הנשים

חלק ראשון

המלחמה הזאת... הגדילה את פער הדורות
עד כדי כך שהוא מאיים לפלג את האומה כולה.

-פרנק צ'רץ'

 

1

קורונדו איילנד, קליפורניה
מאי 1966 

אחוזת מקגראת מוקפת החומות והשערים הייתה עולם בפני עצמו, מוגן ופרטי. בדמדומי הערב הזה, חלונותיו האנכיים של הבית הטיודורי זהרו כתכשיטים על רקע המדשאה והגינה המטופחת. כפות דקלים נעו ברוח. נרות צפו על פני המים בבריכה ופנסי נייר זהובים נתלו מענפי אלון קליפורני גדול. מלצרים במדים שחורים שוטטו בין האורחים הלבושים במיטב מחלצותיהם ובידיהם מגשי כסף עם גביעי שמפניה, לצלילי שלישיית ג'ז שניגנה בשקט בפינה.

פרנסס גרייס מקגראת בת העשרים ידעה מה מצופה ממנה הערב. להיות דוגמה ומופת לאישה צעירה מבית טוב, חייכנית ושקטה. היה עליה להכיל ולהסתיר כל רגש שהוא, ולשאת כל דבר בדממה. חינוכה של פרנקי בבית ובכנסייה ובאקדמיית סנט ברנדט לבנות החדיר בה כללי התנהגות מחמירים. חוסר השקט שהציף את האומה בימים אלה, הזעם העולה ברחובות הערים ובקמפוסים, היו חלק מעולם זר ורחוק ממנה, בלתי מובן כמו הסכסוך בווייטנאם הרחוקה.

היא הסתובבה בין האורחים, לגמה קוקה־קולה קרה, ניסתה לחייך, עצרה פה ושם לשיחת חולין עם חבריהם של הוריה, וקיוותה שדאגתה מוסווית היטב. וכל אותו הזמן עיניה חיפשו בין האורחים את אחיה, שאיחר להגיע למסיבה שנערכה לכבודו.

פרנקי העריצה את אחיה הבכור, פינלי. הם תמיד היו קרובים, שני ילדים שחורי שיער וכחולי עיניים שפחות משנתיים הפרידו ביניהם, שבילו את קיצי קליפורניה הארוכים ללא השגחת מבוגרים, משוטטים באופניים מקצה אחד של האי המנומנם לקצהו האחר, חוזרים הביתה רגע לפני החושך.

אבל עכשיו הוא עמד לעזוב למקום שאליו היא לא יכלה ללכת בעקבותיו.

רעם מנוע של מכונית הפר את המסיבה השקטה. צופרי מכוניות חזקים נשמעו בזה אחר זה.

פרנקי ראתה את אִמה נרתעת מהרעש. בטי מקגראת שנאה דברים ראוותניים או וולגריים, וודאי לא סברה שהדרך הראויה להכריז על נוכחותו של פלוני היא בלחיצה על צופר של מכונית. כעבור שניות אחדות פינלי נכנס מהשער האחורי בפנים סמוקות, תלתל שחור נופל על מצחו. זרועו של חברו הטוב, רַיי ווֹלש, הייתה מוטלת על כתפו, אבל אף אחד מהם לא נראה יציב במיוחד. הם צחקו בשכרות ועזרו זה לזה לעמוד כשחברים נוספים שלהם התנודדו מאחוריהם בדרכם למסיבה.

אימא, לבושה בקפידה בשמלה שחורה צמודה, עם תסרוקת גבוהה וחגיגית, יצאה לעבר חבורת הצעירים הצוחקים. היא ענדה את מחרוזת הפנינים שסבתה הורישה לה, תזכורת מרומזת לכך שבטי מקגראת הייתה פעם בטי אלכסנדר, נצר למשפחת אלכסנדר הידועה מניו פורט. "בנים," היא אמרה בטון של בוגרת בית ספר להליכות ונימוסים. "טוב שבאתם סוף־סוף."

פינלי המתנדנד התנתק מריי וניסה לעמוד יציב.

אבא סימן לנגנים והמוזיקה השתתקה. קולות הלילה של סוף האביב בקורונדו — פכפוך גלי הים, לחישת כפות הדקלים מלמעלה, נביחות כלב מהרחוב או מהחוף — השתלטו פתאום על הסביבה. אבא צעד קדימה בחליפה השחורה שנתפרה למידותיו, חולצה לבנה מעומלנת ועניבה שחורה, סיגריה ביד אחת וקוקטייל מנהטן באחרת. בשערו הקצוץ והלסת המרובעת, הוא נראה קצת כמו מתאגרף לשעבר שהרוויח בגדול ולמד להתלבש, וזה לא היה רחוק מהאמת. אפילו בין כל האנשים היפים והלבושים נכון הוא ואימא בלטו, הקרינו הצלחה. היא הייתה נצר למשפחה עם דורות של כסף ותמיד ניצבה בראש הסולם החברתי. הוא טיפס מהתחתית ועמד בביטחון לידה.

"חברים, משפחה, בוגרים טריים של האקדמיה," אבא אמר בקולו החזק. כשפרנקי הייתה קטנה עוד היו לו שרידי מבטא אירי, שהוא עבד קשה כדי להיפטר ממנו סופית. הוא אהב לשווק את האגדה על חייו כמהגר, סיפור של עשר אצבעות ועבודה קשה, וכמעט אף פעם לא הזכיר את מזלו הטוב וההזדמנות הגדולה שנפלו בחיקו כשהתחתן עם בתו של הבוס, אבל כולם ידעו. הם גם ידעו שאחרי מות הוריה של אימא, אבא יותר משילש את הונם בלהיטותו לפיתוח נכסים בקליפורניה.

הוא הניח את זרועו על אשתו הגבעולית, קירב אותה אל גופו ככל שהיא הרשתה לו בציבור. "אנחנו מודים לכל מי שהגיע לעזור לנו לאחל דרך צלחה לבננו, פינלי." אבא חייך. "מעכשיו לא נצטרך לשחרר אותו מתחנת המשטרה של האי בשתיים בלילה אחרי עוד מרוץ מכוניות טיפשי."

אנשים צחקו צחוק שטחי. כל מי שהיה במסיבה הכיר את המסלול העוקף של פינלי לבגרות. מגיל צעיר ביותר הוא היה ילד הזהב, פרא אדם שידע לרכך את הלבבות הקשוחים ביותר. אנשים צחקו מהבדיחות שלו. בנות הלכו אחריו לכל מקום. כולם אהבו את פינלי אבל רובם הסכימו שהוא היה מאתגר. הוא נשאר כיתה פעם בבית הספר היסודי, בעיקר בעוון שובבות בלתי פוסקת. הוא התנהג לפעמים בחוסר כבוד בכנסייה, ואהב נערות שלבשו חצאיות קצרצרות והחזיקו סיגריות בתיקי היד שלהן.

כשהצחוק דעך, אבא המשיך. "נרים כוסית לפינלי ולהרפתקה הגדולה שלו. אנחנו גאים בך, בן!"

מלצרים הופיעו עם בקבוקי דום פריניון ומזגו עוד שמפניה. צלצולי השקות הכוסות מילאו את האוויר. אורחים הקיפו את פינלי. גברים טפחו על שכמו באיחולים. בחורות ניסו להידחף קדימה, להיאבק על תשומת ליבו.

אבא סימן לנגנים, והמוזיקה התחדשה.

פרנקי, שהרגישה נשכחת, נכנסה לבית ועברה את המטבח הגדול שבו עמלו עובדי הקייטרינג על סידור מתאבנים על מגשים.

היא נכנסה למשרד של אביה. הוא היה המקום האהוב עליה ביותר בילדותה. כורסאות עור גדולות ומרופדות, הדומים תואמים לרגליים, שני קירות מלאים ספרים ושולחן עבודה ענקי. היא הדליקה את האור. בחדר עמד ריח של עור ישן וסיגרים, עם רמז לאפטרשייב יקר. ערמות מסודרות של אישורי בנייה ושרטוטים אדריכליים על השולחן.

קיר אחד שלם של המשרד הוקדש להיסטוריה המשפחתית. תמונות ממוסגרות שאימא ירשה מהוריה ואפילו כמה שאבא הביא איתו מאירלנד. הייתה שם תמונה של סבא־רבא מקגראת, במדים, מצדיע למצלמה. לידה הייתה מדליה ממוסגרת של סבא פרנסיס ממלחמת העולם הראשונה. התמונה מחתונת הוריה הוצבה בין עיטור לב הארגמן של סבא אלכסנדר ובין גזיר עיתון עם תמונה של האונייה שהוא שירת על סיפונה כשהיא נכנסת לנמל בסוף המלחמה. לא היו תמונות של אביה במדים. לבושתו הגדולה, הוא קיבל פרופיל 4-F ונפסל לשירות צבאי. זה היה דבר שהוא קונן עליו בפרטיות, לאוזני המשפחה בלבד, ורק אחרי ששתה. אחרי המלחמה הוא שכנע את סבא אלכסנדר להתחיל לבנות דיור בר־השגה בסן דייגו ללוחמים שחזרו מהחזית. אבא אמר שזו תרומתו למאמץ המלחמתי, והמיזם זכה להצלחה רבה. בשיחותיו עם אנשים, הוא תמיד הפגין "גאווה צבאית" כה רבה, שעם הזמן נדמה שכולם בקורונדו שכחו שהוא לא שירת. לא היו שם תמונות של ילדיו, עדיין. אביה סבר שכל אחד צריך להרוויח את מקומו על הקיר הזה.

פרנקי שמעה את הדלת נפתחת בשקט מאחוריה, ומישהו אמר, "סליחה, לא התכוונתי להפריע."

היא הסתובבה וראתה את ריי וולש בפתח. הוא החזיק קוקטייל ביד אחת וחפיסת סיגריות אולד־גולד בידו האחרת. מן הסתם חיפש מקום שקט לעשן בו.

"אני מתחבאת מהמסיבה," היא אמרה. "אני לא במצב רוח לחגיגות, כנראה."

הוא השאיר את הדלת פתוחה מאחוריו. "זה גם מה שאני עשיתי, נראה לי. את בטח לא זוכרת אותי — "

"ג'וזף ריירסון וולש. בקיצור רָיי. כמו הוויסקי," פרנקי אמרה, וניסתה לחייך. כך הוא הציג את עצמו בפניה בקיץ שעבר. "למה אתה מתחבא? אתה ופין צמד חמד. שניכם אוהבים מסיבות."

כשהוא התקרב, הלב שלה עשה פרפור קטן ומוזר. הייתה לו השפעה כזאת עליה מהפגישה הראשונה שלהם, אבל הם אף פעם לא ממש דיברו. היא לא ידעה מה להגיד לו עכשיו, כשהרגישה קצת מדוכדכת. בודדה.

"אני אתגעגע אליו," הוא אמר בשקט.

היא הרגישה את צריבת הדמעות בעיניה ומיהרה להפנות את פניה ממנו אל קיר הזיכרונות. הוא התקרב ונעמד לידה. הם הביטו בתמונות ומזכרות המשפחה. גברים במדים, נשים בשמלות כלה, עיטורים על גבורה ופציעות, דגל אמריקה ממוסגר, מקופל לצורת משולש, שהצבא העניק לסבתה מצד אביה.

"איך זה שאין פה תמונות של נשים, חוץ מתמונות החתונה?" ריי שאל.

"זה קיר הגיבורים. הוקרה לקורבנות שהמשפחה הקריבה בשירות המדינה."

הוא הדליק סיגריה. "נשים יכולות להיות גיבורות."

פרנקי צחקה.

"מה מצחיק?"

היא פנתה אליו, ניגבה את הדמעות מעיניה. "אני... כלומר... אתה לא מתכוון..."

"כן," הוא אמר והישיר אליה את מבטו ממרומי גובהו. היא לא זכרה שגבר הסתכל עליה אי־פעם ככה, במבט חודר כל כך. נשימתה נעצרה בגרונה. "אני מתכוון לזה, פרנקי. אנחנו ב־1966. כל העולם משתנה."

 

כעבור שעות, כשהאורחים התחילו להיפרד בנימוס, פרנקי עדיין חשבה על ריי, ועל מה שאמר.

נשים יכולות להיות גיבורות.

אף אחד מעולם לא אמר לה דבר כזה. לא המורות שלה בסנט ברנדט, לא הוריה. אפילו לא פינלי. מדוע מעולם לא עלה על דעתה של פרנקי שבחורה, אישה, יכולה להרוויח את מקומה על הקיר במשרד של אביה בזכות מעשה הרואי או חשוב, שאישה יכולה להמציא משהו או לגלות משהו או להיות אחות בשדה הקרב, וממש להציל חיים?

הרעיון היה כמו רעידת אדמה, מהפכה בזווית הראייה הצרה שלה על העולם, על עצמה. במשך שנים אמרו לה הנזירות, המורות, אימא שלה, שסיעוד הוא מקצוע מצוין לנשים.

מורה. אחות. מזכירה. אלה היו קריירות מקובלות לבחורה כמוה. רק בשבוע שעבר אִמה הקשיבה לה כאשר שטחה בפניה את קשייה בלימודי הביולוגיה המתקדמים ואמרה בעדינות, למי אכפת מצפרדעים, פרנסס? את רק צריכה להיות אחות עד שתתחתני. ודרך אגב, הגיע הזמן שתתחילי לחשוב על זה. תפסיקי למהר עם הקורסים ותתחילי להאט את הקצב. למי אכפת אם תסיימי מוקדם? את צריכה לצאת יותר לדייטים. פרנקי חונכה להאמין שתפקידה להיות רעיה טובה, לגדל ילדים מנומסים וממושמעים ולנהל בית יפה. בתיכון הקתולי שלה, ימים שלמים הוקדשו ללימודי גיהוץ לולאות כפתורים עד לשלמות, קיפול מדויק של מפיות, עריכת שולחן אלגנטי. חברותיה בקולג' סן דייגו לנשים לא הראו יותר מדי רצון למרוד. בנות אמרו בצחוק שהן לומדות לתואר במדעי הבעלים. אפילו הבחירה שלה ללמוד לתואר בסיעוד לא דרשה יותר מדי התעמקות. היא התמקדה רק בהשגת ציונים טובים והסבת גאווה להוריה.

כשהנגנים ארזו את כליהם והמלצרים התחילו לפנות כוסות ריקות, פרנקי חלצה את סנדליה ויצאה מהחצר לשדרה הריקה, הרחוב הרחב והמרוצף שהפריד בין בית הוריה לחוף הים.

מרחבי החול הזהוב של חוף קורונדו השתרעו לפניה. משמאלה עמד המלון המפורסם הוטל־דל־קורונדו ומצד ימין בסיס חיל הים שלאחרונה הוכר כמקום לידתו של ענף התעופה בחיל הים.

רוח לילה קלה וקרירה הקניטה את שערה הגזור באורך הסנטר, אבל לא היה לה סיכוי מול הספריי שהחזיק כל שערה במקומה.

היא התיישבה על החול הקריר, חיבקה את ברכיה הכפופות ובהתה בגלים. ירח מלא האיר את השמיים. לא רחוק ממנה זהר אורה הכתום של מדורה על החוף. ריח העשן נישא באוויר הלילה.

איך יכולה אישה לקום יום אחד ולהרחיב את עולמה? איך מתחילים מסע שאליו לא מקבלים הזמנה מאף אחד? לפינלי לא הייתה בעיה. דרכו נסללה עבורו בידי אחרים. כל שנדרש ממנו היה ללכת בעקבות כל הגברים במשפחות מקגראת ואלכסנדר לפניו. לשרת את ארצו בכבוד ובהמשך לקחת על עצמו את עסק הנדל"ן של המשפחה. אף אחד מעולם לא הציע לפרנקי עתיד מעבר לנישואים ואימהות.

היא שמעה צחוק מאחוריה וקולות של רגליים רצות. בלונדינית צעירה חלצה את נעליה על שפת המים ורצה אל הגל. ריי רדף אחריה, צוחק, ואפילו לא טרח לחלוץ את נעליו. מישהו שר Walk Like a Man בזיופים.

פינלי התיישב ליד פרנקי ונשען עליה בשכרות. "איפה היית כל הערב, מותק? התגעגעתי אלייך."

"היי, פין," היא אמרה בשקט. היא נשענה עליו ונזכרה בחייהם על החוף הזה. כילדים, הם אהבו לבנות טירות מפוארות בחול וקנו ארטיקים מאוטו הגלידה המוזיקלי שעבר בשדרה כל היום בקיץ. הם בילו שעות בישיבה על הגלשנים שלהם, עם רגליהם במים, מדברים מתחת לשמש הקופחת בזמן ההמתנה לגל הנכון, חולקים את הסודות הכמוסים ביותר שלהם. ביחד, תמיד. החברים הכי טובים.

היא ידעה מה הוא צריך ממנה עכשיו. היא צריכה להגיד לפין שהיא גאה בו ולשלוח אותו לדרכו בחיוך, אבל היא לא הייתה מסוגלת. הם מעולם לא שיקרו זה לזה, ולא נראה לה שזה זמן טוב להתחיל. "פין, אתה בטוח שכדאי שתלך לווייטנאם?"

"אל תשאל מה המדינה שלך יכולה לעשות בשבילך, תשאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה."

פרנקי נאנחה. היא ופינלי העריצו את הנשיא קנדי. למילותיו הייתה משמעות בעיניהם, אז איך היא יכולה להתווכח? "אני יודעת, אבל — "

"זה לא מסוכן, פרנקי. תסמכי עליי. אני בוגר האקדמיה של חיל הים, קצין עם משימה נוחה על אונייה. אני אחזור מהר. בקושי תספיקי להתגעגע אליי."

כולם אמרו אותו דבר. קומוניזם זה רע וצריך לעצור אותו. אלה היו שנות המלחמה הקרה. זמנים מסוכנים. אם נשיא דגול כמו קנדי נורה למוות לאור יום על ידי קומוניסט בדאלאס, איך יכולים אזרחי אמריקה באשר הם להרגיש ביטחון? היה מוסכם על כולם שאסור לתת לקומוניזם לפרוח באסיה, והמקום לעצור אותו היה וייטנאם.

בחדשות הערב הראו פלוגות של חיילים מחייכים צועדים בג'ונגל הווייטנאמי ומרימים את אגודליהם אל הצלמים. בלי שפיכות דמים.

פינלי חיבק אותה בזרועו.

"אני אתגעגע אלייך, פּינאט," הוא אמר. היא שמעה את קולו נשבר מעט וידעה שגם הוא מפחד.

האם הוא הסתיר את זה ממנה כל הזמן, או מפני עצמו?

ושם היו מונחים הפחד והדאגה שהיא ניסתה לדכא כל הערב, להתעלם מהם. פתאום המשא היה קשה מנשוא. היא כבר לא יכלה להסב את מבטה.

אחיה עמד לצאת למלחמה.

2

במשך חצי שנה פרנקי כתבה מכתב לאחיה בכל יום ראשון אחרי הכנסייה. בתמורה, היא קיבלה ממנו מכתבים מצחיקים מחייו על סיפון האונייה ועל שיגעונותיהם של שאר המלחים. הוא שלח גלויות עם תמונות של ג'ונגלים ירוקים ומים כחולים וחופים עם חול בצבע של מלח. הוא סיפר לה על מסיבות במועדון הקצינים וברים על גגות בסייגון ועל מפורסמים שבאו לבדר את הכוחות.

בהיעדרו, פרנקי לקחה עוד ועוד קורסים וסיימה את הלימודים הרבה לפני הזמן, בהצטיינות. כאחות מוסמכת טרייה, היא התקבלה לעבודה הראשונה בחייה, משמרות לילה בבית חולים קטן בסן דייגו הסמוכה. לאחרונה היא התחילה לחשוב על עזיבת בית הוריה לדירה משלה, חלום שבו שיתפה את פינלי במכתב רק בשבוע שעבר. תחשוב על זה, פין. שנינו נגור ביחד בדירה קטנה ליד החוף. אולי בסנטה מוניקה. איזה כיף יהיה לנו...

עכשיו, בלילה קריר זה של סוף נובמבר, מסדרונות בית החולים היו שקטים. במדיה הלבנים המעומלנים, עם הכובע הקטן המחוזק בסיכות לתספורת הנפוחה מרוב ספריי, פרנקי פסעה מאחורי האחות האחראית על משמרת הלילה, שהובילה אותה לחדר פרטי שאליו לא הגיעו פרחים ומבקרים, ובו ישנה אישה צעירה. פרנקי קיבלה הסבר — שוב — איך לעשות את עבודתה.

"תלמידת תיכון מסנט אן," אמרה אחות הלילה, והוסיפה בתנועות שפתיים ללא קול, תינוק, כאילו המילה עצמה הייתה חטא. פרנקי ידעה שסנט אן היה מעון מקומי לאימהות לא נשואות, אבל איש לא דיבר על הנושא הזה, על הנערות שעזבו בפתאומיות את בית הספר וחזרו כעבור חודשים רבים, שקטות ובודדות.

"העירוי שלה עומד להיגמר, אני יכולה — "

"אלוהים אדירים, מיס מקגראת, את יודעת שאת עוד לא מוכנה לזה. כמה זמן את פה? שבוע?"

"שבועיים, גברתי. ואני אחות מוסמכת. הציונים שלי — "

"לא חשובים. אותי מעניינת המיומנות הקלינית, ולך עדיין אין מספיק. את אמורה לבדוק סירי לילה, למלא מים בקנקנים, לעזור למטופלים ללכת לשירותים. כשתהיי מוכנה לעשות יותר, אני אודיע לך."

פרנקי נאנחה בשקט. היא לא השקיעה את כל השעות האלה בספרייה ואת כל המאמצים בסיום התואר לפני הזמן, רק כדי שתוכל להחליף סירי לילה ולטפוח על כריות. איך תרכוש את המיומנויות הקליניות הדרושות כדי להשיג עבודה בבית חולים מהשורה הראשונה?

"אז בבקשה תרשמי ותעקבי אחרי כל התרופות והעירויים. אני אצטרך את המידע בהקדם. קדימה."

פרנקי הנהנה והתחילה את הסיבוב הלילי שלה, מחדר לחדר.

קצת לפני שלוש בלילה היא הגיעה לחדר 107.

היא פתחה את הדלת בעדינות, משתדלת לא להעיר את המטופלים אם היא לא חייבת לעשות זאת.

"באת לראות את היצור?"

פרנקי היססה, לא ידעה מה לעשות. "אני יכולה לחזור אחר כך..."

"תישארי. בבקשה."

פרנקי סגרה את הדלת מאחוריה והתקרבה למיטה. המטופל היה בחור צעיר, בשיער בלונדיני ארוך ופרוע ופנים צרות וחיוורות. פלומת שיער בלונדיני וחום בצבצה מעל שפתו העליונה. הוא נראה כמו הנערים שגולשים בחוף טרסטלס, חוץ מכיסא הגלגלים בפינה.

היא לא ראתה את רגליו, או את רגלו היחידה, מתחת לשמיכה.

"את יכולה להסתכל," הוא אמר. "אי אפשר לא להסתכל. מי מצליח להתאפק לא להסתכל על תאונת דרכים?"

"אני מפריעה לך," היא אמרה בצעד לאחור והתחילה להסתובב.

"אל תלכי. הם שולחים אותי למחלקה הפסיכיאטרית כי ניסיתי להתאבד. אשפוז כפוי או איזה קשקוש כזה. כאילו הם יכולים לדעת מה אני חושב. בכל מקרה, את אולי האדם השפוי האחרון שאני אראה בקרוב."

פרנקי התקדמה לעברו בזהירות, בדקה את העירוי, תיעדה את הנתונים בגיליון שלו.

"הייתי צריך לעשות את זה עם האקדח שלי," הוא אמר.

פרנקי לא ידעה איך להגיב. היא מעולם לא פגשה מישהו שניסה להתאבד. נראה לה לא מנומס לשאול למה, אבל בלתי מנומס באותה מידה לא להגיד שום דבר.

"שרדתי שלוש מאות ארבעים יום. חשבתי ששום דבר כבר לא יקרה לי. זה לא טוב. כשאתה לקראת שחרור."

למראה הבלבול הברור על פניה של פרנקי, הוא אמר, "הייתי בווייטנאם." הוא נאנח. "החברה שלי — ג'ילי — היא נשארה איתי כמעט עד הסוף, כתבה לי מכתבי אהבה, עד לרגע שעליתי על המוקש ואיבדתי רגל." הוא הוריד את מבטו. "היא אמרה לי שאני אסתגל ולתת לזה זמן. אני מנסה..."

"החברה שלך אמרה לך את זה?"

"ממש. לא. אחות בבית החולים הצף ה־12. בזכותה אני פה, בעצם. ישבה איתי בזמן שאיבדתי את השפיות שלי." הוא הסתכל על פרנקי, הושיט את ידו אל ידה. "תישארי איתי עד שאירדם? גברתי? יש לי סיוטים..."

"בטח, חייל. אני לא הולכת לשום מקום."

פרנקי עדיין החזיקה את ידו כשהוא נרדם. היא חשבה על פינלי, ועל המכתבים שכתב לה כל שבוע, מלאים בסיפורים מצחיקים ותיאורים של הנופים היפים. את צריכה לראות את כל המשי והאבנים היקרות שיש פה, מותק. אימא הייתה קונה בלי סוף. וכמה שמלחים יודעים לחגוג, וואו. הוא אמר לה שוב ושוב שהמלחמה מתקרבת לסופה. וולטר קרונקייט אמר אותו דבר בחדשות הערב.

אבל המלחמה נמשכה.

וחיילים נהרגו. ואיבדו רגליים, כך נראה.

אחות בבית החולים הצף ה־12. בזכותה אני פה, בעצם.

פרנקי מעולם לא חשבה על האחיות בווייטנאם. בעיתונים לא היה כתוב שום דבר על נשים. ובטח שאף אחד לא דיבר על שום נשים במלחמה.

נשים יכולות להיות גיבורות.

פרנקי הרגישה מעין התעוררות מחודשת, שאיפה חדשה שמגיחה מתוכה.

"אני יכולה לשרת את ארצי," היא אמרה לגבר שאת ידו החזיקה. המחשבה הייתה מהפכנית, מפחידה, מעוררת.

אבל האם היא באמת יכולה?

איך את יכולה לדעת אם יש לך את הכוח ואת האומץ למשהו כזה? בעיקר אם את אישה, וחינכו אותך להיות גברת חסודה ועדינה, והאומץ שלך מעולם לא עמד במבחן.

היא הניחה לרעיון להמריא, עצמה את עיניה ודמיינה את עצמה מספרת להוריה שהיא התגייסה לחיל הים ועומדת לצאת לווייטנאם, כותבת במכתב לפינלי, תופים בבקשה, התגייסתי לחיל הים ואני עומדת לצאת לווייטנאם! להתראות בקרוב!

אם היא תתחיל את התהליך עכשיו, הם יוכלו להיות שם ביחד. בווייטנאם.

היא תוכל להרוויח את מקומה על קיר הגיבורים, ולא בזכות נישואים לגבר ממשפחה טובה אלא כי היא הצילה חיים במלחמה.

הוריה יהיו גאים בה כל כך, כמו שהם גאים בפינלי. כל חייה לימדו אותה ששירות צבאי הוא חובה משפחתית.

רגע.

תחשבי על זה, פרנקי. זה עלול להית מסוכן.

אבל הסכנה לא הדהדה בה. היא תהיה בבית חולים צף, על אונייה, רחוק משדה הקרב.

עד שהרפתה מידו של החייל, היא כבר החליטה.

 

בשבוע האחרון, פרנקי תכננה את יום החופש שלה לפרטי פרטים. היא לא סיפרה לאף אחד על כוונותיה, ולא התייעצה עם איש. היא אמרה לעצמה שוב ושוב להאט את הקצב, לחשוב על זה עד הסוף, וגם ניסתה לעשות את זה, אבל האמת הייתה שהיא ידעה מה היא רוצה לעשות ולא רצתה שאף אחד יניא אותה מהחלטתה.

אחרי מקלחת מהירה היא חזרה לחדרה, שעוצב עבור נערה צעירה לפני שנים, עם מיטת אפריון עתירת מלמלות ושטיח רך ושעיר וטפט עם פסים ושושנים. היא בחרה אחת מהשמלות השמרניות שאִמה קנתה לה לעיתים קרובות. פריטים איכותיים, פרנסס. כך אישה מבדילה את עצמה ממבט ראשון.

כצפוי, בשעה זו הבית היה ריק. אימא שיחקה ברידג' במועדון ואבא היה בעבודה.

בשעה 13:25, פרנקי נסעה ללשכת הגיוס הקרובה של חיל הים. כמה מפגינים נגד המלחמה עמדו בחוץ וצעקו סיסמאות והחזיקו שלטים שעליהם היה כתוב מלחמה אינה מומלצת לבריאותם של ילדים ובעלי חיים או להפציץ למען השלום זה כמו לזיין למען הבתולים.

שני גברים בשיער ארוך שרפו את צווי הגיוס שלהם — מעשה שהיה לא חוקי — לקול תשואות הקהל. פרנקי מעולם לא הבינה את המחאות האלה. הם באמת חשבו שכמה כרזות ישכנעו את הנשיא ג'ונסון לסיים את המלחמה? הם לא הבינו שאם וייטנאם תיפול לידי הקומוניזם, כל מדינות דרום מזרח אסיה ייפלו בעקבותיה? הם לא קראו כמה אכזריים משטרים כאלה יכולים להיות?

פרנקי הרגישה בולטת מדי כשיצאה מהמכונית. היא החזיקה את תיק היד הכחול והיקר מעור רך קרוב לגופה כשהתקרבה למפגינים, שקראו, "לא, לא, אין מצב, לא נלך לשדה הקרב."

הם פנו אליה ועצרו לרגע.

"היא מהרפובליקנים הצעירים!" מישהו צעק.

פרנקי הכריחה את עצמה להמשיך ללכת.

"אחי," מישהו אחר אמר. "החתיכה הזאת משוגעת."

"אל תיכנסי לשם, אחותי!"

פרנקי פתחה את דלת לשכת הגיוס. בפנים היא ראתה שלט להיות פטריוט. להתגייס לחיל הים. מלח במדים עמד בקצה השולחן.

פרנקי סגרה את הדלת מאחוריה וניגשה לעמדת הגיוס.

מפגינים דפקו על החלון. פרנקי ניסתה לא להירתע ולא להפגין לחץ או פחד.

"אני אחות," היא אמרה, מתעלמת מהקולות שבחוץ. "אני רוצה להתגייס לחיל הים ולהתנדב לשרת בווייטנאם."

המלח שלח מבט חושש אל המחאה שבחוץ. "בת כמה את?"

"עשרים, אדוני. עשרים ואחת בשבוע הבא."

"החיל דורש שנתיים שירות לפני הצבה בווייטנאם, גברתי. תצטרכי לשרת שנתיים על אדמת ארצות הברית, בבית חולים, לפני שישלחו אותך לשם."

שנתיים. המלחמה תסתיים עד אז. "אתם לא צריכים אחיות בווייטנאם?"

"צריכים מאוד."

"אחי בווייטנאם. אני... רוצה לעזור."

"אני מצטער, גברתי. יש חוקים. הם נועדו לשמור על ביטחונך, תאמיני לי."

מאוכזבת אך לא מיואשת, פרנקי יצאה מלשכת הגיוס — מיהרה לעבור בין המפגינים שקיללו אותה בצעקות — ומצאה טלפון ציבורי סמוך. היא מצאה בספר הטלפונים של לוס אנג'לס את כתובת לשכת הגיוס הקרובה של חיל האוויר.

היא נסעה לשם וקיבלה תשובה זהה, שיהיה עליה לרכוש ניסיון מקומי לפני שישלחו אותה לווייטנאם.

בלשכת הגיוס לזרוע היבשה, היא שמעה סוף־סוף את התשובה שרצתה לשמוע. בטח, גברתי. חיל האחיות של צבא היבשה צריך אחיות. אנחנו יכולים לשלוח אותך מייד אחרי הטירונות.

פרנקי חתמה את שמה על הקו המקווקו והפכה בִּן רגע לסגן משנה פרנסס מקגראת.