריכה לגלות אומץ לב כשהיא נמצאת לבדה עם בתה בביתם.

מישה יצא לסופרמרקט. הגשם פסק. ריח השריפה באוויר היה חזק מאוד. שלוליות רבות ברחובות. קר מאוד. הוא הידק את כובע הצמר מעל אוזניו. משהגיע לסופרמרקט, הוא עמד בתור ארוך מאוד, תור שהגיע עד לרחוב כדי לקנות לטטיאנה, אביה ואנה צידה לדרך ומזון עבורו ועבור חמותו. חלק מהאנשים עמדו בתוך שלולית. האווירה הייתה מתוחה מאוד ברחוב. האנשים היו בסוג של אימה. בתור הארוך שנוצר, הם החליפו ביניהם דעות והשערות בנוגע למצב. בשיחות שניהלו, אפשר היה לשמוע התלבטויות; האם לברוח מיד או להישאר במדינה. חלקם פשוט שתקו ופניהם הסגירו את הרגשתם ואת רמת המתח שבה היו שרויים. הם הקשיבו לאנשים ששוחחו זה עם זה לידם. עם זאת הרוב ניסה לשמור על מורל גבוה. כשהגיע תורו של מישה, הוא נוכח לדעת שאין כבר דברים בסיסיים בחנות. הוא נטל לעגלת הקניות קופסאות שימורים שנותרו במדפים ומכל הבא ליד, חטיפים מלוחים למיניהם, גבינה צרפתית ושני גלילים של נקניקים שלמים, יבשים, שיכולים להישמר למשך זמן רב. עוד הוסיף שתי שפופרות חלב מרוכז, סוגי קרקרים שונים וחבילות טוסטים עגולים, קטנים ומספר בקבוקי מים מינרלים גדולים שנותרו על המדף.

טרם פרצה המלחמה באוקראינה, פוטין הזהיר מפני פלישה לאוקראינה. אנשים לא חשבו שזה יקרה. מדינאים שונים ממדינות שונות באירופה הגיעו לפגישה עם פוטין. ישבו בקצהו השני של השולחן הארוך בחדרו המלכותי ודיברו אל ליבו. ניסו לשכנעו, לא לפתוח במלחמה. נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, הזהיר את פוטין מפני סנקציות שינקטו על רוסיה. נראה שפוטין היה נחוש לפתוח במלחמה. הוא תכנן זאת זמן רב קודם לכן. שום דבר לא הרתיע אותו.

יממה וחצי קודם קייב הייתה סואנת. ברחובות התהלכו אנשים רבים עסוקים בענייניהם ובבילוייהם, ועתה הכול עמד שומם וריק. רוב הגברים גויסו למלחמה. לא נמצאה נפש חיה ברחובות. חנויות סגורות מלבד סופרמרקט פתוח. המשרדים אינם פעילים, אין קבלת קהל. חיילים אוקראינים חמושים הסתובבו ברחובות. פה ושם רכב חלף. שקי חול הגנו על מקומות מסוימים. דווח על לחימה עזה באזור הצפוני של קייב. טנקים רוסים נצפו בשיירה ארוכה כעשרים ושישה ק"מ מקייב.

רגע לפני שנפרדה טטיאנה ממישה, הוא אמר לה: "קחי את התכשיטים שלך. יכול להיות שתצטרכי למכור אותם כדי להתקיים וקחי כסף, תכף אוציא לך מהכספת."

היא הביטה בו במבט לא מאמין. לא מאמינה שדבר כזה יכול לקרות. אך לא אמרה מאומה.

לאחר הצטיידותה במזוודה קטנה, בלב כבד עלתה לרכב טטיאנה, אביה נשא תרמיל על גבו ואת אנה הקטנה העלה לרכב כשבידה דובי. מישה הניח את המזוודה ואת התרמיל בתא המטען, ליד ג'ריקן הדלק. הוא נישק את טטיאנה בשפתיה והיא החלה לייבב. מישה חיבק אותה ואמר:

"אל תדאגי טטיאנה, יהיה בסדר. זה זמני. אתם תשובו בקרוב לכאן. בבקשה, אל תבכי. אני לא יכול ככה. תהיי חזקה בעבור הבת שלנו." אחר כך לחץ את ידו של חמו. פנה לבתו, חיבק אותה ארוכות ונשק לה בלחייה. אנה החלה מתייפחת. טטיאנה שנרגעה קמעה, יצאה מהרכב ומיהרה להרגיעה.

"אנה אהובה, אל תבכי." אמרה ומחתה את דמעות אנה בטישו, שהוציאה מכיסה. "בקרוב נחזור הביתה ונהיה עם באצ'קו." אמרה והביטה לתוך עיני מישה, בעיניים שואלות ותוהות — האומנם יהיה כך?

רגע לפני שנסעה, שאל מישה כשפניו נראות מאוד מודאגות וקולו מסגיר את דאגתו הרבה: "לאן את חושבת שתיסעו?"

"מישה, אל תדאג, נעדכן אותך מה החלטנו. לך הביתה, אנחנו נהיה בסדר, אתה תראה."

"אולי תסעו לדודה בישראל? זה הכי טוב יהיה, לפי דעתי. אני סומך עלייך טטיאנה! מה שחשוב עכשיו הוא שתיסעו מכאן כמה שיותר מהר ותגיעו לגבול ואז תחליטו. דרך ארוכה לפניכם ויש לכם זמן רב לחשוב."

ניכר שהפרידה הייתה קשה מאוד גם עליו. דמעות חנקו את גרונו. הוא ניסה להיות מאופק כפי יכולתו, ולמרות זאת היה נדמה לטטיאנה שהיא רואה בקצה עיניו האדומות, דמעות.

הוא משכה אליו ונישק אותה בשפתיה הרטובות מדמעותיה המלוחות. דמעותיה התערבבו בדמעותיו. טעם מלוח היה לנשיקה. אנה וסבה הביטו בהם. היא מחתה את דמעותיה בכף ידה ונכנסה לרכב, התיישבה ואחזה בהגה. הוא הגיף את הדלת אחריה והיא התניעה ונסעה. היא הביטה במראה על דמותו שקפאה במקומה. הדמות שהביטה על הרכב ולא זעה. דמותו הצטמצמה עד שנעלמה כליל מראייתה. היא חשה מתוחה וידיה הזיעו למרות הקרה.

'עכשיו עליי להיות גיבורה. אני חזקה!' אמרה לעצמה.

אזעקה נשמעה ומישה רץ מהר לתוך הבניין, התיישב על המדרגות משך דקות ארוכות. לפתע פתאום שמע קול רעם אדיר של פגז שהתפוצץ ממש קרוב לביתו. הוא אטם את אוזניו בידיו. ליבו פעם במהירות. מישה החל לרוץ במדרגות אל תוך הבית, כשבאפו ריח חזק של שריפה, שגרם לו להשתעל.

כשהגיע לביתם, הגיף ונעל אחריו את הדלת. התיישב בחדר השינה. נטל את הכותונת של טטיאנה, קרב אותה לאפו ונשם עמוקות לתוכו את הניחוח העדין מכתונת המשי הוורודה. דמעות בצבצו בעיניו התכולות. הוא לא יכול לעצור את בכיו. ניחוח ששאף לתוכו הרחיק את ריחות השריפה מאפו, ניחוח נעים שכבר התגעגע אליו. 'איך היא תסתדר?' חשב בליבו. כעבור כמה דקות התקשר לחמותו והתעניין בשלומה.

טטיאנה נסעה וחלפה ברכבה ברחובות השוממים והסיטה עיניה לבתים. כל החלונות והתריסים היו מוגפים. באוויר עמדה מועקה של ייאוש וריח שרוף. חלק מהבתים הופגז. בניינים חצויים לשניים. חלק מהבתים נמחק. חלק נשאר רק עם מסגרת של בית. מראות קשים. אפשר היה לחוש מתח רב ששרר בתוך הרכב. אף אחד מהיושבים ברכב לא הוציא הגה מפיו. היא הביטה באביה וראתה שעצם את עיניו. הביטה במראה על בתה וראתה אותה עצובה ומוחה את דמעותיה. אוחזת בידיה את הדובי שלה ולוחשת לו דבר מה. היא לא ידעה מה עליה לומר ברגעים אלה. כיצד תנחם. היא בעצמה אינה יודעת מה יהיה ואיך יהיה.

באחד הצמתים, ביציאה מהעיר, ראו ברמזור מולם כוחות רוסים שפלשו לעיר ורק בנס הם הצליחו להימלט על נפשם. היא הודתה לאלוהים ששמר עליהם ברגע הזה וביקשה ממנו בתוך ליבה, שימשיך לשמור עליהם במסע הזה.

המשך הפרק בספר המלא